ביקורת מתגלגלת: רק רוצחים בבניין, עונה 4

יהיו ספוילרים לכל העונות הקודמות. לסמן ספוילרים לפרקים של העונה הנוכחית. ועכשיו, רם. אה, נו, יהונתן. נו, סעמק, יצחק. ועכשיו, יצחק.

פרק 3: שניים לדרך

לפני שצפיתי בפרק החדש, צף לי פוסט בפייסבוק שבו הכותב מתלהב מהביצועים של יוג'ין לוי, אווה לונגוריה וזאק גאליפנאקיס. מייד כשקראתי אותו אמרתי לעצמי: פאק, לא טוב, אני מעדיף משהו כמו הפרק השני ולא כמו הפרק הראשון. או, אם לצטט את עצמי במקום חבר מפייסבוק: "תזכירו לי איך קוראים לסדרה? אה, כן, נכון, רק רוצחים בבניין".

ובכן, לשווא חששתי, כי הפרק הביא את הוליווד לבניין ולא את הבניין להוליווד. חוץ מזה הוא גם היה פרק שעל פניו מבוסס דמויות ופחות קידם את העלילה, למרות שלכאורה עסק בריקון רשימת חשודים אחרי שבפרק הקודם הוא מילא אותה.

נתחיל מהדמויות: הרעיון הבסיסי הוא לבחון את הגיבורים שלנו דרך השחקנים שאמורים לגלם אותם, וכמו שנאמר במונולוג של ראשית הפרק, השחקן מנסה למצוא לאו דווקא את הדמות הנכונה, אלא את מה שנכון בדמות. בעצם, השחקנים שמגלמים פה את עצמם לא באו להגיד משהו על עצמם, אלא על הדמויות של הסדרה. וזה רעיון טוב, בעצם; לפני שני פרקים (כן, אני שוב מצטט את עצמי) כתבתי "אם התמה על הוליווד בעונה תעבור מבדיחות בגרוש לאמירות קצת יותר עמוקות על איך שהדמויות שלנו תופסות את עצמן, זה יכול להוביל לפירות קצת יותר מעניינים". אז הסדרה עברה בדיוק לשם (וגם השאירה את הבדיחות בגרוש), אבל הביצוע, לטעמי, קצת חרק – למרות שכמיטב מסורת הסדרה, עדיין היה מהנה. 

הצלע החלשה היא, ללא ספק, אווה לונגוריה ומייבל. אווה כביכול מציפה את החסרונות של מייבל, ומציעה לה דמות שאמורה להתעלות על המציאות, אבל זה גורם כמובן לרתיעה גם אצל מייבל ולפחות מבחינתי – גם אצל הצופים. ההרגשה הייתה כמעט כמו לצפות בנבלית שרוצה לקחת לגיבורה שלנו את הייחודיות שלה, והסדרה לא לקחה את זה למקום מעניין; והפייאוף בסוף עם מייבל שפורצת לדירה הריקה, הגם שהיה מגניב בתור טוויסט, הרגיש לא אמין מספיק.

פחות גרועים היו הצמד יוג'ין לוי וצ'ארלס. מבחינת אופיו של צ'ארלס הכתיבה ניגנה בדיוק על אותו תו – הוא רעב להערכה, בטח להערצה, ולקבל את שתיהן משחקן בקאליבר של יוג'ין לוי מפיל אותו שדוד לרגליו. אם שני הפרקים הראשונים הוציאו מסטיב מרטין רגעי דרמה מובהקים ואיכותיים, הרי שבפרק הזה הוא חזר להתמסר לקומדיה, וזה כבר היה קצת פחות מעניין.

הכי חיבבתי את גליפנאקיס ואוליבר, דווקא כאן פחות בגלל הביצוע, גם לא הכתיבה, אלא יותר בגלל הרעיון שמאחוריהם. הביצוע – עם מונטאז' מרושל ואפקטים של מצגות פאוור פוינט – היה מתאמץ מדי. גם הכתיבה הייתה מרושלת. אבל אז בא הווארד בסוף עם המונולוג שחבט באוליבר, וזה היה כמעט קורע לב. הכתיבה רגע אחר כך שוב קצת הרגה את הרגש שחוויתי, כשזאק אמר בצורה מפורטת מדי את מה שהבעות הפנים של אוליבר אמרו רגע קודם, אבל היה ממש כיף להיזכר כמה הסדרה יודעת לתת עומק לדמויות שלה ולגעת ברבדים שאנחנו כאילו כבר מכירים אבל החשיפה החדשה אליהם מרגישה כמו אור חדש.

