ביקורת: Old Henry

בשנת 2018 יצא הסרט "הבלדה על באסטר סקראגס" של האחים כהן. בסיפור הפתיחה של האנתולוגיה המערבונית הזו השחקן המצוין טים בלייק נלסון גילם קאובוי מזמר שהיה קטלני רק מעט יותר מכמה שהוא היה מעצבן (והוא היה מאוד מעצבן). זו הייתה הופעה כל כך נהדרת שאני לא אתפלא אם הבמאי והכותב של  "הנרי הזקן" פשוט כתב בהצעה שלו "טים בלייק נלסון הוא קאובוי, אבל הפעם לאורך כל הסרט". 

וזה בדיוק מה שקורה. אתם פה כדי לבלות שעה וחצי עם הנרי (טים בלייק נלסון): הנרי חוטב עצים, הנרי מאכיל חזירים, הנרי שוחט חזירים, הנרי מתווכח עם הבן שלו ווייט (גווין לואיס), הנרי יושב על הכיסא ונרגע אחרי יום עבודה קשה והשמש כבר יורדת ומעט האור טבעי שנותר מאיר את הפנים של טים בלייק נלסון בדיוק בצורה הנכונה כדי שהקהל יוכל להגיד: "יפה תואר הוא לא, אבל בשמחה הייתי בוהה בפרצוף הזה עוד שעה וחצי." 

טוב, אני מגזים. לסרט יש עלילה, די טיפוסית אפילו. בחור בשם קארי (סקוט הייז) בורח משלושה בוקרים קשוחים למראה. הם לבושים כמו שומרי חוק אבל ההתנהגות שלהם לא נראית מי-יודע-מה חוקית, אפילו בתקופה שבה החוק העיקרי היה "אל תעצבנו אותי, יש לי אקדח". פצוע ומדמם, קארי מוצא עצמו בחווה של הנרי והבן שלו וייט. הנרי מחליט לעשות את המעשה ההגון (אך המטופש) ולטפל בזר המסתורי בעל האקדח שיש לו טיפה יותר מידי כסף בכיסי האוכף שלו. מה שאומר שאותם "שומרי חוק" בהנהגת קטצ'ם (סטיבן דורף, גיבורם של יותר סרטי ב' משידעתם שקיימים) ידרשו להיכנס לבית של הנרי, ואם הנרי ימשיך לסרב אולי הם יחזרו עם עוד כמה חברים, שגם להם יש אקדחים ורובים והרבה כדורים. בינתיים, וייט ממשיך להתעצבן על אבא שלו ששומר אותו מבודד בחווה הקטנה ובחיים הקטנים שלהם הרחק מהציוויליזציה. אבא שלו הוא כזה אפס שבחיים לא יצא מחוץ לחור הזה ובוודאי לא יודע איך להשתמש באקדח ו- היי, מה זה שם בתוך הארון?

כבר ראיתם מיליון וריאציות על הסיפור הזה, עוד מימי "בלתי נסלח", חלקן לא מוגבלות אפילו לז'אנר המערבון ("סתם אחד" שיצא השנה משחק בטריטוריה דומה): הגבר השקט והפשוט שמסתיר עבר מפואר ועמוס באקשן; הוא השאיר אותו מאחוריו לטובת ימים פשוטים יותר, אבל לפעמים מגיע הזמן לחזור לאוכף (מטאפורית) ולחגורת האקדח (מילולית) ולהראות לעולם שהוא לא איזה כלומניק שוחר שלום אלא גבר-גבר. כי אלימות זה אולי רע, אבל זה נראה מגניב על המסך.

וכאשר האלימות מגיעה היא מבוצעת בחן מספק. יש בום וטראח ועוד קצת בום, והכל מצולם באופן ברור וישיר. מה שיותר חשוב – הבמאי פוטסי פונסיורלי מבין שיש לו תקציב ומקום מוגבלים ושהבנייה של האקשן במערבונים חשובה לפחות כמו האקשן עצמו. אחרי הכל, מה שזוכרים מ"הטוב הרע והמכוער" אלו לא השליפות עצמן, אלא את כל התהליך שמוביל אליהן. פונסיורלי הוא לא סרג'יו ליאונה, אבל רואים שהוא ללמד בבית הספר על שמו.

בלייק נלסון נראה טוב עם אקדח ביד (אם כי בלייק נלסון נראה טוב על המסך לא משנה מה הוא עושה). בהחלט אפשר לדמיין אותו מופיע בתור גיבור בסרט טיפוסי יותר, כזה שבו הבחור הטוב שולף במהירות הברק אקדח בכל יד ומנצח תריסר אנשים רעים. יש משהו בתסריט שמושך כל הזמן לכיוון הזה, משיכה שנהיית חזקה יותר ככל שהסרט מתקדם; כאילו הוא לא יכול לדמיין קליימקס מחוץ לקאנון המערבוני: הדו קרב בצהרי היום, השולף המהיר במערב, הכובעים הלבנים מול הכובעים השחורים… וככל שהסרט התקדם לכיוון הזה ככה נהיה לי ברור שאני פחות מעוניין לראות אותו.

כי אני פשוט רוצה לראות את טים בלייק נלסון ואת הבן שלו מנהלים חווה. יש בחיים יותר מקרבות וקונפליקט לא חייב להיות פיזי כדי שהסרט יהיה מעניין. אבל אני מניח שאני לא צריך להתלונן יותר מדי: בסטנדרטים של היום הסרט הזה הוא כמעט דרמה קאמרית, בטח שמבחינת מספר המיקומים והדמויות – שניים-שלושה אנשים בחווה באמצע שומקום – ואף אחד לא מאיים על שלום העולם או העיר או אפילו הכפר. ויש היסטוריה די מכובדת לסרטי מערבונים שמציגים גיבור שמסרב, מסרב, מסרב לירות. והסרט מציג את הסירוב הזה בהערכה… עד לרגע בו שולפים אקדח בכל מקרה, כי זה מה שהז'אנר דורש.

השאלה היא, בסופו של דבר, מה באים לראות. אני באתי במחשבה שאני הולך לראות סרט על בני אדם, על אנשים פשוטים חיים את החיים הפשוטים שלהם. אלה דברים שקשה להראות באופן מלהיב, אבל עם השחקן הנכון זה בהחלט אפשרי. אלא ש"הנרי" בכלל רוצה להיות סרט על אגדות, על הענקים שהלכו במערב הפרוע – לא האמיתי, אלא המערב הפרוע שקיים בדמיון הפופולארי שלנו. ונו, גם אם לא קיבלתי את מה שאני רוצה קשה להתלונן: תנו לבנאדם את טים בלייק נלסון בכובע הנכון ונתתם לו את העולם. כל מה שהסרט עושה מעבר לכך הוא בבחינת בונוס.