במקור: One Hour Photo
תסריט ובימוי: (מארק רומנק
שחקנים: רובין וויליאמס,
קוני נילסן, מארק ורטן
אריק לה-סל (וחסל!)
סימור "סיי" פאריש (רובין וויליאמס) עובד בדוכן פיתוח מהיר של חנות כלבו גדולה, בוהקת וסטרילית. אין לו חברים, אין לו חיים מלבד העבודה, והפנאטיות הזו שלו לאיכות התמונות של הלקוחות (שלו!) מעמתת אותו באופן קבוע עם המנהל, החרד לתדמית הכלבו. סימור עובד בכלבו כבר 11 שנה, ובתקופת הזמן הזו הוא למד להכיר היטב את "הקבועים": הזקנה שלא מצלמת דבר פרט לחתולים שלה, הצעיר המכונס שמצלם תמונות פורנוגרפיות ("עותק אחד יספיק, תודה") וכמובן, הלקוחות החביבים עליו – משפחת יורקין.
סימור מכיר את משפחת יורקין היטב: הוא מפתח את התמונות שלהם עוד מהזמנים בהם נינה, אם המשפחה, ו-וויל, האב (שנראה דומה לטום קרוז באופן חשוד) יצאו ביחד, עבר איתם את ההריון, הלידה של ג'ייק, ימי ההולדת והחופשות המשפחתיות.
למעשה, סימור מכיר אותם כל כך טוב, עד שהוא רואה את עצמו כחלק מן המשפחה המושלמת הזו – "דוד סיי". הוא אף תולה על קירות דירתו המואפלת עותקים של התמונות שפיתחו אצלו במהלך השנים.
יום בהיר אחד, לאחר אקספוזיציה שנמשכה כחצי סרט, מגיעה לדוכן צעירה זרה. הפנים שלה נראות מוכרות לסימור באופן חשוד, והתמונות שהיא פיתחה (בהן הוא מציץ), מערערות את עולם הפנטזיות שלו: בתמונות נראים וויל יורקין והצעירה כשהם מתנשקים ומתגפפים.
העובדה שסימור מפוטר מעבודתו לא ממש תורמת ליציבות עולם החלומות השביר שלו. סיי הכועס לא מוכן לסבול פגיעה כזו בשלמות התא המשפחתי (שלו!), אחרי הכל – מילא שכל גבר בעולם יבגוד באשתו, אבל שתאומו של טום קרוז יעשה כזה דבר? איזו דוגמה הוא ייתן לדור העתיד הרואה בו מודל לחיקוי?!
סיי מחליט לצאת לצייד, שיכריח את וויל הנואף להבין כי אם ברצונו לבדר את שיערו המטופח (ולטפח את זיפיו המבדרים) – עליו לעשות זאת בחיק משפחתו החמימה, האוהבת והסלחנית.
הדרך בה סיי בוחר לפגוע בוויל היא שהופכת את הסרט למעניין ביותר: מין משחק מתוחכם של חתול ועכבר, של צייד וניצוד, אור וחושך. ברגע אחד סיי רוקח תוכנית מתוחכמת, שאמנם ידוע בה מה יוביל למה, ומי ירדוף אחרי מי, אבל היא משאירה מקום גם לאלתורים.
רובין וויליאמס, המגלם את סיי האובססיבי, מראה עד כמה האנשים הקטנים והתמימים – אלה שעד עכשיו רק דרכו עליהם בעבודה – יכולים להיות מפחידים מאוד, דווקא בגלל שמעולם לא ראינו בהם מקור לאיום: מעולם לא חשבנו שהם יכולים לחשוב בעצמם, לתכנן תוכניות, לחשוף שיניהם כלפי הסמכותיים מהם, או להזיק. ואולי סימור מפחיד כל כך דווקא בגלל שאין בכוונתו להזיק. רק לשחק.
וגם הסרט משחק איתנו, בעיקר בעזרת הצילום שמתרכז בהנגדות למיניהן: הכלבו הסטרילי וגבוה-הקירות בו עובד סיי, שהכל בו צבוע בלבן מבהיק ומואר בפלורסצנטים מנוכרים, לעומת דירתו הקטנה, חסרת הייחוד, המואפלת בוילונות. האנשים המתגודדים בכלבו עם משפחותיהם, בטוחים בעצמם ובחייהם המוצלחים, מול סיי הבודד, ההולך שפוף ומגמגם כשהוא מתרגש.
הבדידות הזו של סיי יוצרת איזשהי תחושה של רחמים כלפיו, כך שגם כשהוא כבר עסק בצייד הפסיכופטי שלו מזה זמן מה, עדיין אהדתי היתה נתונה לו, ולא לזרועות החוק שנשלחו בעקבותיו. נכון, הוא עבר על החוק באיזשהו אופן (ואגב, התירוץ שנתנו לכך בסוף הסרט היה רחוק מלהשביע את רצוני. מין מוצא קל מדי. ומצד שני – זה התבקש, ואולי לא היתה ברירה אחרת) אבל פרט שולי כזה אינו הופך אותו באופן אוטומטי לבן אדם רע – הוא עדיין נשאר אותו "בורג קטן" ומושפל, שיש לו את התחביבים שלו, את האמונות שלו, את החיוך המבויש הזה שלו, כמו ילד מגודל (או בקיצור – החיוך הכל כך רובין וויליאמסי, שמתאים לסרט הזה כמו טום קרוז למצלמה).
הסרט מרשה לעצמו להעלות שאלות באמצעות הצגת הדמויות (לא, זה לא גרוע כמו שזה נשמע). מנהל הכלבו, למשל: ברור לנו שהוא פיטר את סיי בצדק, אבל זה לא משנה לאף אחד – לאורך כל הסרט הוא מוצג כאדם קשה, שתלטן ורודף שררה (ואני מאמינה שהוא באמת כזה. בוקר טוב, סטריאוטיפים), וגם כשהוא מודאג או מאוים – עדיין אין בו שום רכות והוא מוצג באופן נוקשה ולא מחמיא.
כל זה כמובן יוצר את המתח של הסרט: מי ינצח – הטובים או הרעים? ובעצם, מי הטובים ומי הרעים? וזה כיף. כיף כל כך עד שבסוף הסרט יצאתי מוטרדת מאוד. כשזה קורה לי בסרטים – זה טוב, וזו גם הסיבה שאני לא רוצה שהחיים שלי ייראו כמו סרט.
המממ...
אני ציפיתי לביקורת קצת יותר נלהבת.
הסרט זכה לשבחים בכל מקום,
רובין וויליאמס מקבל מחמאות בימד"ב
ובכלל הוא היה גם בפסטיבל חיפה.
כמה מזה ראיתי בביקורת? לא הרבה.
נפלאות האנדרסטייטמנט
אני לא שמעתי את כל השבחים האלה, או שרפרפתי עליהם במהירות בעיתון (וואלה יופי, עוד סרט עם רובין וויליאמס). אני גם בררן מאוד בבחירת הסרטים שלי, ודווקא הביקורת הזאת עוררה בי רצון עז לראות את הסרט.
ולי דווקא הביקורת נשמעה מתלהבת.
כמו המרמיטה, גם אני קיבלתי חשק לראות את הסרט. למרות דבריו הצוננים של הדג שם מטה.
וגם לי
למרות שלא נאמר בפירוש "סרט השנה, מועמד בטוח לאוסקר, רובין וויליאמס הוא הגארי אולדמן החדש!", הביקורת נתנה את התחושה הברורה שמדובר בסרט טוב מאד.
כמעט טוב מאוד
קודם כל, רובין וויליאמס היה נהדר. אני לא יודע בקשר ל'אינסומניה' (שעוד לא ראיתי) ו'מוות לסמוצ'י' (שאחרי הזהרותיו של קיפוד, אני לא חושב שאני רוצה לראות), אבל לפחות כאן המעבר שלו לדמויות אפלות וקצת פסיכיות השתלם. סיי פאריש הוא סיי פאריש לגמרי – לרגע במשך הסרט לא חשבתי עליו כעל רובין וויליאמס.
חוץ מזה, הסרט נראה לי כמו אוסף של סצינות נהדרות, בלי הרבה קשר בינהן. אני לא חושב שהבנתי אותו. לא במובן של "לא הבנתי מה הלך שם" – כאן זה לא מלהולנד דרייב. הבנתי בדיוק מה קרה לאורך כל הסרט, רק לא הבנתי למה. שום דבר ממה שסיי עושה בחצי השני של הסרט לא ממש מוסבר, ויצאתי בהרגשה שיכול להיות שגם התסריטאי לא יודע. חיכיתי לאיזו תמונה גדולה שתתגלה בסוף ותיתן רמז, אבל שום תמונה כזאת לא הופיעה.
ועדיין, שווה לראות. בהחלט.
בטח שהוסבר.
בסוף.
אה, ואני מעדיף, אם אפשר,
שבתגובות להודעה הקודמת שלי לא תופיע המילה "כפית". תודה.
ההתעקשות של סיי
לאחר הסרט, כשחשבתי על למה בעצם היה צריך את הנאום, הגעתי רק לסיבה אחת הגיונית בשבילי, שבעצם גם מסבירה את השאר.
:
כשסיי רואה את התמונות המרשיעות של וויל הוא נזכר בעברו שלו ובתמונות המיניות של אביו. מכאן הוא רוצה להציל את ג'ייק – שסיי רואה בו כעצמו בעבר, ולא רוצה שאביו של ג'ייק יהרוס גם לו את החיים. אין לי מושג איך הוא מנסה להציל אותו אבל לא משנה כרגע.
מהקטע שהוא מפוטר ונעשה יותר פסיכי, לפי דעתי היה נסיון להראות שבאופן תת-מודעי סיי הופך לאביו, מה שמביא אותו לחדר המלון של וויל והצילומים. – מצב מאוד דומה למצב בו סיי היה בעבר מהצד השני.
שם נראה לי היה אמור להתבטא הקונפליקט, כאשר סיי מבין זאת ובוחר לצלם את "הדברים הפשוטים" ולא ללכת בדרך של אביו. לא שזה הופך אותו לפחות מטורף.
כמובן, זו רק תאוריה שלא הודגשה מספיק כדי להיות רצינית, אבל זה מה יש.
כמעט טוב מאוד
דווקא המניעים של סיי ברורים מאוד, ואם זה לא מספיק, זה גם מוסבר בסוף הסרט.
ראה תגובתי למעלה.
מוות לסמוצ'י
אני דוקא אהבתי מאד את "מוות לסמוצ'י", אם כי אני מודה שחוסר שינה מסוים עמד בעוכרי. דבר אחד בטוח – הסרט, אם יצחיק אותך או לא, מצולם נפלא.
קודם כל,
ה"אריק לה-סל וחסל" הפיל אותי. בחיי.
ושנית, לעניות דעתי, רובין וויליאמס נראה בתמונה לעיל יותר רובוטי מכפי שהוא נראה באיש המאתיים או איך שלא קראו לסרט ההוא. זה איזשהו קו קבוע אצלו עכשיו?
למען האמת,
הוא נראה בתמונה בדיוק כמו באיש המאתיים. אני מניח שזה מוסיף משהו לדמות האפורה של סיי (לא, עוד לא ראיתי את הסרט).
רובין וויליאמס אט אט
הופך להיות אחד השחקנים היותר אהובים ומוערכים אצלי. זה לא שלא חיבבתי אותו קודם לכן, אבל זה היה חיבוב ילדותי כזה עוד מימי "הוק" וכיו"ב, שהייתי רואה סרטים איתו בשביל להעביר את הזמן בקומדיה קלילה. אבל עכשיו פתאום הוא מתחיל להראות צד דרמטי, והוא מראה את זה טוב. המעבר של רובין וויליאמס לדרמה היה די מתבקש (כמה סרטים אפשר לעשות בתור מודל לילדים?), אבל הכי חשוב ומפתיע – הוא היה מוצלח ביותר, בניגוד לרוב השחקנים שנדבק להם איזה ז'אנר והם מנסים להתנער ממנו ואז רק יוצאים מטופשים (לדוגמא קייטי הולמס שמנסה כבר המון זמן לאבד את תדמית ג'ואי פוטר הילדה הטובה, וכל פעם כשהיא מנסה היא רק יוצאת מגוכחת יותר ויותר, אפילו אם היא נראית טוב כשהיא עושה את זה).