ולגבי קידום העלילה? בסדר כזה. היה נחמד לראות שה-FBI נותן עבודה, הסצנה עם השוטרת היתה נהדרת, קומייל ננג'יאני פשוט מקסים, ריצ'רד קיינד גם הוא משתלב היטב בסדרה – אבל בסוף, עם מה נשארנו? שפיסת הקישוט ההיא אינה דליקה (ואז לא ברור בעצם מה זה כן), ושלווינס באמת יש דלקת חמורה בעין. אבל שנייה אחר כך הסדרה שוב עושה פרסה ומסתבר שווינס כן מסתיר דברים. זה כאילו דרמטי, אלא שאת זה כבר ידענו – התוספת הספציפית של התמונה אולי הוסיפה לסצנה פלפל אך לא תרמה לחקירה הכללית. אנחנו יודעים הרי שמשהו מוזר עם החברה האלה עם או בלי התמונה.

גם הרגע שמוביל לסצנת הסיום היה בעייתי, ואחד הרגעים החלשים בסדרה: מייבל מזמזמת את השיר הספציפי כדי שהיא ואוליבר יצליבו את הנקודות. מאולץ, זה מה שזה היה. טוב שהגילוי שסוגר את הפרק כן הרגיש משמעותי, כי לראשונה השתמע פה כיוון ממשי שסאז נרצחה בפני עצמה ובלי קשר לצ'ארלס. זה פותח כמובן מאה שאלות חדשות, אבל אלו שאלות מרתקות בינתיים.

פינת הסיום:

• יהונתן, הימור "זה הרוצח" מופרך אחד לפרק: מישל אובמה. למה היא הקדימה פתאום את ארוחת הערב לשש וחצי??? מה היא פחדה שאווה תגלה?!
• רם, שוב עם ציטוט מעונה 3: "בכל אופן את הפרק השלישי אני יחסית מחבב. אמנם עדיין יש בו כמה רגעים שגרמו לי להרים גבה".

פרק 2: שערי גן עדן

תזכירו לי איך קוראים לסדרה? אה, כן, נכון, רק רוצחים בבניין. גם בפרק הקודם הייתה שורה ממש טובה על זה ("התוכנית העסקית שלנו לא משהו"). ובכן, כל העקיצות על אנשים שנהרגים בבניין הזה מתבררות בינתיים כנכונות, כי מה שהפרק הנוכחי עשה הוא לעשות בדיוק מה שחשבתי בשבוע שעבר שהוא יעשה: ליצור רשימת חשודים. אומנם הייתי בכיוון של פלאשבקים לחייו של צ'ארלס כדי להבין אולי מי שונא אותו והפרק, כאמור, התרכז דווקא במילה האחרונה של שם הסדרה – אבל שורה תחתונה היא שורה תחתונה, והפרק אכן הציב חשודים, ועשה את זה בצורה מהנה מאוד.

כן, המשפחה ההיא והשכן שלהם דפוקים על כל הראש, וזה הוצג בצורה מצוינת. גם הטוויסט היה חביב ביותר (אם כי משהו בתרגום העברי דפק לי את כל העסק כי ממש לא זכרתי איך תרגמו את שם המשחק בסצנה הרלוונטית). במבט רחב יותר, הגילוי על אגף שלם בבניין שבעצם אינו יוקרתי כמו האגפים שבהם היינו עד עכשיו והכניסה אליו היא מהרחוב, הוסיף קצת ארומה של הבדלי מעמדות לעלילה, ואני לא בטוח מה אני חושב על זה. נראה מה היוצרים יעשו עם זה עד סוף העונה, כי אם אינני טועה כבר היו בעבר עקיצות על מעמדם הפיננסי האיתן של השלישייה ולזה צריך להוסיף את המצב של מייבל כרגע שהוא קצת כזה "בעצם לא".

מה שפחות עבד עבורי היה רוח הרפאים של סאז. אפשר לטעון שהיה צורך בפרידה יותר ארוכה מג'יין לינץ' (הנהדרת), ואני יכול להסכים, אבל למעשה אני לא אוהב את המהלך העלילתי הזה, וכמעט בכל פעם שאני רואה אותו הוא מרגיש מאולץ וחסר תחכום. קצת יותר טוב (אבל רק קצת) היה הדוקו המומצא שגם פתח את הפרק. אחרי "הכפיל" אני בינתיים לא צריך עוד עידוד להעריך את עבודת הפעלולנים, אם כי בפרק הזה לפחות זה נועד לגרום לצ'ארלס להרגיש ייסורי מצפון, אז אולי יהיה פייאוף משמעותי יותר בהמשך העונה.

הפאנץ' היחיד הממש טוב היה כשסאז הכריזה על ג'ן: "יאפ, היא אמיתית". זה היה שימוש מבריק בקונספט ובציפיות הצופים ממנו גם יחד.

ולגבי ג'ן עצמה? זה תפס אותי לגמרי לא מוכן. השורות הטובות והכימיה המעולה בין איימי ריאן לסטיב מרטין לא עמעמו את הספק למה בעצם צריך להוסיף לקלחת את הרוצחת מהעונה הראשונה, והאם זה מעיד על ייאוש קטן מצד היוצרים. חשבתי על זה קצת ואני אופטימי בכל זאת, כי כיוון שסאז הייתה חשובה גם לג'ן, אולי נלמד משהו על העבר שלה דרך הדמות הזו וזה לא יהיה סתם בשביל להגניב.

מה עוד? ההחלטה של צ'ארלס לספר לשירותי החירום על הרצח של סאז הייתה בעיניי גם היא רגע מעולה, כי המשחק וכל הבנייה מסביב כמעט שכנעו אותי שהם שוב הולכים להסתיר דברים מהשלטונות. זה היה רגע שקצת כיפר על כל ייסורי המצפון ושיחות הרפאים של צ'ארלס בכל הפרק.

ודבר אחרון לגבי מה שסאז כתבה על הרצפה: לכאורה, אם היא משתמשת בביטוי הזה שהיא אמרה לצ'ארלס בעבר כשעשתה במקומו משהו מסוכן, אז זה בדיוק מה שאנחנו לומדים מזה: שהיא עשתה במקומו גם עכשיו משהו מסוכן. אז היא ידעה שהולכים להרוג אותו? או שידעה לפחות מי האויב שלו? נגלה בהמשך.

פינת הסיום:

• יהונתן: הימור "זה הרוצח" מופרך אחד לפרק: החזיר. לא זה שחי, זה שמת. הוא הרג את סאז כי הוא שונא פעלולנים (פעם הם הרגו את בנדוד שלו. סיפור ארוך), והמשפחה המוזרה הרגה אותו כדי להסתיר ראיות.
• רם (באמת רם, זה ציטוט): "אם הייתי חי בעולם הסדרה, הייתי מתחיל לחשוד שזה מאוווווד נוח שפודקאסט על מקרי רצח בבניין מסוים זוכה לעונה שלישית בגלל רצח נוסף באותו בניין בתוך פחות משנה". ובכן, כבר עונה רביעית.

פרק 1: היו זמנים במערב

נעים מאוד. אני לא יהונתן שגלגל את עונה 2, ולא רם שגלגל את עונה 3. אני כן מגלגל כעת במקביל גם את העונה השנייה של "טבעות הכוח", מה שאומר שאתם לא צריכים להיות מופתעים אם יתגלה שסאורון היה הרוצח כל הזמן הזה.

בכל מקרה, זכותי להתחיל במטא בסדרה שהיה בה לא מעט מטא עד היום, אבל ללא ספק קפצה את הכריש בפרק הראשון לעונה הרביעית.

העונה הקודמת הרי הסתיימה בקליף האנגר משמעותי: סאז, הכפילה של צ'ארלס, נהרגת מכדור של מתנקש לא ידוע. לכאורה, הוא היה המטרה ולא היא, למרות שעלו לי כמה חשדות בעניין. בכל מקרה, הדקות הראשונות של הפרק שיחקו יפה עם הציפיות של הצופים שהשלישייה תגלה את הגופה אבל אז בעצם לא. גם הקטע עם השריקה היה מבריק.

אבל מייד אחר כך אנחנו עוברים לענייני הוליווד, וזאת, מסתבר, לא בשורה טובה. הסדרה עדיין טובה ומהנה: למשל, בסצנה שמציגה את ניו יורק הייתי כזה "אויש, זה כזה מבוים", ואז רגע אחר כך אני מגלה שכן, זה אכן סט של סרט. אבל כל הבדיחות אחר כך בישיבת ההפקה, הליהוקים, המסיבה, הכול הזיע ממאמץ ולא הרגיש מתגמל בסדרה שבסוף הסיפור שלה הוא המסתורין, גם אם יש לזה הצדקה ברמה העלילתית – כי זו הפעם הראשונה שבה הצופים יודעים לפני הדמויות שמישהו מת.

