בתקופה שכזו, השאלה הדחופה ביותר היא איפה אפשר למצוא מפלט מהמציאות הזאת. אני נוטה לפנות לסרטים על מוזיקה או כאלו עם סוף אופטימי, ואם הם באים ביחד, מה טוב. "פעם אחת" כולל את כל המרכיבים האלה, והוא גם אירי, מה שנותן לו עוד לא מעט נקודות.
"פעם אחת" עוקב אחרי בחור ובחורה נטולי שם (גלן הנסרד ומרקטה אירגלובה). הוא מוזיקאי שבור לב לאחר פרידה שמנגן ברחבות דבלין בגיטרה חבוטה משהו, חי עם אביו ועובד בחנות שלו; היא מהגרת צ'כית צעירה, פסנתרנית ללא פסנתר, שמתלהבת מהשירים שלו ומהעובדה שהוא גם מתקן שואבי אבק. ככה הם מסתובבים בדבלין, שרים הרמוניות וקצת מתאהבים. על אף המשתמע, זו אינה דרמה אפורה על אנשים קשי יום ויש בסרט לא מעט מן הפנטזיה.
צריך להגיד בכנות: מדובר בקיטש. לאו דווקא קומדיה רומנטית, פשוט כי אין בה המון רגעים קומיים וגם לא יותר מדי רומנטיקה, ובכל זאת קיטש. קיטש נוטה להיות קצת מושמץ כי כולנו רוצים להיחשב קרים ומגניבים שכל השמאלציות הזאת לא משפיעה עליהם. אבל אני מאמינה שקיטש טוב ואיכותי, כזה שלא נופל למתיקות יתר או יוצר תחושה מלאכותית, הכי קשה ליצור, והוא גם הכי מתגמל לצפייה.
יש ב"פעם אחת" משהו כל כך מתוק ויחד עם זאת כן. אולי אלו ההופעות הכל כך אמינות של הנסרד ואירגלובה (שניהם שחקנים לא מקצועיים), האיזון בין אותו קיטש לבין ריאליזם, המוזיקה הנפלאה או האווירה היומיומית שאופפת את הסרט. הוא אמנם מתרחש באירופה, אך זוהי איננה האירופה השיקית והחיננית שמפנטזים עליה אלא אירופה היומיומית, אירופה כפי שהיא נחווית עבור אנשים שחיים בה. כשראיתי את הסרט לראשונה עלתה בי התקווה "אולי גם אני יכולה ליצור סרט כזה", וזה נכון גם בצפיות מתקדמות. ל"פעם אחת" יש תקציב, משאבים ואסתטיקה כמו של סרט גמר של תיכוניסטים. זה סיפור קטן, אפילו נטול חשיבות: בחור פוגש בחורה. הם עושים מוזיקה יפה ביחד, גם אם לא מאוד מתוחכמת בבסיסה.
גם האווירה מאחורי הקלעים, כך עושה רושם, הייתה קצת דומה לזו של סרט גמר. במאי הסרט, ג'ון קרני, בכלל התחיל כבסיסט בלהקה של הנסרד, וכאשר ניגש לפרויקט ביקש ממנו יעוץ מוזיקלי. המיועד לתפקיד הראשי בכלל היה אחד בשם קיליאן מרפי (באמת! ככה האינטרנט אומר!) שלבסוף דחה אותו מחשש שהוא לא מספיק מוכשר כמוזיקאי, ולאחר שהביע הסתייגות מהעבודה לצד אירגלובה, אז תיכוניסטית בת 17. על אף שהייתי מתה לראות את הגרסה שהייתה נוצרת בכיכובו של מרפי, הנשירה שלו מהפרויקט כנראה הייתה ההחלטה הנכונה, כי שילוב מוזיקלי כמו זה שנוצר בין אירגלובה להנסרד נדיר לשמוע. לא סתם פס הקול של הסרט קיבל שבחים מקיר לקיר, שהגיעו לשיאם בזכייה הלא אופיינית באוסקר על השיר הטוב ביותר. באמת, תקשיבו לרגע לשיר הנושא ונסו להיזכר מתי לאחרונה שמעתם שיר כזה סוחף בסרט שלא היה מחזמר, או בכלל. במובנים רבים השירים הם ליבו הפועם של הסרט, אפילו שבפועל לא כולם מתנגנים בו במלואם. זה סרט לכל מי שהרגישו ששיר משנה את חייהם, גם אם רק לרגע חולף, ובאופן הכי קטן והכי אישי.
כשהסרט מגיע לסיומו, ברור לצופים שפגישת הזוג לא בדיוק הסיטה את חייהם ממסלולם, אך אולי בזכותה הבינו משהו על עצמם. פגישתם היא נקודת אור קטנה שצצה לרגע והכניסה מעט תקווה. זה חלק מהקסם של הסרט בעיניי. מבחינתי, זו גם ההגדרה הטובה ביותר לסרט. אין ב"פעם אחת" שום דבר חדשני או מרהיב, אבל יש את הדבר החמקמק הזה, התחושה המרוממת הזאת. בתקופה שבה נדמה שהתקווה עוברת מן העולם ואופטימיות היא שם נרדף לאשליות, אולי שווה לכולם לחזור אל היצירה המקסימה הזאת.
אף פעם לא הצלחתי לסיים את הסרט (שילוב בין רתיעה לא הוגנת מהדלות לחוסר הזדמנויות)
אבל "Falling Slowly" הוא אחת הזכיות המוצלחות בתולדות הקטגוריה הידועה-לשמצה הזאת ושיר יפהפה מאין כמוהו.
סרט קטן וקסום
הוא כובש ומוצלח כל כך דווקא בגלל שהוא נטול יומרות ומספר סיפור קטן, אישי ויומיומי.
ו-Falling Slowly שיר מושלם. נמצא אצלי ברשימה מאוד מצומצמת של שירי נושא מושלמים יחד עם Glasgow מ-Wild Rose.
דעת יחיד
איזה קטע!
בדיוק ראיתי את הסרט לראשונה השבוע.
מאוד אהבתי.
נסו לקלוע גם בשבוע הבא
זה הסרט שדורון הזכיר בהרצאה על סרטים גרועים
כדוגמא לסרט שקיבל דירוג R. התיאור היה מדהים:
"זהירות, אתם עומדים לראות סצנה מסרט מדורג R. הסצנה כוללת גבר…אישה…ושואב אבק!"
ואוו - למה?
בדקתי את מה שאמרת – ואכן הסרט עם דירוג R
מישהו יכול להאיר את עיני ולהסביר מדוע?
אין שום דבר מיני / אלים בסרט הזה..
לא ראיתי את הסרט, אבל למיטב זיכרוני, דירוג R מגיע לכל סרט שנאמרת בו המילה "Fuck" יותר מפעמיים (או פעמיים ומעלה)
בגלל זה מעניין לפעמים לראות סרטים שדורגו PG13 (דרגה אחת מתחת ל-R) ולשים לב מתי הם ניצלו את ה"Fuck" היחידי שהורשה להם. הדוגמה האהובה עלי היא ב"פורסט גאמפ".
שחקן מספר 1.
(ל"ת)
בהמילטון
Lin Manual Miranda literally gave two fucks so the kids could see it
רק הערה קטנה לגבי המשפט "קיטש טוב ואיכותי, כזה שלא נופל למתיקות יתר או יוצר תחושה מלאכותית":
קיטש הוא בהגדרה משהו זול, סינתטי ולא איכותי.
אז זהו ש..
קיטש קיבל את הגדרתו כזול, העתקי ולא איכותי. בחינה מעמיקה יותר של המושג, במיוחד בהקשר פוסט מודרניסטי (סליחה, הולך מיד לשטוף את הפה בסבון) מתייחסת אליו כאל תחנה ברצף אוונגארד-מיינסטים-קיטש אותו עוברים הרבה מושגים מעולם האמנות והפרשנות. בתור שכזה (ואם מתעלמים לרגע מההקשרים הפשיסטיים שלו) קיטש הוא לא בהכרח רע. זהו פשוט שלב שיצירת אמנות עוברת בדרך להיכנס לקנון התרבותי או לחלופין – להישכח.