"מוות לסמוצ'י" לדעתי היה סרט מעולה (ואל תתנו לחיצוניות להטעות אתכם, יש לסרט דירוג של גיל 17 ומעלה, ובלי שום קשר לדירוג יש בו גם מסרים חבויים יותר ופחות ששווה ואפילו מעניין לראות), ובאינסומניה רובין וויליאמס פשוט מצויין – כמו שנאמר בביקורת, לא היה רגע שחשבתי "היי, זה רובין וויליאמס". את "לחיות בתמונות" עוד לא יצא לי לראות, אבל אני בהחלט אלך.
אני יכול רק לקוות שוויליאמס ימשיך בכוון הזה, כי בינתיים זה תענוג.
טום קרוז?
טום קרוז!? מאיפה הבאת את זה? הסתכלתי על מלא תמונות של השחקן במטרה לזהות זיו פנים אחד מפניו (הלא כל כך יפות, לפי דעתי) של טום קרוז, ולא מצאתי דמיון 1! ולא נראה לי שאני רואה עקום…
טום קרוז?
בלינק "כמעט טום קרוז" הסתכלת? יש שם לפחות תמונה אחת שמזכירה מבט טום קרוזי אופייני (ואני בכלל לא ראיתי את הסרט):
אז בתמונות האלה בהחלט אפשר למצוא דמיון לדעתי, אבל אני הרבה יותר מעדיפה את המראה שהיה לו בפרק של "חברים".
יותר דומה לנוח ווילי
(נו, ההוא מאי.אר., זה השם שלו?).
בסרט היה לו שיער של טום קרוז,
וזיפים של טום קרוז, ומבט של טום קרוז, ושפתיים של טום קרוז.
רק השם לא טום קרוז?
אחרי הלינק של אנג'לינה אני רואה שהוא באמת דומה קצת הרבה מאוד לטום…
שטחיות, שטחיות,שטחיות
אחי?
הכל בסדר?
איפו קראת את כל הדברים האיילה שאמרת עליי?
נראה לי שיש טעות בעינייך.
לא ציפיתי לכלום.
נו טופ,טועים.
אגב, התגובה שלך מעלה ויכוח
שהיה לי עם רד:
כשראינו את הסרט, אני ידעתי מראש שאמורה להיות טלטלה בבית משפחת יורקין, ושסיי נחלץ לעזרתם (הו, איזה ניסוח עדין). רד, לעומת זאת, לא ידע דבר על העלילה.
לאחר הסרט, קיטרתי כמה זמן לקח להם להגיע לסרט עצמו. רד אמר שהוא דווקא לא השתעמם בחצי הראשון.
אח"כ, בבואי לכתוב את הביקורת, היה לנו ויכוח קטן: אני טענתי שצריך לכתוב שיש עלילה (עד הקטע שהוא יוצא בעקבות פאפא-יורקין), רד סבר שזה כבר יותר מדי.
תמהני מה היה קורה לו היית צופה בסרט בלי לדעת שיש לו ממש עלילה, ושהיא מגיעה רק לאחר ההפסקה: האם יש סיכוי שהיית סבלני יותר כלפי חלקו הראשון של הסרט, ולפיכך – נהנה ממנו יותר?
לא בהכרח.
אני לא במיוחד אוהב סרטים חסרי עלילה, בפרט כשהם מתרחשים בתוך עולם סטנדרטי ומוכר לי. סרטים שפורשים עול יוצא דופן או מצטיינים באווירה מקורית וייחודית עשויים למצוא את עצמם מחוץ לדרישה זו, כי אז עצם חוויית האווירה הייחודית והעולם החדש מספיק מהנה כדי לספק את הצורך החווייתי. כאן זה ממש לא קורה – העולם והדמויות סטנדרטיים לגמרי, וה'חדשנות' מתבטאת באסטתיקה של לבן-שחור שהבנתי אותה אחרי שלוש דקות ומאז בעיקר עצבנה אותי.
