במקור: The Omen
במאי: ג'ון מור
תסריט: דייויד סלצר
שחקנים: לייב שרייבר, ג'וליה סטיילס, שיימוס דייבי-פיצפטריק, דייויד ת'וליס, מיה פארו
אחת הסיבות שהנצרות מרשימה יותר מהיהדות היא ספר חזון יוחנן, או בעברית Revelation. בתנ"ך המקורי יש כמה דברים מגניבים, אבל אין שום דבר שמתקרב ליוחנן. הספר, שמתאר את יום הדין, עשיר במשפטים חסרי היגיון שאפשר להכניס לשירי מטאל. למשל, קטע שבו יוחנן מתאר חיה גדולה שיוצאת מהים. יוחנן לא מסביר באיזו חיה מדובר, אבל מבהיר שמספרה הוא שש מאות שישים ושש. אף אחד לא יודע למה לעזאזל הוא התכוון (היו 665 אחרות לפניה? היא גרה בשכנות לחיה מס' 668?), אבל מתישהו, מישהו החליט שהחיה הזאת היא בעצם השטן, ומכאן ש-666 הוא המספר החביב על הרשע מכולם.
אומרים שהקישור בין המספר 666 והשטן לא היה כל כך מפורסם אלמלא הסרט 'אות משמים', שיצא ב-1976. זה סרט די ידוע, אבל לא בדיוק מאסטרפיס חוצה דורות. אם לא נולדתם הרבה לפני שהוא יצא לאקרנים, לא סביר שראיתם אותו, אבל את הסיפור הבסיסי, גם אם אתם לא יודעים את זה, אתם מכירים.
רוברט ת'ורן (גרגורי פק, בסרט המקורי; בחידוש, לייב שרייבר) הוא סגן שגריר ארה"ב באיטליה. אשתו (ג'וליה סטיילס) כורעת ללדת. האב מגיע אל בית החולים באיחור, ושומע מהרופא את החדשות הרעות: היו סיבוכים, והתינוק נולד מת. אבל יש פתרון! בדיוק התרחשה בבית החולים לידה אחרת – האמא נפטרה, אבל התינוק עוד חי. מה אם, בלי לספר לאף אחד, נעשה החלפות? אחרי הכל, לאשתו של ת'ורן ולילד יש הרבה במשותף: שניהם לא מתים. רוברט מסכים, ובלי ידיעת אשתו, מאמץ את התינוק.
חמש שנים לאחר מכן, הילד דאמיין הוא מפלץ קטן ומרושע, ואפילו לא במובן הרגיל שבו ילדים בני חמש הם מפלצות קטנות ומרושעות. לדברים מוזרים ומבעיתים – התאבדויות, למשל – יש נטייה להתרחש סביבו. אחרי כמה תקריות לא נעימות כאלה, האב נתקל בכומר זקן, מהסוג שנוטה תמיד למלמל אזהרות לא ברורות ואז למות. הבן שלך – ככה אומר לו הכומר – אמא שלו כלבה אמיתית, ואבא שלו הוא השטן. אם אתה רוצה למנוע את סוף העולם, נצטרך להרוג אותו.
אם היחס שווה הנפש הזה להריגת ילד נשמע לכם מזעזע, זה בגלל שלא פגשתם את דאמיין. קל להשתכנע שהילד קרוב משפחה מדרגה ראשונה של השטן, או לכל הפחות זקוק לטיפול פסיכיאטרי מקיף. הוא לעולם אינו מתנהג או מדבר בצורה שבה ילד בן 5 אמור לדבר: לא "אמא, אני רוצה פיפי" או "אמא, אני רוצה פוקימון", אפילו לא "אמא, אני רוצה להביא את האפוקליפסה ולהשמיד את כל הטוב והצודק בעולם". הוא רק בוהה, במבט שאומר "אני מסמן אותך; כרגע אני לא יכול לעשות הרבה כי אני בן 5, אבל הוספתי אותך לרשימה, ותוך 10-11 שנה אני מגיע אליך עם מקלע חצי אוטומטי". לא מפתיע שהילד-השחקן שמגלם את דאמיין נושא את השם המפלצתי בתכלית שיימוס דייבי-פיצפטריק. גם ת'ורן הוא לא בדיוק אב השנה: לאורך הסרט כולו לא רואים אותו מחליף עם הילד אפילו מילה אחת. אז מאיפה הגיעו הפוזות של "הו, בני, בני האהוב"?
כשת'ורן שומע את הטענה על מוצאו של הבן שלו, הוא קם, וביחד עם צלם פפראצי ידידותי (דייויד ת'וליס) יוצא למסע שורשים באירופה, כדי לחפש מידע על אמו האמיתית של הילד. שזה דבר קצת מוזר לעשות: את המידע על שטניותו של הילד הוא קיבל כבר בהתחלה, ועם כל הכבוד לאמא, בשושלת היוחסין של הילד הזה האבא הוא שמעניין.
