תשע מלכות

מאת
קיפוד
– פורסם ב 9 בינואר 2003Posted in: ביקורות

במקור: Nueve reinas
תסריט ובימוי: פביאן
ביילינסקי
היה יכול להיות במאי:
דייויד מאמט
שחקנים: גסטון פאולס,
ריקארדו דארין, לטישיה
ברדיסה, תומס פונזי

חואן ומרקוס, שני ארגנטינאים בבואנוס איירס.
בואנוס איירס של הסרט היא לא מקום זוהר, עתיר רומטיקה ושקיעות נוגות. העיר אפורה ומלאה באנשים אפורים, קשי יום. ואנשים הם כבשים, בכל מקום, גם בבואנוס איירס. וכאשר יש כבשים, הזאבים סופם שימצאו את הדרך.

וכך מתוודעים אנו לשני הזאבים, חואן ומרקוס. זוג נוכלים קטנים, החיים על תמימותם של זרים. חואן (גסטון פולס) הוא הטירון מבין השניים. איש טוב לב, בעצם, בעל מראה הילד הטוב, שנאלץ לעשוק אנשים כדי לעזור לממן הגנה משפטית לאביו שבכלא. שוחד לשופט עולה לא מעט, אבל חואן צבר כבר סכום מסוים, ולא צריך עוד הרבה. אבל הוא באמת לא עוסק בפרוייקטים גדולים. פה ושם כמה עשרות פזוס.

מרקוס הוא ההיפך הגמור: איש חסר לב, שהיה מוכר את אימו בעבור שקלי כסף בודדים, וחלילה לו מלהניח לעובדה שאימו נפטרה מזמן להפריע לו. הוא גם לא נראה נחמד כל כך, ולפיכך עליו לעבוד קשה יותר בכדי שאנשים יבחינו בו. הוא אוסף את חואן לאחר שזה הסתבך במכולת קטנה, כאשר הבינו הילידים שהוא מנסה לדפוק אותם. הוא מחלץ את חואן מהבוץ, ומציע לו לחבור אליו, ויחדיו יוכלו לכבוש את העיר. מרקוס מבטיח לחנוך את חואן, וללמד אותו תרגילים חדשים. הוא כבר ראה הכל, מרקוס. ולגמרי במקרה, השותף הקבוע שלו נעלם. לבד קשה לאיש הגון לרמות בארץ אוכלת יושביה. יחד יידעו ימים טובים יותר.

עוד הם מסתובבים להם בעיר האפורה, "חבר" נושן של מרקוס מזעיק אותו לעזרה. החבר המזדקן נפל למשכב, באמצע המזימה האחרונה שלו, ניסיון למכור בולים מזויפים לאיש עשיר.

אני יודע איך זה. גם אני אספתי בולים כשהייתי קטן. לרוע המזל, גדלתי בדור בו הדבר היחיד שצמח בתיבת הדואר הם חשבונות הטלפון והחשמל. מכתבים אמיתיים, כאלו עם בולים, היו דבר נדיר ביותר. וכשכבר היו כאלה? משלוחים פנים ארציים. ומה יעשה ילד חיפאי שיודע שעליו לאסוף בולים, כי הרי כולם בספרים עושים את זה? יקנה אותם, כמובן. כן, היו לי אלבומים עתירי בולים, שכמעט כולם נקנו בחנות צפופה ברחוב הרצל. לפחות בית דפוס אחד הרוויח טוב על גבם של הורי. גם אם סביר להניח שלא אחת הבולים שקניתי היו מזויפים, זיוף איכותי ואומנותי כמו של "תשע המלכות" לא נפל לידי. וגם אם היה נופל – לא הייתי יודע במה מדובר, בכלל.

אותן "תשע המלכות" הוא גליון בולים נדיר ויקר ערך עד מאוד, שמקורו ברפובליקת וואימר, או כפי שהיא ידועה כיום, גרמניה. ולצמד הרעים שלנו יש עתה כאלו בולים. לא הבולים המקוריים, חלילה, אלא זיוף, מעשה ידיו של חברו הזקן של מרקוס. יצירת מופת, אשר הושקעו בה דם, יזע ודמעות במינונים שווים. והנה האיש העשיר, אספן בולים ידוע, עומד לעזוב את ארגנטינה, ויש רק עוד יום או יומיים למכור לו את הזיוף, ולהרוויח סכום נכבד. הזדמנות של פעם בחיים!

נשמע חשוד? בצדק.
מהר מאוד נופל הסרט לתבנית המוכרת של סרטי נוכלים, בה כולם דופקים את כולם. לא פעם התחשק לי לצעוק – "מרקוס, פקח עינייך! חואן, פקח עינייך!", אבל התאפקתי. לא נעים. וכבכל סרט נכלים תבניתי, מישהו כאן מושך בחוטים. האם זה מרקוס? חואן? חברו הזקן של מרקוס שדאג לזה הזיוף? ואולי אחותו החיננית של מרקוס, ש"במקרה" עובדת באותו מלון?

וכאן המכשלה. אחרי שניים-שלושה-ארבעה סרטים כאלו, התבניות נעשות ברורות, ו'תשע מלכות' לא מצליח להתנתק מהן. גם אם הפרטים הקטנים של המזימה לא היו ברורים לי לפני סוף הסרט, הרי שהתוכנית הגדולה התגלתה כבר קודם, ולא מרצונה הטוב. בסצינה הסופית, בה נקשרו כל הקצוות הרופפים (סצינה שהיא אגב מחווה ל-'House of Games' של דיוויד מאמט), לא היה הרבה שהצליח להפתיע.

בעצם, אם דיוויד מאמט היה דובר ספרדית, יתכן מאוד שכך היה נראה סרט שלו. לפחות שלושה מסרטיו, 'העוקץ הספרדי', 'השוד'
ו-'House of Games', בנויים בדיוק לפי אותה תבנית. ראית אחד מאותם סרטים? ראית את כולם. ראית שניים מהם ואת עדיין מאמינה למה שיש לדמויותיו של מאמט לומר? תמימה. וזאת הרי הבעיה כאן. אם אני לא מאמין למה שיש לדמויות לומר, הרי שהסרט לא יעבוד. והוא לא. חמור מכך, כאשר בונים רשת של שקרים, כאשר אחד מסתמך על השני, לא ניתן לעשות זאת ללא יסודות מוצקים. וכאן, כאשר העלילה נפתרת והקצוות נקשרים – אנו מגלים שהבסיס הוא לא משהו. שאם חוזרים אחורה לאירועים שהתחילו את השתלשלות העניינים – הם לא מאוד הגיוניים. הרגשתי נבגד.

השחקנים די חינניים, אגב. קל להם, הם דוברים ספרדית. שפה יפה ומתנגנת. אבל משהו עדיין מלאכותי וקשיח בהתנהלות שלהם. מאחר ולמרביתם זאת אינם ההופעה הראשונה בקולנוע, אני מניח שהאשם הוא בבמאי, פאביאן ביילינסקי, שזה הוא סרטו הראשון.
מבין הדמויות המופיעות בסרט, יצוין לשבח חיוכה של לטישיה ברדיס, המפציע לעתים נדירות מדי על פרצופה החמור, בתפקידה כ"אחותו של מרקוס". לו רק היתה מחייכת יותר, לא הייתי מחפש היגיון בסרט, או מצליח להפעיל ביקורתיות מכל סוג שהוא – הייתי רק יושב ומתמוגג אל מול החיוך.

בתקופה שחונה קולנועית כזאת שעוברת עלינו, הסרט בהחלט יכול להיחשב כראוי לצפייה על ידי שתי קבוצות של אנשים: ראשית, אלה שלא שחקו עד דק את הז'אנר, ומסוגלים עדיין להיות מופתעים. הקבוצה השנייה היא של אלו המכורים לסרטי טוויסט ונכלוליות. ועל אלו, אתם יודעים מה אומר מוסר ההשכל – "מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה".

תגיות: