לרקוד עם כדורים

מאת
רז גרינברג
– פורסם ב 5 באפריל 2001Posted in: ביקורות

במקור: Once a Thief
עוד יותר במקור: זונג שנג סי האי
תסריט ובימוי: ג'ון וו
שחקנים: צ'או יון-פאט, לזלי צ'ונג,
שרי צ'נג, צ'ו קונג

ונתחיל שוב בתלונות. אמרו לי שכמות האש והגופרית ששפכתי פה ובמקומות אחרים על מפיצי הסרטים/מנהלי בתי הקולנוע/בעלי ספריות הוידאו (בארץ מדובר באותם אנשים) כבר יצאה לכולם מהאף, ושאני מתחיל להישמע כמו שני הזקנים מ-'החבובות'. נו, אז מה אם האנשים האלה לא מפסיקים לירוק עלינו? לא עדיף לי ליישר קו עם כל שאר אוכלוסיית המדינה ולהגיד "זה גשם"?

בסדר, זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות.

תפסיקו להסתכל עלי ככה, אני מדבר ברצינות. הכתבה הזאת, אני מכריז חגיגית, תהיה האחרונה (לפחות למשך הרבה מאד זמן) שבה תשמעו ממני מלה רעה על הרשעים האלה (שישרפו בגיהינום, אמן). אבל כדי שהם לא ישכחו אותי כל כך מהר, אני רוצה לסיים בטענה הכי קשה שאפשר להטיח בהם: גם כשנדמה שהם עושים משהו כמו שצריך, תסמכו עליהם שהם ימצאו דרך לחרבש את זה.

וכהוכחה, גבירותיי ורבותיי המושבעים, אני רוצה להציג את מוצג התביעה הראשון (וגם האחרון, שהרי הבטחתי להפסיק להתלונן) – הסרט 'Once a Thief', שהגיע זה עתה לוידאו. החשיבה מאחורי הפצת הסרט הזה בספריות הוידאו היא נכונה והגיונית: סביר להניח שהקהל שהתלהב מהסרטים שג'ון וו ביים בשנים האחרונות בהוליווד ('קוד שבור', 'עימות חזיתי' ו-'משימה בלתי אפשרית 2') יתעניין גם בסרטים שהוא ביים במולדתו הונג-קונג. עד כאן הכל בסדר. אבל…

בואו נתחיל מהשם שהם נתנו לו פה בארץ – 'לרקוד עם כדורים'. לא נתלונן פה על חוסר הדמיון הטוטאלי לשם האנגלי (יכול להיות שגם השם האנגלי לא נאמן למקור הסיני), אבל האם לא זמזמה לרגע במוחם (?) של המפיצים המחשבה שאדם שתועה בין מדפי ספריית הוידאו ורואה סרט שנקרא 'לרקוד עם כדורים' לא יטרח להוריד אותו מהמדף? וגם אם נניח שהוא הוריד אותו משם, ועכשיו הוא מתבונן בעטיפה של הקלטת, מה הוא רואה? המון שגיאות הגהה, אי-דיוקים, וטקסט שנשמע כאילו כתב אותו מישהו שעלה לארץ שלשום. ואפילו אם הוא החליט בכל זאת לעקם את האף ולקחת את הסרט, מה מחכה לצופה התמים בטרם הצפייה? טריילר מכוער להפליא שנמשך יותר מ-10 דקות לכל מני סרטים מליגה ג'. ואם אותו צופה מסכן צלח את כל המכשולים האלה והגיע סוף-סוף לצפייה בסרט עצמו, הוא ייאלץ להתמודד עם סאונד ותמונה באיכות ממש לא מזהירה (אם כי נסבלת). במילים אחרות, המפיצים עשו הכל, אבל הכל, כדי שאף אחד לא יטרח לראות את הסרט הזה. ואני לא חושד לרגע שזה נעשה בכוונה – זה פשוט חלק מהזלזול המתמשך שהם מגלים כלפי הצופים.

זהו, גמרתי עם התלונות עד להודעה חדשה. בואו נדבר קצת על הסרט עצמו.

