אמרו לי מה דעתכם על הציונות הדתית, ואוכל להגיד לכם – ככל הנראה – את דעתכם על "המדרשיה", הסרט התיעודי שעלה לאחרונה בכאן 11 (כלומר, ביוטיוב) ומספר את סיפורה של המדרשיה, ישיבה תיכונית שפעלה מלפני קום המדינה ועד 2005.
אם כי זה לא בדיוק נכון – "המדרשיה" לא מגלגל את סיפור ההקמה, לא מראה את חטיבת הנוער של המדרשיה שעובדת בכפר סבא עד היום, ובכלל נמנע מלהיות איזשהו סיפור קוהרנטי על המקום. במקום זה, הוא מתמקד במיתוס של המדרשיה – בכך שהיא הייתה המקום שהוציא את האליטות של הציונות הדתית והייתה פסגת השאיפות של לא מעט נערים, בכך שהיא מקום מקל מאוד מבחינת משמעת, ואיך שני הדברים השפיעו אחד על השני עד לסוף הבלתי נמנע. בין לבין: כתובות נאצה, תלמידים בכיסא גלגלים, פגיעות מיניות, מכונית עולה באש שנזרקת מהגג, ולא מעט בוגרים – מימין ומשמאל – בעלי השפעה בישראל.
אפשר לומר בלשון המעטה שלספר את הסיפור של המדרשיה (גם בלי הקטע של סיפור הרקע) הוא מסובך ומסורבל בדיוק בגלל החבל הדק הזה – מצד אחד, יש לנו מקום שהוציא פוליטיקאים, אנשי עיתונות, ועוד אנשים בכירים רבים שישמחו לדבר בערגה על תקופתם במדרשיה. מצד שני, יש לנו מקום שבו אנשים שלא מוכנים להזדהות (וגם כאלה שכן) מספרים סיפורים קשים מאוד שלא היו צריכים לקרות.
טל בכר ויאיר אגמון – יוצרי הסרט – מנסים לעמוד על הסתירה הזאת בלי להדרדר לאיזה "בשביל להכין חביתה צריך לשבור כמה ביצים" מצד אחד ומבלי לצבוע את כל הסיפור בצבעי שחור ולבן מצד שני. הקבלה הציבורית מתמקדת בשאלה של הזהות הפוליטית של המוסד ויוצאיו, אבל היא מפספסת דווקא את השאלה שמדממת בלב הסרט והיא סוגיה חינוכית מהותית הרבה יותר.
כי "המדרשיה" הוא הרבה יותר "מועדון קרב" מניתוח פוליטי. הוא סרט שמדבר על יצר האלימות של גברים צעירים שמנסים למצוא דרך לנתב אותו, והאנשים שמנסים להכיל אותו ומצליחים עד שהם נכשלים. כן, הסצנות הכי מדהימות כוללות ונדליזם מעורר השתאות, והסצנות הכי נוגעות בלב כוללות שיחות על פגיעות שקרו – אבל הסצנות הכי מעניינות הן אלה שבהן המרואיינים – כולם אנשים מיושבים בדעתם עם ילדים וקריירה – פונים לבמאי ומדברים על מה שניפוץ פלורוסנטים עשה להם וגרם להם להרגיש ואולי אפילו פיתח אותם כבני אדם.
על פי המרואינים, יש משהו בלשבור דברים כנער שמדי פעם גורם לך להבין יותר טוב כמבוגר את הנזק. יש משהו בלשבור גבולות, ולעשות דווקא, ולרסס כתובות, ולהתפרע, שמאפשר לך כאדם מבוגר להבין יותר איפה אתה חי ומי אתה. כמו ב"מועדון קרב" – מדי פעם צריך להרוס הרבה מאוד דברים עד שמבינים באמת מי אתה ומה אתה רוצה.
ממה שהבנתי, הרבה מהשיח סביב הסרט דן בשאלה האם הסרט לא היה ביקורתי מספיק או היה יותר מדי ביקורתי ולא הראה את הצדדים הטובים. עבורי, אם יש פספוס, הוא בכך שמַתווה הדרך של המדרשיה – הרב יגל – לא נוכח (ולו ביומנים או בקטעים כלשהם) כדי לנסח את משנתו החינוכית באופן מפורט יותר ולהבהיר איך היא הגיעה לאן שהגיעה, לחיוב, וכן – גם לשלילה. אנחנו לומדים הרבה על המדרשיה בדיעבד מהאנשים שמדברים (ובעיקר מהאנשים במחזורים האחרונים של המדרשיה), אבל מחסור בחומרים (או בחירה מכוונת שלא להציג חומרים שכאלה) מעוור אותנו לשאלות מהותיות שהיו בתחילת הדרך והובילו אותנו למצב כיום, ולפרטים שהיו יכולים לשפוך אור על הנושא.
ובעוד שההחמצה הזאת קיימת, העובדה שיש סרט מאתגר, שמסתכל לאמת בעיניים, שבוחן גם את עצמו ואת הסיבות ליצירתו שוב ושוב, ושמנסה לא להוציא את הצופים עם שורה תחתונה אלא עם תמונות, רגעים ורעיונות שייתנו להם לגבש את המסקנות שלהם – טוב, אין הרבה סרטים תיעודיים שמגיעים לרמה הזאת. או שאולי הסיבה שאני אוהב אותו היא פשוט שאני סך הכל סבבה עם הציונות הדתית, מה אני יודע.
אני לא כל כך חושב שהסרט הזה עוסק בציונות הדתית
כאילו, כן – בטח. זה עוסק בישיבה שהובילה את הציונות הדתית וכל זה. אבל לכל אורך הצפייה מה שהדהד לי היה דווקא הנושא של מה שקורה כשיש לך מקום מאוד גברי שמאוד מקדש גיבוש, גאווה ומיתוס – ומנגד חסר כל פיקוח או גבולות, במיוחד כשמה שיצר את המיתוס כבר מזמן הלך ואינו.
גדלתי בישיבה חצי דומה בציונות הדתית, שגם שם מחסור בפיקוח הוביל לבלאגן ומעשים שיכלו להגיע לחדשות, אבל לא מתקרבים למה שמוצג בסרט. ועם זאת מה שעלה לי לאורך כל הצפייה זה דווקא צה"ל, ובאופן ספציפי דברים כמו משחקי פז"מ או יחידות מיוחדות, שבמובן מסוים זה אותו הדבר, רק שבישיבה לא היה להם נשק (ומזל שכך).
כמו כן – הנסיך הפרסי?
מדוע שמה המלא של המדרשיה אינה מוזכר?
לא בביקורת הזו, וגם לא בפרומואים בכאן-11. האם זהו המוסד היחיד בישראל בשם 'המדרשיה', או שהמותג הוא כ"כ חזק עד שמספיק שתאמר 'המדרשיה', וכולם ידעו על מה אתה מדבר?
השאלה נשאלת בכובעי כפרדס-חנאי (במקור) שתובע את עלבונו בשל חוסר הזכרת היישוב.
יש עוד מדרשיות, אבל זאת המדרשיה.
(ל"ת)
מדרשיית נועם פרדס חנה. מ.נ.פ.ח. בראשי תיבות
פשוט ישבתי וקראתי על הנושא. נועם זה נוער המזרחי, שמה גם של תנועת הנוער של מפלגת המזרחי, שהתחרתה בבני עקיבא של מפלגת הפועל המזרחי תקופה קצרה ונשכחת. התנועה, וגם הישיבה התיכונית, נועדה לבני הבורגנות הדתית לאומית, בדיוק אלה הלא חלוציים במיוחד, לא סוציאליסטיים במיוחד (כמובן, בני עקיבא היא תנועת נוער סוציאליסטית, עם אזכורים לפטיש ולמגל בסמל שלה).
בעקבות הסרט קראתי עוד על פרדס חנה, וגיליתי שהוקם בה במקביל למדרשיה גם התיכון החקלאי, בית הספר החקלאי היחיד שפנה אל האיכרים הליברליים וקפיטליסטיים יחסית, ולא אל ההתיישבות העובדת הסוציאליסטית. איזו יסודית אני?
כמו כן, שני המוסדות נסגרו בשנות האלפיים ויש סכסוכים על האדמות רחבות הידיים שלהם.
נורא הצחיק אותי שהיום יש בפרדס חנה שלושה(!) תיכונים אלטרנטיביים. נראה שהתיכונים הרגילים הם המיוחדים שם….
כמו שכתבתי בתגובה האחרונה, ההימנעות המכוונת מהתייחסות למקום, פרדס חנה, הופכת את הסרט לאוניברסלי יותר עבור הצופים. זה לא סרט על מקום, על תקופה, על אנשים, על מוסד חינוכי. הוא על שיטה חינוכית.
ונאמן לחינוך החווייתי, במקום לשפוך מידע יבש, הסרט עובד בהמחשה
אתה יוצא מהסרט עם רעיונות ויזואליים, עם הדימויים הציוריים שנבררו, כנראה בקפידה, מתוך הראיונות, עם תמונות חזקות. ואז כל צופה יושב ומנסח אותם ומנסה להבין מה זה מזכיר לו ולמה הרב יגל (שבאופן אקראי לחלוטין הוא לא תומס ארנולד, מנהל פנימיית רגבי, או פרופסור דמבלדור) התכוון. אם מישהו צריך מידע יבש ותאריכים אני אשמח לחלוק כי הסרט גרם לי לחקור, אבל הסרט חזק יותר כי הוא לא מסחרר אותנו עם נתונים ומספרים והיסטוריה אלא עם מראות.
אגב, בתגובה למה שכתב יהונתן, המרואיינים כנראה לא מודעים לעובדה שאם לשבור פלורוסנטים זאת חוויה חשובה, אפשר היה לערוך אותה בלי לנסות לפצוע ולהפחיד את המורה שלהם בכוונה. אני למדתי בבית ספר שהעריך מאוד ילדים ששברו דברים כדי לגלות מה קורה, ואפילו סתם בשביל הכיף- כל עוד הם עשו את זה ברשות, עם פלורוסנטים שהוקצו לכך, בלי לסכן אף אחד כולל עצמם, בהשגחה, ועדיף שיכתבו אחר כך דוח ניסוי. כל הרס פלורסנט יכול להיות שיעור מרתק, אבל מסופקני אם באמת מהשבירה הם נהנו, או מתחושת שליטה זמנית שהאלימות הזאת סיפקה להם. וככל שהעולם שלהם היה כאוטי יותר והמבוגרים רחוקים יותר, אני חושבת שהם היו זקוקים יותר לאלימות כדי לחוש שליטה ולנסות להשליט סדר בעולמם.
הסרט הזה מצביע על הבעיה הכי גדולה של החינוך בציונות הדתית
התחושה היא שהמחנכים הם לא מורים עם תעודת רבנות, אלא רבנים עם תעודת הוראה. הם לא רואים את העבודה שלהם ברצינות אמיתית, אלא כחלטורה. החלום שלהם הוא להיות רבנים נטו, ובמקום זה הם אחראים על המשמעת של תלמידי תיכון. זה שורש ההזנחה. תוסיפו לזה את העובדה שהתלמידים מגיעים מהמגזר הכי חי בסרט בעולם, שמגיל 0 מספרים להם שהם-הם האליטה, שהם הולכים להוביל את המדינה, שכל החיילים בצה"ל מעריצים את החיילים הדתיים (כי הם מתעוררים מוקדם בשביל להתפלל!!!1), כשבפועל מדובר בסתם עוד מגזר כמו כל המגזרים האחרים. בסוף מה שיוצא מהשילוב הזה זה צוות שלא אכפת לו מהתלמידים הפעורים שמבחינתם ונדליזם מותר להם כי הם בתיכון הכי טוב של המגזר הכי טוב במדינה, וזה, מסתבר, לא שילוב טוב.
אתה לגמרי יותר מדי מכליל
כל בית ספר זה משהו אחר, כל מורה הוא משהו אחר.
יש בתי ספר כושלים בציונות הדתית כשם שיש מוצלחים, באותה המידה שיש גם בתי ספר כושלים לא פחות ומוצלחים לא פחות בכל מגזר אחר.
ההכללה כלפי מגזר שלם היא בראש ובראשונה שגויה, מאחר ויש כל כך הרבה סוגי בתי ספר ושיטות חינוך שונות במגזר, כמו בכל מגזר.
סיפורים זוועתיים על בתי ספר שהתנהלו באופן לא נכון אפשר למצוא בכל מגזר, כשם שאנשים רעים ופושעים ניתן למצוא בכל מגזר, אין להשליך מפה על מגזר שלם, זה פשוט לא נכון וטיפשי.
ואגב, הציונות הדתית לא ״חיים בסרט״ יותר מכל מגזר אחר.
בכל מגזר או סוג אוכלוסייה יש תחושה שהם הטובים יותר / המוצלחים יותר / הנאורים יותר / הליברלים יותר / הדמוקרטיים יותר / היהודים יותר / הישראליים יותר / המודרניים יותר (מחק את המיותר), זה דבר שקיים בכל סוג אוכלוסייה וממש לא קטע ששייך דווקא לציונות הדתית.
בקיצור, בואו לא ניפול להכללות טיפשיות.
מדובר בסרט על המדרשיה וכל המסקנות בו נוגעות אך ורק למדרשיה. לא לציבור הדתי כולו, לא לחברה הישראלית כולה, לא לבני הנעורים כולם ולא לשום הכללה אחרת, אלא נטו רק למוסד בו הסרט מתעסק.
אליטיזם זה משהו ספציפי והוא לא קיים בכל מקום
בכל מיני קיבוצים- כן, בכל מיני מקומות שרוצים "להצמיח את המנהיגים הבאים" כן. אבל בתיכון החילוני והעירוני שגדלתי בו חינכו אותנו שכל אחד, במדינה, בעולם, שואף לעשות משהו גדול שישאיר חותם בהיסטוריה ויצעיד את העולם קדימה למקום טוב יותר. היינו משוכנעים במאה אחוז שכולם חונכו ככה וכולם הולכים להבין אותנו מצוין, עד שחטפנו את הסטירה בצבא. הייתה לנו קצת גאוות יחידה על הערים סביבנו, אבל לא באמת חשבנו שיש הבדל מהותי כלשהו. בבית הספר היסודי שלי חינכו אותנו להיות אזרחים פעילים וטובים ובעיקר להיות מאושרים ולמצוא את הדרך הפרטית שלנו בעולם. זה נאמר מפורשות שהמטרה היא שנהיה מאושרים עכשיו ומאושרים אחר כך (זה גם היה מוסד די מגוון מבחינת האוכלוסייה, עם כל הקשיים בכך). אליטיזם והתנשאות זאת לא ברירת המחדל, אפשר אחרת.
למדתי בבית ספר חילוני ובבית ספר דתי
לא סתם בית ספר חילוני. כדורי בכבודו ובעצמו. זה שמוזכר בסרט בתור המקבילה של המדרשיה. אין מה להשוות בכלל. בכדורי לימדו אותנו על ערכים ועל הנאמנות כלפי הערכים האלה. בבתי הספר הדתיים שבהם למדתי מדברים על כמה שצריך להיות פרזנטור טוב של הציונות הדתית במקום על ערכים.
אורי אורבך אמר פעם שהציונות הדתית סובלת מתסביך נחיתות ומשיגעון גדלות. בעיניי, רק אחד מהם בא לידי ביטוי בחינוך.
מתי למדת בכדורי? הבנתי שבעשורים האחרונים מדובר בתיכון מהוגן ורב תרבותי שלומדים בו גם מהכפרים הדרוזיים והערביים בסביבה… הבעיה של מקום כמו המדרשיה, או מוסדות דתיים דומים לו, זה שהוא לא עשה את המעבר הזה, לתיכון "רגיל" שהוא כבר לא פנימייה אליטיסטית מיתית.
כן שמעתי מחברים שלי על תיכונים אזוריים של קיבוצים ומושבים, גם במרכז וגם בדרום, שהגיעו כמעט לרמה של המדרשיה בסרט באלימות, וונדליזם והתפרעות. מאותן סיבות בערך. ראשים כרותים של חזירים בחדר מורים, בסגנון הזה, אלימות תמידית בהפסקות מתלמידי התיכון לתלמידי החטיבה. שחצנות ויהירות ואליטיזם (ואגדות על החיילים הקיבוצניקים בסיירות). אז האלימות הזאת לא כל כך מפילה מהרגליים.
ראשים כרותים של חזירים בחדר מורים נשמע הרבה יותר גרוע מהודליזם שהוצג בסרט על המדרשייה
במיוחד לאור העובדה שהם כנראה היו צריכים לכרות את הראש של החזיר מבעוד מועד.
ורק להבהרה, אני לא בא להשוות או לומר משהו על המוסד הזה או על שיטות חינוך כאלה או אחרות, אני סתם מדרג רמות ונדליזם.
לא יודעת אם הם הרגו את החזיר… הם היו חקלאים, קיבוצניקים ומושבניקים. אולי היו להם חברים בקיבוץ להב. זה היה אירוע הסיום של תלמידי י"ב, אז זאת המקבילה של המכוניות הנשרפות כחלק מהצגת פורים בסרט.
הסיפור השני שלי היה על התיכון של ההתיישבות העובדת בבית ברל, ושם התלמידה סיפרה לי על בלוני מים שהשכבות הגבוהות זרקו כל יום, כל הפסקה, על התלמידים של חטיבת הביניים. אני לא יודעת אם זה יותר או פחות אווירת אימה מפלורוסנטים מתנפצים סביבך. קשה למדוד דברים כאלה.
על בסיס בתי הספר שלמדת בהם אתה מכליל על בתי ספר רבים מאוד שאין לך מושג מה קורה בהם. הגיוני בסך הכל.
אני גם למדתי בבתי ספר דתיים לאומיים ומה שאתה מתאר ממש, אבל ממש, לא היה קיים שם.
אף אחד לא לימד אותנו שהציונות הדתית היא אליטה ואף אחד שם לא לימד אותנו להיות פרזנטורים של הציונות הדתית ובהחלט שחינכו אותנו לערכים.
ההכללות שלך פשוט מגוחכות.
מיילא אם היית אומר ״עשיתי מחקר מקיף על מערכת החינוך בציונות הדתית ואלה מסקנותיי״, אבל לא, מה שאתה אומר זה שלמדת בבתי ספר דתיים (מניח ששניים: יסודי ותיכון) ובבית ספר חילוני אחד ועל בסיסם אתה מכליל את כל בתי הספר הדתיים והחילוניים במדינה ויוצא לי עם השוואות.
אני מבין שיש לך טענות על המקומות בהם למדת, אבל הפיתרון הוא לא ללכת ולצאת נגד ציבור שלם שאת רובו המוחלט לא פגשת מעולם ועל בתי הספר של הציבור הזה שעל רובם אפילו לא שמעת.
ובכנות, אני גם לא חושב שלהכליל הכללות כלפי ציבור שלם שיש ממנו שגולשים פה באתר (נעים מאוד, אני ציוני דתי) תורם משהו לתרבות הדיון פה באתר.
נעים מאוד, גם אני
וכל קרובי המשפחה הדתיים שלי (ואני דתי אז יש לי המון כאלה) וכל החברים הדתיים שלי למדו במוסדות כאלה. כל קרובי המשפחה החילוניים שלי וכל החברים החילוניים שלי למדו במוסדות חילוניים כאלה. אולי מדובר במשהו של השנים האחרונות, מי יודע. אז כן, אני חושב שאפשר לומר שעשיתי מחקר מקיף. כן, דיברתי עם אנשים מהצפון, מהדרום ומהמרכז. כן, דיברתי עם חרד"לים ועם לייטים ועם דתיי מיינסטרים.
אלה המסקנות שלי. הציבור שלנו פגום מאוד בחינוך שלו. אתה מוזמן לא להסכים איתי, אבל הכללה זאת לא.
עם כמה אנשים כבר דיברת?
אנחנו מדברים על מגזר נרחב שכולל בין עשרות למאות אלפים (מי שיש לו מספר מדוייק, אשמח שיכתוב), כך שאפילו אם יצא לך להכיר 1000 איש מהציונות הדתית זה עדיין אחוז מזערי.
כשאני מדבר על מחקר מקיף אני מדבר על מחקר אקדמי שנעשה ע״י חוקרים מקצועיים ועל פי כללי המחקר ולא על מסקנות שמבוססות על שיחות עם הקרובים והמכרים.
בסופו של דבר אתה לא מכיר את כל הציונות הדתית וזאת עובדה.
אתה לא יודע מה קורה בכל מוסד ומוסד של הציונות הדתית, כך שכן, זאת בפירוש הכללה.
אלא אם כן תגיד לי שמכל מוסד ומוסד של הציונות הדתית בכל מקום ומקום ברחבי הארץ אתה מכיר לפחות מישהו אחד שסיפר לך איך החינוך שם עובד.
אבל כל עוד אתה לא יודע בוודאות מה קורה בכל בית ספר יסודי ותיכון של הציונות הדתית בכל מקום בארץ ללא יוצא מן הכלל, הרי שאתה מכליל.
הכללה היא הדרך היחידה לדון על ציבור
אין פסול בהכללה כל עוד היא לא מהפרט אל הכלל.
אכן, ולכן לדון על ציבור שלם על סמך היכרות עם מקצת מהציבור זה דבר פסול
לא לעניין לדון על ציבור שלם מבלי להכיר את כולו.
הרי אם מישהו היה בא לדון פה על מגרעות של הציבור השחור, זה ישר היה נתפס כגזענות, גם אם הוא היה אומר שזה מבוסס על היכרות שלו עם הרבה שחורים.
ואם מישהו היה בא לדון פה על מגרעות של קהילת הלהט״ב, זה ישר היה נתפס כלהט״בופוביה, גם אם זה היה מבוסס על היכרות עם להט״בים.
לצערי, אין מילה שמגדירה הכללה כלפי מגזר הציונות הדתית, מה שגורם למצב שזה מגזר שמותר להכליל כלפיו וזה עובר בשתיקה.
אני שב ואומר, זה לא תורם לתרבות הדיון פה ללכת ולהכליל לי על מגזר שלם במדינת ישראל.
מותר לומר, ואומרים
הרבה דברים שליליים על תרבויות שונות.
יש סטריאוטיפיים ויש ביקורת לגיטימית.
הכללות, הכללות, הכללות..
הבאז-וורד של כל מגזר שלא מוכן לקבל ביקורת.
איך אני שונא שנכנסים לתחרות מי המגזר הכי מסכן? אולי יש סיבה שאין מילת פוביה לציונות הדתית.
לא זכור לי שלדתיים ציוניים יש פחות זכויות במדינה, שיש פשעי שנאה נגדם, אפלייה ממסדית ושאפילו מילים שמגדירות אותן הן הקללות הכי נפוצות בבתי ספר, כל זה בניגוד לקהילת הלהט״ב.
ולכל קהילה יש את מאפיינים ואי אפשר לסתום אוזניים ולהתכחש. ברור שנעשית הכללה וכשאני פוגש אדם אני מנסה לשפוט אותו על סמך התנהגותו, הדברים שהוא אומר לי והדברים שנאמרו עליו. אך לכל קהילה/ מגזר/ ווטאבר יש דברים המאפיינים אותה בגדול. לפעמים חלק מהמאפיינים הופכים לסטיגמות וסטאירוטיפים פוגעניים אז יש להבדיל.
בסקרי בחירות מדברים עם 500 איש
וזה בשביל מדגם מייצג של 5 מיליון בוחרים. ככה סטטיסטיקה עובדת.
אגב, אני חושב שאדם מחוץ למגזר לא היה יכול להגיד את מה שאני אומר, והתגובה שלך היתה מוצדקת לחלוטין אם זה היה המצב. אממה, אני דתי בדיוק כמוך. הביקורת שלי באה מבפנים. אני מכיר את הציונות הדתית בדיוק כמוך, ובהשקפת העולם שלי זכותי למתוח עליה ביקורת.
סקרי בחירות הם לא מחקר משמעותי בשום בחינה
ולא מעט פעמים יש הבדלים משמעותיים בין תוצאות של סקרי בחירות לבין תוצאות אמת.
וכמו שאתה אומר, שנינו מכירים את הציונות הדתית באופן שווה, כך שעצם זה שאני יכול להציג לך תמונה הפוכה לחלוטין על הציונות הדתית ממה שאתה מתאר, מעיד שכל אחד מאיתנו מכיר חלק אחר של המגזר ושיש מקומות כאלה ומקומות כאלה.
אני יכול להעיד באופן אישי שבציונות הדתית יש הרבה מאוד חינוך לערכים וממש לא לאליטיסטיות ול״להיות פרזנטורים של הציונות הדתית״, כך שכל מה שאתה מתאר נוגע לחלק מהציונות הדתית אבל ממש לא לכולה.
זכותך למתוח ביקרות על מי שאתה מכיר ועל מה שאתה מכיר, אבל כשאתה מכליל כלפי כל המגזר אתה מפיל את הטענות שלך על מקומות שאינך מכיר שהם ההפך הגמור ממה שאתה מתאר.
זה שבנאדם נמצא במגזר לא אומר שהוא יודע מה קורה בכל מקום במגזר ולא אומר שיש לו זכות להכליל כלפי כל המגזר בתירוץ של ״ביקורת מבפנים״.
אני, בשונה ממך, לא מתיימר לקחת את ההיכרות האישית שלי עם המגזר ועם החינוך שלו ולהגיד ״זה החינוך הציוני דתי״ ואני מכיר בכך שיש הרבה דברים בציונות הדתית שאני לא יודע ולא אדע ושאין לי באמת מושג מה הולך בכל בית ספר ובית ספר.
אבל אם אני אלך כמוך, אז אני יכול לצאת עם מסקנה שהחינוך הציוני דתי מחנך לערכים ולענווה ולחיבור עם אוכלוסיות אחרות, והמסקנה שלי תהיה לא פחות נכונה מהמסקנה שלך.
ובכל מקרה, זכותך כמובן להגיד מה שאתה רוצה
בעיני זה השמצות מכלילות, אבל זכותך כמובן לכתוב אותם.
אני, בכל מקרה, מרגיש שנגררתי יותר מדי לתוך זה ואין בי רצון להמשיך לקחת חלק בדיון שכזה ועל כן אצא ממנו.
שיהיה לכולנו המשך שבוע טוב.
אתה סתם נלחם בטחנות רוח כשאתה הופך את הויכוח כאן לויכוח על סטטיסטיקה ומספרים. ההודעה של EIP מכילה שיפוט ערכי, לא רק טענות עובדתיות. אני מניח שגם אתה תסכים שיש אלמנט של חינוך ל'פרזנטיות" בחינוך הדתי ולא רק בגלל המושג הדתי 'קידוש השם' ו'חילול השם', בעוד שלאלוהי החילונים לא אכפת מחילול שמו. EIP חושב שהאלמנט הזה משתלט על כל החינוך, בעוד אנשים אחרים יאמרו שהוא רק רכיב. אבל הויכוח הזה מפסיק להיות ויכוח עובדתי קשיח, ולכן כל הטענות על הכללה מ'רק החוויה שלך' חסרת משמעות
שמעתי ש-700 אלף, באופן יציב וללא שינוי לאורך רוב העשורים של קיום המדינה, באופן מפתיע. אומרים שהגודל נשמר, למרות הילודה הגבוהה, בגלל עזיבה של חיי הדת בשיעורים גבוהים. 400 אלף לכל היותר גרים מעבר לקו הירוק, דתיים, חרדים וחילונים. אלה המספרים.
עקרונית, אפשר להגיד מה "הקו האידיאולוגי" של ציבור פשוט לפי… אהמממ… מה שאומרים המנהיגים שהם בחרו בהם? רבני קהילות וראשי מוסדות לימוד? מה נכתב בתקשורת המגזרית? זה נראה לי כמו התחלה טובה כדי להבין את הנורמות, לא? וערכים לא סותרים אליטיזם, הם באים לצדו.
1000 אנשים זה לגמרי מספיק בשביל להסיק מסקנות לגבי ציבור מסוים
בטח בארץ קטנה כמו שלנו, ובטח כשאתה בעצמך גדלת בתוך התרבות הזו. אם אתה מכיר דתיים לאומיים מקריית אתא, כפר סבא, אלקנה ושדרות ואתה רואה שהסגנון הוא די דומה סך הכל, אתה יכול להניח שהמצב יהיה ככה גם בראש העין, מודיעין וירושלים. נכון יש זרמים שונים ויש מקומות יותר קיצוניים ופחות קיצוניים, אבל אתה בהחלט יכול לקלוט את הלך הרוח הכללי מהחוויה האישית שלך בתור אדם פרטי, גם אם לא עשית תחקיר דמוגרפי שמתפרש על פני כל היישובים בארץ.
וואו לא
לכל גוש דתי יש מאפיינים שונים לחלוטין. דתיים של גבעת שמואל יכולים לפעמים להיות שמיים וארץ מדתיים של אפרת והם שונים לחלוטין מדתיים של אשקלון.
זה כמו להגיד שאני יכול לשפוט את כל החילונים והמסורתיים על סמך תל אביב, ככה לא עושים סטטיסטיקה.
אהממ, לא נראה לי שההשוואה טובה, בתור התחלה אין לכל החילונים והמסורתיים בארץ מפלגה אחת בעבר ושתיים בימינו שמאגדות אותם כציבור. חילונים זה לא סקטור. ולא שבימינו כל הדתיים מצביעים לציונות הדתית, כמובן, אבל לפני עשור זאת ממש הייתה המציאות, וכולם הלכו לבני עקיבא וחלק קטן יותר לאריאל. גם מערכת החינוך שלהם אחידה בהרבה במסרים שלה (הפוליטיים ובכלל) ויש לה אוטונומיה ממערכת החינוך הממלכתית שהיא מנצלת היטב- כלומר, דבר ראשון הם לא דומים לחינוך הממלכתי, דבר שני הם דומים אחד לשני. אז כן, הדמיון בין הקהילות השונות של דתיים לאומיים, על הז'רגון הייחודי והנרטיב הייחודי שלהם, עולה על ההבדלים בין עיר לעיר. יש להם עיתונות ארצית משלהם, שמיועדת אך ורק להם, יש להם אפילו בתי ספר גבוהים לקולנוע ואמנות שמיועדים ל"ציבור הדתי".
חילונים זה לא סקטור, זאת הגדרה שיורית- כל מה שהוא לא דתיים לאומיים ולא חרדים לגווניהם. ההתיישבות העובדת- בהחלט סקטור, וגם הייתה לה פעם, ויש לכך שרידים איתנים היום, מערכת חינוך משלה, תנועות נוער שחלקן ממש נפרדות (כמו בני המושבים, או האיחוד החקלאי, שאחת מהם גם הפכה לתנועת הנוער של השומר החדש). יש שיטענו ש"ערי הליכוד" זה סקטור של צאצאי העולים בעלייה ההמונית מארצות האסלאם בשנות ה-50, או שעולי חבר העמים זה עדיין סקטור- תקשורת רוסית משלהם בטוח יש להם, ותרבות חינוך לא פורמלי משלהם (ריקודים סלוניים, שחמט, מתמטיקה, בלט), אפילו מפלגה סקטוריאלית. אני טוענת שיש לנו סקטור לא מוכר של אוכלוסיית המצביעים בעבר של מפלגת "הציונים הכלליים" (חופפת בחלקה לצאצאי העולים בעלייה הרביעית) שנמחקה מהזיכרון הציבורי, אבל נגיד שזאת תיאוריה רדיקלית.
דתייה מגבעת שמואל התחנכה באותה מערכת חינוך כמו דתייה מקדומים, או לפחות חווית התיכון שלהן הייתה דומה בהרבה מאשר כל אחת מהן לחווית התיכון שלי. סביר להניח שבית הספר שלהן היה מופרד מגדרית, בהכי בסיסי, ושהן ערכו מבחני כניסה כלשהם. שרדו מתי מעט תיכונים דתיים מעורבים.
ההשוואה מצויינת, אתה פשוט אובר מאגד את הדתיים הלאומיים
המפלגות המדוברות הן לא מפלגות שמאגדות, אלא מפלגות שפונות לקהל הזה. הדתיים הלאומיים מאז ומעולם לא הצביעו רק להם, אלא גם למפלגות "רגילות" כמו הליכוד. זה כמו שאני אגיד שלחילונים יש מספר מפלגות שמאגדות אותן רק כי הן יוצאות נגד הדת.
ובני עקיבא ואריאל (ועזרא) הן תנועות עם הבדלי תפיסה עצומים. כמה עצומים? היו מספר ומספר מקרים של יישוב שהדיח תנועת נוער אחת לטובת האחרת כי הוא לא היה מרוצה מרמת הדתיות של הראשונה (לשני הכיוונים, יש לציין). ואפילו בתוך התנועות אתה יכול למצוא סניפים עם אופי מאוד שונה אחד מהשני. ואגב, שנזכיר ש"הצופים" היא אחת מהתנועות הכי גדולות בארץ?
מערכת החינוך אומנם אכן ניצבת על סקאלה פוליטית יותר מצומצמת שמתחילה במרכז ומתקדמת ימינה משם, אבל זו עדיין סקאלה רחבה ויש הבדל עצום בין הקצוות שבזמן החופשי ישלחו אותך לצעוק מוות לערבים באיזו הפגנה לבין מקומות שפשוט יאסרו כל דיון על הנושא. אגב, צריך גם להזכיר שלא כל הדתיים לומדים בחינוך הממלכתי דתי, ושיש עוד זרמים מחוץ לזה (קטנים יותר, ועדיין).
גם לעיתונות ארצית יש כמה סוגים, קוראי מקור ראשון וקוראי בשבע, לדוגמא, זה אנשים שונים לחלוטין (וזה עוד מבלי לדבר על הכמות הגדולה של קוראי העיתונות החילונית).
חילונים זה סקטור כמו שדתיים זה סקטור. יש קווים כלליים דומים לכל אחד ואחד, אבל חילוני מתל אביב אינו דומה לחילוני מערד שאינו דומה לחילוני ממשגב.
רק שה"אנחנו" של דתיים לאומיים הוא לא ה"אנחנו" של כל המדינה
אני לא מבינה למה אנחנו מתווכחים על היותו של הציבור הדתי לאומי סקטור נפרד, כשהוא עצמו מגדיר את עצמו ככזה. כרגע הסקטור הזה בתהליך התפרקות והתפצלות לכמה סקטורים, אבל הם עדיין היהיו שונים ומובדלים מהשאר ודומים יותר אחד לשני אלא אם כן יקרו משהו דרסטי חדש. כלומר, אני מבינה למה, זה לא דיון נעים, אבל הוא עובדתי. לפחות בנושא של החינוך. כשאני דיברתי על החינוך הממ"ד, או החמ"ד, התייחסתי אליו כאל הנקודה ה"שמאלית" ביותר על הסקאלה, וציינתי שיש מיעוט נכחד, בטל בשישים, של מוסדות שיותר שמאלה מזה, כמו תיכונים דתיים מעורבים מגדרית. ואני מתעכבת על ההפרדה המגדרית, כי היא בדיוק ההבדל היסודי והעמוק בין המגזרים. מה שבלתי אפשרי בחברה הכללית שאינה דתית או חרדית- למידה בהפרדה מגדרית, לפעמים מכיתה א' אבל בכל גיל וכל שלב- היא המובן מאליו אצל דתיים. וברוב המוחלט, עדיין, של הציבור הדתי לאומי, גם מובן מאליו, או בכל אופן זאת הנורמה ועכשיו נערוך דיונים מפולפלים האם לחרוג ממנה, שתוכנית הלימודים תהיה שונה בין בנים ובנות. שיש מקצועות שרק בנים לומדים ויש מקצועות שרק בנות לומדות. אנחנו למדנו שני דברים בלבד בהפרדה- חינוך גופני בתיכון (כשטרחנו ללכת אליו) ושני שיעורים מתוך סדנה של 3 שיעורים במוגנות מינית, השלישי היה מעורב. וברור שיש חריגים בחינוך הדתי, אבל הם חריגים. גם הישיבות התיכוניות החרדיות הן חריג בתוך החינוך החרדי. הם לא הנורמה, אפילו בגבעת שמואל או באפרת החריגים לא הרוב ולא הרוב שקובע את הכללים (מקרה רועי לוין שסולק מבית הספר רק השנה קרה בבית ספר של נאמני תורה ועבודה). אולי המציאות הזאת תשתנה לכאן או לכאן, אולי אנחנו בעיצומו של השינוי, אבל הוא עוד לא קרה. ולמיטב היכרותי עם EIP הדיון הוא על מוסדות חינוך בחמ"ד עשור לפחות לאחור. לפני עשור בנט רק נכנס לפוליטיקה והמפד"ל החלה את דרכה האחרונה.. זה לא דיון נעים במיוחד, כי הוא מחייב לסמן את הציבור הדתי כולו כ"אחר", שזה חבל מאוד בפני עצמו וכמובן לא נכון. אבל החינוך הדתי לאומי הוא עובדתית "אחר" והשיח שלו והשפה שלו והנורמות שלו.
דיברתי על הלך הרוח הכללי
ברור שיש שוני בין קבוצה כזו לקבוצה אחרת, וגם כתבתי שיש מקומות שבהם אנשים יותר קיצוניים ויש מקומות שהם פחות קיצוניים, ויש שוני גם באוכלוסיות מהמקומות שציינתי. אבל יש קווים כלליים משותפים שאפשר בהחלט לזהות אותם גם אם אתה לא מכיר את כולם. כמו שאמרתי, זה לא אותו דבר, אבל זה כן די דומה סך הכל.
מה גם שאם אתה גדל בבית דתי, אתה גם תכיר בסופו של דבר כמות מכובדת של הקצוות שעליהם אתה מדבר. אתה כנראה תפגוש מתישהו אנשים שגרים בהתנחלות מאולתרת שהוקמה על גבעה ואתה כמעט בוודאות תפגוש מתישהו אנשים שגרים בגבעת שמואל. בעקבות זה אתה תשים לב לשוני בין הקבוצות, אבל אתה גם תוכל להרכיב תמונה כללית של האוכלוסייה הציונית דתית ולמצוא את מה שמשותף בין כל הזרמים שלה ומה הוא הכיוון הכללי.
למשל, אם נרצה להיות ממוקדים בדיון הזה ולהיות יותר ספציפיים, אני מרגיש שמה שEIP אמר לגבי הרצון להיות פרזנטור טוב של הציונות הדתית הוא קו מחשבה נפוץ מאוד אצל רוב התנועה הדתית לאומית. הדיבור על "חילול השם" ועל כמה זה דבר נורא הוא משהו שמצאתי משותף לרוב האוכלוסייה הדתית על כל זרמיה ושונותיה.
יש קווים כלליים שדומים, אבל אלו קווים כל כך כלליים שאי אפשר לשפוט או לקבוע לפיהם
ולא, אתה לא בהכרח תכיר אנשים משלל הקשת של הציונות הדתית רק מעצם זה שגדלת בבית דתי. גם לדתיים יש בועות וזרמים שלא מתקרבים אליהם וכו. וגם כשאתה פוגש – יש הבדל עצום בין לפגוש ללהבין ולהכיר.
ואם נהיה יותר ממוקדים באמת, יש מקומות שהגישה של "חילול השם" בכלל לא קיימת. אפס התייחסות. זה עדיין מושג שמכירים כי דת, אבל הוא לא מהווה שיקול, לא מחונך בבתי הספר וכו'. אין הרבה מקומות כאלה, נכון. אבל להתחיל להכליל את כל הציונות הדתית כגוף אחד רק כי למדת בבית ספר דתי זו פשוט טעות.
מערכת החינוך, לכל המגזרים, דפוקה
וכל בית ספר זוכה לדפקות משלו.
החינוך הדתי דפוק בצורה דומה ושונה לחינוך החילוני, לחינוך החרדי, ולחינוך הערבי. לחנך אנשים זה קשה, ולחנך אנשים באופן מערכתי כולל כציבור זה דורסני, ויוצר לא מעט הנחות יסוד דפוקות (שעובדות לא פעם עבור חלק מהציבור, וממש לא עובדות לחלקים אחרים).
תודה על הביקורת
נחמד שהאתר לא מגביל את עצמו ולא נמנע מלפרסם ביקורות גם על סרטים בסגנונות קצת שונים.
באיזה הקשר בדיוק הסרט דן בזה שלפעמים שווה לשבור משהו בתור ילד כדי להבין אותו?
כי בכל זאת, במקרים מסוימים ההתנהגות הזאת לא עוברת כשגדלים.
לא פיתחו את זה ממש כמו יהונתן
הם אכן התפייטו על ניפוץ פלורוסנטים ואחד המרצים שלנו אמר שכבר ב-1969, בשנות הזוהר, היה להם חוסר אהדה גלוי לפלורוסנטים. וכן, הנרטיב הכללי שלהם הוא שהחופש המוגזם בפנימייה בנה אותם לעתיד- שזה מה שאומרים כל בוגרי הפנימיות בהיסטוריה ובעולם, לפחות החלק שאומר שהוא נהנה שם, וגם רוב הבוגרים של החינוך הקיבוצי, מבתי הילדים, עבור בחדרי הנעורים ועד המוסד החינוכי הפנימייתי. אלה שנהנו, כמובן, ובסרט מופיעים רק אלה שנהנו. מתים לא מדברים, כמו שאומרים בשודדי הקאריביים. יהונתן למיטב הבנתי חיבר בין הדברים והציע הסבר.
אני לא מסכימה עם ההסבר, וככל שקראתי עוד עדויות על המקום, על ישיבות תיכוניות פנימייתיות ועל פנימיות בכלל, הכול התמזג לסלט ואז לעיסה ויצא בדמות הספר "טירת הזכוכית", בו הוריהם של הגיבורה מעניקים לה ולאחיה חינוך פנימייתי אליטיסטי ללא פנימייה (וללא אליטה)- הם מלמדים אותם ידע אקדמי נרחב ומטפחים בהם אהבת קריאה, כולל נאומים חוזרים ונשנים שהם המיוחדים בילדי העולם (והם אכן מחוננים), באותה נשימה שהם מזניחים אותם, מסכנים אותם ומנמקים הכול באמרות שפר חינוכיות שזה מחזק אותם לעצמאות ולחוסן נפשי. ההורים גם מפגינים שנאה תהומית לחוקים בכלל ולמבנה המדינה בפרט. ארבעת הילדים אכן התגבשו לבלי הפרד, למדו לשרוד בתושייה ובשיתוף פעולה, תוך הפעלת אלימות לא מעטה למטרות הגנה עצמית (וכישורי חיטוט בפחים אחרי מזון), ואפילו הצליחו לחלץ את עצמם מחיי העוני המחפירים ולבנות חיים נורמטיביים בניו יורק- חוץ מאחת שהתמוטטה נפשית, אבל נו, שלושה מתוך ארבעה זאת סטטיסטיקה מצוינת. אחד אפילו הפך לשוטר מצטיין.
בקיצור, יתמות והישרדות טראומטית משהו בתוך כאוס שורים על כל הסיפורים האלה.
על מה אנשים מדברים כאן?!
בתיכון שלי לימדו רק לבגרויות. באילו שיעורים חינכו אתכם?
כשנמצאים משהו כמו 8 שעות עם מורה אחד בשבוע, גם אם ברמה המוצהרת הוא מלמד מתמטיקה כדי שניגש לבגרויות בשנתיים במקום בשלוש שנים, קשה מאוד שלא ייווצר דיאלוג ולא תועבר תפיסת עולם. זה לא חד ולא שוטף מוח, אבל יש מסרים שבסוף עוברים מרוב המורים. וחינוך זה גם כשהמורים ורכזי השכבות מתעקשים איתנו על שתי מגמות בחירה וצריכים להסביר למה ומתוך איזו תפיסת עולם, או על זה שאף אחד לא ילמד באנגלית 3 יחידות (לפתוח לכם כמה שיותר אפשרויות בחיים, כי אם אתם יכולים, אז למה לא?). חינוך זה על מה אפשר להעיף מורה בתיכון הזה (כשהוא אומר לתלמיד שאין לו סיכוי להצליח במשהו, אגב). חינוך זה על מה מענישים ועל מה לא, זה איזה מרצים קבועים מביאים לשיחות על אלכוהול וסמים ויותר חשוב, איזה מרצים קבועים מביאים לשיחות ההכנה לצבא. זה מה שהמורים אומרים לנו כשהם רוצים לדרבן אותנו. חינוך זה גם להתרכז מאוד בבגרויות, כי יש תיכונים שלא עושים את זה, ובאיזה בגרויות (מדעיות ואמנותיות), ואין ספק שהתיכון שלנו גם הושפע ישירות ממה שההורים שלנו, בממוצע, רצו שיהיו הערכים שיעברו אלינו. זה היה תיכון עירוני וההורים היו דומיננטיים מאוד, בחיים של כל אחד מאיתנו ובמה שקורה בתיכון. וגם העובדה שאנחנו היינו מבריזים מבית הספר בעיקר בימים שלפני המבחנים כדי ללמוד יותר טוב ומרוכז בבית, אומרת משהו ערכי, בסופו של דבר. זה אומר שהיינו הישגיים מאוד ומאוד לא שאננים לגבי ההצלחה שלנו. היו המון דברים רעים, כמובן, אבל אי אפשר להגיד ששלוש שנים (שנתיים, אם אתה עובד קשה מספיק) אתה נמצא במוסד לימודים ואין לו קו חינוכי וערכי שעובר אליך, גם אם ברובו הוא תואם את ערכי השכונה והבית שלך.
מהצד השני, של המורים
לימדתי בשלושה בתי ספר שונים. אחד אליטיסטי בתל אביב, אחד אליטיסטי בירושלים, אחד ממלכתי "רגיל" במרכז. חומר הלימוד הוא אותו חומר לימוד, והבגרות אותה בגרות פחות או יותר (גם בבגרויות פנימיות), אבל אופי התלמידים, אופן הלימוד ותפיסת החינוך היו שונים מהותית, וזה הוביל להבדלים מאוד גדולים גם בלמידה לבגרויות וגם במה שמוגדר כחינוך לערכים. יש חינוך בין שיעור לשיעור ובתוך שיעור. יש חינוך ביחס הבינאישי עם התלמידים. יש חינוך באופן שבו המורים ביחד כקולקטיב מתפקדים מול התלמידים. יש חינוך שבא לידי ביטוי בקשר עם ההורים. יש נושאים מסוימים ששמים עליהם דגש בבית ספר אחד ולא באחר, יש נהלי משמעת אחרים, יש תפיסות אחרות של מצוינות והישגיות. וכל זה עובר לתלמידים.
מתוך התעניינות נטו
הלוואי והיית יכול לתת דוגמאות, כי זה נשמע ממש מעניין. אני מכירה את הפערים וההבדלים האלה בין בתי ספר שונים (ואפילו רק בתוך המגזר הממלכתי) רק מהצד של התלמידים, "התוצר הסופי", אפשר להגיד. אומנם יש לי פרספקטיבה אחרת כי למדתי רוב השנים במערכת החינוך בבתי ספר דמוקרטיים, שזה בעצם לא דומה לשום דבר (וזה כמו מדינות דמוקרטיות- לכל מקום תרבות דמוקרטית אחרת, ואם התלמידים לא ישמרו עליה באופן אקטיבי, היא תתנוון ותישאר קליפה ריקה), והקשבתי להרבה אנשים בצבא ובאוניברסיטה מכל מיני מקומות בארץ, אבל לשמוע את הצד של המורים בנושא הזה לא יצא לי בכלל.
סליחה על החפירה, אבל יש הרבה מה להגיד
אני מלמד אזרחות בתיכון, אז הדוגמה שלך מתאימה בדיוק למה שאת מתארת. אני אתחיל דווקא במה שמשותף לכל בתי הספר, לא רק אלה שלימדתי בהם, אלא גם אלה שהכרתי במהלך הקריירה שלי כמורה. זה חשוב כי יש מי שחושב שזה שיש הבדלים מבטל את הדמיון. בכל בתי הספר, האליטיסטיים והלא אליטיסטים, מחנכים באופן ישיר לערכים הומניסטיים, ליברליים ולדמוקרטיה מהותית: לכבד את השונה, להיות סובלניים ופלורליסטיים. רוצים לפתח את התלמידים לחשיבה עצמאית, ביקורתית, אבל גם להישגים כמותיים. זו ההנחיה מלמעלה, מההנהלה, והיא מחלחלת מטה לתלמידים. לא הכרתי מורה אחת שלא הסכימה עם זה, והיו מורות דתיות וחילוניות, מורים להט"בים וסטרייטים, מורים מקיבוצים, מושבים וערים. זה הקונצנזוס המוחלט.
ההבדלים באים לידי ביטוי ביישום בשטח של אותם ערכים גדולים. למשל, בענייני משמעת, האם ללכת עם תלבושת אחידה או לא. בשני בתי הספר האליטיסטיים היה קוד לבוש, לא תלבושת, אבל התלמידים התנגדו לכך באופן אקטיבי כל השנה, בטענה שפוגעים בחופש הביטוי שלהם. בבית הספר השלישי, לא אליטיסטי, יש תלבושת אחידה, ויש התמרדויות קטנות סביב זה, כמו אורך מכנסיים ומנח החולצה, אבל לא משהו רציני. גם כאן השיח של זכויות הפרט שנפגעות קיים אבל הוא לא משמעותי. השיח על התלבושת בקרב המורים שם בצד את ענייני הזכויות, ומדגיש את עניין המשמעת, אבל זה לא אומר שאין את השיח הזה גם שם, ומקפידים מאוד להתייחס בכבוד לתלמידים, פשוט עם חבל יותר קצר ופחות סטיות ימינה או שמאלה. תפיסת הגבולות היא שונה.
או למשל בחומר הלימוד. יהיו בתי ספר שיעדיפו לימוד פרונטלי, המורה עומד ומרצה, ובתי ספר שיעדיפו עבודה עצמאית של תלמידים. שמים דגש על פיתוח מיומנויות. רוב בתי הספר נוטים לכיוון השני כתפיסה חינוכית, אבל פועלים רוב הזמן באופן הראשון, כי זה יותר פשוט ויש חומר להספיק ללמד, כלומר שמים דגש על הישגיות בציונים. בבתי הספר האליטיסטיים רואים זאת בעין לא טובה, ואם לא נתת לתלמידים לעבוד זה נחשב חיסרון, למרות שאם הציונים לא טובים גם שם יעקמו עין. בבתי ספר "רגילים" עוצמים עיניים ומלמדים פרונטלי. יש פער בין תפיסה ערכית למה שקורה בשטח.
אפשר לדבר גם על נושאים מהותיים שעומדים בלב הלימוד. למשל, בבית הספר האליטיסטי בתל אביב מדגישים שנה אחת את האוכלוסייה החרדית ומכירים אותה יותר טוב כפרויקט. בשנה השנייה מכירים את האוכלוסייה הלהט"בית. סביב זה כל השנה: הרצאות, פעילויות, שיעורים מיוחדים. זה נכנס לתוך תכנית הלימודים הרשמית. זה לא קיים בבתי ספר אחרים.
בשורה התחתונה, בכל בתי הספר, התפיסה של התלמידים הייתה: ציונים זה חשוב, בגרות זה חשוב, תובילו אותי להצלחה בזה, ובזה סיימנו. שיעורי חינוך לא נתפסים כחשובים, וברור לתלמידים מה מנסים להגיד להם באופן ישיר. חלקם ציניים כלפי זה. אבל החינוך בפועל קורה בין לבין שיעורי חינוך, והוא נטמע היטב בכל החלטה של מורה ובכל החלטה של הנהלה.
זה מעולה, אני החופרת מכולם
הרעיון של ערכים הומניסטיים וליברליים (בעיקר חופש פרט ופרטיות) כקונצנזוס בבית הספר בהחלט עבר, ויוצר פער רציני ברגע שמבינים, בערך בצבא (כשיוצאים מהעיירה…) שלא כולם התחנכו ככה.
נקודה שנייה- שכחתי לשאול איך אתה מגדיר בתי ספר אליטיסטיים. אני גרתי באזור השרון, גיליתי שלתיכונים הנחשבים בתל אביב, ירושלים וחיפה עורכים מבחני כניסה ארוכים ועורכים מיון, עם מכסות מסוימות שצריך לקבל מ"הפריפריה" או מאזורים אחרים בעיר. כאמור, בשרון יש מבחן כניסה אולי לכיתה אחת (מתוך 8-9) ואתה מגלה מהר מאוד שהיא לא באמת שונה בפועל או אפילו הפסדית. ברור שברגע שעורכים מבחני כניסה מפתחים מחשבה של "אני טוב יותר מאחרים כי עברתי והם לא", אין הרבה דרכים אחרות להבין את זה כנוער. האם לזה אתה מתכוון ב"אליטיסטי"? אגב, בספירת מגמות התיכונים השכונתיים בשרון עדיין "ניצחו", וגם ניצחנו ביותר תחרויות….
אני בהחלט הייתי ראש וראשונה לציניים בשיעורי חינוך ובכלל, הטעם הכי מר שלי מתקופת התיכון היה הטעם של מניפולציה חינוכית (דיונים מגמתיים, הרצאות מכל מיני סוגים, הנמקה דמגוגית). חלק מזה היה בגלל ניסיון חיים אישי (לבוא מבית ספר דמוקרטי) וחלק מזה היה משותף לכולנו, היינו הרבה יותר מדי בוגרים ומתוחכמים בעיני עצמנו בשביל "הפעלות של תנועות נוער". החיים גלגלו אותי לקורס מדריכים ומפקדים בצבא, ששם פחות או יותר לימדו אותנו לעשות את כל מה ששנאתי… החשיבה שלנו הייתה מאוד כלכלית לגבי חלוקת הזמן שלנו, המורים כמובן לא אהבו את זה בכלל, אני חושבת שזה הגיע מההורים כי ככה הם פשוט התנהלו בחיים. זאת לא חברה "משימתית" או "אידיאולוגית" או עם מטרות חברתיות. הרעיון הכללי היה שאם כולם יעשו מה שטוב להם, ביעילות המרובה של המשאבים, יהיה טוב בעולם. בלי לפגוע באחרים.
דווקא התלבושת האחידה נעלמה כשהאחים שלי למדו (ההורים שנאו את זה, זה היה בזבוז כסף מטורף והאכיפה תמיד הגיעה להשפלות), בהתחלה בימי שישי ואחר כך לגמרי, ונראה ששום מבצר חינוכי לא נפל.
יופי, אז אפשר לחפור. בכל זאת אשתדל לקצר ולהישאר און טופיק
בנוגע להיתקלות עם זה שלא כולם התחנכו ככה, זה ממש נכון. השנה התלמידים שלי נפגשו לראשונה עם תלמידים מבתי ספר אחרים שהתנגדו לזכויות להט"בים וקראו לתלמידים להט"בים סוטים בהזדמנויות שונות בפניהם (מאחורי הגב של המורים. גילינו בדיעבד). או כאלה שטענו שהמרחב הציבורי צריך להיות דתי בלבד, וכל אמצעי כשר לצורך כך. זה אומר שגם פגיעה בחילונים היא לא רק מותרת אלא גם הכרח. התלמידים האלה שלעגו לאמונות ולתפיסות של התלמידים שלי, כשמצד שני, התלמידים שלי ניהלו שיח חרשים של "צריך לכבד". אני לא אומר שכולם כאלה, אני אומר שיש כאלה במגזר הדתי, ולצערי הם לא מעטים, ובטח לא עשב שוטה. אני רגיל להיתקלויות כאלה, אבל לראות את המבט על הפנים שלהם היה שובר לב, בוודאי של התלמידים שנפגעו באופן ישיר מהדברים. ההבנה שאולי אין שיח, ולא יכול להיות שיח עם אנשים שלא רוצים להקשיב. וזה גם לא אומר שהתלמידים שלי היו תמימים לחלוטין. גם הם פריבילגיים שלא מודעים לפריבילגיותם. וגם הם מתנשאים בפני עצמם בסופו של דבר. אבל לא ברמה הזו ולא באופן הזה, וזה אולי מעיד יותר מכל על ההבדל המהותי בין אליטה שמחנכת לדמוקרטיה (ומשמרת עליונות בפועל) לאליטה שמחנכת לעליונות ומשתמשת בדמוקרטיה ככלי.
באחד מבתי הספר יש מיונים, אבל לא לזה התייחסתי דווקא בהגדרת אליטה. אני מגדיר אליטה בשלוש דרכים. הראשונה היא משאבים, כלכליים ואנושיים. כמות הכסף שנשפכה על שני בתי הספר האלה היא עצומה. וזה בא לידי ביטוי בתוכניות לימודים מפותחות שאין במקומות אחרים, בהרצאות, הופעות, פרויקטים ותוכניות ייחודיות. רוב התלמידים מגיעים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה ומעלה. יש מהם, ולהם, ציפיות גבוהות מעצמם. לא צריך לסנן אותם, כי הם מגיעים מראש ממקום פריבילגי.
השנייה היא הגדרה עצמית. כך בית הספר מגדיר את עצמו. הוא חותר למצוינות בכל דרך אפשרית, מבחינת ציונים, מבחינת מה שהוא מציע לתלמידים. זה מתאפשר בזכות אותם משאבים. כך יוצאים לפועל פרויקטים ייחודיים וניסיוניים, עם תפיסות חינוכיות ומתודות מתקדמות. כל הזמן להיות חוד החנית מבחינה פדגוגית.
השלישית היא המבט החברתי והארגוני החיצוני. כך בתי הספר מוגדר בעיני ההורים, צוות ההוראה, העיריה ובכלל בחברה הישראלית. יש גאווה יחידה בבית הספר, יצאו ממנו בוגרים מוצלחים רבים, והציפיה מהם להמשיך את המורשת. זה מוטמע היטב בשיח של צוות בית הספר עם התלמידים, ובשיח של התלמידים אחד כלפי השני.
זה קשור גם לחשיבה הכלכלית שתיארת: ציונים ככלי להצלחה בחיים, למוביליות חברתית או לשימור הסטטוס החברתי. לכן, שיעורים במורשת, תנ"ך או ספרות זה פחות חשוב. אם לא הייתה בגרות, זה לא היה עולה על דעתם ללמוד. וזה שונה, אגב, בתנועות נוער. נראה לי ששם זה יותר מקובל עליהם, והם דווקא די נהנים מהפעילויות האלה. יש לי כמה השערות למה זה כך. אבל זה גם ככה ארוך מדי.
הדרך שבה אני מנטרל את "המניפולציה החינוכית", שאכן קיימת, מעצם היות החינוך חינוך, היא לשים אותה על השולחן. אני, כאדם, לפעמים מגלגל עיניים מול תוכניות חינוכיות שקופות מדי. ולכן אני אומר מה המטרה שלי בשיעור במפורש, אני אומר להם מה אני רוצה להשיג, ואני מנהל שיח פתוח סביב הנושא. אני לא מתנצל. אני מחנך לאזרחות של דמוקרטיה מהותית, וזה מה שאני אומר במפורש, אבל משאיר תמיד פתח להתווכח איתי, שואל שאלות שמאתגרות את התפיסה שלי, ומצפה מהם להתמודד.
נכון, יש הבדל בין אליטיזם לאליטיזם, אבל...
אני מסכימה שאליטיזם שמושתת על ערכים ליברליים שונה מאוד מכזה שלא.
עם זאת, אני ניסיתי להגיד בהודעה המקורית שאפשר להגיע להישגים לא רעים גם בלי אליטיזם, או לפחות מצומצם ולפחות בתנאים מסוימים. כמו שציינתי, אני למדתי בתיכון שלא היה אליטיסטי ולא תפס את עצמו ככזה. הוא היה תיכון אחד משלושה בעיר לא גדולה. העיר… העיר הייתה "המקום הזה של האנשים עם המזל", כמו שאמרו לי בערגה כל מיני אנשים בצבא כששמעו איפה אני גרה, אבל אז כבני נוער היא לא ממש נתפסה כשונה מהותית משאר הערים בשרון, לא על ידינו. נכון שעולמנו התקיים בין נתניה בצפון ופתח תקווה בדרום, אבל חשבנו באמת ובתמים שכל העולם הוא בערך כזה. זה לא שלא היה בעיר נוער בסיכון ומשפחות ממעמד סוציו אקונומי נמוך, אבל העיר הזאת קטנה מספיק ומנוהלת במספיק יעילות כדי שידעו מי הם ושכמעט כולם יסיימו 12 שנות לימוד ויוציאו בגרות ויהיו בתעסוקה מלאה, גם בחופשים, ומקומות הבילוי בעיר היו מאובטחים ומפוקחים, אז יש רושם שכולם עשירים ושאף פעם אין שם עניים או בעיות. היו לנו כיתות בשכבה של "נוער לפני נשירה", אבל, וזה האבל הגדול, הם היו חלק מאיתנו וחלק מהשכבה, והשכבה הייתה דומיננטית הרבה יותר מהכיתה של כל אחד. בסופו של דבר התלמידים מכיתת המנהיגות ומכיתת הנוער הכמעט נושר ומכיתת מב"ר ומשאר הכיתות העיוניות הסתובבו יחד בהפסקות והזהות שלנו כחלק מהתיכון וכבני נוער שרוצים לסיים כבר את הלימודים והבגרויות ולהספיק משהו לפני הצבא הייתה דומיננטית יותר. אם כבר יותר בעיות היו בהתחלה מול תלמידים מיישובים בצד השני של הקו הירוק שבאו ללמוד איתנו, כי הזהות העירונית שלנו הייתה הכי דומיננטית, אבל זה לא שהייתה לנו ברירה אלא להתחבר עד סוף הלימודים. וזה קרה. הם חברים שלנו וחלק מהעולם שלנו.
הדוגמה היחידה שיש לי שאולי תמחיש היא סדרת הנוער "האחיין שלי בנץ", שאני לא בטוחה שראית, אבל בסדרה הזאת צוחקים כל הזמן על כמה נס ציונה היא קטנה ונידחת וכמה התיכון שלהם עלוב ובינוני, ונכון שהוא באמת סובל מכל תחלואי מערכת החינוך הממלכתית, אבל אם סופרים כמה מגמות יש להם וכמה מורים וכמה משקיעים בהם (בסטנדרטים של מערכת החינוך) ולאן הם שואפים, די ברור שזה תיכון שנותן לתלמידים שלו המון משאבים, פשוט אין להם תפיסה אליטיסטית. וזה לא כזה רע, בעיניי, זה אפילו רגוע יותר ומקורקע יותר. זה גם הקו היחיד שמצאתי בין התיכון ובין הדמוקרטיים (וזה שנתנו לנו לבחור מגמות), ולזה התכוונתי שאליטיזם הוא לא הדרך היחידה להגיע להישגים.
כשלמדתי בדמוקרטיים השונים הייתה המון גאוות יחידה, אבל היא הייתה מושתתת על זה שסבלנו הרבה ביחד עד כה (בהמשך המשל- להקים בתי ספר דמוקרטיים בדרך הקלאסית זה כמו להקים מדינה, מבחינת מלחמות, אויבים, צנע קשה וחיפוש הכרה בינלאומית, מזל שזה משתנה לאחרונה) ועל הקשרים הקרובים מאוד שהיו בין כל הילדים והצוות, מכיתה א' ועד ט'. הכרנו את כולם ודי לעומק. תכלס לא היו לנו מושג מה הבוגרים שלנו עשו (לא כסטטיסטיקה) ולא היה אכפת לנו, כל עוד הם אהבו את זה. שזה חלק מצורת המחשבה הרדיקלית של השיטה באופן כללי, אבל רציתי להביא דוגמה נוספת לגאוות יחידה שנבנית אחרת ועל בסיס ערכים אחרים.
להורים שלנו בשכבה בתיכון הייתה האפשרות לספק לנו חינוך טוב מאוד ועתיר משאבים והיינו שאפתנים מאוד והיה ברור שנצליח מאוד בחיים, אבל זה בלי טיפה של אליטיזם, בטח בלי כזה שחלחל אלינו. רוב תלמידי כיתת המנהיגות חשבו שהיא לא הייתה משתלמת.
אני חושב שאנחנו די מסכימים
בהחלט אפשר לחתור למצוינות גם בבתי ספר לא אליטיסטיים. הכרתי כאלה, וגם כתלמיד למדתי באחד כזה. תיכון מאוד גדול, באזור המרכז, עם הרבה מאוד תלמידים, בסביבה מורכבת מבחינת אוכלוסייה, אבל עם אחוזי בגרות בשמים, הרבה מגמות והרבה מוטיבציה של המורים ושל התלמידים. היו שתי כיתות מב"ר (נראה לי, אולי מב"ר ומשהו אחר, לא זוכר), אבל כולם הסתובבו ביחד בהפסקות והיו מגובשים (הם. אני זה סיפור אחר, שלא ניכנס אליו, אבל גם מהווה אינדיקציה לכך שמדובר בבית ספר אינקלוסיבי שידע להכיל גם את השוליים שבשוליים, וידע לשמר גם את מי שאולי בבית ספר אחר לא היה שורד). לא ידעתי להעריך את זה בזמנו, היום בוודאי שכן, במיוחד כשאני משווה את זה לבתי ספר אחרים באזור. זה לא זהה לחוויה שאת מתארת, בדמוקרטי ובתיכון, ואני קצת מקנא בה, כתלמיד וכמורה, אבל זה קרוב. לא הכרתי מספיק טוב את החינוך הדמוקרטי, ואולי כדאי שאכיר. אז תודה על התיאור.
אני מאוד אוהב את האחיין שלי בנץ. מעבר לזה שזו גרסה מקומית (בערך) ומוצלחת של קומיוניטי, בשילוב פנטזיה, שזה תואם בדיוק את הטעם הגיקי שלי, היא משקפת בצורה מאוד יפה בעיניי את מערכת החינוך (כמובן בהקצנה ובהומור). אבל אני חושב שמדובר במבט מאוד ביקורתי, חד ולא מפרגן של מערכת החינוך. אולי יש משאבים כלכליים אבל משתמשים בהם לא נכון. המנהלת הונחתה מלמעלה ואין לה מושג בחינוך, או תפיסה חינוכית, והיא רק רוצה לקצץ עלויות. היא מקבלת מורה לתפקיד בגלל שהוא גרוע וגורם לה להיראות טוב. כל אחד מהמורים יותר בעייתי מהשני ותקוע בתוך עצמו. המגמות אמורות לתת להם כלים יישומיים לחיים, אבל בפועל מגבילים אותם (והם במימון חלקי של חברות פרטיות ומשמשות כפרסומת). המורה היחיד שהוא בעל מוטיבציה ללמד באמת ועם תפיסה חינוכית הוא יוני, וגם הוא לא בדיוק מצליח כי הוא חסר יכולות הנהגה וכריזמה. אין להם תפיסה אליטיסטית אבל גם אין להם תפיסה חינוכית או מחשבה קדימה אפילו לרגע. רוב התלמידים שמוצגים לנו לא בדיוק רוצים ללמוד, ויש קליקות סגורות, שבהחלט לא מעידות על אינקלוסיביות או על גאוות יחידה. בגלל זה נטע כל כך רוצה לברוח משם לאוניברסיטה. היא יודעת שהיא לא תשיג שם יותר ממה שקיבלה. זה די שונה מהחוויה שאת מתארת.
לא אמרתי שהתיאור באחיין שלי בנץ הוא טוב, אם כי התייחסתי לזה ממש בקצרה בתור "החוליים של מערכת החינוך". אני יכולה לכתוב מגילות משלי על כל מה שדפוק במערכת החינוך, כמו שאתה מבין, אני בחרתי רוב השנים ללמוד מחוצה לה וזאת הייתה הבחירה הכי טובה בחיים שלי (וההשקעה הכי טובה וגדולה של אמא שלי). פשוט, יש משהו כיף יותר בלא לגדול באווירה אליטיסטית, בעיניי, ואני לא ממש חושבת שהכיוון החינוכי של בתי ספר אליטיסטיים הוא הבדל ענק מהרגילים (וסליחה אם זה מתפרש כזלזול, הזלזול הוא תהומי יותר במערכת כולה…) הדבר הראשון בעיניי שהוא בזבוז משאבים בכ-ל בתי הספר בארץ, בכל הגילאים, אבל בטח אלה בערים חזקות, הוא שהם לא הופכים כולם לדמוקרטיים מחר. דמוקרטיים לגמרי, מודל חדרה, פרלמנט, ועדות, חונכות אישית, בחירת שיעורים, רב גילאיות, הכול. יש מספיק משאבים לזה והשיטה חזקה מהמשאבים (אלוהים באיזה תת תנאים למדנו לפעמים ועדיין למדתי יותר מכל התיכון שלי ביחד). רק רציתי להראות סדרה שמציגה מציאות שיותר קרובה למציאות שלי, כי רוב סדרות התיכון חיות באיזה עולם מקביל של מוסכמות תסריטאיות שנוסחו אולי בשנות ה-80 ואיבד הרבה קשר למציאות. נראה לי שגם האחיין שלי הייתה צריכה להתמודד עם המוסכמות האלה, רואים איך בעונה הראשונה יולי והחבורה שלה הן "מקובלות" ובסופו של תהליך עלילתי, בעונה השנייה הן סתם עוד חבורה מתוך רבות ויולי היא סתם עוד דמות שרוטה ששולטת בקבוצה ספציפית של בנות. כאילו, יש את מדרסה, שבאופן משעשע דומה יותר לחווית הדמוקרטי, בגיקיות הגלויה של התלמידים והקהילה של בית הספר וההתלבטות אם לעבור לתיכון גדול "רגיל" או לא.
אבל לדבר על חינוך דמוקרטי זה אוף טופיק לחלוטין, אלא אם כן אני אערוך השוואה בין המדרשייה לבית ספר דמוקרטי.
אני לא יודע מספיק על בתי ספר דמוקרטיים ולכן אדבר בזהירות. הכרתי תלמידים לשעבר בבתי ספר דמוקרטיים, עבדתי עם כמה כאלה. כולם היו מאוד הישגיים, חכמים בצורה יוצאת דופן ועם הרבה מוטיבציה. מצד שני, כולם הגיעו מבתים מאוד מסוימים, לא רק מבחינה סוציו-אקונומית, אלא כאלה שדחפו אותם, נתנו להם גב, עזרו להם והבינו את חשיבות החינוך באופן כללי והחינוך לעצמאות באופן ספציפי. אולי כדאי להיזהר בקביעת הקשר בין סיבה לתוצאה. לא כולם יכולים לשרוד בבית ספר דמוקרטי, וממה ששמעתי כשדיברתי עם אותם אנשים זה נראה שיש אחוזי נשירה בקרב מי שפחות מתאימים. וגם להם יש פרופיל פסיכולוגי וסוציולוגי מסוים. אני לא בטוח שניסוי חברתי כזה משמעותי במערכת החינוך במצבה כיום הוא הדבר הנכון לעשות, גם בערים חזקות. אני מסכים עם יהונתן, שכתב איפשהו למעלה, שכל מערכת חינוך, כמערכת גדולה, דופקת בצורה אחרת את התלמידים שלה. זה לא אומר שכל מערכות החינוך שוות, רעות או טובות באותה מידה. יש הבדל בין אליטה דמוקרטית לאליטה לא דמוקרטית, למשל, כמו שאמרנו, ויש לדעתי ומהחוויה שלי רע יותר ורע פחות (וגם טוב יותר וטוב פחות). זה כן אומר שצריך להיזהר מאוד וללכת בצעדים קטנים לקראת שינוי גדול, כי אנחנו יודעים מה הכשלים של מערכת החינוך כיום, אנחנו לא יודעים מה יקרה במערכת חינוך שעברה צעד רדיקלי כזה.
אני כן מסכים איתך שהכיוון הנכון הוא לשלב את הדמוקרטי בפורמלי, ואני רואה את זה קורה בתפיסה החינוכית כיום, במתודות מסוימות שנכנסות לבתי הספר הממלכתיים, בגיוון בסוגי השיעורים שמנסים להכניס, ביחס לתלמידים ולשאלות של משמעת וניהול כיתה. ואני בהחלט מסכים שצריך לפרק את התפיסה האליטיסטית של התלמידים. כמו שכתבתי, היא יכולה להוביל לאטימות, סגירות והתנשאות, וזה במקרה הטוב. במקרה הרע, לתחושת עליונות אינהרנטית, ביטול אחרים באופן אקטיבי, הדרה הממשית ופגיעה במי שהוא לא חלק מאיתנו, כמו שעולה כאן בדף.
ותודה שהזכרת את מדרסה. אני מתכנן לראות כבר הרבה זמן אבל איכשהו מתפספס. זו הסדרה הבאה שאצפה בה.
מדרסה היא סדרה מתוקה מאוד, אם כי יש לה את המגבלות של סדרה לילדים (קונפליקטים גדולים שנפתרים בקלות מדי ומהר מדי, תוך פרק וחצי, מונולוגים דידקטיים מדי וכמובן שהיא יותר לילדים ביסודי מאשר למתבגרים). אבל היא מציגה מציאות שונה מאוד ממה שאנחנו רגילים, ומאחר והיא אותנטית באיך מתנהגים ילדים ונערים בבית ספר קהילתי ייחודי וקטן (מסיבה לא ידועה לי הם נוטים להתחבר לתרבות גיקית, פנטזיה והיסטוריה), אני מאמינה שהיא אותנטית יחסית בשאר הדברים, גם אם מרוככת מאוד. בכל מקרה, ילדים בארץ עפו על זה.
על בתי ספר דמוקרטיים, יש כמה "ניסויים" שכבר נערכו ואולי יעניינו אותך- יש שני בתי ספר שהוקמו במה שנקרא "שכונות מצוקה", אם כי, הרבה מהנוער בסיכון והנוער הנושר שהם קיבלו הגיע מכל העיר. קוראים להם "גבעול", בגבעת אולגה בחדרה ו"יחד" בג'סי כהן בחולון. יש מסלולים דמוקרטיים בתוך בתי ספר עירוניים ברחובות ובבאר שבע (אחד אפילו דתי), שזה גם מעניין, ויש בתי ספר שנקראים "ברוח דמוקרטית", שזה בתי ספר שצריכים לעבוד תחת הפיקוח הרגיל בלי הקלות מיוחדות ועדיין מצליחים לעשות את זה שונה. יש תיכון קיים בקיבוץ עמיר שעבר דמוקרטיזציה. בכל מקרה, התהליכים שאתה מדבר עליהם במערכת החינוך הם תוצאה של עבודה של המכון הדמוקרטי, שכל הכבוד להם, אי שם בכיתה ה' וב-2011 כשהם סיפרו לנו על זה, זה נשמע דמיוני לחלוטין. מנגד, יש את התיכונים החברתיים של הנוער העובד והלומד, שאומנם באים מהכיוון הסוציאל דמוקרטי (המכון הדמוקרטי נוטה יותר לליברל דמוקרטי) אבל הם דמוקרטיים במנגנונים ובגישה החינוכית.
(כרגע הבעייתיות הכי גדולה סביב כל בתי הספר על הסקאלה הדמוקרטית היא שיש מעט מהם, 40, והביקוש בשנים האחרונות עצום, כפול ומשולש מההיצע. זה רע מאוד ויוצר הרבה רגשות שליליים ופתחים לשחיתות, למרות שכמעט בכולם הקבלה בימינו היא בהגרלה והתשלומים הם בהיקף של תל"ן לכל היותר)
ועוד מקום מעניין
הסיפור המיוחד מאוד של תיכון רוגוזין ביאליק, תיכון דמוקרטי שעמד בפני סגירה ובעקבות איחוד עם בית ספר יסודי הפך לתיכון שקולט 50% מילדי הזרים בתל אביב (וזה כ-ל סוגי הזרים). עדיין נותרו בו סממנים דמוקרטיים מסוימים בהתנהלות, שזה נושא למגוון מחקרים.
תודה על הדוגמאות, אבדוק אותן. על פניו, נראה שהניסויים שהתייחסת אליהם הם בדיוק הצעדים הקטנים שאני רוצה לראות בדרך לשינוי גדול.
אני חושב שהשינויים במערכת החינוך בישראל והדמוקרטיזציה שלה גדולים מהמכון לדמוקרטיה, והם חלק משינוי שיח גלובלי, שמקבל ביטוי מקומי. כשאני עברתי הכשרה בהוראה שמו דגש גדול על חינוך דיאלוגי, שזו תפיסת חינוך קרובה מאוד לחינוך דמוקרטי. כשתרגלתי במוסד להכשרת מורים, אחד הוותיקים שבהם, חלק גדול מהתכנים עסקו גם בחינוך הדמוקרטי. לא באופן מפורש בהכרח, אבל בהחלט במתודות ובתפיסת העולם. אני זוכר את הניסיונות האלה עוד מימי בתיכון שלי, לפני המון המון (המון) שנים. וזה הבשיל לאט מאוד עד שהגיע למצב של היום, וכנראה עוד ימשיך להתפתח לכיוון הזה (כל עוד יש חינוך ממלכתי, אני די בספק שזה יהיה המצב עוד עשור).
.
בתי ספר דמוקרטיים הם מוצר ייחודי שלא מתאים לכולם
במיוחד בגילאי יסודי, שם הדמוקרטיה מתבלבלת לעיתים עם חוסר בגבולות + התנגשת עם חוסר כבוד כללי (בממוצע) באוכלוסייה הישראלית (לעומת מדינות מערביות אחרות).
באנקדוטה, לילדים שלי, בית הספר הדמוקרטי לא עשה טוב והמעבר לביה"ס "רגיל" שיפר פלאים את ההרגשה האישית, החברתית והלימודית שלהם. יש ילדים שצריכים מסגרת יותר סגורה ומכוונת. גם אצלנו זה היה בית ספר עם הגרלה לקבלה, בית ספר צומח עם ביקוש עצום אליו וקנאה במי שהתקבל.
מהחוויה שלי, כהורה מעורב, מאוד מאוד מאוד קשה לבית הספר להראות שההצלחות שלו אינן נובעות מהבתים מהם מגיעים הילדים. פעמים רבות אמרתי בדיונים עם הצוות שהטענות שלהם אינן מתוקפות, והרבה מהן שעונות על משאלות לב לעולם טוב, תוך ביצוע ניסויים על גבי הילדים.
מקרים כמו מעבר ל"אופן ספייס" שחרפן את כל הילדים עם בעיות קשב (וגם אלו שללא) ואז הגיעו בקשות אל כל ההורים לרכוש אזניות לילדים שרוצים מעט שקט.
בסוף בנו קירות.
ילדים שאינם יודעים קרוא וכתוב בכיתה ד, התקשו בפעילויות מחוץ כתלי בית הספר אשר מניחות יכולות של ילדים לפי גיל. מה לעשות שהעולם האמיתי לא מותאם להם?
אצטט את השחקן שמשחק את השטן ב"אחיין שלי בנץ'", מאור כהן, בהופעת סטנדאפ שלו: "הבן שלי סיים בית ספר אנטרופוסופי. עכשיו, האם יש למישהו במקרה עולם אנטרופוסופי שהוא יוכל להתנהל בו?"
מה גם, שהופתענו לטובה איך הרבה מהעקרונות שהיו בדמוקרטי מצאו דרכם לביה"ס הרגיל והילדים קיבלו את מרבית הטוב ומיעוט הרע משם. חלחול איטי אל החינוך הממלכתי שגרם לו להיות שונה ממה שאני חוויתי בילדותי.
סקר שערכתי (90% ענו) בין הורי התלמידים בבית הספר הדמוקרטי שהיינו בו, מצא שחוויית הנוקשות שחוו ההורים בילדותם הייתה הסיבה מספר אחת לשליחת הילדים לבית הספר הזה. מעיין תנועת מטוטלת מעודף גבולות להם למתן כל האפשרויות ללא כפייה לילדיהם.
לי יש היכרות עם המערך התומך הפסיכולוגי והפסיכיאטרי באזור הצפון: בתי הספר הדמוקרטיים מתעלמים ממי שנושר בדרך שבור וצריך להשלים את החסר.
היינו צריכים לבקש מועד מבחן נוסף מיוחד לקבלה לכיתה ז' לאחד מבתי הספר האליטיסטיים בחיפה, לאחר שכל הילדים מבית הספר הדמוקרטי נכשלו באופן מחפיר (לא הילדים שלי, הם היו קטנים, זה היה מאבק בתור וועד ההורים). הורי הילדים הוציאו אלפים (מעל 10,000 לילד) על מורים פרטיים בארבעה חדשים בכדי להשלים פערים אל מול בוגרי כיתות ו' רגילים ולהבחן בשנית.
לא כל ההורים יכולים להרשות זאת לעצמם: מה שמחזיר אותי לכך שטענות הצלחה במערכת החינוך (האלטרנטיבית והממלכתית) מתעלמות (כשנח להן) מהרקע של אוכלוסיית התלמידים במוסדות. ספציפית, נכונות ופניות ההורים לשבת עם ילדיהם וללמדם.
ואמשיך בהתעניינות....
למדתי בשני בתי ספר דמוקרטיים שונים מאוד (בערים שונות, ואלוהים יודע שהקהילה היא הדבר המרכזי שקובע את אופי בית הספר).
יש לי שפע של ביקורת על כל אחד מהם, ודברים שהיו גרועים מאוד אצל אחד מהם, היו טובים מאוד בשני ולהפך. כמעט את כל הביקורת גם אמרתי בזמן אמת.
דבר ראשון, אני גם הגעתי כ"פליטת מערכת", הייתי ילדה מחוננת (וכל אחיי עמי) ודעתנית והעולם אכזר מאוד לכאלה. לכל השואלים, הייתי כזאת גם בצבא, בעיקר כשגיליתי שהוא לא טוב יותר לאלה ששותקים ולא מתלוננים.
יש בעיות שבית ספר דמוקרטי חשוף אליהם במיוחד, אבל היו מתרחשות בכל בית ספר ובכל שיטה ומובילות לאותן תוצאות: תחלופה תכופה של מנהלים, מעברים רבים ממבנה למבנה, מבנים לא תקינים, קשיים כלכליים- תמיד משפיעים לרעה מאוד על המשמעת והכבוד ההדדי בין ילדים. בהקשר של הסרט המדרשיה- בוגרים רבים מציינים, ובמידה מסוימת של צדק, שגם לנסיבות האלה היה חלק בשקיעתה לאלימות כוללת. (המקרה הייחודי של המדרשיה למיטב ידיעתי הוא ההיקף והעוצמה של אירועי האלימות, ומשך השנים שזה נמשך. אבל זה קרה גם לכדורי ב-1962, ובכפר הנוער כנות ב-1980 היה בכלל מקרה הפוך של התעללות של הצוות בתלמידים (תיאורי אוליבר טוויסט, בחיי), בניגוד למדרשיה המקומות האלה הצליחו להשתקם ולהפוך למוסדות אחרים, לפעמים לגמרי.) הרבה מבתי הספר הדמוקרטיים, מאלה שנוסדו בתחילת שנות ה-2000, עדיין נמצאים במבנים לא ממש תקינים ומתייצבים רק עכשיו, עם מנהלים לטווחים ארוכים והבטחה לאופק יציב של הכרה ממשרד החינוך והעיריות. בית הספר היסודי שלמדתי בו היום בן 20, ורק עוד שנתיים יסיימו לבנות לו את מבנה הקבע הראשון שלו. הוא היה 150 תלמידים בתקופה מסוימת, 40 כשעזבתי אותו לאחר, בימינו 200 תלמידים. ברור שהוא לא נשאר אותו המקום לכל אורך הדרך, והיו לו שנים טובות יותר וטובות פחות. אני עזבתי כי לא היה מספיק דמוקרטי בעיניי, אני יודעת שאחר כך המצב התאזן והשתפר. בעיניי זה היה כמו להאמין בדמוקרטיה באופן כללי, גם כשיש במדינה דמוקרטית כשלים, צריך להיאבק לפתור אותם, לא לחלום על סינגפור.
בסך הכול, החוויה האישית שלי מהדמוקרטיים ומהרגילים למיניהם הכילה הרבה אלימות בין ילדים (מילולית, רגשית, פיזית, וונדליזם), אבל בדמוקרטי הרגשתי שהרבה יותר פעמים האלימות הזאת חשופה, מדווחת, מטופלת, שיש לי דרכים לטפל בה כילדה באופן מיידי (ועדת משמעת או כל שם אחר) ושבאופן כללי היה הרבה יותר אכפת לאנשי הצוות איך אנחנו מתנהגים אחד לשני מאשר בכל בית ספר "רגיל" אחר. שיש כללים של כבוד האדם וזכויות פרט שגם אם הם נפגעים, אנחנו יכולים למחות על כך ומלמדים אותנו לנסח מה מפריע לנו. בתיכון ובחטיבת הביניים "הרגילים", הן בחוויה שלי והן אצל האחים שלי, הבריונות (בעיקר מילולית) התנהלה בזמן השיעורים ומול המורים ואף אחד לא רק שלא פעל בזמן אמת, גם לא דיווח הלאה (טוב, פעמיים שני מורים התערבו לטובתי בתיכון, אבל הם לא התערבו לטובת אף אחד אחר, הם פשוט אהבו אותי מאוד. אגב, כל אחד מהם התערב פעם אחת ובשיעור שלו זה נפסק לחלוטין, אז חסרי אונים המורים לא היו). יש תלמידים שסביר להניח שלא ההורים שלהם ולא ההורים של אחרים ידעו אי פעם מאיזו אלימות הם סבלו. היה קשר שתיקה, התלמידים לא דיברו על זה ביניהם, על זה שהשמש זורחת כל בוקר דיברנו יותר. באיזשהו שלב גם אני הפסקתי לנסות ושקעתי באדישות הכללית, העיקר שלא אני זאת שסובלת ושאני יודעת להחזיר.
ויש לדמוקרטיים גם בעיות ייחודיות, כמו אופי קהילה שהוא בסופו של דבר ספציפי (הקהילה הדתית חילונית של בית ספר קשת בזכרון יעקב ממש לא דומה לקהילה של בית ספר קהילה ביפו, שלא דומה בכלל לקהילה של בית הספר הדמוקרטי-הפתוח יפו).
הוא גם תמיד בסכנת התנוונות, כשמקבלים יותר מדי מורים שלא מבינים בחינוך דמוקרטי, למשל, או יותר מדי תלמידים בוגרים מבתי ספר רגילים שייקח להם זמן ללמוד את השיטה, מה שיכול להוביל לאדישות כלפי המנגנונים והפרלמנט. כמו כל דמוקרטיה, האמת, הסכנה היא שלטון שלא מבין מהי דמוקרטיה ואזרחים אדישים. לפחות הגלגל יכול להתהפך חזרה הרבה יותר מהר ממדינות. וגם, קהילת בתי הספר הדמוקרטיים מנסה למזער תופעות כאלה.
יש גם את העניין הבסיסי, שחלק מבתי הספר מחייבים במקצועות ליבה וחלק לא, למיטב הבנתי כל בתי הספר הרשמיים מחייבים במתמטיקה, אנגלית וקריאה. אבל זה בסיסי מזה- בעולם תחרותי ומדיד ואחיד כמו שלנו, קשה להתנתק מהתפיסה שילד צריך לעשות הכול כמו כולם, והתפיסה שילד אחד יכול להפוך לתולעת ספרים בגיל 7 ולקרוא ספרים באורך של הארי פוטר (זה מה שקרה לי) וילד שני יכול להתחיל "לטרוח" לקרוא ספרים בעצמו רק בגיל 12 (זה מה שקרה לאח שלי) ושניהם בסדר גמור ואין דפקט בשום שיטה, אי אפשר למחוק את השונות.
בנוגע ל"לזקוף לזכות השיטה"- אני לא חושבת ששום דבר אפשר לזקוף לזכות שום שיטה חינוכית. אפילו תאומים באותה משפחה ולאותם הורים זוכרים וחווים אחרת לחלוטין. כשבית ספר אומר שהלמידה מתבצעת בכל מקום ובכל זמן, זה נכון תמיד, לא רק באותו בית ספר. ברור שהילד ילמד גם במקומות אחרים. הדמוקרטי אמור להרוס לילד כמה שפחות את הנגישות לעצמו, למה שתמיד ובכל מקרה היה רק שלו, והדרך לאפשר את זה היא באמצעות חירות ושוויון, במסגרת כללים ברורים של זכויות וחובות, שהוא גם יחיה במסגרתה כבוגר במדינה דמוקרטית.
אז אני אשאל כמה שאלות בזהירות וכמובן שרק אם צנעת הפרט לא נפגעת-
כמה שנים היו לך ילדים בחינוך דמוקרטי לפני המעבר לחינוך הממלכתי "הרגיל"?
זה היה בית ספר פרטי מוכש"ר או ציבורי של העירייה? בסביבות איזה שנים?
בן כמה היה בית הספר?
מה הגיע מהחינוך הדמוקרטי אל החינוך הרגיל?
מה הפריע בחינוך הדמוקרטי ומה ברגיל?
(על חינוך אנתרופוסופי אין לי מה להגיד, אני ממש לא אוהבת אותו, הוא נראה לי נוקשה ומכתיב מדי איך ילדים צריכים להיות, כי הוא מבוסס על תפיסות התפתחותיות בסגנון פיאז'ה. גם החינוך הקיבוצי אהב אותן מאוד. אז אני הראשונה שאסכים שהעולם הוא לא אנתרופוסופי. אבל דמוקרטי העולם בהחלט צריך להיות, לפחות המדינה הזאת, ונער בן 18, או בן 21 אם נחשיב את הצבא, אמור לצאת ל-60 שנה בממוצע בעולם של זכויות אדם ואזרח עם יותר משעתיים בשבוע בי"ב שידריכו אותו.ואם המדינה הזאת לא מספיק דמוקרטית כמו שהיא צריכה להיות,אז לא צריך להרגיל לזה ילדים, אלא ללמד אותם לשאוף ליותר )
את אומרת פה הרבה מאוד דברים מעניינים
אז קודם כל תודה, כי בתור אמא שרק עכשיו מתחילה את צעדיה הראשונים במערכת החינוך כהורה הפרספקטיבה הזו מעניינת אותי.
עם זאת, אני כן חייבת לציין משהו לגבי נושא האלימות שאני לא חושבת שהוא קשור באופן ישיר לעובדה של בית הספק הדמוקרטי.
קודם כל – גם בחינוך הממלכתי יש בתי ספר שמטפלים באלימות טוב יותר וטוב פחות (או, אם להיות כנים, באופן מחפיר לחלוטין במקרים מסויימים), עם הסתייגות אחת – העובדה שבתי ספר הדמורקטיים הם לא ממלכתיים נותנת להם כלים שאין בבתי ספר ממלכתיים. כשנתקלים במקרי אלימות במערכת הממלכתית – אין הרבה שאפשר לעשות. אני חושבת שאפילו להשעות כבר לא ממש מסכימים. לסלק מבית ספר בטוח לא. בתי ספר פרטיים בהחלט יכולים להחליט שהם לא מאפשרים המשך השתתפות של ילדים אלימים. כך שאני לא בטוחה עם עובדת בתי הספר דמוקרטיים היא עיקר ההשפעה, או פשוט העובדה שזה בית ספר ייחודי שאינו מחוייב לקבל את כל התלמידים.
נראה לי אני גם אבהיר את עצמי יותר
כשאני קוראת כאן את מה שאני כותבת, אני חושבת שאני יוצאת קיצונית קצת יותר ממה שאני באמת חושבת…
באופן כללי, אני חושבת שכל ילד לומד אחרת. בבתי הספר הדמוקרטיים שהייתי בהם, הדגש היה להתאים שיטת לימוד לילד. היינו מחולקים לחטיבות גיל של שלוש שנים, בתוכן לא הייתה הפרדה גילאית. נגיד, א-ב-ג. כשהייתי בכיתה ג', היו ילדים בגילי שלמדו עדיין עם ההקבצה השנייה בעברית (קראו לה "שניים סינים", חומר של כיתה ב'), ואף אחד לא עשה עניין מזה שלמדתי עם ההקבצה של כיתה ז'. אני זוכרת שהערכתי את אלה שלומדים עם ההקבצות מתחת לגיל שלהם, כי הם הקשיבו לעצמם וידעו שהם צריכים תרגול נוסף.
ובכלל, בחזוני כל הורה יוכל לבחור באיזו קהילה של בית ספר דמוקרטי הוא רוצה ללמוד, שפחות או יותר מסכימה אתו על כמות הדמוקרטיה (לא מצפה מכל ההורים בארץ להתחבר לסאדברי, שזה החינוך הכי "חופשי", אני כילדה לא התחברתי אליו אלא לשיטה יותר של דמוקרטי ברנדייס בחדרה, הרבה וועדות ומנגנונים, לכן גם הלכתי להיות עורכת דין). ויהיו הרבה קהילות כאלה בכל עיר, כמו שיש כמותית הרבה בתי ספר. אבל בכל בתי הספר האלה יהיו וועדות לפתרון סכסוכים, ופרלמנט תלמידים ומורים לקביעת חוקים, ושמירה מתמדת על זכויות הפרט של כולם בתוך הקהילה, וזכות בחירה לפחות על חצי מהמערכת. ובאמת יש צורות יישום שונות של הדברים האלה. כמו שלמדינות שונות, שיטות דמוקרטיה שונות. מעבר לאופי כללי יותר של קהילה כמו דת, מאפיינים מקומיים בארץ, היסטוריה מקומית. ברור שקיבוצים נושאים מיתולוגיה חינוכית מסוימת, בסמלים ומושגים, ולחינוך הדתי יש סמלים אחרים, וכולי. גם תחת ערכים ליברליים משותפים יכולות לצמוח תרבויות שונות.
בנוגע לאלימות- אני הייתי חברה באחד מבתי הספר בוועדת משמעת, בתקופה מסוימת של חייו. העונשים כמעט ולא היו השעייה, הם היו דברים כמו: כתיבת מכתב התנצלות או התנצלות בעל פה. במקרים של וונדליזם- טיפוח הפינה הנפגעת במשך שבוע או חודש. טיפוח פינה אחרת. היה מקרה אחד של הרחקה משיעור מסוים. אבל עיקר העניין לא באמת היה העונשים, אלא עצם ההליך עצמו. העובדה שהילד זומן לוועדה על מקרה שקרה באותו שבוע (ההעדפה היא לכל היותר במרחק של יומיים). שהילד "התובע" סיפר את הסיפור שלו, הילד "הנתבע" סיפר את הסיפור שלו, כל אחד בתורו. בסופו של דבר, הוועדה מחליטה "מי צודק" ויש מדרג עונשים. כמובן, במקרה שהתקרית לא הופנתה לגישור (על ידי הילדים מראש או על ידי הוועדה). העניין היה שקודם כל כולם הרגישו שהקשיבו להם, שהייתה התייחסות קצת "דרמטית" לאירוע, שחברי וועדה מבוגרים וילדים הקדישו לאירוע זמן מיוחד ועסקו בו. כולם "קיבלו את יומם". זה לא היה כבוד להיות ילד שתובעים אותו הרבה ובטח לא שיוצא זה שלא היה בסדר. ולא לשכוח שהחוקים האלה נקבעו בדרך כלל בפרלמנט של ילדים, הורים ומבוגרים. אני חייבת לציין, במבט לאחור אני מופתעת כמה הילדים לא שיקרו, יחסית "לעולם האמיתי". אף אחד מעולם לא טען שהאירוע לא היה ולא נברא, הם התווכחו על מי התחיל, מי התגרה במי, האם הייתה לאלימות הזאת "צידוק" משפטי כלשהו.
בעיקרון זה יצר תרבות קצת יותר אזרחית, שאם אתה רוצה להיות חלק, אתה חייב לכבד את האחרים ולהשתתף בחוקים. שאתה דואג למוניטין החיובי שלך. אם ראית משהו רע קורה, היה מותר גם לתבוע כעד ראייה (עשיתי כמה פעמים). אני יודעת שכאשר הקימו את בית הספר "גבעול" בגבעת אולגה בחדרה, והעירייה הפנתה אליהם המון נוער בסיכון בגילאי 13-15 לחטיבת הביניים הצמודה, היו 3 שנים ראשונות אלימות מאוד. עד שהילדים הפנימו את הנורמות החברתיות החדשות ומה שווה להם או לא שווה להם. היום זה בית ספר דמוקרטי מבוסס (הוא גם נעזר תמיד בדמוקרטי ברנדייס הוותיק יותר בעיר). בסוף, אם ילד לא יציית לכללים ויהיה אלים, לא ישחקו איתו. לא חרם, פשוט יהיה לו קשה לרכוש חברים וכבוד מהסביבה. זה יכול להיות תהליך ארוך, אבל ראיתי שהוא מצליח להכיל ילדים "על הקצה" יותר זמן מבית ספר רגיל.
בסוף החוקים האלה גם שווים לכולם, הילדים השתתפו בקביעתם ואת החוקים שהיו לפניהם, הם קראו וחתמו כשהם נכנסו, זאת הרבה שייכות למקום ולחוקים שלו.
הייתה נטייה חזקה לרגולציה של משחקים פופולריים, יוזמות שבאו מהילדים והוגשו לפרלמנט, כדי לשמור על הסדר ולמנוע מריבות.
על בתי ספר רגילים- אלה נחשבו בתי ספר מצוינים, ויחסית הם באמת היו. לא היו קטטות, לא היו איומי רצח, אף מקרה של התעללות מחרידה. מה שהרג אותי הוא שיש רמה של אלימות שהייתה כאילו שקופה שם. בריונות מילולית ושיטתית, הצקות, השפלות "לייט" כאלה, נגיד לעשות רעש כל פעם שתלמידה מסוימת (כמעט תמיד אלה היו תלמידות) עונה למורה בכיתה, או שקבוצה אומרת יחד את השם שלה בכל פעם. זה נועד כדי להשתיק. עלבונות ארסיים שנאמרו בשקט במהלך השיעורים וכולם התעלמו, אמירות משפילות ומרושעות, לפעמים גם צעקות ושאגות ממש של קבוצה על קבוצה. בדמוקרטי מתפקד ילדים תבעו אחד את השני על קללות ועלבונות מילוליים כמו "טיפש". היינו אומרים שעל השפרצת מים קלה על על ילד בלי שהוא הרשה, בסדר, אפשר להפנות לגישור… אז חרה לי מאוד שבכלל לא מתייחסים לדברים האלה כאלימות, לא התלמידים ולא המורים, לא מדברים עליהם בכלל ואין לך עם מי.
שוב, שני מורים (אחד לפיזיקה ואחת למתמטיקה), כשזה הגיע אליי, ראו את זה יופי בעצמם ועצרו את זה בשיחת נזיפה אחת. אפשר להגיד שבתיכון, בניגוד ליסודי, "התאמתי" הרבה יותר לשיטה והייתי מחוננת בכל היכולות הקוגניטיביות שהמערכת העריכה: הוצאתי ציונים גבוהים מאוד, ידעתי להתבטא ולעמוד על שלי, היו לי יכולות ניסוח גבוהות, הייתי מאוד מנומסת גם אם דעתנית. בגיל 15 כבר מעריכים את התכונות האלה בילד/ נער, בניגוד לילד בן 7. עדיין לא אהבתי את זה, זאת הייתה צורת חיים פסיבית, רוויה באותה אלימות שקופה שראיתי טוב מדי ומאוד מלחיצה על ציונים, בסופו של דבר גם לא נראה לי צודק שקיבלתי זכויות יתר בשיטה הזאת כשהגיע גם לשאר התלמידים אותו כבוד מהמורים ומהמנהלים, גם אם היכולות שלהם בתחומים הספציפיים האלה התפתחו מאוחר יותר או שהם בכלל הצטיינו בכיוונים אחרים.
והיו בדמוקרטי הרבה ילדים עם הפרעות קשב וריכוז קשות, לקויות למידה, המון ילדים על הספקטרום האוטיסטי, גם כאלה שבקושי דיברו (מקסימים מאוד). אני יודעת שיש דמוקרטיים שפתחו "כיתות תקשורת" לילדים על הספקטרום וזה קצת יצר בידוד משאר הילדים, במקומות שלמדתי הם למדו איתנו בשיעורים והיה מצופה מאיתנו, באופן ברור מאוד, לשתף אותם בשיעור ולעזור להם. אני נהניתי מאוד. לחטיבת הביניים שנפתחה באחד מהם אחרי שעזבתי שלחו את קבוצת הילדים שלא התקבלה לשום חטיבה ציבורית אחרת בעיר, בגלל בעיות התנהגות. אז האוכלוסייה הייתה מגוונת ולפעמים, בגלל העמדה הנחותה של בית הספר מול הרשויות, הוא דווקא היה צריך לקבל הרבה יותר "פליטי מערכות" שלא הייתה להם מסגרת בשבילם. בהחלט היו ילדים שהמשיכו מבית הספר (כשהסתיים בכיתה ו') למסגרות מיוחדות של חינוך מיוחד, לבעיות התנהגות או ללקויות למידה. אבל נראה לי שלפני כן הם כן טעמו חוויה אינטגרטיבית חיובית וילדות די מאושרת.
הפרלמנט הזה מאוד מעניין.
תודה על ההברה
אני מבינה שהועדה הזו היא חלק מהמבנה החברתי של בית הספר, אבל ני תוהה האם יש אפשרות לשכפל משהו דומה גם לבתי ספר רגילים, כי זה באמת נשמע לי הרבה יותר מוצלח מכל כלי חיצוני שמורים ינסו להשתמש בהם.
יש יוזמות כאלה
יש כמה בתי ספר שמנסים להפעיל וועדות גישור ולשלוח את הילדים לקורסים של גישור (כנראה מהסוג שנשלחים אליו הילדים בדמוקרטי. היו עושים השתלמויות שנתיות והיה כיף מאוד. אני חושבת שזאת עמותה שאחראית לזה). לא ראיתי מעקבים מסודרים שעשו על זה, אני מניחה שגם קשה יותר למורים להתמיד בשיטה הזאת בתוך המערכת המלחיצה והשוחקת של בית ספר או תיכון, כשזה האלמנט השונה היחיד. מקווה כמובן שיהיה נפוץ יותר.
יש כמה תיכונים חברתיים של הנוער העובד והלומד שמתנהלים באופן דמוקרטי (לא כולם, חלקם, אבל יש פרלמנט וועדות משמעת מסוג כלשהו), הם פשוט באים מהכיוון הסוציאל דמוקרטי ולא הליברלי יותר כמו קהילת בתי הספר הדמוקרטיים.
בנוגע לפרלמנט- חוויה חינוכית מדהימה מכמה בחינות. דבר ראשון, אפשר לדון שם על ערכים באופן ישיר, ההורים, הצוות והילדים. דבר שני, הרבה צורך בסבלנות, הקשבה ויכולת נימוק. וכן, לפעמים הילדים מחליטים הפוך משההורים שלהם ציפו או רצו, אבל כולם שמעו את הדיון לפני כן. היו לנו חוקים ממש משונים, יחסית, כמו איסור לשחק בחפצים דמויי נשק מלבד פורים (ואחר כך נוסף חריג של חוג RDND). היינו מייצרים חרבות עץ וקשתות במרכז אמנות אבל משחקים בהן רק אחרי הלימודים. זה לא נבע מפציפיזם בכלל, אלא מטענה של אחד הילדים לפני שהגעתי שנשק צעצוע מפחיד את הילדים הצעירים וילדי הגן. הוא הציע את החוק והחוק עבר, ולאף אחד לא היה מספיק אכפת כדי לבטל אותו בהמשך.
אני חושבת שהפרלמנט וועדות הגישור והמשמעת עקרונית פחות רדיקליות למערכת החינוך (כמערכת, לפרטים, הורים ומורים, זה תמיד יהיה רדיקלי ברגע הראשון), מאשר ההתנגדות למדידה, מבחנים וציונים. למרות שאם יורידו את מספר הבגרויות החיצוניות למספר מינימלי, מתמטיקה, אנגלית, לשון ועוד משהו, כמו ברפורמה שאמורה הייתה להיות, זה יכול להפחית הרבה מהבעיות. גם ככה אלה הנושאים שחובה בבתי הספר הדמוקרטיים שכבר לא פרטיים.
ילדי היו רק ביסודי
אחת 3 ואחד שנה.
התחלנו בביה"ס פתוח עצמאי ועברנו לדמוקרטי מפוקח (בהגרלה) במעבר דירה. ביה"ס היה בן 6 (מחזור לפנינו היה הראשון שעלה לחטיבה רגילה). הוא היה יותר פתוח מדמוקרטי: יש את הבחירה ללמוד בשיעורים כמו חשבון ושפה בכיתה מעל או מתחת לשל בתלמיד, א-ב מאוחדים, דגש על למידה חוויותית ובלי שיעורים ומבחנים. לומדים על פופים ורצפה ואין קירות. ילדים מחליטים על נושאי הלימוד בחלק מהשיעורים. יש מעט וועדות בכיתות הגבוהות.
כשאני כותב את זה , זה נשמע ממש אוטופי.
ביה"ס היה במלא כתבות יחצ, כי בשנה הרביעית הוא עבר ממבנה שהיה באזהרת קריסה אל מבנה מדהים. ממש.
במעבר הוא גם גדל פי שלוש בכמות הילדים, והשיטה שהחזיקה לכאורה בכיתה אחת בשכבה עם פחות מ 10 ילדים התחילה לקרוס. כשכמות של ילדים הגיעו כי ההורים קראו תיאור כמו שכתבתי למעלה וראו מבנה מדהים התחילו לשלוח את הילדים – השיטה לא ידעה להתמודד לא עם הכמות (ביחס אישי ניתן לגשר על חסרונות של רוב השיטות, כשיש פי 2-3 ילדים, לא) ולא עם הגיוון של הרקע ממנו הגיעו הילדים ועם הוריהם (סופר קריטי).
המנהל ראה כי זה קורס וברח אחרי המקרה שתיארתי בהודעה קודמת – כי לזה לא היה תירוץ, אלו בוגרים שסיימו תחתיו בשיטה עם מספר חד ספרתי של ילדים בכיתה ולא הצליחו להתקבל לריאלי בחיפה, לא המבחנים הכי קשים שיש.
החלטנו שאנחנו מפסיקים לעשות ניסויים על הילדים שלנו ועברנו דירה לביה"ס רגיל שנחשב טוב.
עכשיו, שנתיים אחרי, אני תולה את רוב הטוב באוכלוסייה וקצת בביה"ס : גם הדמוקרטי וגם הרגיל. גם ברגיל יש להם שיעורים של חלק על הרצפה, חלק לבד וחלק מורה. גם ברגיל יש שעות במערכת עם בחירת שיעור לפי עניין, שם מערבבים כיתות וגילאים. אין מבחנים עד ב' ואין ציונים עד ג'. יש מין ועדת משמעת עם נציגי התלמידים של ו' שדנה בנושאים.
עכשיו הביהס המקורי מתחיל להתיישר, ההורים משנים אותו לרגיל יותר, הפסיקו את ההגרלות והוא לפי אזור.
אני מוצא שאיזון הוא חשוב. ילד בכיתה א לא יודע לחצות כביש, הוא עדיין בגיל שמובילים אותו ברוב חייו. להפיל עליו מלא מבחר זה מציף. יש שמתאים להם מהר ויש שטובעים.
צריך לגדול אל דמוקרטי, נגיד בגילאים מבוגרים יותר, וגם אז זה מוצר נישתי, כמו מזון אורגני: זה מתאים למי שמוכן להשקיע ולשלם את המחיר, אבל אי אפשר להאכיל כך את כל העולם.
בנוסף, העולם הוא לא מקום נחמד , אלא הישגי: אני עובד קרוב עם אנשים מכמה מדינות, חלק נכשלות וחלק עולם ראשון. נחשי מי רוצה שילדיו יעבדו קשה וילמדו עם מבחנים והישגים ומי כבר נח על זרי הדפנה ומרשה לעצמו לתת לדור הבא "להרגע מהמרוץ"?
שאלה אליך: איך את יודעת שאת מחוננת? בביה"ס שלנו, אמרו לתלמידים שלא כדאי לגשת לבחינת האיתור בכיתה ב, ושמי שעובר אותה , ייקחו אותו מבית הספר והחברים. ילדה אחת סיימה את הבחינה מתוך שכבה.
הממ.
1. בית הספר בתיאור שלך קרס מסיבות די… ברורות. לא היה לו סיכוי.
2. האמת, לא הייתי אף פעם בבית ספר בלי קירות, דמוקרטי או לא. אנחנו מאוד אהבנו פינות משלנו ומקומות סגורים ובתי עץ ו"בתים" לחטיבות הגיל ו"מחנות". מאוד אהבנו קירות וחדרים. אם לא רצינו קירות, יצאנו לחצר או לחורשה או לטיול בעיר. נשמע שהמקום היה רדיקלי ו"מיוחד" גם בסטנדרטים של בתי ספר דמוקרטיים (אפילו מתאמץ…). בית הספר שלך היה משעולים בעתלית, במקרה? האופציה השנייה היא חיפה אבל זה רק כי אין לי מושג מה קורה שם מבחינת דמוקרטי. אני יודעת שפעם היה, ושיש דמוקרטי ערבי אמנויות (חיואר), ושעכשיו יש יסודי רגיל שעבר דמוקרטיזציה, פיכמן.
3. לא שמעתי על אף בית ספר יסודי ממלכתי "רגיל" שהשיעורים מתנהלים על הרצפה, אפילו חלקית, יחד עם וועדת משמעת. או גישור. או החלטה על תכני השיעורים או וועדות. בטח לא כל המאפיינים ביחד. ואני עבדתי והתנדבתי בבתי הספר היסודיים בעיר שלי עד לפני שנתיים ויודעת על הסביבה, והאחים שלי עבדו בכל בתי הספר בעיר בכל הגילאים. זה נשמע כמו תיאור של בית ספר "ברוח דמוקרטית" או מסלול דמוקרטי בבית ספר קיים, שזה הקצה השמרני יותר של הסקאלה הדמוקרטית (ולפעמים הם גם בוחרים להיות חלק מקהילת בתי הספר הדמוקרטיים). אם זה בית ספר רגיל בעיר שלך, ולא ברוח או מסלול, אשריך. העתיד כבר אצלך. חזון שמתגשם.
4. באמת שתרבות מבחני המיון היא אקזוטיקה מוחלטת בעיניי. אני יודעת שזה אופייני לערים הגדולות, תל אביב, ירושלים וחיפה, ומבינה למה, אבל זה הזיה בעיניי וזר לי לחלוטין. אצלנו בעיר מצאו דרך להכריח גם את הדתיים לוותר על זה.
5. אם יורשה לי להגיד, ובלי כוונה לשפוט מהצד וכו, נשמע שאתה כן בקטע של דמוקרטי, רק לא של הדמוקרטי הספציפי ההוא שהיית בו וקרס, אלא דמוקרטי הדרגתי יותר, כמו בית ספר רותם במצפה רמון או המסלולים הדמוקרטיים או טבע הדברים בנס ציונה. וזה די קרוב למה שאמרתי ל-mip, שיש זרמים שונים של דמוקרטי וקהילות שונות וצריך להיות מגוון שיתאים לכולם.
נ.ב.
איך אני יודעת שאני מחוננת? באמת? :) :) :) :) :)
כי עברתי את המבחנים בכיתה ב' כשעוד למדתי ברגיל, אם מה שהיה שם נקרא למדתי… את רוב השנה ביליתי בפינה, מחוץ לכיתה, מחוץ לכיתות של שכבה ו' ומחוץ למשרד המנהל. לא הכנתי שיעורי בית, בגלל זה, והמורה חשבה שאני מזלזלת בה בכוונה. לא משליכה מהמקום על שאר בתי הספר, בכל שיטה שהיא, זה היה מקום קיצוני. רק שלא רציתי ימי שליפה, ובדמוקרטי שאליו עברתי לא הרגשתי שום צורך בהם. אני יכולה להבין ילדים שצריכים אותם, או שאין להם אלטרנטיבה, אבל זה די פלסטר. אתה לא מפסיק להיות מחונן בשאר הזמן. בדמוקרטיים שהייתי לא אמרו שום דבר על מבחני המחוננים, לא זוכרת אם יצאו ילדים לימי שליפה. בדרך כלל הרבה מהם הספיקו לצבור אבחונים בלקויות למידה, בעיקר אם לא היו שם מהגן, ושם אתה עובר גם מבחן איי קיו על הדרך. לא יודעת מי מהם אובחן כמחונן, לא דיברנו על זה. אפילו מיצ"ב ומפמ"ר עשו אצלנו (לבחירת התלמידים), אז מניחה שגם מחוננים. לא היה אישו.
בדיעבד כמעט הכל יותר ברור :)
העניין הוא שהחיים שלנו ושל ילדינו הם פרויקט חד פעמי. גם אם יש אפשרויות לניסיונות נוספים לתקן, לא יחזירו לנו את הזמן האבוד ואת החוויות הלא נעימות שחווינו. לא כל מה שפוגע מחשל.
מה שיש בביה"ס החדש הוא תיבול: מתוך 5/6 שעות ביום, שתיים בשיטה של קבוצות מתחלפות (עבודה עצמית על רצפה, בחוץ, מורה) וחצי מהשנה יש 2 שיעורי העשרה בבחירה אישית עם ערבוב כיתות. אבל זה כל מה שצריך: העובדה שילד יודע שיש אפשרויות אחרות, שיש גיוון, מוריד הרבה מהלחץ. גם למורים.
לומר שהכל מושלם? לא. אין כזה.
אני מסכים איתך בקביעה שרשמת שמהדמוקרטיים/פתוחים מצפים ליותר: שברת את הכלים ואתה עושה אחרת? חובת ההוכחה עליך. בגדול, צריך הרבה מזל: ההשפעה הגדולה ביותר על ילד ביסודי היא המורה הספציפי שלו. לא השיטה ולא ביה"ס.
בדקנו את רוב בתי הספר ה"מיוחדים" באזור חיפה והסביבה, בסוף הלכנו על אחד שלא נחשב מיוחד כלל, רק עם מיצ"ב גבוה (באנו לדגום אותו מספר פעמים). בחרנו אקטיבית לא ללכת לביה"ס עם מיצב 100 – אני יודע לומר עליו שזו פריבילגיה של אוכלוסייה הישגית מאוד, ופחות מתאים למי שלא (עם כל הסייגים שיש למיצב).
אני מאוד מאוד ליברל בכל התחומים (כפי שנוזפים בי באתר בתחום הכלכלי). אני פתוח לנסות דברים. אבל אני גם פרגמט: לפעמים שינוי הוא תהליך ועדיף אבולוציה ולא רבולוציה.
כהורים, אנחנו כן מחנכים להישגיות, ספציפית ב STEM. אני מגיע ממשפחה שכולם חוץ ממני בתחומי אמנות/הוראה/אלטרנטיבי (וכולנו דיסלקטים) – ולכן אני מאמין בבסיס ריאלי חזק ושמשם הילד יעשה מה שבא לו. לדעת מתמטיקה זה לא על חשבון תחביב כצייר גרפיטי: אם הרבה ילכו בדרכו של תמיר בר, מדינת ישראל תרוויח.
אני חסיד גדול של ימי שליפה, אחד הדברים המגניבים שניתן להעניק לילד: לרוב אלו נושאים מעניינים, פגישה של ילדים חדשים עם זיקה מיידית אליהם ממקומות שונים וכך ניתן להתעניין מה קורה בביה"ס אחרים. כך פגשתי עניים ועשירים, דתיים לאומיים וקיבוצניקים כבר בגיל צעיר מאוד, מכיתה ג עד ח.
זה שונה מאוד מביהס חטיבה-תיכון, שם, אה, שיפרתי את כישורי הריצה שלי?! אני עכשיו אלוף בתופסת!
אם כן, החינוך הממלכתי בחיפה הפך לפלא כנראה
מבינה למה אתה לא אומר את שמות המוסדות, אבל הייתי מתה לדעת על בית הספר "הרגיל" שאתה מתאר כדי לדעת האם הוא חריג ועד כמה ואיך השינוי הזה נעשה (מנהל עם חזון, קבוצת מורים עם חזון, רפורמה בחינוך העירוני, זה ייחודי רק לו בכל העיר, הכשרת המורים, האם זה "חלוץ חינוכי", וכו). ממה שאתה מתאר, אני הייתי מגדירה כבית ספר ברוח דמוקרטית, הגדרה גמישה בפני עצמה, אבל בעיקרון, זה אומר בתי ספר שלוקחים אלמנטים מתוך החינוך הדמוקרטי ולא את כל השיטה כולה בבת אחת.
(במקרים שראיתי, לפעמים הם נשארים ככה ולפעמים מינון האלמנטים הדמוקרטיים משתנה, לכאן או לכאן).
לגבי המיצ"ב- זאת בהחלט תישאר מחלוקת בינינו, מניסיון מקרוב בכמה בתי ספר יסודיים, המניפולציות שבתי ספר מפעילים בדרך אל ה-100 רבות ומרשימות. חוץ מלימודים ממוקדים למיצ"ב במשך רוב השנה הרלוונטית, שזה ניחא, יש מקומות שנותנים הוראה לתלמידים "חלשים" לא להגיע באותו יום, או שמוציאים אותם מהכיתה לפני שהפיקוח מגיע לכיתה אחרת, או שפשוט… טוב, אין דרך לומר זאת, שמעתי על מקרה שהשיגו את השאלונים מראש. אבל הוצאת הילדים החלשים מהכיתות נפוצה מאוד. חוץ מהעניין נטו של תוצאות אמת או לא אמת, זה פשוט חינוך רע לילדים, אלה שהוצאו ואלה שנשארו. זה לא הישגיות בעיניי, גם אם נשים בצד את הכפירה שלי במדדים חיצוניים ובשיטת המדידה וההערכה. גם באוניברסיטה (כן, כן, היוקרתית, ממייסדות המל"ג, עם הבוגרים המפורסמים) סטודנטים מעתיקים בלי סוף. האם מיומנויות ההעתקה יעזרו להם ב"חיים האמיתיים"?
מיומנות העתקה היא החשובה ביותר בהייטקס
90% מהבעיות כבר נפתרו על ידי אחרים ורק צריך להתאים למקרה שלך. אם האתר stackoverflow נופל, חצי מההייטק עוצר. החצי השני הם אלו שלא כותבים קוד :)
במיצ"ב, אני מניח שהציונים הם לאחר כל המניפולציות (ראיתי כבר איך שלחו כיתה שלמה לפעילות חוץ בזמן הזה למרות שאסור).
בקשר לביה"ס שלנו, זו מנהלת ותיקה שמשקיעה. זה ביה"ס טוב, והורים עוברים לשכונה בשבילו. ראיתי פעילות דומה במספר בתי ספר, במיוחד בכיתות א-ב, לעזור במעבר מהגן. כמו ברוב הדברים, כשנותנים לאנשים יותר אפשרויות, הם מנסים. אז האחרים, בתחרות על ציונים\כבוד\פרסום לוקחים (בד"כ) את מה שעובד. אז הדמוקרטיים הם סטארטאפים (שחלקם קורסים על חשבון הילדים), ולמערכת הממלכתית לאט לאט מחלחלים רעיונות (הרבה קורה עם חילופי דורות של מורים – לא ייחודי לתחום, זה נפוץ מאוד, לדוגמא רופאים).
הייתי מצפה שתגיד שעורכי דין בהתמחות שלהם עוסקים בהעתק-הדבק של חוזים- מה שנכון. בכל מקצוע יש עבודה טכנית שחורה שכוללת העתקה. אבל לא תהיה עורך דין טוב מזה (וגם לא מפתח קוד ולא מהנדס), לכן זה לא הישג מרשים, יכולות העתקה במבחנים מפותחות. זה ההיפך מהישגיות, זאת בינוניות לשמה. נשים בצד עניינים של שקר ואמת ואמינות, נגיד זה בולשיט מוסרני, אבל לתגמל באינטנסיביות העתקה זה לתגמל בינוניות וטכניות. שזה בסדר, אבל אין הבדל בין זה ובין המכללות בשום צורה וכולן משגרות לשוק העבודה בינוניות, מקסימום מהאוניברסיטה זאת בינוניות עם תעודות בגרות טובות יותר, שכולנו יודעים שססטיסטית נובעות ממצב סוציו אקונומי טוב יותר.
יש סיבה מסוימת לחשוב שתוצאות המיצ"בים בניכוי של מניפולציות? איך הם אמורים לעשות את זה? אתה מתכוון בתרגילים סטטיסטיים על הנתונים?
אני חושבת שאני יודעת על איזה בית ספר ממלכתי בחיפה אתה מדבר, ואם כן, התשובות לשאלה שלי הן: מנהלת בעלת חזון, זה בהחלט בית ספר ברוח דמוקרטית, לא קוראים לו ככה כדי לשמור אותו שכונתי ולא ייחודי-אזורי, למרות שגם עכשיו יש לו ביקוש גבוה מאוד (ואם מדברים על העתקות- כאן תמיד יש את מי שזייפו את אזור הרישום שלהם, כי אמינות ויושר זה לא חשוב בחיים).
אני מבינה את מה שאמרת על רעיונות שמחלחלים ואת הבחירה האישית שלך בבית ספר ברוח דמוקרטית שיש לו גם את הפריווילגיה להיות שכונתי ולא אזורי. כמו כן, זה נהדר כשיש הנהלה חזקה ויציבה עם חזון שגם גייסה את אמון ההורים, ברצינות. בשום שלב אני לא מבקרת את הבחירות האישיות שלך, לא שיש לי זכות בכלל, הוויכוח הוא על הגדרות ורעיונות ודיוקים של תפיסות ומונחים.
אבל רעיונות לא מחלחלים לבד, בלי שיש מישהו שיישב ויפתח אותם. בתי ספר דמוקרטיים, למשל, במקרה הזה ובאופן יישומי, אבל באופן כללי בחיים- אוניברסיטאות הן מקום ייצור ופיתוח לרעיונות. זה מה שהפקולטות למדעי הרוח ומדעי החברה עושים, ואז החוקרים פועלים אקטיבית להחדיר את הרעיונות שלהם לחקיקה ולמדיניות הממשלתית. ב-2013 שי פירון כשר החינוך מינה אנשים מהמכון הדמוקרטי (המוסד להכשרה של מורים לחינוך דמוקרטי ומחקר התחום, יושבים בסימנר הקיבוצים, פתחו גם מסלול הכשרה באוניברסיטת בן גוריון) במשרד החינוך, בין השאר את הסמנכ"ל האחראי על הכשרות המורים (עדיין בתפקיד). זה לא סתם חילופי דורות של מורים. ומלמטה יש לחץ חזק מאוד של הורים מודעים לשינוי, ולא לשינוי ערטילאי, הם צריכים להגיד משהו ספציפי שהם דורשים, ויש 2 זרמים ברורים ויציבים כאלה, האנתרופוסופי (שזאת תפיסה פילוסופית ספציפית) והדמוקרטי, שזאת גם צורת השלטון במדינה במקרה (בינתיים).
אני מאמינה בחינוך דמוקרטי כי אנחנו חיים במדינה דמוקרטית וצריכים להכשיר את כל הילדים להיות אזרחים פעילים, וכי זאת דרך טובה, הטובה ביותר הידועה לנו, לנהל חיים של קבוצות גדולות- בית ספר של מאות תלמידים ומדינות של מיליוני תושבים- ולאזן בין צרכי וזכויות היחיד ובין צרכי הכלל. הפשרות שעושים בחינוך דמוקרטי ובניהול דמוקרטי של בית הספר הן הפשרות הפחות גרועות בעיניי.
פדגוגית, כשהמערכת תהיה דמוקרטית- בסופו של התהליך, ההיכרות העצמית, החשיפה למגוון רחב, המיומנות בבחירה וביטול ההיררכיה בין המקצועות, אמורים לאפשר לנערים בתיכון לדעת לבחור את התחום המקצועי שלהם, או לפחות את סוג ההכשרה שלהם, לפי מה שמעניין אותם באמת והם טובים בו ויאפשר להם להתפרנס בכבוד, ולא לפי תכתיבים חיצוניים שונים.
הערות סיום
1. ההערה על העתקות הייתה יותר בדיחה, כן?
להעתקה קוראים לרפרנס, והכוונה שלא בונים דברים מאפס אלא תמיד לוקחים מה שאחרים עשו וממשיכים משם. זה לא במקום הבנה, זה פשוט בזבוז זמן של כולם אם לא נעשה את זה (מי שכותב הכל בעצמו אפילו יינזף, כי הוא בזבז את הזמן). בביה"ס המטרה ללמוד. במחקר ופיתוח המטרה היא לייצר את התוספת, את החדש.
למידה בעבודה היא אמצעי (הצורך בעובדים עם כישורים הוא שיצר את בתי הספר הציבוריים, אחרת היו ממשיכים עם העסקת ילדים) , אתה לומד כדי שתוכל להבין מה עשו קודמיך. עו"ד שכתב חוזה מחדש בזבז את כספי הלקוח – שילמו לו בכדי לבנות אסטרטגיה ולקחת ולהתאים חוזה טוב, שכבר עמד במבחן בית משפט שוב ושוב ובכל פעם נוסף סעיף או שונה משפט בכדי להיות טוב יותר. כמו דומסדיי, האויב היחיד שניצח את סופרמן.
כמו כן, בתקופתנו נדירים מאוד ממציאים כמו מיכלאנג'לו שחושבים על פתרונות שלמים. גם זה יותר נוסטלגיה מאמת, ולכן המונטאז'ים של מדענים שבונים רובוטים/המצאות שלמות לבד מצריכות יותר סיספונד מאשר שאר המד"ב שהם נמצאים בתוכו. היום יש המון אנשים שמשתפים פעולה, כל אחד מוסיף צ'ופצ'יק של קומקום באותו תחום או שילוב של תחומים. גם המדע כזה היום. ניתן לראות את הטרנד גם בתוכן מאמרים מדעיים וגם בפטנטים.
2. ההערה על המיצב היא שאני מניח שכולם גם מתכוננים וגם מרמים (לזה התכוונתי במניפולציות). לכן אני לא מתייחס לציון המדויק אלא יותר נאמר, לחמישונים.
3. הביהס לא ברוח ולא כלום. הוא פשוט דוגמא לרעיונות שמחלחלים, ראיתי זאת במספר ביה"ס. וכן, שכבה סוציואקונומית טובה מקלה מאוד על הרוב (יכולה גם להפריע, כי הלחץ להישגיות נפוץ יותר).
אני מאוד מאמין במידתיות, ואני פחות ליברלי עם ילדים קטנים: לא סתם החוק קובע שאין להם מושג מהחיים שלהם בגילאים קטנים. זה השלב בו הם צריכים להיות יותר מובלים – ילד לא עובר כביש עד גיל 9, אז להחליט דברים מהותיים שישפיעו שנים קדימה? זו התנערות מאחריות הורית. כן צריך לאמן את יכולת השקילה והבחירה, אבל להגדיל את ההשפעה של הבחירות עם הגיל.
הכוונה בחילופי דורות היא שהדורות הישנים יותר חוסמים רעיונות חדשים בממוצע.
אסיים באמירה שהיא לכאורה סותרת את מה שהצגתי עד כה, אבל בעצם לא: כמו שאנטרופוסופיה היא הכללה של עקרונות ליותר מידי תחומים, גם להכיל את הדמוקרטיה (שיטת ממשל) על כל שיטת החינוך היא קפיצה מעל הפופיק. אני מאמין בשיטה המתאימה למטרה ולתחום – ולא, זה לא קל למצוא איפה ומתי כדאי להשתמש בדמוקרטיה. הרבה מתבלבלים בינה ובין ליברליזם. קבלת האחר זה לא דמוקרטיה, זה ליברליזם. לימוד חווייתי או העדר בחינות אינם דמוקרטיה. ואם לימוד משעמם ושינון משיגים תוצאות טובות יותר בתחום מסוים, אז הם כנראה הכלים הנכונים.
מסכימה במיוחד עם הסיפא
יש אין ספור בעיות במערכת החינוך, ונראה שהחינוך הדמוקרטי מסתער דווקא על בעיות לא קיימות.
דמוקרטיה אמורה להילמד בשיעורי אזרחות בתור שיטת הממשל הכי פחות גרועה למדינה, לא בתור מודל לשאת אליו עיניים.
הבסיס הערכי אמור להיות זכויות אדם, לא כיבוד דעת הרוב.
דיון ערכי יברר אילו זכויות מתנגשות, ישקול את חומרת והיקף הפגיעה, יחתור למזעור ההפרה, ויגיע לעמק השווה בהסכמה כללית, לא בהצבעה.
קצת מתסכל, נראה שהדיון היה מעגלי לחלוטין
שתי התגובות האחרונות שלכם, esh ו-online, יוצרות תחושה שלא קראתם לא רק את מה שאני כתבתם, אלא גם את מה שאתם כתבתם, עד כה.
אני כתבתי שדמוקרטיה היא הדרך הטובה ביותר שמצאנו עד כה לנהל אוכלוסיות גדולות המתנהלות יחד, תוך איזון בין צרכי הכלל (רצון הרוב) לצרכי היחיד (זכויות אדם). האם יש לכם שיטה טובה יותר? אשמח לשמוע. אפשר להתווכח האם 500 עד 1,000 תלמידים בבתי ספר צריכים גם הם להתנהל ככה, והאם בעיות משמעת, ניכור, הישגים לימודיים נמוכים ובעיות רגשיות הן בעיות שלא קיימות במערכת החינוך הממלכתית כרגע.
אתם מעלים נגד החינוך הדמוקרטי 2 טענות סותרות- התגובה האחרונה של online טוענת שהוא מחנך ל"הכרעת הרוב" על פני זכויות אדם (לא, זה "החינוך לדמוקרטיה" בשיעורי אזרחות כרגע).
הטענה של esh היא הפוכה, נגד התמקדות יתר בזכויות הפרט של הילדים, בנימוק שאין להם שום שיקול דעת (עד איזה גיל? נשמע שהוא מדבר עד גיל 12 בערך), ושאסור לתת להם להחליט על עצמם ועל עתידם.
כלומר, בתי ספר דמוקרטיים מעצימים את החלטת הרוב על חשבון זכויות הפרט, ובו זמנית מעניקים יותר מדי זכויות פרט. יפה, הם מעניקים ושוללים זכויות פרט ושתי הפעולות מגונות לחלוטין.
מסקנה: לא ראוי שיהיו לצעירים לפני גיל 20-21 לא זכויות פרט ולא הכרעת רוב מסודרת ככלי לקבל החלטות, ובכלל, לא ראוי שיקבלו החלטות.
בגיל 21, עם שחרורם מהצבא, ההתפתחות הקוגניטיבית שלהם כנראה תגיע לכזאת שלמות שהם יקבלו בבת אחת גם זכויות אדם ואזרח מלוא חופניים וגם זכות בחירה והצבעה והשתתפות במנגנוני קבלת ההחלטות הכלל ארציים וגם חופש חוקי מהוריהם ומכל החלטה כופה שהיא לא חוקי המדינה, בתקווה שהם מכירים את כולם, והם ידעו מצוין מה לעשות.
ידעתי שהייתי צריכה לבחור פסיכולוגיה התפתחותית, זה בטח מוסבר שם מצוין.
חבל שמתמטיקה לא נופלת עליך ככה עם סיום ההתפתחות.
דמוקרטיה היא לא דבר לשאת אליו עיניים?
ללמד תלמידים בכיתה י"ב, אחרי 12 שנים של התנהלות פטרנליסטית כלפיהם, ועוד 2-3 שנים לפניהם של מערכת צבאית, שדמוקרטיה היא גישת פשרה מבאסת וטכנית לנהל מדינות, זאת דרך נפלאה לבנות שכבות של צעירים ומבוגרים שפתוחים מאוד לקבל גישות אחרות- מסין, פולין, הונגריה, טורקיה, סינגפור, תאילנד, רוסיה ועוד מדינות עם משטרים מעניינים שעוד לא ניסינו.
אה, את מתכוונת ללמד אותם שזכויות האדם והפרט הן הדבר החשוב ביותר והכרעת הרוב היא מכשול בדרך להשגתם? זאת שיטת משטר מוכרת הנקראת "אנרכיזם", משמאל, ובקיצון הימני שלה, "ליברטריאניות". זה כיוון המשטר הרצוי בעינייך? זאת דעה לגיטימית לחלוטין, ושתי הגישות האלה אכן שוחרות חופש, זה לא חינוך לדמוקרטיה.
אה, תמיכה בשיחות, פשרות ודיונים? כן, זה מה שעושים פרלמנטים במדינות דמוקרטיות מתוקנות. דנים ודנים עד שמגיעים לפשרות שרוב האוכלוסייה תסכים אליהן, באמצעות נציגיה הנבחרים, וכך אמורה להתנהל גם הרשות המבצעת (כולל רשויות האכיפה), תוך דיאלוג עם האוכלוסייה ומציאת פתרונות לפני הגעה לבית המחוקקים או לבית המשפט. מה החידוש כאן? זאת דמוקרטיה. כך פועלת מדינה ליברלית, או סוציאל דמוקרטית. זאת המהות של דמוקרטיה. וכן, זה דיון ערכי, גם השאלה לאן זורם תקציב המדינה שלנו הוא דיון ערכי לחלוטין.
כלומר, אם מבלים את כל כיתה י"ב בהסברים בסיסיים על שלוש הרשויות ועצם קיומן, בחיים לא תגיעי למהות ולפרטים האלה במסגרת לימודי התיכון, אין ספק. רק מדעי החברה באוניברסיטה, בחלקם לפחות, יספקו את הידע הזה. זה מצוין כשרוצים ליצור אליטה שיודעת רק היא את "רזי" ההשתתפות במשחק הדמוקרטי ורק היא רוכשת את הידע הזה ומתמקצעת בו (משפטנים וכלכלנים בארץ, שושלות של סנאטורים בארה"ב), בעוד שאר פשוטי העם חיים את חייהם במסגרת החופש שהמדינה מעניקה להם, בין אם צר ואם רחב הוא, כי זה מה שיש, ובלי יכולת או מחשבה לשנות או להיות מעורבים בנידון.
ושוב, לא קראת בכלל מה שכתבתי על העתקות. זאת מיומנות חשובה, ופירטתי לך איפה היא חשובה גם במקצוע שלי. אנחנו מסכימים לחלוטין בנקודה הזאת. אבל היא לא "מצוינות", ואל לה להתהדר שהיא כזאת. היא טכנית. וזה השקר. אלא אם כן "מצוינות בבינוניות" זה ביטוי שלא מגרד אפילו קצת לנוירונים במוח שלנו.
בבית הספר הדמוקרטי שלך
הרוב הכריע שדמגוגיה ועיוות מילים זה מעניין, והקשבה והסקת מסקנות זה משעמם?
סליחה רגע
בתור מורה לאזרחות אני רוצה למחות על האופן בו לימודי אזרחות בתיכון מוצגים כאן, לכל אורך השרשור הזה. אני אומר את זה כמי שלימד בממלכתי, דיבר עם הרבה מורים וצפה בשיעורים לא רק בחינוך הממלכתי אלא גם בחמ"ד, ומכיר גם את מה שקורה במגזר החרדי, לפחות בקרב בנות .שם לצערי הרב זה נראה אחרת לחלוטין, והדמוקרטיה נלמדת בקושי, ולעתים קרובות כמשהו שיש להימנע ממנו.
לימודי אזרחות כיום עוסקים באיזונים בין זכויות ובאופן בו מתנהל שיח פוליטי דמוקרטי, שכולל גם התייחסות לעקרונות בסיסיים וגם לפשרות בהכרח. דנים בשיעורים על התייחסות מורכבת למיעוטים ולזכויות אדם תוך התחשבות בטוב הכללי. על חשיבות הסובלנות מול פרדוקס הסובלנות. הדמוקרטיה מוצגת בהחלט לא רק כשלטון הרוב והכרעת הרוב מוצגת כדרך להגיע לשלטון העם, שהוא הדמוקרטיה. "הדמוקרטיה" אליה יש לשאת עיניים היא דמוקרטיה ליברלית, המגינה על זכויות אדם, גם אם היא מחויבת לפעמים לפעול נגד עקרונותיה. זה חומר הלימוד, על זה התלמידים נבחנים בסופו של דבר.*
זה לא מקרה שמלמדים אזרחות בכיתות הגבוהות. בבתי ספר מסוימים מלמדים כבר בכיתה ט', וזו טעות חמורה. כי המורכבות של דמוקרטיה לא יכולה לבוא לידי ביטוי בקרב ילדים קטנים יותר, והיא חייבת לבוא לא בתיאוריה אלא ביישום, כדי שבשלבים מאוחרים יותר, התיאוריה המופשטת כבר תהיה ברורה יותר למול חייהם. הבעיה האמיתית היא לא בשיעורי אזרחות אלא באופן בו מתנהלים בכיתה לפני ואחרי השיעור. כשהאופן בו דמוקרטיה באה לידי ביטוי היא בהצבעה למועצת תלמידים, או לאיפה נצא בטיול הבא, והמשפט המוביל הוא "הרוב קובע". אבל אני כן יכול להגיד שהתלמידים מבינים מהר מאוד את שיח הזכויות,
*זה לפחות עד היום. מה שקורה עכשיו במערכת החינוך, עם הממשלה החדשה ושר החינוך החדש זו קטסטרופה שלא אכנס אליה כאן, אבל אגיד רק בקצרה שאם רוצים הדגמה חיה לאופן בו הדמוקרטיה משנה את פניה מבפנים, כדאי להסתכל על בחינת הבגרות החיצונית באזרחות השנה ולהשוות אותה לבחינות בשנים האחרונות .
במדיום הזה יש פחות סיגנלים, אז ניואנסים מתפספסים
כמו ציניות או בדיחות קרש. ואם חוש ההומור גרוע כמו שלי (בתי מסרבת שאספר בדיחות ליד חברותיה) אז על אחת כמה וכמה.
להעתיק לא עוזר ללמידה. מקווה שסגרנו את הנושא הזה. להשתמש ולהסתמך נכון על תוצרים של אחרים זו מיומנות חשובה.
שלחתי שני ילדים לביה"ס כזה והייתי בוועד הורים, קשה לטעון שאני נגד הנושא אפריורית.
אני כן חושב שיש צורך במידתיות: דמוקרטיה ובמיוחד ליברליות נדרשים ללמוד וגם לחוות. זו מיומנות נרכשת עם עקומת למידה.
לכן אני טוען שיש ליישם זאת בהדרגה ולהגדיל את ההיקפים וההשפעה עם השנים. לא יודע איך הגעת ל12 או אפילו 21, הרי בני מחליט על 2 שיעורי תחומי עניין בשנה כבר בכיתה א. למה לא להקצין? למה שלא תתני לבן חצי שנה להחליט בעצמו אם בא לו לאכול דבש?
Tom מבין בזה הרבה יותר ממני ושימי לב שהוא טוען שאל הנושאים המורכבים באמת נדרשים רק בתיכון.
אני הדגשתי שיש הבדל בין ליברליות לדמוקרטיה, ושאלו ערכים שונים.
לא מבין את הכעס. התעניינת בעוד פרטים ועניתי. זו הייתה טעות?
לא, כלל וכלל לא.
אני מתנצלת על התגובה גסת הרוח שלי.
היא נבעה מהפתעה (מיואשת) יותר מכעס, והאמת שחטפת לשווא, ההפתעה נבעה בעיקר בגלל התגובה של online, והפער שנראה היה לי בהבנה היסודית מהי דמוקרטיה- כשיטת ממשל במדינה, לא חינוך- בחיבור עם המצב הפוליטי הלא מזהיר סביבנו והפערים המתחדדים בו בנוגע להבנת הדמוקרטיה. לא שהתגובה הייתה מוצדקת כלפי online, אבל הרגשות התעוררו מהתגובה שלה ולא ממש משלך.
אתה ואני דווקא היינו חלוקים לכל אורך הדרך באופן יציב וקבוע בנוגע לשאלה האם בכלל, עד כמה ומאיזה גיל תפקידה של מערכת החינוך, בנוסף להכנה ללימודים אקדמיים באוניברסיטה (שהתוצר הסופי שלה הוא תעודת בגרות מלאה ומורחבת) ולהכנה לשירות צבאי, הוא להכשיר ילדים באופן מעשי (ובכלל) לחיים כאזרחים פעילים ובוחרים בחברה דמוקרטית (ליברלית או סוציאל דמוקרטית).
אני בכל מקרה סיימתי את חוק לימודיי, את חובותיי למערכת הביטחון לפי צרכיה וכרגע בסוף הפרק הראשון של מערכת יחסיי עם האוניברסיטה (המאכזבת למדי, יש לציין, ופעם חלמתי על היכלות ההשכלה). בשבילי כל דיון חינוכי הוא עדיין דיון תיאורטי ויהיה כזה לפחות עוד עשור.
ובעוד עשר שנים, אני מסכימה לחלוטין עם Tom, בעיקר בהתחשב במשבר הנוכחי במערכת החינוך ובקורונה שהייתה ובמשברים בכלל, מערכת החינוך תראה אחרת לחלוטין.
קראתי שוב את ההודעה שלך ומצאתי חלק מהתשובות....
מעניין מה שאתה אומר בנוגע למבחנים, האמת שלא נתקלתי בבעיה הזאת… כלומר, גם לא בין חבריי.
אני לא יודעת איך נערכים המבחנים לבית הספר הזה (בגימנסיה העברית בירושלים אני יודעת מחבריי בצבא שאלה מבחנים של חברות כוח אדם, שלא ממש קשורים לחומרי הלימודים, ושכן מתכוננים אליהם ולומדים אליהם באינטנסיביות, אף אחד בירושלים לא מגיע ישר מבית הספר היסודי ועובר אותם בקלילות בלי הכנה ארוכה).
כשאני וחבריי לשכבה (אלה שלא המשיכו לתיכונים דמוקרטיים) החלטנו לעבור למערכת החינוך הרגילה, ידענו שנצטרך להשלים את המיומנויות של המבחנים.
כיאה לערים בשרון, לא חיכו לנו מבחני כניסה (בעיקרון המגמה בשרון היא לבטל גם את מבחני הכניסה הממיינים של הישיבות התיכוניות והאולפנות), רק מבחנים להקבצות, כל אחד בתיכון שהגיע אליו. את החומר של כיתה ט' למדנו יותר ממה שנדרש ברשימות הנושאים, סתם כי היינו קבוצה קטנה ונשאר זמן בסוף השנה אז המורה המשיכה אתנו. את המבחן באנגלית עשיתי (התקבלתי לקבוצה המואצת), את המבחן במתמטיקה לא עשיתי בגלל פאשלה של העירייה, אז שאלו אותי לאן אני רוצה להיכנס, אמרתי שלקבוצה המואצת, נכנסתי. הייתי אומרת שאני מקרה חריג, אבל גם החבר הנוסף מהדמוקרטי שהגיע לתיכון הזה איתי שובץ בחמש יחידות במתמטיקה ואנגלית (ובסוף כיתה י' עלה הקבצה).
במחצית הראשונה קיבלנו ציונים בינוניים ומטה ברוב מהמבחנים (בספרות קיבלנו 100 אבל את זה לא מחשיבים, ניצחנו בטריוויה שכבתית ואת זה דווקא החשיבו), כצפוי, במחצית השנייה הציונים עלו בחדות. זאת תופעה ידועה. כל מה שהיינו צריכים ללמוד הוא את הטכניקה של פתירת מבחנים. ראיתי כתבה לפני כמה שנים בה מנהלי תיכונים תיארו את התופעה הזאת כ"כישלון" של בתי הספר הדמוקרטיים וזקפו לזכות עצמם את השיפורים החדים בציונים של התלמידים הדמוקרטיים בהמשך השנה בתיכון. שזה מעניין, כי שאר הילדים שהגיעו מחטיבות ביניים רגילות לא מראים בדרך כלל שיפור חד כזה בציונים בשנה הראשונה בתיכון. לא רואה את עצמי, כתיכוניסטית שהייתי אז, שותקת למנהלת התיכון שלי אם היא הייתה טוענת דבר כזה בעיתון. אולי היינו שנינו מבתים מטפחים מאוד ולכן ההצטיינות במדדים של מערכת החינוך (ויכול להיות שגם כל השכבה שלנו בדמוקרטי), אבל החינוך הדמוקרטי בטוח לא הרס.
בטוח יש ילדים שלא מצליחים להשלים פערים לימודיים אחרי שעזבו את הדמוקרטי. אבל פגשתי כאלה גם מחטיבות ביניים רגילות. איך אהבו להגיד, לפחות לפני עשור, "מהחינוך הרגיל לא מצפים לכלום, מבית ספר דמוקרטי מצפים שיהיה מושלם". .
אל תתנצלו על "חפירות"
יש סיבה שאין כאן מגבלת 280 תווים.