תארו לעצמכם שב'מלתעות', אחרי התקפתו הראשונה של הכריש הענק, גיבורי הסרט לא היו יוצאים אל הים כדי להילחם בו, אלא לוקחים את האוטובוס הראשון אל הספרייה העירונית של שיקגו, שם הם היו מעבירים את שאר הסרט במאמץ לברר האם כרישים אכן יכולים להיות כאלה גדולים. מאוד מעייף לראות אנשים שמנסים במשך חצי סרט לגלות משהו שאנחנו כבר יודעים, כשלכל אורך הזמן הזה עולה החשק לצעוק עליהם: "אינעל אחותכם, הוא הפאקינג אנטיקרייסט! אמרו לכם את זה במילים פשוטות! תלכו ותהרגו אותו כבר! אתם שניים והוא ילד קטן, אתם יכולים עליו!".
ובכל זאת, כל זה מבוסס, כמעט במדויק, על התסריט של הסרט המקורי, שנחשב חצי-קלאסי לפחות. אף אחד לא היה שם לב לסרט ההוא, אם הוא היה כל כך משעמם. איך מה שעבד שם לא עובד כאן? ההבדל הוא שבסרט המקורי, לא ידענו אם הילד באמת שטני או לא. עד לרגע האחרון, היינו אמורים להמשיך לנחש, ולהתקשות להאמין שילד קטן ותמים יכול להיות מבשר סוף העולם. בסרט החדש, כאמור, הילד הוא כל דבר חוץ מתמים, והוא מסומן בתור האויב כבר בהתחלה (שלא להזכיר בטריילרים, ובכל תיאור של הסרט בכל עתון) – מה שהופך חלק גדול מהסיפור למיותר. העלילה האמיתית מתחילה בערך 10 דקות לפני הסוף.
הסרט מלא בשחקנים טובים, שעושים תפקידים משעממים. לייב שרייבר, דייויד ת'וליס, אפילו מייקל גמבון מופיע לכמה רגעים, ואף אחד מהם לא עושה שום דבר מעניין. מיה פארו מופיעה בסרט בתפקיד האומנת של דאמיין, או מרי פופינס מהגיהינום, וכמו הילד, היא כל כך מתאמצת להקרין רשע, שהיא הופכת לכמעט קריקטורה. את ג'וליה סטיילס אני מאוד מחבב, אבל אהבתי אותה הרבה יותר כשהיא היתה טינאייג'רית בתיכון מאשר כשהיא מנסה להיות אמא ייצוגית. החן שלה לא עובר כאן. יש בסרט סצינה שמתרחשת בגן חיות, שבה כל הקופים נבהלים – בצדק – מדאמיין הקטן. בכל הכנות, הקופים האלה נתנו את תצוגת המשחק המשכנעת ביותר בסרט.
בענייני הפחדה, הסרט מלקט מכל הבא ליד סצינות אימה מסוגים שונים. יש כמה הקפצות די יעילות. יש סיוטים מסוגננים בנוסח דייויד לינץ'. יש גם סצינות מוות מתוחכמות בהן חפצים תמימים ויומיומיים-כביכול מתאגדים כדי להפוך למכונת מוות. כל אלה לא עשויים רע, וישעשעו את מי שאוהב דברים כאלה, אבל במקרה הטוב, אלה קטעים שחובבי אימה יגידו עליהם "מגניב" וימשיכו הלאה. אלה רק קישוטים. אף אחד מהם לא מתחבר לעניין העיקרי, שאמור להיות הילד והאפוקליפסה הממשמשת ובאה.
'אות משמים', גרסת 2006, הוא מהסרטים שהייתי אומר עליהם "חבל, דווקא היה רעיון עם פוטנציאל". במקרה הזה, נראה שהפוטנציאל אכן מומש, אבל זה היה לפני שלושים שנה.
- האתר הרשמי
- אתר ישראלי
- לייב שרייבר
- ג'וליה סטיילס
- דייויד ת'וליס
- 666 במתמטיקה
- 666 – תאורית הקונספירציה
- 666 ברחבי העולם
- חזון יוחנן
- אפוקמון – חזון יוחנן בפלאש
סודות מחדר הליהוק
במאי: "איך קוראים לילד הבא?"
מלהקת: "שיימוס דייבי-פיצפטריק".
(אקורד אורגן מאיים. להקת עורבים פורחת בקריאות מבשרות רע. רעמים. ברקים. הפסקת חשמל).
במאי: "הוא מושלם! תחתימו אותו!"
חוץ מזה, תחליטו- ליאב שרייבר או לייב שרייבר?
אני בכלל חשבתי שזה ליב…
בכל מקרה הסרט שלו "הכל מואר" הוא סרט אדיר. תהיה ביקורת אולי?
"הכל מואר" איכזב אותי. מבטיח בהתחלה, ועד בערך האמצע מפתיע ומגניב (בעיקר הדמות של הבן הרוסי). לאחר מכן הופך למלודרמה מתישה ולא נגמרת, כאילו סוחטת דמעות אבל ממני סחטה בעיקר פיהוקים.
כנראה שזה ישב לי בבטן, אז תודה על ההזדמנות…
גם אותי החלק האחרון של הסרט לא הרשים,
אבל ההתחלה והאמצע היו כאלה יפים וחוויתיים שפשוט אי אפשר להחזיק בדעה רעה על הסרט.
לפחות אצלי זה ככה.
בחזון יוחנן אכן יש קטעים משעשעים רבים
הקטע האהוב עלי הוא הבא.
רקע: העולם בתהליכי השמדה. חיות מדברות, רוחות לא מנשבות, עוד מעט תעלנה מפלצות שונות ומשונות מהים ותתחלנה לקלל כל מני אנשים.
פתאום "וארא ואשמע נשר אחד מעופף במרום הרקיע הקורא בקול גדול אוי אוי אוי". אין ספק שנשר ממוצא פולני משתלב יפה בסכימות סוף העולם.
בחזון יוחנן אכן יש קטעים משעשעים רבים
ולטובת הענין הזה שלחתי לכם את אתר התרגומים של אוניברסיטת התנך (האוניברסיטה התנכית?) http://unbound.biola.edu/ – מלבד תרגום לעברית של החזון אפשר גם לתרגם מ/אל פולנית.
ג.
בחזון יוחנן אכן יש קטעים משעשעים רבים
פרק 8 פסוק 13?
כי באנגלית כתוב לי שזה מלאך, וזה הרבה פחות מצחיק מאשר נשר. והוא קורא woe, woe, woe. מה אני אגיד, בעברית זה יוצא יותר טוב.
ובכל זאת – תודה, בכיתי מרוב צחוק.
אבל אם רוצים לחוות את האפוקליפסה
בצורה *באמת* משעשעת, אז חובה לראותה מבוצעת בידי פוקימונים:
http://www.e-sheep.com/apocamon/
זה לא ה''אוי אוי אוי'' היחיד...
{למרות שאת חזון יוחנן ניתן למצוא באינטרנט – http://www.kirjasilta.net/ha-berit/Haz_ln.html – יש לי גירסה מודפסת בשינויים קלים, והיא נוחה יותר לקריאה…}
פרק י"ח
[13] ראיתי ושמעתי נשר אחד מעופף באמצע השמיים והוא אומר בקול גדול: "אוי, אוי אוי ליושבי הארץ מיתר קולות השופר אשר שלושת המלאכים עתידים לתקוע".
פרק י"ט
[12] אוי אחד חלף ; הנה עוד אוי ועוד אוי באים אחרי כן.
נפלא… אסונות כבדים יותר ויותר, וכל אחד מהם מוכתר בתור "אוי" (בפולנית זה נשמע טוב יותר…
)
וזה מסתדר יופי עם העובדה,
שהסמל הפולני הוא נשר דו-ראשי, אוי.
חבל, הסרט המקורי היה ממש טוב
הפסקה האחרונה בבקורת פשוט נפלאה!
רד, תודה, שימחת אותי=)
דווקא קראתי על זה הסבר נחמד (לדעתי אצל בלדד)
שבו מצויין שהמספר 666 בגמטריה הוא נרון קסר (כנראה שוחנן לא האמין באות י') ואז 616 יוצא מתאים לשם הלטיני של נירון- נרו
כן, מצאתי את ההסבר של בלדד
http://news.nana.co.il/Article/?ArticleID=133510&sid=126
Nero/n Ceaser… נשמע הגיוני… מה שכן, המספר על היד די מזכיר לי את תקופת השואה… :-/
אז לפי הביקורת, זה בעצם לא אות משמיים, אלא אות * מ?ש?מ??ים *
ולא סתם
, אלא 
ממוחזר -
כתבה מספר 3345
מוחות גדולים חושבים על בדיחות קרש דומות.
בחיי שלא ראיתי את זה.
חלילה, לא התכוונתי לרמוז לרגע שגנבת את זה,
רק לציין שבפרס קרש השנה תיאלצו להתחלק.
קרש או לא קרש,
מאז שקראתי את התגובה ההיא אני לא מסוגלת לקרוא את הכותרת באף דרך אחרת…
משמים או לא,
רד פשוט המבקר הכי טוב (:
עם כל הכבוד לשאר הכותבים ובלי שום כוונה להעליב.
שאלה- האם יש בסרט קטעי זוועה?
או שהדבר המפחיד בו הוא האפקט הפסיכולוגי?
בקטעי זוועה הכוונה לקטעים סטייל הצלצול, עם איברים שלא במקומם, דם ודברים כאלה.
כן.
אם כי לא הרבה. מבחינת זמן מסך, מדובר בסך הכל בכמה שניות במהלך הסרט כולו (לא שזה יעזור הרבה למי שרגיש לעניינים האלה).
אבל למה "סטייל הצלצול"? דווקא ב'הצלצול' לא היה, אם זכור לי נכון, אפילו איבר קטוע אחד, ומעט מאוד דם, אם בכלל.
אכן,
בצלצול אין איברים קטועים ואין בכלל אלימות.
יש רק שתי סצינות שבהן ניתן לראות דם לשניות ספורות.
דווקא בצלצול כל הקטע המפחיד הוא פסיכולוגי.
לא איברים קטועים, אבל המראה של הקורבנות
של סמארה היה בהחלט מאוד מאוד מזעזע.
שאלה כללית.
מניין הגיעה העדנה הזו לסרטי אימה? יכול להיות שאני זוכר באופן סלקטיבי, אבל אני חושב ששנות התשעים, לפחות החצי השני שלהן, היו נקיות יחסית מסרטי אימה. נכון, היו סרטי ה"צעקה", אבל אלה היו מודעים מדי לעצמם מכדי להיות "סתם" סרטי אימה, לפחות לפי טעמי.
בשנתיים האחרונות, לעומת זאת, נדמה שיוצאים (בארה"ב) שני סרטי אימה בחודש, עושים בוחטה בשבועיים הראשונים להקרנתם ונעלמים ללא שוב. האם ישנו שינוי אמיתי בטעם הקהל, ואולי בעלויות ההפקה? או שאני פשוט התחלתי לקרוא דו"חקואים?
לי זה נראה שהם מחליפים את סרטי האקשן
המצ'וקמקים של שנות ה90 (כל סרטי האקשן של סטיבן סיגל\\שוורצנגר\\סטאלון\\ואן דם). היום, נראה לי, יש הרבה פחות כוכבי אקשן טוטאליים כאלה, שמוציאים סרטים עם תקציב עלוב בקצב מסחרר ואנשים הולכים אליהם על אוטומט. השם היחיד שאני יכול לחשוב עליו כרגע זה וין דיזל. ככה זה, מדי כמה זמן איזשהו ז'אנר זוכה לתהילה ואז מדרדר בצורה חדה בגלל אנשים שמנסים לנצל את המומנטום, זה קרה גם לקומדיות רומנטיות מתישהו, לא?
עניין חדש, יחסית
אין לי תשובה לשאלה שלך, אבל בביקורת שהתפרסמה כאן ל'ג'יפרס קריפרס' שיצא לפני ארבע שנים, התגובה השניה היא, פחות או יותר, "האמריקאים הדבילים האלו עוד לא הבינו שסרטי אימה הם ז'אנר נכחד?".
מה שעוד יותר נפלא בזה,
בליינד רפסודי הכריז בתגובה לתגובה הזו שהאייטיז שולתים. אמר ולא ידע מה הוא אומר – אפילו העשור המיותר הזה חזר לאופנה.
אבל לעניינו, אני תוהה אם לגלובליזציה, וליתר דיוק ליפניזציה של התרבות המערבית, אין השפעה על פריחת ז'אנר האימה.
שאלה מעניינת
זאת אומרת, אין ספק שישנה השפעה יפנית חזקה על הז'אנר בשנים האחרונות. אבל נשאלת השאלה מהו המצע התרבותי שהצמיח פופולריות גדולה כל-כך של סרטי אימה ביפן, מחד, וקליטה טובה כל-כך שלהם בתרבות האמריקאית בת ימינו, מאידך. מצד שני, יכול להיות שאין שום מצע – סתם עליה ונפילה רנדומלית של אופנות.
סתם ניחוש
אנ חושב שמדובר בשילוב של שני גורמים:
1.הצלחה מסחרית מפתיעה של סרטי אימה בסוף שנות ה-90 (צעקה, אני יודע מה עשית בקיץ האחרון, פרויקט המכשפה מבלייר, החוש השישי), בעקבותיה החליטו מפיקים שונים ששווה לקחת את הסיכון ולהשקיע בסרטים שעושים לצופה "בו!". עקב כך, התברר שקיים קהל לא מבוטל של זבלוני אימה (כפי שמציגים בצעקה) שישקיע את כספו בסרטים שכל המבקרים ירצחו בדקירות סכין. סרטים כאלה דורשים, מצד אחד, השקעה כספית נמוכה יחסית בזמן הצילומים ומצד שני, השקעה גדולה בפרסום שמוכיחה את עצמה שוב ושוב כמשתלמת. ניתן להוסיף לכך גם את העובדה שרבים מהמבקרים הפעילים כיום, נחשפו לסרטי סלאשרים וזומבים בצעירותם וחווים נוסטלגיה מסרט אימה סביר ומעלה. סרט אימה שגם מצליח להשיג ביקורות טובות (למשל הצלצול), הוא השקעה בטוחה והאולפנים ינסו לסחוט אותו עד טיפת הדולר האחרונה. לאחרונה, מנסים כנראה לשחק עוד יותר על קלף הנוסטלגיה ומציגים לקהל גרסאות חדשות לסרטים שהפכו עבורו לקלאסיקה.
2.כבר למעלה מעשור שהמזרח הרחוק הוא ה-דבר. בין אם מדובר בתורות זן ובודהיזם, סרטי פעולה קוריאנים, או קעקוע של אותיות יפניות שאמור להיות מסר לעולם (ולמעשה כתוב שם "אל תגלו לי שרשום לי על הכתף שאני אוהב את זה חזק ומאחור"), מאוד אפנתי להזדהות עם המזרח הרחוק. ישנם כמה סמלים בולטים, כמו מנגה ואנימה, סושי, הרקדניות של גוון סטפני וכו', כאשר יפן היא ההארד-קור של המזרח, אולי כי היא הדבר הכי קרוב לתרבות מערבית שיש באסיה. יחד עם זאת, מדובר בתרבות שעוד מקפידה על חלק גדול מהמאפיינים האקזוטיים והשמרנים שלה, דבר שמקסים את המערב. גם במאים כמו טרנטינו וסופיה קופולה הוקסמו מיפן, דווקא בזכות תרבות הפופ הכאילו אמריקאית שלה.
אם אני צודק במשהו כאן, אני מאמין שהשילוב של שני הגורמים הוא האחראי העיקרי לשטפון סרטי האימה בהשראת-המקור-היפני של השנים האחרונות. מצד אחד, זו השקעה כדאית למפיקים. מצד שני, אנשים נמשכים אוטומטית לכל דבר שבא מהמזרח הרחוק ובמיוחד מיפן.
אבל אלו גורמים בתעשייה
זאת אומרת, הגורם השני הוא גם גורם בדעת הקהל, אבל לא שמתי לב ששיווקו את 'הצלצול' כ"סרט אימה יפני" אלא כ"סרט אימה מפחיד". במלים אחרות, המשיכה של הקהל לסרטי אימה לא נובעת מהיותם יפנים, אלא מהיותם סרטי אימה – אחרת פשוט היו מביאים את המקור.
אני מבין למה כדאי להפיק סרטי אימה, אבל זה לא אומר שהקהל תמיד קונה את זה. השאלה היא למה הוא קונה את זה דווקא עכשיו. אולי אלמנט הנוסטלגיה הוא הסבר לא רע לתעשייה, אבל רוב הצופים של סרטי אימה הם צעירים. אולי, כמו שאמרת, תמיד יש קהל – אבל התעשייה לפעמים שוכחת את זה.
המממ. בעקבות מה שרז (מזל טוב!) כתב על עליית הפופולריות של סרטי אימה ביפן (רע לאנשים), ובעקבות הפופולריות של סרטי אימה בארצות הברית בזמן שיא האימה ממלחמה גרעינית, עלתה לי תיאוריה דבילית – יכול להיות שעליית הפופולריות של סרטי אימה קשורה ב-9-11? זאת אומרת, האמריקאים חיים עכשיו, שוב ולראשונה מאז נפילת ברה"מ-לשעבר, במצב של פחד; ולכן הקולנוע חוזר לעסוק בפחד.
אני מסכים מאוד עם התאוריה שלך
אני מסכים בעיקרון,
אבל, ומוזר שאני מכול האנשים אומר את זה, 9/11 לא יכול לשמש כהסבר-פלא לכול תופעה חברתית בארה"ב. סביר מאוד להניח שהקהל האמריקני רואה סרטי אימה כדי לחוות מחדש את הטראומה בתנאים מוגנים וידועים מראש, אבל זה לא יכול להיות כול העניין [לא שאני חושב שאתה חושב שזה כול העניין].
למשל, לצד תת-ז'אנר האימה הפסיכולוגי עולה כפורחת סוגת ה-Gore. קשה לי לראות את הקשר בין המפורשות הויזואלית החדשה הזו לבין 9/11, שכאירוע מצולם היה נקי יחסית מדם. ההצעות שלי הולכות לכיוונים קצת אחרים: אני חושב דווקא על סוג של מאבק בין-דורי בתוך הקולנוע עצמו, כשברקע נמצאת התחזוקתם של הניאו-שמרנים.
למיטב זיכרוני, שנות ה-90, בעיקר תחת ממשל קלינטון, היו שנים רעות למדי לסרטי אימה וטובות יחסית למין על מסך הכסף. אני מניח שיש לזה קשר לרוח הליברלית ששטפה את ארה"ב (לפחות את האליטות התרבותיות שלה). סרטי האימה מציירים תחושה של מצור, כאשר יצור מעוות או לא אנושי מתקיף, עקב טבעו וללא התגרות חבורה של אמריקנים יפים וצעירים. סרטי האימה, לפחות אלו שאני זוכר, הציגו יחס מאוד הדוק בין מין ומוות, כלומר, הזדיינת-נרצחת.
[כמובן, חייבים לסייג את התיאור הזה ולציין שלא כול סרטי האימה פועלים לפי המרשם לעיל. מצד שני, הוא כן צץ מחדש באופנים לא צפויים. האין "הוסטל" וריאציה מסוימת של הפרדיגמה הזו?]
נדמה לי שהנחות-היסוד הללו פחות תאמו לרוח-התקופה הקלינטונית: ארה"ב הפכה להיות בת יחידה לזמן-מה וחוותה רווחה כלכלית שגוררת אחריה, בדר"כ, פתיחות תרבותית. מבחינת מין מצולם, אני חושב שלמפורשות ויזואלית הייתה עדנה בשנים הללו מ"אינסטינקט בסיסי" דרך "נערות שעשועים" ו"לוליטה" ועד "אמריקן פאי". לא רק שהראו מין, הקולנוע חזר לעסוק בו, במנותק מענייני נישואים. נקודה אחרונה היא, שבעקבות טרנטינו, אלימות מפורשת יותר נעשתה מקובלת אף היא (ואולי בעצם היא הייתה תמיד מקובלת).
עשר שנים אחר-כך, המין נעלם מעל מסכי הקולנוע המיינסטרימי, והוא מתחבא יחד עם נישואי הגייז וה-pro-choice באירופה. למרות שז'אנר האימה כמו שאני מכיר אותו הוא ז'אנר שמרני, אני מאמין שהמפורשות ההולכת וגדלה של חיתוך ופריסת הגוף מהווה פיצוי על הפוריטניות המינית של הוליווד. מה שמסבך את העניינים עוד יותר היא חדירתו של הפורנו ללב (או לפחות לשולי הלב) של התרבות האמריקנית. לכאורה, הניכוס הזה היה צריך לגרום לשצף של סצנות-מין לוהטות בשוברי-קופות. זה לא קורה. זה לא קרה מכיוון שהמיינסטרים הפורנוגראפי עוסק פחות במין ויותר בשתי פנטזיות אלימות כלפי נשים והנהרת הגוף הנשי. ושתי התמות הללו, האלימות, ובעיקר הרצון והיכולת לחשוף לחלוטין את הבשר (הנשי) עד הסוף, עד העצם, יכולות להתממש בז'אנר סרטי האימה, כי אלימות לא-מינית, גם בעידן בוש, מאוד מקובלת.
בהקשר הזה, כדאי להזכיר את הריאליטי. הריאליטי מצטלב עם הפורנו מכיוון ששני הז'אנרים מבקשים להראות את "הכול", והם תיעודיים-לכאורה. למעשה, שניהם מבוססים על דילוג על הפור-פליי. רוצה לומר, הם מוותרים על כול החלקים המשמימים וקופצים ישר ללב העניין: החדירה, או הריב הגדול, או הבחירה בחתן, או הניפוי על-ידי SMS וכיו"ב. הריאליטי מצטלב עם האימה מכיוון שהוא מאפשר לצופים פנטזיה כפולה מצד אחד, הפנטזיה של להיות שם, ולחוות את הריגוש ו/או האימה, ומצד שני, ההפרדה בין "שם" ל"כאן", מכיוון שלצופים בבית יש (יותר) שליטה על מה, וממי, שנמצא בתוך הקופסא.
אני חושב שאין שום דבר מקרי בדומיננטיות החדשה של שלושת הז'אנרים הללו מכיוון ששלושתם מאפשרים לצופה להיות "כאן" ו"שם" באותו הזמן ומכיוון ששלושתם שואפים להראות את "הכול" את מה שהנורמות הקולנועיות/טלוויזיוניות לא מאפשרות להראות בדרך-כלל. בו בזמן, שלושת הז'אנרים הללו מתפתחים בתקופה שמרנית מאוד. כתוצאה מכך, הפורנו לא זוכה ללגיטימציה והוא נאלץ להתגנב אל תוך הז'אנרים המקובלים בדלת האחורית, דרך הקלות הבלתי נסבלת של הזיון שמוצגת גם בריאליטי וגם בסרט האימה.
הייתי מעז וטוען שהריאליטי והאימה מציעים סחורה מאוד אמביוולנטית. מבחינה פילוסופית וטכנולוגית, אלו ז'אנרים מאד ליברליים, שלא לומר רדיקליים, שמבקשים ללכת עד הסוף עם טכנולוגיה שמאפשרת להם להבהיר לגמרי את הגוף האנושי. יצא לי לראות סרט פורנו שבו, כמו בהליך רפואי, החדירו מצלמה לתוך הרקטום של אישה מסכנה, כדי להפוך אפילו את הבפנוכו שלה לאזור ארוגני. יש לכך מקבילות בשיטות ההרג היצירתיות שמציעים סרטי האימה; גם שם ההרג עוטה איזה אפיל מיני. הריאליטי משתמש בטכנולוגיה כדי להפוך, לא את הגוף אלא את הזמן-מרחב, לצפי (viewable) לחלוטין. כך שמצד אחד מדובר בז'אנרים שהם סוג של המשך ישיר של הנאורות והפרוגרסיביזם המדעי לא רק שידע הוא טוב, ידע הוא סקסי.
מאידך גיסא, את הנטיות הללו מסתירים תכנים מאוד שמרניים – קסנופוביה ופוריטניות מינית בסרטי האימה, ערכי משפחה, קפיטליזם דורסני ושיפור עצמי בריאליטי.
מעניין אגב, אם מישהו יכול לומר משהו על מצבו של ז'אנר האימה בשנות השמונים השמרניות.
נ.ב.
האם נכון לומר "אלו" על שמות-עצם זכריים, או שיש לומר "אלה"?
אתה טועה עובדתית
סרטי האימה חזרו להצליח בשיא תקופת קלינטון – זמן רב לפני שמישהו ניחש שבוש יהיה נשיא, או שביום אחד בספטמבר 2001 יתרסקו שני מטוסים אל תוך מגדלי התאומים.
לדוגמה – "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" 1 ו-2 יצאו ב-97 ו-98. "צעקה" 1, 2 ו-3 יצאו ב-96, 97 ו-2000. החשוב מכולם, לדעתי, הוא "פרוייקט המכשפה מבלייר" שיצא ב-99' – הוא הראה איך סרט אימה שנעשה בתקציב דל יכול להפוך לתופעה.
אפשר למצוא עוד, כמובן ("כפר הארורים" ב-95, בתור עוד סרט שקפץ לי לראש).
מאוד יתכן שהשטף האחרון הוא פשוט המשך ישיר של ההצלחה הזו (שאותה צריך להסביר, אבל תתכנה סיבות פרוזאיות).
אבל, אבל, אבל,
בסדרת "הצעקה" ו"אני יודע מה עשית" ישנם הומור ומודעות עצמית, וסוג של אירוניה מובנית, שחסרים ב(מעט) סרטי האימה מהשנים האחרונות שלי יצא לראות. הסרטים החדשים חוזרים למקורות הז'אנריים – הרבה חשיבות עצמית, מטאפיזיקה בגרוש וגועל-נפש. אפשר לומר שהם הרבה יותר, אה, פונדמנטליסטיים.
אבל, אבל, אבל,
אני לא חושב שיש לזה משמעות "עמוקה". עם העליה בכמות עולה גם כמות הזבל. בטח כשכל אולפן מנסה לצמצם הוצאות על מנת להגדיל את הרווחים.
אגב – בסדרת "אני יודע מה עשית" ממש לא היתה אירוניה ומודעות עצמית.
אה, עכשיו הבנתי את העלילה של השלישי.
אותו רעיון בדיוק עם דמויות אחרות כי ג'ניפר לאב יואיט העדיפה לעשות עוד סרט של גארפילד.
מה באמת עדיף- גארפילד או סרט אימה בוידאו?
להתאבד.
האם אנחנו יכולים להסכים
שדור שנות האלפיים של סרטי האימה ההוליוודיים אפל יותר, מפורש יותר ורציני יותר מאחיו הגדול?
שוב, מדובר בתפיסה מאוד סובייקטיבית, אבל סרטי שנות התשעים זכורים לי כבהירים וסטריליים מאוד, מעין "דוסון קריק" עם קטשופ. הסיבה הכי פרוזאית להאפלה הזו היא ההשפעה היפנית, אבל אני חושב שישנן עוד סיבות, מטא-קולנועיות.
אגב, "פרוייקט המכשפה מבלייר" הוא נקודת מעבר לא רק מהניקיון הניינטיזי לבארוקיות שלנו, ומנאראציה (narration, עילול) מודרנית לנאראצית פוסט- (כאשר המודעות העצמית של וויליאמסון היא רק ציפוי פ"מ על עוגה מודרנית למדי), הוא גם מסמל את הפיכת כוכב-האימה למיותר.
האם אנחנו יכולים להסכים
אני לא יודע. אני בהחלט לא מרגיש שראיתי מספיק סרטי אימה כדי לקבוע את זה בודאות, אבל זה נשמע לי סביר. בכל מקרה, ראוי לזכור שההבדלים אינם כה גדולים.
מה שמאפיין את סרטי האימה של שנות האלפיים
זה ששום דבר לא מאפיין אותם. 'הטינה' לא דומה ל'הוסטל', ששונה מ'שחר המתים' שבכלל לא מזכיר את 'פרוייקט המכשפה מבלייר'. יש הרבה תת-ז'אנרים שונים, חלקם מושפעים מהאימה היפנית, חלקם ממש לא. אפשר למצוא אלמנטים מסוימים שמשותפים כמעט לכולם (הסרטים האלה פונים בעיקר לבני נוער, ולכן הגיבורים/קורבנות כמעט תמיד יהיו בני נוער), אבל אפילו לאלה יש יוצאים מהכלל. אני לא יודע מה גרם לעלייה הזאת בפופולריות שלהם, אבל להאשים שוב את 9/11 זה קל מדי ולא משכנע.
אבל זה מה שהוא אמר
אני זה שהאשמתי את 9/11, ולזכותי יאמר שזאת הפעם הראשונה שאני עושה את זה.
לא שאני רוצה לתמוך בתיאוריה שלי במיוחד – כאמור, היא דבילית – אבל חראם על נמרוד, מה הוא כבר עשה?
"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", "אלו דברים שאין להם שיעור", וכו'.
תגובה מאוד מעניינת.
סרטי אימה תמיד היו ביפאן
(טוב, לא תמיד, אבל מאז שנות ה-50' לפחות). מה גרם לעלייה בפופולאריות שלהם בעשור האחרון? אם הייתי מחפש סיבות סוציולוגיות הייתי הולך כנראה על המשבר הכלכלי שפרץ שם והם לא הצליחו לצאת ממנו עד עצם היום הזה, ותופעות הלוואי שלו (אבטלה, פשע, התפרקות של משפחות). אם הייתי הולך על הסיבות ההפקתיות-טהורות – סופרים כמו קוג'י סוזוקי (זה שכתב את "הצלצול") לא רק כתבו רבי-מכר, הם גם סיפקו חומר-גלם לסרטים שאפשר להרים אותם בלי להזדקק לאפקטים מסובכים, וכשתעשיית האפקטים בקולנוע היפאני היתה מרוסקת לרסיסים כבר כמה שנים טובות* זה היה יתרון.
* הרצאה שלי על הנושא הזה, יכול להיות, בקרוב.
סליחה על הקטנוניות,
אבל נהוג לכתוב בעברית "דמיאן", לא "דאמיין" (אני אף מכירה מישהי בשם הזה).
אלך לראות את הסרט
ואם רק בשביל לראות את הילד הקריפי. חוצמזה, גם יש לי 666 במספר תעודת הזהות.
הילד דיימאן מזכיר לי מאוד...
את ביבי נתניהו בצעירותו.
מקריות? אני לא חושב כך…
אתה רומז שהכרת את ביבי כשהוא היה צעיר?
ואם כן, האם גם אז אמרו עליו: "יודעים שהוא משקר, לפי זה שהשפתיים שלו זזות"?
ביקורת מוצלחת לסרט,
שלא ראוי ליותר מסיכום בכמה משפטים פשוטים(לא,סתם,זה רק פיגר אוף ספיצ'.)- תסריט נוראי(גרם לי להיאנח בסבל שתי דקות לתוך הסרט),משחק גרוע של לייב שרייבר בתפקיד הראשי(ובכלל,לייב זה שם של כוסית נורבגית).ג'וליה סטיילס גרמה לי לרצות לקבור איפושהו את כל האנשים שטענו שאני דומה לה-גם זאת לא מעודף כישרון ודיאלוגים בטעם טוב.דיוויד טיוליס ומיה פארו מתבזבזים בתפקידי המשנה,הילד-אני לא בטוחה שאני יכולה לקרוא למה שהוא עושה "משחק",בימוי פתאטי ואפקטים של משחקי מחשב(כלומר אני חושבת.לו הייתי משחקת בחיי הרבה משחקי מחשב שאינם "מחלק/ת העיתונים"או המשחק של נוער העבודה בימי התום/שמאל,הייתי יכולה לומר זאת בנימה בטוחה יותר).
.
הצילום דווקא היה טוב,ולא,אני לא אומרת את זה רק בגלל שהצלם הראשי או מה היה ישראלי
אבל היי,ראיתי את זה בהקרנת חינם .עם אולם שלם שראה את זה בחינם.אז כמובן שנהנתי וצחקתי
כמו יהודייה טובה.אם הייתי משלמת על זה-זה כבר היה סיפור אחר לגמרי: ).
ביקורת מוצלחת לסרט,
אני עדיין לא מבין.
איך יכול להיות שאני היחידי שנהנה כאן?
כל כך נהניתי שהמלצתי לידידה ללכת לסרט (כמובן שהיא אחר כך אמרה שלא תיקח ממני יותר שום המלצה על סרטים…)
בשבילי זה היה כמו לצפות בסרט קאלט שכזה
שוב, אולי בגלל שראיתי גרסא אחרת שלו.
(זה מקום טוב לשאול: "גרסא" או "גרסה" ? במקום הזה דווקא נראה היה כאילו צריך לרשום "גרסה".)
הה, איזה אתר מופלא - כמעט אין שאלה שלא תמצא לה תשובה.
כתבה מספר 3346
הה, איזה אתר מופלא - כמעט אין שאלה שלא תמצא לה תשובה.
וואו.
אוקי, תודה לך!
אני לא מבין איך הם יכלו לעשות דבר כזה בלי להודיע חודשיים מראש
אדם צריך להסתגל לשינויים כאלה
פשוט חוצפא
תהייה - ממתי מגידו זה מדרום לירושלים?
אני גרה בעמק יזרעאל, זה 10 דקות מהבית שלי וזה בכלל לא נראה כמו כפר פלשתינאי. או שאולי יש עוד מגידו בארץ?
סרט סופר
אין לי מושג מה אמורה להיות הטענה הזאת… זה סרט מעולה ומומלץ בחום…
ההקפצות מדהימות ויש תחושה שדמיאן רודף אותך אחרי הסרט.
השחקנים מעולים והסוף גורם לתחושה של עוד!
אני מת לראות את הסרט השני והשלישי.
שימו פס על התגובה ורוצו לראות את הסרט. כל שניה שווה!