ביקורת מתגלגלת: רק רוצחים בבניין, עונה 4

יהיו ספוילרים לכל העונות הקודמות. לסמן ספוילרים לפרקים של העונה הנוכחית. ועכשיו, רם. אה, נו, יהונתן. נו, סעמק, יצחק. ועכשיו, יצחק.

פרק 1: היו זמנים במערב

נעים מאוד. אני לא יהונתן שגלגל את עונה 2, ולא רם שגלגל את עונה 3. אני כן מגלגל כעת במקביל גם את העונה השנייה של "טבעות הכוח", מה שאומר שאתם לא צריכים להיות מופתעים אם יתגלה שסאורון היה הרוצח כל הזמן הזה.

בכל מקרה, זכותי להתחיל במטא בסדרה שהיה בה לא מעט מטא עד היום, אבל ללא ספק קפצה את הכריש בפרק הראשון לעונה הרביעית.

העונה הקודמת הרי הסתיימה בקליף האנגר משמעותי: סאז, הכפילה של צ'ארלס, נהרגת מכדור של מתנקש לא ידוע. לכאורה, הוא היה המטרה ולא היא, למרות שעלו לי כמה חשדות בעניין. בכל מקרה, הדקות הראשונות של הפרק שיחקו יפה עם הציפיות של הצופים שהשלישייה תגלה את הגופה אבל אז בעצם לא. גם הקטע עם השריקה היה מבריק.

אבל מייד אחר כך אנחנו עוברים לענייני הוליווד, וזאת, מסתבר, לא בשורה טובה. הסדרה עדיין טובה ומהנה: למשל, בסצנה שמציגה את ניו יורק הייתי כזה "אויש, זה כזה מבוים", ואז רגע אחר כך אני מגלה שכן, זה אכן סט של סרט. אבל כל הבדיחות אחר כך בישיבת ההפקה, הליהוקים, המסיבה, הכול הזיע ממאמץ ולא הרגיש מתגמל בסדרה שבסוף הסיפור שלה הוא המסתורין, גם אם יש לזה הצדקה ברמה העלילתית – כי זו הפעם הראשונה שבה הצופים יודעים לפני הדמויות שמישהו מת.

ואכן, התרומה היחידה של הביקור בלוס אנג'לס היא החלקים הסינתטיים בגופה של סאז, שאליהם נגיע עוד רגע. חוץ מזה, כאמור, ההתבחבשות הייתה מעצבנת, כמעט אף פעם לא היה לי אכפת משחקנים שמגלמים את עצמם, והגם שגיחכתי מהסצנה עם ה"4" ומ"האחיות האחים", ונהניתי מהבדיחות על זאק גאלפינקיס או איך שלא כותבים את השם שלו, שכחתי ממנו (ומאווה לונגוריה ומיוג'ין לוי) רגע אחר כך. וגם מסקוט באקולה. שתי הדקות של מריל סטריפ עדיין היו, כמובן, מעולות, אם כי קצת הדגישו שלמרטין שורט לא היה כל כך עם מה לעבוד בפרק הזה, והסיפור של אוליבר ביחס לשתי צלעות המשולש האחרות היה פשוט חסר עומק.

אילו זרעים כן נזרעו, לכאורה? בעקבות העצה של אווה למייבל הוא סוגרת עסקה בעצמה עם ההפקה, מה שדווקא תואם דמות כי אנחנו יודעים שמייבל מוטרדת מכך שהחיים שלה כרגע קצת חסרי משמעות. באופן כללי, אם התמה על הוליווד בעונה תעבור מבדיחות בגרוש לאמירות קצת יותר עמוקות על איך שהדמויות שלנו תופסות את עצמן, זה יכול להוביל לפירות קצת יותר מעניינים.

אבל זה במאקרו. במיקרו, הזרע שנשתל וגם נקצר באותו הפרק הוא צ'ארלס המוטרד כל העת ממצבה של סאז, וזה בעצם מה שגרם לדקות האחרונות של הפרק להיות מרגשות יותר ואפילו צובטות לב.

ואכן, בדקות האחרונות האלה הסדרה חזרה לעצמה בבת אחת. חוץ מכך שחיבבתי את הענין שהם פשוט חזרו בקאט אחד ולא מרחו את העניין, הגילוי של הדמויות על משהו שהצופים כבר יודעים הצליח להיות מתגמל בזכות הרמזים הקטנים שנשתלו כבר בסצנת הפתיחה ולאורך הפרק, למשל הפסקת החשמל, השם של הכלבה ועוד כמה פיצ'יפקעס. פחות אהבתי: העריכה הצולבת עם סצנה מ"היו זמנים במערב" (ומה באמת היה הקטע מוקדם יותר שבו צ'ארלס נרדם מול הסרט?). לא הבנתי מה זה בא לומר. אבל זה לא גרע מהאפקטיביות של הסצנה, ששודרגה גם בזכות המשחק הנפלא של סטיב מרטין שנתן כאן את אחד הרגעים הדרמטיים ביותר שלו בסדרה כולה.

טוב, אז יש הרבה שאלות כרגע, כי נכון לעכשיו ובשונה מהעונות הקודמות, הרוצח יכול להיות ליטרלי כל אחד מהעולם הגדול, ואין לנו מושג מי נגד מי, מה רצתה סאז להגיד לצ'ארלס, ובכלל מה הולך פה לעזאזל. הנקודה הזו יכולה להצדיק אולי פרק פתיחה שמתרכז כביכול בהמשך הדינמיקה בין השלישייה וחושף אותה לאתגרי "זוגיות" חדשים, אבל אני ממש מקווה שהפרקים הבאים ישלבו את הוליווד והתעלומה בצורה מספקת ובלי חיבורים מרושלים וסצנות תמוהות. בשביל עקיצות על הוליווד דדפול עדיין באקרנים.

סביר אגב להניח שיהיו פלאשבקים לעברו של צ'ארלס, אולי כבר בפרק הבא – אם הסדרה לא רוצה לזנוח את האספקט של "מי עשה זאת" אנחנו נצטרך חשודים, ומספרם כרגע הוא אפס עגול. ואם היא כן רוצה לזנוח אותו – וול, היא תצטרך לעבוד אפילו יותר קשה כדי להצדיק את זה.

פינת רם ויהונתן לסיום:

• • הימור "זה הרוצח" מופרך אחד לפרק: רם קיץ. פשוט נמאס לו שזה תמיד הדושבאגים אז הוא הרג מישהי שכולם אהבו.

פרק 2: שערי גן עדן

תזכירו לי איך קוראים לסדרה? אה, כן, נכון, רק רוצחים בבניין. גם בפרק הקודם הייתה שורה ממש טובה על זה ("התוכנית העסקית שלנו לא משהו"). ובכן, כל העקיצות על אנשים שנהרגים בבניין הזה מתבררות בינתיים כנכונות, כי מה שהפרק הנוכחי עשה הוא לעשות בדיוק מה שחשבתי בשבוע שעבר שהוא יעשה: ליצור רשימת חשודים. אומנם הייתי בכיוון של פלאשבקים לחייו של צ'ארלס כדי להבין אולי מי שונא אותו והפרק, כאמור, התרכז דווקא במילה האחרונה של שם הסדרה – אבל שורה תחתונה היא שורה תחתונה, והפרק אכן הציב חשודים, ועשה את זה בצורה מהנה מאוד.