ואכן, התרומה היחידה של הביקור בלוס אנג'לס היא החלקים הסינתטיים בגופה של סאז, שאליהם נגיע עוד רגע. חוץ מזה, כאמור, ההתבחבשות הייתה מעצבנת, כמעט אף פעם לא היה לי אכפת משחקנים שמגלמים את עצמם, והגם שגיחכתי מהסצנה עם ה"4" ומ"האחיות האחים", ונהניתי מהבדיחות על זאק גאלפינקיס או איך שלא כותבים את השם שלו, שכחתי ממנו (ומאווה לונגוריה ומיוג'ין לוי) רגע אחר כך. וגם מסקוט באקולה. שתי הדקות של מריל סטריפ עדיין היו, כמובן, מעולות, אם כי קצת הדגישו שלמרטין שורט לא היה כל כך עם מה לעבוד בפרק הזה, והסיפור של אוליבר ביחס לשתי צלעות המשולש האחרות היה פשוט חסר עומק.

אילו זרעים כן נזרעו, לכאורה? בעקבות העצה של אווה למייבל הוא סוגרת עסקה בעצמה עם ההפקה, מה שדווקא תואם דמות כי אנחנו יודעים שמייבל מוטרדת מכך שהחיים שלה כרגע קצת חסרי משמעות. באופן כללי, אם התמה על הוליווד בעונה תעבור מבדיחות בגרוש לאמירות קצת יותר עמוקות על איך שהדמויות שלנו תופסות את עצמן, זה יכול להוביל לפירות קצת יותר מעניינים.

אבל זה במאקרו. במיקרו, הזרע שנשתל וגם נקצר באותו הפרק הוא צ'ארלס המוטרד כל העת ממצבה של סאז, וזה בעצם מה שגרם לדקות האחרונות של הפרק להיות מרגשות יותר ואפילו צובטות לב.

ואכן, בדקות האחרונות האלה הסדרה חזרה לעצמה בבת אחת. חוץ מכך שחיבבתי את הענין שהם פשוט חזרו בקאט אחד ולא מרחו את העניין, הגילוי של הדמויות על משהו שהצופים כבר יודעים הצליח להיות מתגמל בזכות הרמזים הקטנים שנשתלו כבר בסצנת הפתיחה ולאורך הפרק, למשל הפסקת החשמל, השם של הכלבה ועוד כמה פיצ'יפקעס. פחות אהבתי: העריכה הצולבת עם סצנה מ"היו זמנים במערב" (ומה באמת היה הקטע מוקדם יותר שבו צ'ארלס נרדם מול הסרט?). לא הבנתי מה זה בא לומר. אבל זה לא גרע מהאפקטיביות של הסצנה, ששודרגה גם בזכות המשחק הנפלא של סטיב מרטין שנתן כאן את אחד הרגעים הדרמטיים ביותר שלו בסדרה כולה.

טוב, אז יש הרבה שאלות כרגע, כי נכון לעכשיו ובשונה מהעונות הקודמות, הרוצח יכול להיות ליטרלי כל אחד מהעולם הגדול, ואין לנו מושג מי נגד מי, מה רצתה סאז להגיד לצ'ארלס, ובכלל מה הולך פה לעזאזל. הנקודה הזו יכולה להצדיק אולי פרק פתיחה שמתרכז כביכול בהמשך הדינמיקה בין השלישייה וחושף אותה לאתגרי "זוגיות" חדשים, אבל אני ממש מקווה שהפרקים הבאים ישלבו את הוליווד והתעלומה בצורה מספקת ובלי חיבורים מרושלים וסצנות תמוהות. בשביל עקיצות על הוליווד דדפול עדיין באקרנים.

סביר אגב להניח שיהיו פלאשבקים לעברו של צ'ארלס, אולי כבר בפרק הבא – אם הסדרה לא רוצה לזנוח את האספקט של "מי עשה זאת" אנחנו נצטרך חשודים, ומספרם כרגע הוא אפס עגול. ואם היא כן רוצה לזנוח אותו – וול, היא תצטרך לעבוד אפילו יותר קשה כדי להצדיק את זה.

פינת רם ויהונתן לסיום:

• הימור "זה הרוצח" מופרך אחד לפרק: רם קיץ. פשוט נמאס לו שזה תמיד הדושבאגים אז הוא הרג מישהי שכולם אהבו.