ביקורת: אופסייד

אם לעשות הכללות נוראיות וסטריאוטיפיות, "קולנוע איראני", או ליתר דיוק "קולנוע איראני שיוצא מחוץ לאיראן", הוא קולנוע שמערבב את הקו בין קולנוע תיעודי לעלילתי. כן, לא כל הסרטים האיראנים עונים על הרעיון הנ"ל במדויק, אבל גם אלה שנצמדים לקו העלילתי הושפעו לא מעט מאסתטיקה תיעודית של קלוז אפים רועדים של מצלמה שמוחזקת ביד.

לרוב, הסגנון הזה (ובכלל הקולנוע האיראני שמשווק לקהל הבינלאומי) הוא לא כל כך קומי – הסרטים האיראנים נוטים להיות יותר פילוסופיים, הגותיים, מהורהרים; על המוות, החיים, החברה, ועוד שלל נושאים כבדים. כשהם לא כאלה, אז הם סתם דרמות: כנראה בגלל שפשוט רוב הקולנוע האיראני הוא קולנוע פסטיבלי, וסרט קומדיה (שהוא באמת קומדיה) שנהיה להיט בפסטיבלים הוא נדיר כמו בחירה מוצלחת לשיר השנה ברדיו – קורה פעם בכמה שנים, אבל הדגש הוא על "כמה שנים". וסרטי ספורט? נדירים כמו שירי סקא-פאנק ברדיו – כלומר, אף פעם.  

לכן מפתיע לגלות את "אופסייד" – קומדיית אינדי על כדורגל של הבמאי האיראני חביב הפסטיבלים ג'אפר פאנהי, שמוכר בעיקר בזכות המעללים על איך המשטר האיראני מונע ממנו לעשות סרטים ואיך הוא בכל זאת מוצא פעם אחר פעם דרך לעקוף אותם ולשחרר עוד סרט לקהל העולמי ולזכות בפרסים בפסטיבלים נחשבים בעוד הוא במעצר בית, כולל יצירת סרט ששמו הוא "זה אינו סרט".

את "אופסייד" הוא עשה לפני הצרות המשפטיות שלו מול הממשל שם, ואפשר למצוא בו ניצנים לחתרנות שלו, או לכל הפחות לעמדה המורכבת שלו מול הממסד: הסרט מספר על חבורת נערות שמתחזות לבנים על מנת לצפות במשחק הכדורגל במשחקים המקדימים למונדיאל ב-2006 בין בחריין ואיראן. כמו שאמרתי, הסרט משחק על אלמנטים בין התיעודי לפיקטיבי – הסרט צולם במשחק המקדים האמיתי של איראן מול היריבה שלה, בלי דרך עבור הבמאי לדעת מה תהיה התוצאה שלו. לצערן, הנערות לא מצליחות להתגנב למשחק ונתפסות על ידי שוטרים וחיילים שתפקידם הוא לוודא שבנות לא ייכנסו למשחקים, ועל כן את רוב המשחק אנחנו מעבירים בכלא המאולתר של הבנות הרחק מההתרחשות וההתרגשות שבמגרש. 

"אופסייד", בעצם, הוא סרט ספורט בלי החלק של הספורט: אנחנו אמנם נמצאים במרחק יריקה ממשחק כדורגל מכריע עבור מדינה שלמה, אבל את החוויה של המשחק אנחנו בעיקר שומעים: מהקהל, מהשומרים שמדברים על מה שקרה, מדיווחי רדיו. זה קצת פחות מרגש ומלהיב מסרט ספורט רגיל שבו אנחנו נמצאים בנעליים של השחקנים הראשיים, מרגישים כל סל, גול וחבטה וסופרים את השניות לסיום עבור הנקודה המכריעה לקבוצה שאנחנו אוהדים, אבל אין ספק שזה מצליח להעביר התרגשות אחרת – את הרגש של הצפייה והאהדה בקבוצה ובמשחק חשוב. וספציפית, את ההתרגשות להיות מחוץ לאירוע גדול שאתה מת להיכנס אליו אבל לא יכול: את רסיסי המידע, ניסיונות הבריחה, ואת זה שעושים כל מה שאפשר כדי להתקרב כמה שיותר, אפילו אם זה נוגד את המוסכמות החברתיות, ובמקרים מסוימים: את החוק.

כפי שאפשר להבין, זה לא ממש סרט "גדול": אין בו התרחשויות דרמטיות קורעות לב, וגם לא בלגנים ושיגועים קומיים: אחרי המשחק לא מגיעים השחקנים כדי לגלות לנו שמדובר בבנות שלהם או משהו, ומצד שני הבנות בשום שלב לא שופכות קרטון קליפות בננות על מנת שהשוטרים יחליקו והם יוכלו לברוח. אבל זה שאין דרמות גדולות או התפתחויות מורטות עצבים, לא אומר שאין דרמה בכלל. היעדר הדרמה הגדולה נותן לסרט זמן ומקום לדמויות שלו לתת ביטוי לעצמן ולסיפורים הקטנים שלהן: יש בסרט מספר נערות, כל אחת עם סיפור משלה, ואיתן נמצאים השומרים שלהן שמתחילים להכיר אותן בעל כורחם. זה סרט קטן אבל שובה לב, בדיוק בזכות הסיפורים הקטנים, כי אמנם זה לא בדיוק משתווה לדרמת אוסקרים או סרט אקשן, אבל עבור הדמויות שבסרט הן לא קטנות, והן קריטיות, וכל שנייה שהן מחוץ למשחק כואבת להן – וכשכואב להן, אז גם כואב לך. 

אם אף פעם לא ראיתם סרט איראני, "אופסייד" הוא נקודת כניסה טובה. כלומר, "פרידה" הוא נקודת כניסה יותר טובה, כי הוא לא ממש מרגיש כמו סרט איראני אלא יותר כמו דרמה הוליוודית שבמקרה צולמה באיראן, אבל "אופסייד" הוא נקודת כניסה טובה לסגנון האיראני שתיארתי בגסות בתחילת הביקורת. הוא מציג לקהל הרחב הרבה שטיקים של הקולנוע האיראני, אבל משאיר הכל נהיר, ברור, מצחיק ומרגש – ובכך נותן חוויית צפייה ייחודית עבור הצופה.