Once a Thief, שבויים על ידי וו ב-1990, ממש זמן קצר לפני שהוא עבר לאמריקה (ושימש גם כבסיס לסדרת הטלוויזיה בעלת אותו שם שמשודרת בערוץ AXN בכבלים) הוא קומדיית פעולה אודות שלושה גנבים: ג'ו (צ'או יון-פאט), ג'ים (לזלי צ'ונג) ושרי (שרי צ'אנג), ששודדים ביחד מוזיאונים לאומנות בצרפת עבור אספן פרטי. בדיוק כשהם מתכוונים לפרוש בחזרה להונג-קונג עם הכסף שהם הרוויחו ולחיות שם בעושר ואושר, מציע להם אותו אספן ג'וב אחרון, תמורת תשלום נכבד: לגנוב תמונה נדירה שמוחזקת בתוך טירה מבוצרת. הם מסכימים והעסק, מיותר לציין, מתפוצץ להם בפרצוף (מתי אנשים ילמדו? אם אתה גנב, רוצח שכיר או סוכן חשאי, אף פעם אל תסכים לקחת עוד ג'וב אחרון לפני הפרישה, לא משנה מה מציעים לך).

בתחילת הצפייה בסרט, משהו כמו החצי שעה הראשונה, קצת קשה להבין על מה הרעש מסביב לסרטים ההונג-קונגיים של וו. מה יש פה בסך הכל? סצינת אקשן אחת שהיא בסדר, לא יותר מזה, שני פלאשבקים ביזאריים במיוחד, ושיחות נפש בין הגיבורים שמלאות, מן הסתם, בשנינויות, שלמרבה הצער לא עוברות טוב בתרגום.

אבל החל מהרגע שבו הגיבורים לוקחים על עצמם את הג'וב האחרון, הסרט מעביר הילוך, והופך לשילוב מסחרר של סצינות אקשן אקרובטיות, כל אחת מהן עוצרת נשימה יותר מקודמתה – קרבות ירי, אומנויות לחימה ומרדפים (שאפשר בהחלט לזהות בהם את השורשים ההיסטוריים של 'משימה בלתי אפשרית 2', למרות שכאן הם נעשו בהרבה פחות כסף ובהרבה יותר דמיון). אבל מכיוון שמדובר בקומדיה, כאמור, הסצינות האלה הן יותר משעשעות ומבדרות מברוטאליות. גם הסצינות שמתארות את היחסים בין הדמויות (המשולש הרומנטי בין שלושת השותפים והיחס האמביוולנטי לשני האבות המאמצים שלהם) עשויות הרבה יותר טוב מאשר החלק הראשון – תסתכלו על סצינת הריקוד המקסימה בין יון-פאט שיושב בכסא גלגלים לצ'אנג שמתנשאת מעליו, ולסצינת המכירה הפומבית (שמכילה ציטוט מבריק מ-'מזימות בינלאומיות' של היצ'קוק).

יון-פאט וצ'ונג עושים עבודה מצויינת, ואפשר ממש להרגיש את האנרגיה שזורמת מהם אל המסך. שימו לב במיוחד ליון-פאט – האמנם מדובר באותו אדם שהתהלך עם הבעת פנים מיוסרת במשך רוב 'נמר, דרקון', וכאן מפגין יכולת קומית משובחת? צ'אנג קצת הולכת לאיבוד בין שניהם, אבל ככל שהסרט מתקדם היא מצליחה להתחרות אתם בכבוד על תשומת הלב של הצופה.

הסרט מתהדר גם בצילום יפהפה של סצינות האקשן (אך מרושל מעט, למרבה הצער, בסצינות האחרות) ובפסקול ענק שמשלב באופן מבריק בין סגנונות שונים וגרם לסרט, לעיתים קרובות, להיראות כמו מיוסיקל עם כלי ירי. חבל, אגב, שאין בשום מקום בסרט קרדיט לצלם ולפסקולן בשפה שהצופים יכולים להבין.

לסיכום – חוויה מומלצת ביותר. רק שתי בקשות יש לי מהמפיצים בארץ, עכשיו אחרי שהבטחתי להפסיק להתלונן עליהם:
1. זה נהדר שהחלטתם להביא לנו סרט הונג-קונגי של ג'ון וו, בבקשה אל תפסיקו פה ותביאו עוד כאלה.
2. קחו את האנשים שאחראים אצלכם לתרגום השמות, עיצוב העטיפות ועריכת הטריילרים, ותוציאו אותם לפנסיה מוקדמת. רצוי בטאג'יקיסטן.

תגיות: