האחד

במקור: The One
במאי: ג'יימס וונג
תסריט: גלן מורגן, ג'יימס וונג
שחקנים: ג'ט לי, קרלה גוגינו
דלרוי לינדו, ג'ייסון סטת'הם

קראתי על 'האחד' וקצת התבלבלתי: מצד אחד, סרט אומנויות לחימה. מצד שני – עלילה. לא שאני חס וחלילה טוענת שסרטי מכות הם נטולי עלילה לחלוטין, אבל בד"כ העלילה שלהם פשטנית ומסתכמת ב"מישהו עשה משהו לגיבור הסרט, והוא צריך לנקום במישהו הנ"ל". אם הסרט מתוחכם, הגיבור גם נוקם במשפחתו של המישהו הזה, ואם הסרט מאוד מתוחכם – אז הוא נוקם גם בכל מה שאותו מישהו מייצג.

ואז בא ג'ט לי ושילב את סצינות המכות ההכרחיות-מתוקף-הסרט, במציאות מעוררת מחשבה, מטרידה אפילו:

אנחנו לא לבד. לכל "אני" ו"את" ו"אתה" יש מקביל ביקום אחר. למעשה, יש הרבה יקומים כאלה – אין סוף, פחות או יותר – בהם כל אחד מאיתנו הוא בעל שם שונה, ותפקיד שונה בשרשרת המזון (וזה לאוו דווקא קשור לבחירות שאנחנו עושים במהלך חיינו): ביקום אחד אני בעלת אינטליגנציה מלאכותית וכותבת באתר אינטרנט, ובאחר – מנקת רחובות אנאלפביתית שמוציאה שעווה מאוזניה. ביקום שלישי אני מתרגמת שמות סרטים לעברית, וביקום המקביל לו – איזה מין שוטרת.
ומנקודת המוצא הזו מתחיל 'האחד':

יולאו (ג'ט לי) עושה מסעות בלתי חוקיים בין יקומים. הוא גילה שהריגת ה"אני" האחרים שלו (אלה מהיקומים המקבילים) מחזקת את כוחו – האנרגיה שלהם מתחלקת בין הנותרים. ככל שיש פחות ופחות "אני" כמוהו, כך יש להם יותר ויותר כוח והם חדי מחשבה יותר. יולאו דנן מקווה להיות 'האחד' – זה שמכיל את כל כוחות ה"אני" ו"אני" ו"אני" ו"אני".
מצד שני, במשטרה הבין-יקומית (או משהו כזה) סבורים שצעד זה יפר את האיזון ויביא לביטולו של העולם. ליולאו, מן הסתם, יש תיאוריות אחרות לגבי ההשלכות של ריכוז הכוח, אותן הוא שאב ככל הנראה במהלך קריאת ההגדה של פסח: אתם בטח מכירים את זה – אחד מי יודע.

וביקום אחר, גייב (ג'ט לי) הוא שוטר הנשוי באושר לטי. קיי החביבה. גייב, שלא מכיר את עניין היקומים המקבילים, נורא מבולבל לגלות שהוא (יולאו) מנסה להרוג את עצמו. לא בכל יום הוא פוגש את עצמו, כך שהוא לא רגיל שעצמו מגיב כלפיו בתוקפנות-מה.
בזאת לא תמו הצרות של גייב התם. שני שוטרים בין יקומיים נשלחים בעקבות יולאו ובמטרה לעצור אותו, כאשר במקרה הקיצוני, אם יחסלו אותו – הם מצווים לחסל גם את גייב. נו מה, ריכוז כל הכוח בידיו של אחד? לא בבית ספרנו.

בין כל הדיבורים הפילוסופיים האלה (ולמעשה, עוטף אותם) יש סרט אקשן, שספור העלילה רק תורם לו ומונע מאיתנו את הצורך לסספנד: "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" הוא המוטו, שהרי יולאו וגייב נעשו חזקים יותר מכל אדם ממוצע ויכולים לעשות דברים שאנשים רגילים אינם מסוגלים להם. אם בסרטים רגילים אנחנו מתפתלים בכאב על מושבנו כשמישהו בורח רגלית ממכוניות ומצליח להתחמק, הרי שעתה אנו רואים את ג'ט לי (אחד מהם) רץ במהירות 80 קמ"ש, ומהנהנים "איזה יופי" בסיפוק.

והסיבה שלשמה התכנסנו, האקשן, אכן מלהיב. כי לסינים, כידוע, יש אלרגיה לרצפה (או לפחות, לסינים שהם גם כוכבי קולנוע יש אלרגיה לרצפה): הם פשוט לא יכולים להישאר עליה ליותר מכמה שניות. מי יודע – אולי הם כולם נולדו בתאריכים שמוגדרים כמזלות האוויר (פעם עוד יעשו על זה מחקר), כך שקטעי הלחימה נראים כמו ריקודים מסוגננים הבזים לכוח המשיכה.

אבל נקודה זו בדיוק – האקשן – היא גם החסרון המהותי של 'האחד': הסרט הזה נראה כמו אסופה של קטעים מסרטים אחרים, בעיקר מ'המטריקס' (כולם ביחד: "זמנקליע!"). וכך יוצא שמצד אחד ההרגשה השלטת היא "Been there, Done that" ו"ב'מטריקס' זה היה פחות מוצלח" (או יותר מוצלח, תלוי בסצינה), אבל מצד שני – נורא מצחיק לשבת ולזהות מאיפה לקוחה כל סצינה. הרבה, כאמור, שאול מ'המטריקס', אבל גם ל'סליידרס' ול'סטאר-גייט' יש ייצוג הולם, כמו גם ל'מי הפליל את רוג'ר רביט' (נראה אם תנחשו איפה) ולסרטים רבים נוספים.

בעצם, מה אני מקטרת – זה רק טבעי שסרט שעוסק במספר רב של יקומים יכיל בתוכו מספר רב של סרטים אחרים.

מה שיפה בסרטים שעוסקים ביקומים מקבילים, היא העובדה שלא צריך הרבה שחקנים: מי ששיחק שוטר ביקום אחד, יכול להיות בעל תחנת דלק ביקום אחר. חבל רק שמבחינה חיצונית אין הרבה הבדל בין היקומים: תפיסת השוני בין היקומים התמצתה בכמות ה"שטויות" שמרכיבים השוטרים על האקדחים, ובעיצוב רכבים מרובעים יותר או פחות.

אבל אם לקונספט "הגדול" לא ניתנה תשומת לב מספקת, אז באים הפרטים הקטנים ומגלים שהמון מחשבה הושקעה בהם: יולאו, למשל, הוא זה שאמור להיות הגיבור הרע. מכיוון שכך הוא מעקם את אפו פעמים רבות, ופוחס אותו, עד שהוא לא נראה יותר כמו מישהו שנרצה להזדהות עימו. כדי להקצין את האופי ה"רע" שלו, הוא מבצע תנועות חדות (בשפה המקצועית זה ידוע כטכניקת "פטרוזיליה מעופפת"). גייב (ג'ט לי הטוב), מנגד, מבצע תנועות גליות, רכות (טכניקת "שיעור ריתמיקה").

'האחד', לעומת הרבה סרטים אחרים, מראה לנו שאפשר לעשות סרט אקשן בלי קטעי רומנטיקה דביקים. אם כבר אקשן – אז שיהיה אקשן. נכון שלגייב יש אישה שהוא מאוד אוהב, אבל היא בסרט על מנת לקדם את העלילה ולא בשביל איזו הפסקת נשיקות ורודה. כפועל יוצא של קיצוץ החלק הדביק, 'האחד' הוא סרט קצר מאוד: 80 דק'.

דוגרי – אל תלכו לסרט בשביל העלילה. 'האחד' נוצר בשביל האקשן, אם כי לטעמי הוא לא היה שווה מספיק. משעשע לפרקים – כן, עשוי היטב – כן. אבל פרט לסיום, הקרבות נראו לי יבשושיים קמעה, הצילומים התרכזו בעיקר בבעיטות לסוגן ודעתי על הפעלולים הסתכמה ב"זה סינים, נו". אף אחד לא יאשים אתכם אם לא תראו את הסרט הזה בקולנוע. מצד שני, אם לא תלכו, אתם מסתכנים בזה שג'ט לי יבוא אליכם בלילה וידגים לכם איך עושה פטרוזיליה מעופפת.