מצד שני, אין ספק שהביקורת הטעתה אותי וגרמה לי לחשוב שלפני סרט עם עלילה. משפט כמו 'יום אחד מופיעה בחנות צעירה יפהפיה' גרם לי להיות בטוח שהצעירה מופיע בעשר הדקות הראשונות (מקסימום) ושרוב הסרט הוא סיפור נקמתו של סיי ותוצאותיה.
הלו, הלו, לא היתה שום הטעיה.
כתבתי בפירוש שהיא מופיעה רק לאחר חצי סרט.
אכן.
אבל התחושה הייתה בפירוש 'על זה הסרט'. בסרט עצמו לא נרמז בכלל קיומה של הצעירה לפני שהיא נגשה לדלפק של סיי.
ואגב: זוגתי סנטיפי לא ידעה דבר על הסרט, וגם דעתה כדעתי (ואפילו יותר קיצונית).
החלום בו דם יוצא לו מהעיניים
זוכרים את הקטע בו רואים את רובי חולם שהוא בתוך חלל לבן, ופתאום עיניו נעשות אדומות ויוצא מהן דם ?
למישהו יש פירוש או הסבר לסצנה המוזרה הזו ??
אמנם קשה לי קצת
להיזכר בסרט הזה לפרטי פרטים. אבל הוא נכנס לפנקסי, כסרט החודר ביותר בהיסטוריה. מבחינתי אף במאי (חוץ מאולי פת"א במגנוליה) לא נכנס אל תוך קרבי ונבכי הדמות שלו, הפך בה וחפר בה, גילה לנו את המאווים הכמוסים, הרצונות הנסתרים ותוך הסתמכות על יכולת פנומנלית של השחקן כמו בסרט הזה, על סיי.
והנפלא מכל הוא שמדובר בסרט מאד לא מתלהם, מאד מינורי. הפשעים של סיי הם מינוריים, והרצון שלו לאהבה כל כך נוגע. מבחינתי הגימור הנקי (הלבן) של הצילום בסרט רק הוסיף לאיכותו, והפך אותו לייחודי מבחינה ויזואלית.
בקיצור, זכור לי שנהניתי מאד מאד, לפני כשנה וחצי בקולנוע רב חן בירושלים.
__________________
נורטון – מוכיח לארמדילו שהתגובה שלו דוקא לא היתה חסרת טעם.
חודר יותר מ''האזרח קיין''?
אני אתפלא.
אני חושב שהניק שלי
מגלה הכל (ואני בוש ונכלם).
בקצרה:
האזרח קיין, המהולל על מבקרי קולנוע בכל העולם, הוא אולי לא 'הסרט הכי טוב בעולם', אבל הוא בהחלט מחטט בדמות אחת בצורה יותר מעמיקה ממה שאני זוכר בסרטים אחרים.
ואל תהיה בוש ונכלם.
כן, אני יודע על מה האזרח קיין
מזה, קצת קשה להתעלם, ואני אפילו יודע את הסוף המפורסם. ואת העובדה שהוא מבוסס על חייו של רנדולף הרסט, ושהבת שלו היתה פטי הרסט וכו' וכו'. אני רק לא ראיתי את הסרט.
______________________
נורטון – מתבייש קצת פחות.
אכן חפירה בדמויות.
הבעיה היא, שלצערי, אין יותר מידי לאן לחפור.
סיי- אולי פספסתי משהו רציני במהלך הצפיה בסרט, כי לא מצאתי שום עומק בדמות הזו. הבעיה טמונה לדעתי בהצגת הדמות: כבר בהתחלה מראים לנו כמה הוא אובססיבי ולא שפוי כשמראים לנו את קולאז' התמונות שיש לו על הקיר. בהמשך הסרט לא טורחים להסביר את האובססיה שלו ( כמעט עד הדקה האחרונה), אלא רק הופכים אותו ליותר ויותר מוזר. לא אכפת לי מהעבר שלו, או מהבעיות שלו בעבודה- הסרט פשוט לא יצר אצלי הזדהות עם הדמות.
הילד- אולי במקור היה כאן מלאך תמים וקוצי פוצי שמרחם על סיי ומבין ללבו. אבל הילד שמשחק אותו הוא שחקן *כל-כך* גרוע שאני בקושי מסוגל להאמין שהוא לא קרא את הטקסטים שלו ממוניטור בזמן הצילומים. אם עוד ילד-שחקן מתכוון לקמט את השפה התחתונה כשהוא אמור להיות עצוב תחשיבו אותי לתומך רשמי ביצירת שחקנים בCGI.
אמא ואבא יורקין- כאן יש שיפור מסוים. הייתי אומר אפילו שמדובר בדמויות די מעניינות. אבל הם בנויות כמו דמויות בטלנובלה ישראלית.וזה די צורם.
נכון שבכמה רגעים באמת התחברתי לדמויות, אבל גם אם אני אתאמץ אני לא אצליח לספור אותם על יותר מכף יד אחת, לא כולל הזרת.
דוקא יש
כי כשאני אומר חפירה, אני לא מתכוון דוקא לכזו מודעת, אלא לכזו רגשית.
כך למשל, אילו יעמוד קריין ויספר לנו בסרט על דמות במשך חצי שעה. אולי נדע עליה המון, אבל בעצם לא נדע עליה כלום. כאן תפקידו של השחקן, להעביר את התחושה, את הרגש. את העומק האמיתי של הדמות.
רובין ווליאמס, לדעתי עשה עבודה מופלאה, האובססיה שלו דוקא מובנת לכל אורך הסרט. נדבך על גבי נדבך בונה רומנק (אאל"ט) את הבדידות הקיומית של סיי, כשלעצמה וכדוגמא לאנשים בודדים בכלל. הדבר ברור, בין אם בפנטזיות של סיי, ובין בכל דבר ודבר שהוא עושה. כאמור, כאשר המשחק לא מושלם זה לא עובר. כאן, המשחק מושלם. זה עובר, ומשפיע, ומצליח לנגוע.
הילד, לא ממש זכור לי. אבל כנראה שגם לא ממש משנה, כך גם אמא ואבא יורקין. בסרט קיימת דמות אחת יחידה, המנותחת למוות. הסרט אינו סרט על התפרקות המשפחה הפרברית האמריקאית (מגנוליה, אמריקן ביוטי ואושר עשו את זה בהצלחה כבירה). הסרט הוא רק סיפורו של המיקרו הנעלם, בדמותו של סיי. כל השאר – הרבה פחות חשוב.
ככלל, מבקרים רבים שונאים נראטינג בסרטים. אני חושב שהסרט הזה מדגים את זה טוב במיוחד. נראטינג הוא אכן נוראי, כאשר הוא מנסה לפלוש אל נבכי הדמויות. גדולתו של סרט (ובעצם המושג קולנוע בכלל), היא בהעברת מילים ותחושות אל אמצעים קולנועיים (משחק, או מטאפורות קולנועיות). הסרט הזה מדגים את זה באופן מופלא במיוחד.
אגב, אני חייב לציין שאין בעיה עם נראטינג כגורם מקשר בין עלילות ועלילות משנה, דמויות או תובנות. הבעיה היא רק כאשר הנראטינג הופך להיות מספר הסיפור, במקום הקצפת מעל.
אבל אני אוהב קיצוניות.
תראה, אני מסכים שיש כאן קיצוניות, אבל אני לא מסכים שמדובר בהאכלה בכפית של מסרים או רעיונות. אני אוהב מאד להזעזע מסרט. בדיוק כפי שאני אוהב רעיונות עדינים כשהם מתבצעים בעדינות (אני מסכים שבסרט הזה הרעיונות לא כל כך עדינים). זה מאד תלוי בסוג הסרט, ובסוג האימפקט שמנסים להשיג על הצופה.
קולנוע בסופו של דבר, הוא מדיה שפועלת על שני מישורים. הרגשי והשכלי. אז נכון, בסרט הזה לא היינו צריכים להפעיל את המוח בשביל להבין מה עובר על סיי. זאת עדיין לא האכלה בכפית, כי בשימוש באמצעים קיצוניים יותר, הרגש הובע באופן טוב יותר. אפקטיבי יותר.
תמיד קיים חשש בקולנוע, שהשתמשות בדימויים עדינים מדי, תביא לתוצאות לא רצויות. ולו בגלל שהיא נותנת פתח לאמביוולנטיות פרשנית. רומנק ניסה כאן להעביר מסר עוצמתי, כאמור לא דרך המוח אלא דרך הרגש. המסר הוא נכון ואקטואלי. והמסר הועבר בעוצמה, גם אם לא הייתי באמת צריך לחשוב עליו.
אגב, בהחלט יכול להיות שרומנק הסתמך על היכולת הפנומנלית של ווליאמס בשימוש המושכל ברגש. ולא בדימויים סובטליים. הוא ידע שהוא משתמש בשחקן המושלם לתפקיד, שימוש באלמנט השכל כאן היה בעצם מעקר לחלוטין את ההופעה המרשימה של ווליאמס.
ונקודה נוספת. סרט אחד שמאד מזכיר את הסרט הזה הוא "אושר" גם שם, לא נותנים באמת זמן לחשוב (את הסרט הצלחתי לקלוט רק לאחר חצי שעה של חשיבה, וחיבור הפסיפס). אבל במהלכו יש את כל הזעזוע הנדרש ממעשים קיצוניים, מצד אחד. אבל אמיתיים, ונוגעים מהצד השני.
הזדהות עם הדמות, זו מילת המפתח (שלוש מילות המפתח, ליתר דיוק).
אם אין לי הזדהות, או לפחות חשיפה לכמה רבדים של הדמות, אני לא אזדעזע ממנה לעולם. הדמות של סיי לא מורכבת בכלל לדעתי, ובגלל זה אני לא מצליח לראות בו יותר מפסיכופט.
התסריטאי יכל להראות לנו דמות מטורפת, ולחשוף לאורך הסרט את המניעים שלה או ההיגיון מאחורי מעשיה.
התסריטאי יכל להראות לנו אדם אפור ומשעמם שמפתח תמונות לפרנסתו, ולחשוף במהלך הסרט את הצד האובססיבי והלא תקין שבו.
התסריטאי יכל לעשות הרבה דברים, אבל הוא בחר להציג פסיכופט ולהראות לנו דברים מטורפים שהוא עושה. וזה, מבחינתי, לא עובד טוב.
אני מוכן לקבל את הדעה שלך, לפיה הבמאי ניסה להעביר את המסר דרך הרגש בלבד. אבל גם כאן, לדעתי, הוא נכשל בגדול. נכשל מהסיבה הפשוטה שלא התחברתי רגשית לא לסיי ולא לאף אחד מהדמויות בסרט (אולי פרט לאמא, אבל היא לוקחת חלק יחסית שולי בעלילה). אני יודע מה אני אמור להרגיש כלפי כל אחת מהדמויות, אבל זה לא אומר שאני מרגיש את זה. להפך, אפשר לומר שאני רוב הזמן צופה מהצד.
ובניגוד לדעתך, אני חושב שאמביוולנטיות הייתה עושה רק טוב לסרט בכלל, ולדמותו של סיי בפרט. לא צריך להציג רק צד אחד של המטבע על מנת שהמסר העוצמתי שלך יעבור.
סרט זה אינו יותר ממהתלה, אבל....
העלילה של הסרט נחמדה אך לא מעבר, היא גם לא משהו שעדיין לא נראה על המסך. ובכל זאת למעריצי רובין וויליאמס היא בהחלט שווה צפייה. ויליאמס משחק פסכיפוט מדוכא אשר אבוססבי לחייהם של אחרים. דמות אשר נותנת הצצה לפן הטרגי של השחקן, שכזכור הדהים את העולם כאשר החליט לשים לקץ לחייו. מי שהיה נחשב במשך שנים לאיש הכי שמח ומשמח, הסתיר בתוכו המון שדים. לאורך הקריירה של רובין ויליאמס הוא שיחק רק בעוד סרט אחד כפסיכופט. אינסומניה של נולאן, שיצא כמה חודשים לפניי. מה שיכוד להעיד על המצב הנפשי שהשחקן היה נתון בו באותה שנה.
מה עם סמוצ'י חייב למות?
(ל"ת)
אכן סיקרנת
זה סרט שכבר כמה זמן אני מתכנן לראות אותו, ואולי היום זה יקרה.