כן, המשפחה ההיא והשכן שלהם דפוקים על כל הראש, וזה הוצג בצורה מצוינת. גם הטוויסט היה חביב ביותר (אם כי משהו בתרגום העברי דפק לי את כל העסק כי ממש לא זכרתי איך תרגמו את שם המשחק בסצנה הרלוונטית). במבט רחב יותר, הגילוי על אגף שלם בבניין שבעצם אינו יוקרתי כמו האגפים שבהם היינו עד עכשיו והכניסה אליו היא מהרחוב, הוסיף קצת ארומה של הבדלי מעמדות לעלילה, ואני לא בטוח מה אני חושב על זה. נראה מה היוצרים יעשו עם זה עד סוף העונה, כי אם אינני טועה כבר היו בעבר עקיצות על מעמדם הפיננסי האיתן של השלישייה ולזה צריך להוסיף את המצב של מייבל כרגע שהוא קצת כזה "בעצם לא".

מה שפחות עבד עבורי היה רוח הרפאים של סאז. אפשר לטעון שהיה צורך בפרידה יותר ארוכה מג'יין לינץ' (הנהדרת), ואני יכול להסכים, אבל למעשה אני לא אוהב את המהלך העלילתי הזה, וכמעט בכל פעם שאני רואה אותו הוא מרגיש מאולץ וחסר תחכום. קצת יותר טוב (אבל רק קצת) היה הדוקו המומצא שגם פתח את הפרק. אחרי "הכפיל" אני בינתיים לא צריך עוד עידוד להעריך את עבודת הפעלולנים, אם כי בפרק הזה לפחות זה נועד לגרום לצ'ארלס להרגיש ייסורי מצפון, אז אולי יהיה פייאוף משמעותי יותר בהמשך העונה.

הפאנץ' היחיד הממש טוב היה כשסאז הכריזה על ג'ן: "יאפ, היא אמיתית". זה היה שימוש מבריק בקונספט ובציפיות הצופים ממנו גם יחד.

ולגבי ג'ן עצמה? זה תפס אותי לגמרי לא מוכן. השורות הטובות והכימיה המעולה בין איימי ריאן לסטיב מרטין לא עמעמו את הספק למה בעצם צריך להוסיף לקלחת את הרוצחת מהעונה הראשונה, והאם זה מעיד על ייאוש קטן מצד היוצרים. חשבתי על זה קצת ואני אופטימי בכל זאת, כי כיוון שסאז הייתה חשובה גם לג'ן, אולי נלמד משהו על העבר שלה דרך הדמות הזו וזה לא יהיה סתם בשביל להגניב.

מה עוד? ההחלטה של צ'ארלס לספר לשירותי החירום על הרצח של סאז הייתה בעיניי גם היא רגע מעולה, כי המשחק וכל הבנייה מסביב כמעט שכנעו אותי שהם שוב הולכים להסתיר דברים מהשלטונות. זה היה רגע שקצת כיפר על כל ייסורי המצפון ושיחות הרפאים של צ'ארלס בכל הפרק.

ודבר אחרון לגבי מה שסאז כתבה על הרצפה: לכאורה, אם היא משתמשת בביטוי הזה שהיא אמרה לצ'ארלס בעבר כשעשתה במקומו משהו מסוכן, אז זה בדיוק מה שאנחנו לומדים מזה: שהיא עשתה במקומו גם עכשיו משהו מסוכן. אז היא ידעה שהולכים להרוג אותו? או שידעה לפחות מי האויב שלו? נגלה בהמשך.

פינת הסיום:

• יהונתן: הימור "זה הרוצח" מופרך אחד לפרק: החזיר. לא זה שחי, זה שמת. הוא הרג את סאז כי הוא שונא פעלולנים (פעם הם הרגו את בנדוד שלו. סיפור ארוך), והמשפחה המוזרה הרגה אותו כדי להסתיר ראיות.
• רם (באמת רם, זה ציטוט): "אם הייתי חי בעולם הסדרה, הייתי מתחיל לחשוד שזה מאוווווד נוח שפודקאסט על מקרי רצח בבניין מסוים זוכה לעונה שלישית בגלל רצח נוסף באותו בניין בתוך פחות משנה". ובכן, כבר עונה רביעית.

פרק 3: שניים לדרך

לפני שצפיתי בפרק החדש, צף לי פוסט בפייסבוק שבו הכותב מתלהב מהביצועים של יוג'ין לוי, אווה לונגוריה וזאק גאליפנאקיס. מייד כשקראתי אותו אמרתי לעצמי: פאק, לא טוב, אני מעדיף משהו כמו הפרק השני ולא כמו הפרק הראשון. או, אם לצטט את עצמי במקום חבר מפייסבוק: "תזכירו לי איך קוראים לסדרה? אה, כן, נכון, רק רוצחים בבניין".

ובכן, לשווא חששתי, כי הפרק הביא את הוליווד לבניין ולא את הבניין להוליווד. חוץ מזה הוא גם היה פרק שעל פניו מבוסס דמויות ופחות קידם את העלילה, למרות שלכאורה עסק בריקון רשימת חשודים אחרי שבפרק הקודם הוא מילא אותה.

נתחיל מהדמויות: הרעיון הבסיסי הוא לבחון את הגיבורים שלנו דרך השחקנים שאמורים לגלם אותם, וכמו שנאמר במונולוג של ראשית הפרק, השחקן מנסה למצוא לאו דווקא את הדמות הנכונה, אלא את מה שנכון בדמות. בעצם, השחקנים שמגלמים פה את עצמם לא באו להגיד משהו על עצמם, אלא על הדמויות של הסדרה. וזה רעיון טוב, בעצם; לפני שני פרקים (כן, אני שוב מצטט את עצמי) כתבתי "אם התמה על הוליווד בעונה תעבור מבדיחות בגרוש לאמירות קצת יותר עמוקות על איך שהדמויות שלנו תופסות את עצמן, זה יכול להוביל לפירות קצת יותר מעניינים". אז הסדרה עברה בדיוק לשם (וגם השאירה את הבדיחות בגרוש), אבל הביצוע, לטעמי, קצת חרק – למרות שכמיטב מסורת הסדרה, עדיין היה מהנה. 

הצלע החלשה היא, ללא ספק, אווה לונגוריה ומייבל. אווה כביכול מציפה את החסרונות של מייבל, ומציעה לה דמות שאמורה להתעלות על המציאות, אבל זה גורם כמובן לרתיעה גם אצל מייבל ולפחות מבחינתי – גם אצל הצופים. ההרגשה הייתה כמעט כמו לצפות בנבלית שרוצה לקחת לגיבורה שלנו את הייחודיות שלה, והסדרה לא לקחה את זה למקום מעניין; והפייאוף בסוף עם מייבל שפורצת לדירה הריקה, הגם שהיה מגניב בתור טוויסט, הרגיש לא אמין מספיק.

פחות גרועים היו הצמד יוג'ין לוי וצ'ארלס. מבחינת אופיו של צ'ארלס הכתיבה ניגנה בדיוק על אותו תו – הוא רעב להערכה, בטח להערצה, ולקבל את שתיהן משחקן בקאליבר של יוג'ין לוי מפיל אותו שדוד לרגליו. אם שני הפרקים הראשונים הוציאו מסטיב מרטין רגעי דרמה מובהקים ואיכותיים, הרי שבפרק הזה הוא חזר להתמסר לקומדיה, וזה כבר היה קצת פחות מעניין.

הכי חיבבתי את גליפנאקיס ואוליבר, דווקא כאן פחות בגלל הביצוע, גם לא הכתיבה, אלא יותר בגלל הרעיון שמאחוריהם. הביצוע – עם מונטאז' מרושל ואפקטים של מצגות פאוור פוינט – היה מתאמץ מדי. גם הכתיבה הייתה מרושלת. אבל אז בא הווארד בסוף עם המונולוג שחבט באוליבר, וזה היה כמעט קורע לב. הכתיבה רגע אחר כך שוב קצת הרגה את הרגש שחוויתי, כשזאק אמר בצורה מפורטת מדי את מה שהבעות הפנים של אוליבר אמרו רגע קודם, אבל היה ממש כיף להיזכר כמה הסדרה יודעת לתת עומק לדמויות שלה ולגעת ברבדים שאנחנו כאילו כבר מכירים אבל החשיפה החדשה אליהם מרגישה כמו אור חדש.

ולגבי קידום העלילה? בסדר כזה. היה נחמד לראות שה-FBI נותן עבודה, הסצנה עם השוטרת היתה נהדרת, קומייל ננג'יאני פשוט מקסים, ריצ'רד קיינד גם הוא משתלב היטב בסדרה – אבל בסוף, עם מה נשארנו? שפיסת הקישוט ההיא אינה דליקה (ואז לא ברור בעצם מה זה כן), ושלווינס באמת יש דלקת חמורה בעין. אבל שנייה אחר כך הסדרה שוב עושה פרסה ומסתבר שווינס כן מסתיר דברים. זה כאילו דרמטי, אלא שאת זה כבר ידענו – התוספת הספציפית של התמונה אולי הוסיפה לסצנה פלפל אך לא תרמה לחקירה הכללית. אנחנו יודעים הרי שמשהו מוזר עם החברה האלה עם או בלי התמונה.

גם הרגע שמוביל לסצנת הסיום היה בעייתי, ואחד הרגעים החלשים בסדרה: מייבל מזמזמת את השיר הספציפי כדי שהיא ואוליבר יצליבו את הנקודות. מאולץ, זה מה שזה היה. טוב שהגילוי שסוגר את הפרק כן הרגיש משמעותי, כי לראשונה השתמע פה כיוון ממשי שסאז נרצחה בפני עצמה ובלי קשר לצ'ארלס. זה פותח כמובן מאה שאלות חדשות, אבל אלו שאלות מרתקות בינתיים.

פינת הסיום:

• יהונתן, הימור "זה הרוצח" מופרך אחד לפרק: מישל אובמה. למה היא הקדימה פתאום את ארוחת הערב לשש וחצי??? מה היא פחדה שאווה תגלה?!
• רם, שוב עם ציטוט מעונה 3: "בכל אופן את הפרק השלישי אני יחסית מחבב. אמנם עדיין יש בו כמה רגעים שגרמו לי להרים גבה".

פרקים 4 ו-5: הפעלולן, עיבוד

התירוץ לאיחוד הפרקים הפעם הוא שוב העצלות שלי, והעובדה שעשיתי את זה במתגלגלת המקבילה והעם שתק. נקיפות המצפון שלי אינן רבות מדי בכל מקרה, כי באמצע עונה, כמו באמצע עונה, אין יותר מדי על מה להרחיב.

מה כן יש: דבר ראשון, להתפעל מהמשחק של פול ראד. אנחנו, כאילו, ידענו שהוא שחקן קומי טוב, אבל נהניתי ממנו הרבה יותר בפרקים האלה (בעיקר פרק 4, בחמישי הוא בקושי הופיע) מאשר בכל הסצנות שלו בעונה הקודמת. מניירות שונות לגמרי, הבעות פנים מוזרות ועקביות, ועזבו את הפנים – הוא הזיז את כל הגוף באנרגיה כזו כיפית.

הבעיה היחידה שלי היא שהדמות המוצלחת בפני עצמה היתה מוקפת בכל קו העלילה של הפעלולנים, שהיה, לצערי, דבילי. בפרק 2 כבר התחילו עם עניין המסירות שלהם לשחקנים וכל זה, וכבר אז ציינתי ש"הכפיל" עשה את זה יותר טוב – וכעת מתברר שהפער גדול עוד יותר, כי הפרק הנוכחי אולי רצה להגיד משהו חיובי על החבורה העליזה אבל בפועל הוציא אותם אהבלים חומדי לצון שמתנהגים לפי קודים של כת סודית ומטורללת. דווקא בגלל שמגיעה להם הערכה, אני ממש לא מבין למה יוצרי הסדרה חשבו שבגלל שזאת קומדיה מותר להם להציג אותם כיצורים משונים כל כך.

ואפילו לא הזכרתי עדיין את השלישייה הראשית, וזאת כי עלילותיה היו לא יותר מככה-ככה. קו העלילה של אוליבר המתוסכל מהחבר החדש של אהובתו היה מתיש, כי למרות כמה שנינויות מוצלחות, הגאג החוזר על בורותו הטכנולוגית התחיל לעייף כבר מהרגע הראשון. 

צ'ארלס הפעם שימש כמקדם עלילה על פי תירוצים קלישאתיים כמו פאקינג חלום שבו הוא רואה את סאז הולכת לאנשהו. הפרק הקודם הסתיים עם גילוי מאולץ אחד, והפרק הנוכחי ממשיך להמחיש שליוצרים קצת נגמרו הרעיונות איך לעבור מנקודה לנקודה. לפחות את הפעם השנייה שבה צא'רלס חוזה בסאז הם הקיפו בסצנה אצל הכירופרקטית שהייתה מצחיקה מאוד (אם כי צפויה שאלוהים ישמור).

על מייבל הוטל הפעם להוריד חזרה מרשימת החשודים את החבורה מהאגף המערבי (ועדיין, כתמיד, מסתבר ששום דבר לא סופי, כולה פרק 4 מתוך 10): הם אכן כת סודית, וקצת מטורללת, אבל כנראה זו סך הכל תרמית פיננסית ותו לא. דיברנו פעם בעניין פיקוח על מחירי השכירות? לא? יופי, בואו נמשיך ככה.

בכל מקרה, אם התשובה האמיתית לשאלה מי הזהיר את החבורה ברדיו היא התשובה שהפרק סיפק, זה די אנטי-קליימקטי – ולכן כרגע אני מאמין שנחזור לזה בהמשך העונה.

סיום הפרק שב וחידד את הבעיה שלי עם מה שעשו בו לנושא הפעלולנים. המחווה של צ'ארלס היתה יפה ואף מרגשת, ההספדים היו לטעמי בדיוק על הקו הנכון שמאזן בין הדרמה לקומדיה, אבל אז שוב הפכו את הפעלולנים לעדת משוגעים חסרי בינה. אוף.

ואז התקדמות עלילתית מאולצת נוספת, אם כי חמודה נורא (וקצת טרגית) – החלום של סאז לפרוש ולפתוח מחנה אימונים לפעלולנים.

מה שכן, רגע הסיום היה אחד הבלתי צפויים בתולדות הסדרה, אז טוב שאני כותב על פרקים 4 ו-5 יחד, וכך מרגיע אתכם מיד שבוו פשוט לא ראתה טוב ולכן איימה על השלישייה שלנו. והאמת היא שבהתחלה חשבתי "גאש איזה תירוץ חלש", אבל להפתעתי אחרי פרק שמבחינת קידום עלילה היה בסדר מינוס, התפנית לכיוון "הסרט החדש בעצם גרם לרצח" נעשתה בצורה מחושבת ואמינה בהרבה.

זה לא אומר שכל הפרק היה מהודק. כמו שקורה לא פעם בסדרה, אין הבנה אמיתית למה הפרק הנוכחי מוסגר דווקא ככה ולא אחרת, וגם הפעם למשל אני לא סגור מה אני חושב על התסריטאי ושער הפנים המזויף שלו. כמו כן, אני פחות ופחות מחבב את הרגעים שבהם הסדרה דורכת על דוושת קומדיית המבוכה, בדגש על הסצנה שבה צ'ארלס מצלם תוך כדי שהוא כאילו מדבר בטלפון.

אבל הסיפור הפעם פיצה על זה יפה מאוד. אפילו הקישור לחבר הסודי של לורטה הצליח להרגיש אורגני לסיפור, כי מצד אחד זה עבד יפה על אוליבר המתוסכל ומצד שני היה קשור בקשר הדוק לחקירת הרצח. מה שיצא מזה – סיקוונס 12 הדקות, בהתחלה עם הביצוע המדומיין אך הנונשלנטי של צ'ארלס ולאחריו זהו המאתגר של אוליבר – היה קטע הומוריסטי מושלם עם ביצוע נהדר של מרטין שורט, שקיבל הזדמנות להצחיק לא רק באמצעות שרירי הפנים שלו.

אגב, אני הייתי בטוח שהחבורה תעלה חשד כלפי ג'ק ג'ונק (החבר המסתורי של לורטה), בטח אחרי העלאת הנקודה שהרוצח היה צריך להיות בכושר מעולה. אין לי מושג אם זה היה אמור להיות דגל כוזב ברור מאליו שכזה, או שנשמע שוב על ג'ק ג'ונק בהמשך העונה. זה יהיה קטע אם איכשהו הוא יהיה גם הנבל שרוצח וגם נבל שגונב לאוליבר את האהבה שלו.

הסצנה היותר רופפת בפרק היתה עם מייבל ובוו. מבחינת חקר הדמות של מייבל זה היה לטחון מים – היא רוצה להיות אשת עסקים אבל כרגע רק מתעסקת בלהתעסק, או משהו כזה. וידענו כבר שהיא מחפשת את מקומה בעולם וכל השיט הזה. לכן לדעתי כן יש משמעות לסצנה מצידה של בוו, כי הן עצם הפניה והן התגובה שלה לקשקשת המבולבלת של מייבל היו די פתאומיות.

אבל הפרק והחקירה חוזרים למסלול בסצנת צילומי חומר הקידום לסרט, והיה משעשע באופן סביר לראות את הכפילים של הכפילים של גיבורינו. התוכנית לזיהוי האשמים היתה סבירה גם היא, והופ-הופ-הופ הנה החשודות הטריות החדשות שלנו: הבמאיות.

זה היה סיום טוב מספיק גם בלי לכבות את האור ולהשמיע קול יריה, אבל היוצרים כן כיבו את האור והשמיעו קול יריה. אם באמת רצחו עוד מישהו בדיוק באמצע העונה, זה יהיה דבר שעדיין לא נעשה בסדרה. ואם רצחו, אז את מי? זאת שאלה שתיענה כנראה בדיוק בעוד שבוע, אבל כרגע היא לא פחות מעניינת אותי מ"מי רצח".

באופן כללי, פרק 5 היה טוב בעיניי כי הוא כרגע די חתם את העניין של "הוליווד או הבניין". הסיפור הנוכחי מאחד את שניהם לזירה אחת, וזו התפתחות שהייתי צריך לחשוב שתגיע מאשר להאמין שהיוצרים סתם רצו להתפנפן עם ענייני עיר הכוכבים. כלומר, הם עדיין רוצים, ורבות מהבדיחות בפרק יעידו על כך, אבל זה בהחלט מרגיש קצת יותר מסתם מודעות עצמית מוגזמת ובדיחות מטא על זוכי קאן.

פינת הסיום:

• הימור "זה הרוצח" מופרך אחד לפרק (או הפעם, לשני פרקים): אין לי מישהו מופרך בשלוף, זאת האמת. אולי הילדים האלה שהפריעו לאוליבר במרוץ 12 הדקות שלו – למה הם הפריעו??? הם פוחדים שהוא יגלה את האמת כמובן!
• רם אף פעם לא התעצל כמוני לכתוב על שני פרקים ביחד. גם לא יהונתן, אבל זאת הפינה של רם.

פרק 6: התלקחות

סוף סוף, פרק שממש אהבתי.

והאמת היא שבהתחלה לא הבנתי שאני אוהב אותו. אני לא מחבב במיוחד סרטי פאונד פוטג', ועל הגימיק הזה לבדו בוודאי לא הייתי קושר שבחים, גם אם היה מבוצע לעילא ולעילא. לא, הפרק הזה היה טוב כי הוא הצליח, בעבודה עדינה ומדויקת, לגרום לי לחבב צמד דמויות חדשות שלא ידעתי עליהן כלום עד לפני חצי שעה, ויחד עם זאת לקדם את העלילה, וממש לא באופן שבו חשבתי שהיא תתקדם. הדובדבן שבקצפת הוא דווקא אותו גימיק – שהפעם, וכמו בעונה הראשונה (והטובה יותר) של "אפטר פארטי", הוסיף ותרם לסיפור שמאחוריו ולא נעשה רק לשם הקטע המגניב.

זה גם קצת נגע לי באיזו פינה בלב. אני אוהב קולנוע, אבל מעקם את האף כשמתחילים לברבר לי על ה"אמנות" שבו. מול מסך, הנגישות לצופה הייתה לי תמיד חשובה יותר מבחירות אומנותיות כמו צילום בשחור לבן או עדשות מיוחדות וכן הלאה. לעיתים נדירות מצאתי את עצמי מסכים עם הלהג הקבוע של היוצרים על כך שהצורה משרתת את התוכן – אבל הפעם, הפרק היה אחת מהפעמים הנדירות האלה, ואני בספק שחשיפת סיפורן של האחיות האחים היה יעיל כל כך אם היה מועבר בצורה סטנדרטית.

האמת שגם בלי קשר לזוג הבמאיות משהו בגימיק הזה הרגיש מרענן, כי העדר הפילטרים שישנם בהגשה קולנועית סטנדרטית גורם לדמויות להרגיש אותנטיות אפילו יותר. זאת כמובן רמאות, אבל זאת רמאות שעובדת, והשחקנים בפרק עשו לטעמי עבודה נפלאה בלהרגיש שהם "משוחררים" כשחשבו שהווארד לא מצלם, ומאופקים יותר ומחושבים יותר כשהוא כן. כל השטיקים הקבועים של אוליבר וצ'ארלס קיבלו זריקת רעננות לרגע קצר כשהבטנו עליהם בלי תאורה מושלמת ומיקום מצלמה אידיאלי, או אפילו באיכות-הפח של מצלמה נסתרת.

וכאמור, הסיפור והתעלומה היו טובים. למדתי לאהוב את צמד הסנוביות. למדתי לאהוב את המורה המטורלל שלהם. ואז למדתי שהוא נרצח.

לפני שלוש שנים.

זה היה חתיכת טוויסט לא רע, ומה שיפה הוא שהסדרה חתרה קצת מתחת לשבלונה שלה עם הגילוי הזה. הדגל הכוזב מסוף הפרק הקודם אכן היה כוזב, אבל מחיקת החשודים הפעם לא החזירה אותנו למקום שבו היינו קודם, אלא שפכה קצת אור על כמה דמויות שכבר הכרנו (וינס ורודי), וקידמה אותנו בהרבה בחזית של הבחור המסתורי דודנוף, שאותו זכינו גם להכיר בזמן קצר – וגם לגלות שהוא מת. גיבורינו חוקרים כעת לא רק רצח כפול, אלא גם רצח ישן שקרה כשהתחילה הפקת העונה הראשונה של הפודקאסט שלהם.

גם מבחינת המתח והחשש לגורל גיבורינו הסדרה מתחה את החבל הרבה יותר מהמקובל, והגם שהרגע שבו הם סובבו את הטלפון אחד אחרי השני לכיוון המצלמה היה תיאטרלי מדי ובעייתי מאד בפרק שעבד כולו על התנהגות טבעית – ההבנה שחלחלה לשלושתם יחד בנוגע לסכנה הממשית שלהם ממש עברה דרך המסך.

כעת, ארבעה פרקים לסיום העונה, יש עוד הרבה שאלות, ובראשן כמובן מיהו לעזאזל הרוצח הכפול, ולמה הוא עשה את זה. כמו שכתבתי כבר בפרק הראשון, זה יכול להיות כרגע כל אחד מהעולם הגדול, אבל זה היה בפרק הראשון – ואמירה זהה בפרק השישי היא כבר הרבה יותר בעייתית. לא יהיה הרבה סיפוק בלגלות שפלוני אלמוני שלא ראינו עד עתה הוא הרוצח.

אז זה כנראה כן מישהו שאנחנו מכירים, אבל לעזאזל אם יש לי אפילו שמץ של ניחוש לאן זה הולך. אם כן הייתי משליך כמה ז'יטונים זה היה לכיוון הכללי של דיירי האגף המערבי, כי הם היחידים שידענו שיש להם קשר עם דודנוף, ומשהו בכל ההתנהגות שלהם (כולל המשפט הנהדר "הדלקת שלי עוברת מעין לעין") עדיין חשוד לאללה; אבל עדיין יחסרו לי חלקים רבים בפאזל, כמו למשל מה הבעיה בהפקת הסרט שגרמה לסאז לחשוד ואז להירצח. הפרק עצמו מעלה את האפשרות שאותה בעיה היא הרצח של דודנוף, אבל זה לא מסביר איך סאז ידעה על כך ומה הייתה הבעיה עם דודנוף מלכתחילה. ייתכן גם שהחשדות יגולגלו בהמשך חזרה לכיוונה של בוו המפיקה, ששיקרה מול כל צוות ההפקה ברגע נהדר נוסף של שימוש בפורמט – אבל יכול להיות שזאת שוב הייתה רק בדיחה.

פינת הסיום:

• הימור "זה הרוצח" מופרך אחד לפרק: נהג המונית שהבריח את השלישייה ואת הווארד בהתחלה. נכון שלא רואים אותו, אבל נו, זאת בדיוק ההוכחה – למה הוא מתחבא???
• שוב ציטוט של רם, הפעם בנוגע לשאלת מי הרוצח (וכן, הרלוונטיות החוזרת ונשנית של ציטוטים שלו מהמתגלגלת על העונה הקודמת מתחילה להרגיש כאילו הסדרה דומה מדי לעצמה): "אוי לא, אל תגידו לי שזה יהיה הווארד. זה יהיה הווארד? בבקשה שזה לא יהיה הווארד."

פרק 7: עמק הבובות

אה, טוב, אז זה הפרק שממנו כולם מתלהבים ואני מעקם את האף? כנראה.

זה לא שאני לא מבין ממה יש להתלהב – זה שהפרק הכיל הרבה יותר מדי מכל דבר, מה שגרם לתחושת בלגן קיצונית ועומס יתר שלא נתן ליהנות אפילו מהדברים המוצלחים באמת.

מריל סטריפ, למשל. אני לא באמת חושב שאפשר להיות נגד מריל סטריפ. שתבורך ושתהיה מצידי בכל פרק (בכל סדרה). אבל הסיפור, אויה, היה דבילי ומטומטם. אם משולש האהבה שלכם מרגיש מטופש אם הוא בגילאים המקובלים בקומדיות רומנטיות, לא יעזור להעביר את הצלעות שלו לגילאים מבוגרים, כי זה רק ירגיש אפילו עוד יותר מביך.

דורין, הדמות של מליסה מקארתי, היתה פספוס עוד יותר גדול. הביצוע של השחקנית – ייאמר מייד – ללא פאקינג רבב, אבל כאמור, סיפור החיזור שלה אחרי אוליבר היה פשוט מביך לצפייה מהרגע הראשון, והרגע שבו נפרדתי סופית מהפרק היה השוט המטומטם של שניהם על הספה ברגע שלורטה פתחה את הדלת. ושום דבר כבר לא עזר, אפילו לא הפוטנציאל האדיר שהיה ליחסים של דורין וצ'ארלס אחיה.

איזה פספוס, מה אני אגיד. השיחה שלהם בחדר הרגישה כמו רגע קלאסי של "הנה הרובד העמוק שמאחורי הדביליות החיצונית", והייתי כל כך בעניין; גם סטיב מרטין שיחק מעולה שם. אבל זה החזיק מעמד בדיוק שתי דקות לפני שהיא שמה את הצמות האלה על עצמה כדי שוב להתחיל עם אוליבר. ייקס.

הבלגן בלט גם מבחינת שלל השחקנים האחרים שהגיחו, ממולי שאנון (המפיקה) ועד שלישיית הכוכבים שמגלמים את עצמם. שתי הסצנות של שאנון היו, שוב, מעולות בפני עצמן, אבל הרגישו תלושות לחלוטין משאר הפרק (שבעצם כל כולו הרגיש תלוש מעצמו), וגם קצת מאולצות כי לא באמת היה הסבר לא להתפרצות הראשונה שלה ולא לדאחקות והצחוקים של חמש דקות אחר כך. "מבטלים לנו את הסרט ואני שיכורה! אה בעצם לא חזל"ש הכול טוב אני אוהבת אתכם". כקומדיה נטו – סבבה. כחלק מסיפור עונתי – אנדרלמוסיה.

גם השחקנים פשוט היו שם ולא תרמו כלום. כלומר, הם כן, אבל אלוהים, מה זה הפתרון העצל הזה ששלושה כוכבי הוליווד ידברו כמעט ישר למצלמה ויצביעו על רגעים בלתי פתורים מפאקינג העונה הראשונה? יש מצב שזה קידום העלילה המאולץ ביותר שחווינו עד עתה בארבע העונות. כמו כן, גאליפנאקיס שכמוך, להצביע על החורים בעלילה בלי להגיד שום דבר מעבר לזה זה ממש לא "פתרנו את זה".

קצת יותר תפור היה הגילוי של הווארד על כך שדיירי האגף המערבי הם אלו שפודים את ההמחאות של דודנוף ז"ל – אבל מה זה אומר על הפרק אם המהלך המהודק היחיד בו הוא בעצם שארית מהפרק הקודם, שגם היא נשמרה לפרק הזה רק בזכות השטות הזו עם הטלפונים (מה לעזאזל עוזר שלא ישתמשו בהם אם אתם לא מכבים אותם ומקבצים אותם בסלסלה בכניסה לבית?!). כמו כן, יאי לי על הניחוש מסוף הפרק הקודם לגבי החבורה הזו. לא יודע אם הם הרוצחים, אבל הם בהחלט לא תמימים.

בקיצור, זה היה פרק לא משהו שהרגיש כמו בלגן אחד גדול כמעט מהרגע הראשון, וזה קרה דווקא בגלל עומס דמויות ועומס רגעים טובים בפני עצמם שלא התחברו לשום דבר קוהרנטי. הייתי אמור גם להתרגש ממערכת היחסים בין צ'ארלס לאחותו דורין, גם להיות מרותק לסיפור האהבה של אוליבר ולורטה, גם ליהנות מהופעות האורח של שלישיית הכוכבים, גם לצחוק מהסצנות של שאנון, גם לעקוב אחרי התפתחות החקירה – וכמעט כל הסעיפים עמדו בפני עצמם (חוץ מדורין ואוליבר, כאמור. איזה בלעכס), אבל ביחד התפרקו והתפזרו על כל המגרש. אני ממש מקווה ששלושת הפרקים שנותרו יחזירו משהו מכבודה של הסדרה. כן, עד כדי כך.

פינת הסיום:

• הימור "זה הרוצח" מופרך אחד לפרק: בעלה של דורין. כבר היה לנו שוטר מושחת אחד בסדרה שהיה רוצח.
• ציטוט ממצה של רם, והפעם לגבי הפרק הנוכחי ולא מהעונות הקודמות: "כנראה הכי הרבה מפורסמים שהיה להם עד כה בפרק אחד, ועדיין סתמי למדי" ("סתמי" הוא תואר שמחמיא לבלגן הזה, אבל זאת הפינה של רם אז אני סותם. מ ע כ ש י ו ).
• תהיתי בתחילת העונה מה יצא מכך שאני כותב במקביל על העונה השנייה של "טבעות הכוח". לא חשבתי שהתשובה תהיה דורין. אין מה לומר, הדמות באמת הרגישה מתאימה לגמדאים.

פרקים 8-9: סירת הצלה, הבריחה מכוכב קלונגו

תגידו, אני יכול פשוט לכתוב רק על פרק 9?

לפרק 8, שוב, לא הגעתי בזמן, וכשכבר כן הגעתי לא היה לי ממש כוח לכתוב עליו כי הוא היה די חלש בעיניי. ומכיוון שכבר סוכם פה שאני מתעצל, החלטתי – שוב – לכתוב על שני פרקים יחד. מה כבר יכול להיות?

ובכן, איזו טעות: בעוד פרק 8 היה דריכה מרגיזה במקום, פרק 9 היה הפרק שחיכיתי לו כדי להצדיק סוף סוף את העונה כולה.

אז נעיף רגע את פרק 8 מהשולחן, כי באמת שמה שהוא עשה היה לעייף אותי. רק לפני שני פרקים היה נראה לרגע שמשהו בשבלונה הקבועה יהיה טיפה אחרת עם גילוי התעלומה החדשה, אבל פרק 7 סתם היה בזבוז זמן ופרק 8 היה לא יותר מהרוטינה החוזרת של מחיקת החשודים והסטת החקירה לכיוון חדש. החלק הראשון מתוך זה עוד נעשה בחינניות מה וכלל כמה סצנות מרגשות, אבל החלק השני… ובכן, בואו נסכם שהעונה הזו חלשה מאוד בהנעת העלילה קדימה והאילוצים בכל פעם הולכים וגוברים.

ואפילו על החלק החינני יש לי כמה תלונות. אין ספק שסיפורו של פרופסור דודנוף, שנחשף הפעם במלואו, היה מרגש בפני עצמו, ושאפּו לסדרה שהצליחה לעשות את זה בפרק של חצי שעה; אבל תצוגת הסיפור הייתה קצת מאולצת בעיניי – לא הבנתי מה האינטרס של חשודים שרוצים לנקות את שמם להתפרץ לחדר עם סכין שלופה ולספר את דרכם החוצה מרשימת החשודים באופן כה מאיים. כן, הם ווירדוז, אבל טיפשים כבר הוכח שהם לא.

גם היה מאד נוח שהחבורה שלנו פשוט הצליחה ליצור קשר יש מאין עם הלגה, בחורה שהם שמעו פעם אחת ברדיו, לא יודעים עליה כלום חוץ מהשם הפרטי שלה, והפרט היחיד הנוסף שנאמר להם – זוגתו לשעבר של רודי (הדמות שאותה מגלם קומייל ננג'יאני) – לא נכון. והיה אפילו עוד יותר נוח שהיא באה בסוף הפרק עם פרט המידע הנוסף שהניע את הסיפור הלאה, או אם תרצו חזרה, לכיוונו של גלן סטאבינס; ולא, סדרה, זה שמייבל אומרת בקול "חבל שאין לנו דינג דונג" לא עוזר. מודעות עצמית לבעיה לא פותרת את הבעיה.

הדבר המרכזי הנוסף שהפרק ניסה לעשות, שהוא העמקה נוספת בצ'ארלס והפעם לגבי בעיות שליטה בכעסים, היה גם הוא דבילי. בכלל, שמונה פרקים לתוך העונה, הטריק של השימוש בשלישיית השחקנים כדי להגיד משהו על הגיבורים כבר מרגיש משומש לחלוטין – ושום מאמץ של יוג'ין לוי (הנהדר בפני עצמו) לא יפצה על תחושת ה"די, הבנו כבר". תגידו "אבל יצחק, איזה שחקן קומי נהדר הוא סטיב מרטין עם כל הבעות הפנים ותנועות הגוף הקורעות האלה," ואני אגיד, "אולי אני במיעוט, אבל קטעי ההומור הפיזי האלה מעולם לא דיברו אליי."

בסוף יצא רק שתעלומת מותו של דודנוף נפתרה שני פרקים אחרי שהוצגה ובאופן שלא קשור לסיפור המרכזי, סיימנו כנראה עם חבורת האגף המערבי כי לא נשאר זמן לעשות טוויסט נוסף לגביהם, וכמו בפרק הקודם, הדבר היחיד שלא הרגיש כמו בזבוז זמן הוא הפיתול הבא בעלילה – וגם הוא היה מאולץ.

אז כמה טוב שפרק 9, כאמור, החזיר לי את האמון ביוצרים, ועשה את זה בענק. אפילו בקטעים של ההומור-מבוכה.

מאיזה חלק טוב להתחיל בכלל? אולי מרון הווארד. חיבבתי ממש את המשחק של הסדרה לגבי האם באמת נראה אותו, וכל החלקים של המשחק הזה היו מושלמים: הם גם בנו על הציפייה הטבעית של הצופים שאוליבר שוב מחרטט (כשהפקפוק של מייבל וצ'ארלס מייצג אותנו על המסך), וגם באופן מטא נרטיבי נמנעו מלהראות את הווארד בחציו הראשון של הפרק בטריקים כל כך מוגזמים שהייתי כבר בטוח שהוא לא באמת יופיע. ואז הוא כן הופיע, ומהההופעה הקצרה שלו בפרק, צר לי לומר, נהניתי יותר מכל הופעות האורח שהיו העונה. כן, כולל זו של מריל סטריפ; ברור שאין מה להתחיל להשוות מבחינת איכות משחק, אבל השזירה והטיימינג של הווארד נעשו טוב יותר.

הדרמה בין צ'ארלס לאוליבר הייתה גם היא מרגעי השיא של הסדרה. אפילו בפרק 8 הודיתי שהיוצרים איכשהו יודעים לרגש עם קונפליקט שמופיע ונפתר תוך חצי שעה, וכאן הם בעצם עשו זאת שוב סביב מסיבת הרווקים של אוליבר; והפעם זה גם היה יותר מוצלח כי אלו היו הדמויות הראשיות שלנו, והקונפליקט היה מובנה במה שאנחנו כבר יודעים עליהם. אם להתחבר למשהו נוסף שכתבתי על הפרק הקודם, הרי שאני הרבה יותר נהנה ממרטין כשחקן דרמטי (למרות שללא ספק הוא מצוין גם בקומדיה). וגם מרטין שורט היה פשוט נהדר. וזה שהסצנה הנפלאה במסעדה הסתיימה עם ההופעה המשובחת של רון הווארד? נשיקת השף.

ולקטע משובח נוסף (שבו גם נבנה עיקר הדרמה מהפיסקה הקודמת) – השלישייה כשחקני רקע בהפקה של הסרט הבדיוני ההוא. אפילו כאן היוצרים תעתעו בי: היה אפשר לחשוב שהם לא יצליחו להיכנס, וזה לווה – שוב – ברגע של הומור מבוכה מהסוג שאני שונא (אוליבר מדגים איך הוא אכל את המרק החריף). אבל איזה פאנץ' נהדר היה לאי-כניסה בהתחלה, בכמה וכמה רמות: קודם כל עצם זה שהם כן נכנסו בסוף, ובעיקר האופן שבו התקבל האישור לכל אחד בנפרד ללכת ולשחק, כשהשיא הוא כמובן העובדה שסוף סוף מזהים את צ'ארלס כבראזוס אבל זה עוזר לו מסיבות רחמים. זה היה כל כך טוב, כמעט כמו הרגע הנהדר של מייבל. וכבר דיברתי על המריבה הקטנה בין צ'ארלס לאוליבר, והפעם התוספת הקטנה שבה הם נראים על המוניטור כחייזרים הרגישה דווקא טאץ' נחמד ולא עיקר ההומור. ואז, שוב במסעדה, רון הווארד מדגים גם הוא את אכילת המרק החריף והיוצרים אומרים לי אישית "אפילו הרגע המטופש הזה של אוליבר היה שווה משהו".

כל זה מעולה בפני עצמו, אבל זה שהפרק היה עטוף באחד הטוויסטים הטובים שהיו בסדרה הקפיץ את כל העסק בכמה דרגות מעלה. כן, עד כדי כך אהבתי את הטוויסט.

כבר בתחילת העונה הובע החשש האם הוליווד תהיה מקום ההתרחשות, ולא הבניין. החשש הזה כבר הופג, ובהמשך התחילה להיבנות הקומה הבאה: הסרט הוא לא רק גימיק, אלא הגורם לתעלומה. הפרק הנוכחי השלים את הפאזל סופית, כשאנחנו מבינים שהפקת הסרט עצמה היא חלק מהחטא, ולא רק הגורם לו. זה, בעיניי, היה בנוי ממש טוב.

הרי תוך כדי הצפייה בפרק החשד נזרק בעיקר לכיוון פעלולן אחר, ובזמן אמת סביר היה לחשוד בברמן שלהם שהופיע (כמה נוח) בדיוק בזמן בבית החולים. הטוויסט שזה תסריטאי מתחיל שהסכים להיות פעלולן רק כדי לקבל גישה לדמות בכירה על הסרט נהדר בפני עצמו, ועוד יותר נהדר כשהוא פותר באחת הן את השאלות על הפרק שהתסריטאי קריין, והן את זו שנרמזה בעדינות כבר כמה פרקים, והיא למה התסריטאי למען השם ממש לא טוב בעבודה שלו. בפרק הזה עצמו זה נרמז כשבוו המפיקה תוהה מדוע היא אהבה את התסריט מלכתחילה.

הפתרון לשאלה הזו – התסריט הראשוני היה טוב ואז הוחרב לאט לאט על ידי הרוצח שהעמיד פנים שהוא כתב אותו – גם נוגע ללב כשאנחנו מבינים שהעיקר פה הוא סיפורה הטרגי של סאז. כרגע לא ברור עדיין האם היא בכלל לא רצתה להזהיר את צ'ארלס, ולא את בוו המפיקה, אלא רצתה פשוט להציע להם סרט; זה לא בדיוק מסביר למה היא התעניינה בחורים בעלילה של העונה הראשונה (אולי כי כתיבת התסריט גרמה לה להבין את הבעיות הללו), וגם לא מה בדיוק משך את תשומת ליבה באגף המערבי; משהו צריך להשאיר לפרק סיום העונה, וזאת מבלי לדבר על הקליף האנגר האפקטיבי בסיום, כשמייבל תקועה עם רוצח כפול בדירה שלה. היוצרים גם הגדילו היטב את רמת הסיכון כשחמש דקות לפני כן ראינו את הרצח השני בדם קר (ואגב כך, את פול ראד מת בפעם השלישית בסדרה).

אבל נכון לכרגע, זה טוויסט ממש טוב שעבד הן בפן העלילתי והן בפן הרגשי, והכי חשוב בעיניי בנוגע לטוויסטים – מרגיש הוגן ותפור כיאות עם מה שהיה ידוע לנו עד עכשיו. התפנית הלא צפויה הזו אולי לא מצדיקה את הפרקים הפחות טובים של העונה, אבל אני מודה שלהפתעתי המוחלטת חזר לי האמון ביוצרים בבת אחת.

• פינת הסיום: לכבוד העומס של ערב החג, נוותר עליה פעם אחת. מה יש, לא רק ליוצרים מותר להיות לא עקביים.

פרק 10: החתונה של החבר שלי

טוב, זה כנראה היה פרק הסיום החלש ביותר עד כה בסדרה.

פרק סיום טוב צריך להנחית את כל הכדורים שלו בשלום, ו"החתונה של החבר שלי" מפספס עם כמה מהם שפשוט מתנפצים על הרצפה. בעוד שלגבי הדרמה הקומית יש לי כמה שבחים לחלוק, הרי שבסוף זאת סדרת מסתורין – והדבר היחיד המוצלח בנחיתה של הכדור הזה קרה בעצם בפרק שעבר עם חשיפת הטוויסט, מה שהוביל לכך שהפרק הנוכחי לא חידש כלום: לא היה טוויסט על הטוויסט כמו בעונות 2 ו-3, ואם נשווה לעונה הראשונה, הרי שגם שם הטוויסט העיקרי (והחלש בעיניי, אגב) נחשף בסוף פרק 9, אבל נותר עוד הרבה מה להסביר בפרק הסיום עצמו. הפעם, לעומת זאת, הטוויסט מוצלח – שיבחתי אותו בפני עצמו בפרק הקודם – אבל הקטע הארוך בפרק הנוכחי שהסביר אותו היה א. מיותר כמעט לגמרי, ב. עשה משהו יותר גרוע: פתח שאלות חדשות ולא ענה עליהן.

כי מהרגע שבו הובן שמארשל התסריטאי הוא הרוצח, מהלך העניינים היה ברור פלוס-מינוס: הוא גנב מסאז את התסריט ולכן רצח אותה. הפרק כן סידר את הכרונולוגיה של הפקת הסרט והרצח של סאז, ואם בפרק הקודם חשבתי שסאז רצתה להציע לצ'ארלס להפיק סרט ולכן היא גם התקשרה לבוו מלון המפיקה (ואפרופו: אחד הרגעים המצחיקים בפרק הנוכחי הוא הפקפוק של סאז בקיומו של שם כזה. כמעט דמיינתי על המסך את המם של טום הולנד ב"מלחמת האינסוף"), כעת מתברר שהפקת הסרט החלה עוד קודם, הטלפון למפיקה נועד לחשוף שהתסריט גנוב ויצירת הקשר עם צ'ארלס נועדה לספר לו שבכלל יש הפקה כזו. לא קריטי, אבל שיהיה; זה עדיין לא מצדיק את האורך של הפלאשבק, ועדיין לא מצליח להפוך את מארשל פ. פופ למעורר סימפטיה או הזדהות. הוא מניאק מארץ המניאקים ותו לא.

גם הפתרון העלילתי לאיום שלו הוא כביכול מחושב, אבל בתכלס הוא דאוס אקס מכינה: כל הסיבה שאיימי ראיין חזרה לתפקיד יאן היא כדי שתהיה לנו מישהי שתהרוג את הרוצח בשנייה האחרונה. זה היה הרגע הראשון של סכנה מיידית ומוחלטת לשלישיית הגיבורים, וכבר בזמן אמת זה הרגיש כמו רגע מסדרת אקשן-מתח קלישאתית כלשהי; לא פלא שגם הפתרון הרגיש כזה.

וכאמור, כעת התעוררה שאלה חדשה שהפרק פשוט זורק באגביות מוחלטת: כיצד לעזאזל נודע לסאז על דודנוף? הלגה הסבירה בפרק 8 שהיא יצרה איתה קשר ברדיו החובבים ומשם היו לסאז את הפרטים על עניין האגף המערבי, וכך גם מארשל ידע על כך; אבל למה שסאז תפנה למישהו ברדיו החובבים מלכתחילה?

שאלה טובה, אבל לא כמו השאלה העיקרית: איך לכל הרוחות השלישייה הנכבדה שמאוד מאמינה בעצמה לא שמה לב לחור העצום בעלילה, ולא רק החור של עונה 1, אלא של הפרק השישי בעונה הזו: מישהו עוקב אחריהם ומאיים עליהם, והמישהו הזה אינו מארשל. ברחתם מהבניין בגלל האיום הזה, ועכשיו אתם פשוט חוזרים אליו בסבבה בלי שבעצם התעלומה – שמסכנת את חייכם – נפתרה.

מה שהפרק כן הציע היו כמה רגעי קומדיה נפלאים. הן הקומדיה הפיזית בסצנת ההליכה מבחוץ (למה הם לא יצאו מהחלון שקרוב יותר?), והן כמה שורות קורעות מצחוק שפוזרו פה ושם. גם הוויברטור היה רגע מוצלח ממש.

אותה הליכה מסוכנת הייתה אחראית גם לרגע הדרמטי הטוב מבחינתי, שהוא אוליבר יוצא גם הוא כדי לעזור לצ'ארלס המסכן. הטריק של צ'ארלס מייחל להופעת רוחה של סאז עבד עליי – הייתי בטוח שהיד שנחתה לו על הכתף היא באמת של סאז הדמיונית, ולראות את אוליבר היה פשוט מחמם לב. זה המשך נהדר לסצנה המרגשת ביניהם במסעדה מהפרק שעבר.

גם הסצנה של הצילומים על פי התסריט של סאז היתה אפקטיבית. נראה לי שאף פעם לא התרגשתי כל כך לראות מישהי מתיישבת על כיסא, ולפחות החלק הזה בסיפור הרגיש עם סיום הוגן.

כעת נשאר לדבר רק על החתונה של אוליבר. עצוב לי קצת, כי למרות ששמחתי מאד בשמחתם של אוליבר ולורטה, האילוץ שבסיפור של ניו זילנד זעק מקילומטרים. נגמר התקציב/הרעיונות מה לעשות עם מריל סטריפ, אז חיתנו אותם בכל זאת אבל מייד הפרידו ביניהם – ואני לא חושב שסטריפ תשוב לעונה הבאה. כל זה גורם לכל קו העלילה הזה להרגיש כמו רמאות, וגם לפרק 7 שהיה נוראי בעיניי להפוך לאפילו גרוע יותר.

במבט על העונה כולה, אני קצת מתקשה לדרג אותה בין העונות. עונה 2 ללא ספק הכי מוצלחת, אבל שלוש האחרות מתמודדות זו עם זו כשלכל אחת קלף אחר: לעונה 1 זכות הראשונים, לעונה 3 הקטעים המוזיקליים המהנים; אבל אם אני חושב על זה עוד קצת, הרי שבעונה הנוכחית ישנו סיפורה של סאז שהוא כנראה המרגש ביותר שראינו בסדרה. כן, התסריט היה חתיכת בלגן שכלל שיאים לצד נפילות כואבות, וחוסר האחידות כנראה בולט יותר מבעונות האחרות, אבל אם אפילו את ענייני הוליווד המאוסים הצליחו לשלב בסיפור היפה והטרגי על הפעלולנית שאהבה באמת את השחקן שלה וכתבה בשבילו סרט – זה משהו שיישאר איתי לפחות לקצת זמן. וזה יפה.

פינת הסיום:

• מבט להמשך: הפרק ניסה לעשות איזה מטא סביב המתח מי ימות הפעם, אבל כמובן שזאת לא היתה לורטה, אלא לסטר, השוער המסכן. וזאת אחרי שהאישה המסתורית שנחתה משום מקום מנסה לגייס את השלישייה כחוקרים פרטיים. אה… מה? שיהיה, טיזר סביר, מה אני אגיד. אולי סוף סוף יענו על כל החורים בעלילה.
• הימור "מי הרוצח" מופרך, הפעם של לסטר השוער: דיקי, הבן של לורטה. אם כבר החזירו את ג'רמי שאמוס החמוד לסצנה אחת, אז יאללה בואו נגיד שיש לו חלק יותר גדול בסיפור.
• נקנח שוב עם ציטוט של רם מהפרק המקביל בעונה הקודמת: "לומר לכם שאני לא מאוכזב מפרק הסיום? כן, מאוכזב. ייתכן והציפיות שלי היו למשהו מתוחכם יותר ואולי זה באמת לא היה פרק סיום מוצלח."
• עוד ציטוט של רם, שמצליח להיות לא-נכון-אבל-בעצם-כן: "עוד עונה שנפטרת בסופה מהדמויות החדשות המשמעותיות. אני מבין שמריל סטריפ זה לא עסק זול, אבל לא מגיע לאוליבר קצת אושר?"
• רם, אם תהיה מתגלגלת על עונה 5 ואתה תכתוב אותה, אתה מוזמן להסתלבט עליי באותה המידה.