במקור: Notes on a Scandal
במאי: ריצ'רד אייר
תסריט: פטריק מרבר
על פי ספרה של זואי הלר
שחקנים: ג'ודי דנץ', קייט בלנשט, ביל ניי, אנדרו סימפסון
אתם בטח זוכרים את המורים שהיו במערכת יותר מדי זמן – אלה שהילדים ינקו מהם כל טיפת חיות ואידיאולוגיה, ונשארה רק יכולת על-אנושית להשליט משמעת; מורים שבמבט אחד מסוגלים להפוך את הדם שלך לג'לי ואת חוט השדרה לפודינג. אה, אתם לא זוכרים. נו, בטח: אתם המשכתם בחיים, והם, לעומת זאת, עדיין תקועים בדיוק באותו המקום.
ברברה קובט (ג'ודי דנץ', M מבונד, 'גברת הנדרסון גאה להציג', 'רידיק', 'איריס וג'ון' ואיפה לא) היא בדיוק מורה כזאת. כבר לפני עשרות שנים היא שכחה למה התחילה ללמד, ומאז היא ממשיכה מתוך הרגל ומיומנות, ובעיקר, כי אין לה שום דבר אחר בחיים. ברברה היא רווקה מזדקנת, שחיה רק בחברת החתולה שלה, המחשבות שלה, והיומנים שהיא ממלאת, דף אחר דף, יום אחר יום, מחברת אחר מחברת, שנה אחר שנה, מאז שהייתה ילדה. בהעדר חיים משל עצמה, ברברה נהנית לבקר את חייהם של אחרים. באוצר מילים עשיר, גישה מרושעת נוטפת הומור ציני, וחוסר רחמים מוחלט, היא מנהלת דיאלוגים עם היומן שלה בכל רגע נתון, ואז מעבירה אותם לנייר בערב. למזלנו, אנחנו בסרט – ולכן המחשבות של ברברה נשמעות כל הזמן ברקע, בוויס-אובר שמלווה את מרבית הסצינות.
יום אחד מגיעה לבית הספר מורה חדשה לאמנות – שיבא הרט (קייט בלנשט, 'בבל', 'שר הטבעות', 'הטייס' ואיפה לא). בכמה אבחות לשון בלתי נשמעות (חוץ מלנו, כמובן) ברברה מנתחת את המורה החדשה, מפרקת אותה לגורמים, ומחליטה ששיבא חסרת עניין, אם כי אסתטית. אבל אז שיבא מחייכת לכיוונה של ברברה, וזו נזכרת כמה היא בודדה. כאשר, בדחף רגעי, היא מסייעת לשיבא להשתלט על מהומה בכיתה שלה, השתיים נהיות חברות. מבחינתה של שיבא, מדובר בחברו?ת שטחית של מקום העבודה, אך מבחינתה של ברברה, הסכר נפרץ, ושיבא תופסת מקום הולך וגודל במחשבותיה-חייה. שיבא מזמינה אותה לבקר בביתה, והיא פוגשת את בעלה המבוגר ריצ'ארד (ביל ניי, 'שודד הקאריביים: תיבה של איש מת', 'הגנן המסור', 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' ואיפה לא), את בתה פולי ואת בנה בן, שהוא בעל תסמונת דאון. שיבא מתוודה שהיא מרגישה קצת לכודה, ובמוחה של ברברה מתרקמות תוכניות זדוניות, שבסופן תבין שיבא מה היא באמת רוצה, ואיפה האושר הגדול מחכה לה.
אלא שאז, במקרה, מגלה ברברה סוד נורא ששיבא מסתירה. לאחר שחמתה בוערת בה והיא מכריחה את שיבא לספר לה את כל הפרטים, היא פתאום מבינה: מדובר בהזדמנות פז! כעת, שיבא תהיה אסירת תודה כל כך שברברה לא מגלה את הסוד, שאין סיכוי שהיא לא תיפול ברשתה. ברברה הולכת ומהדקת את הקשר, אלא שהעניינים יוצאים משליטתה, ובעיקר – שאר השחקנים במחזה שבנתה לעצמה בראש לא משחקים רק לפי הכללים שלה.
את 'רמז לסקנדל' ביים ריצ'רד אייר, במאי תאטרון וותיק ועטור פרסים, שגם ביים כמה סרטים לאורך השנים (המוכר שבהם הוא 'איריס וג'ון'). הסרט סובב סביב דמותה של ברברה באופן ברור ומופגן, וכמעט כל השיחות בו הם מונולוגים של ברברה או דיאלוגים שלה עם שיבא. אך למרות זאת אייר מצליח לברוח ממלכודת המחזה המוסרט. כן, הסרט מסופר מנקודת מבטה של ברברה; כן, היא מרוכזת מאוד בעצמה; לא, דמויות המשנה לא נזנחות, התפאורה אינה מינימליסטית והמצלמה לא קפואה במקומה. אייר עושה את עבודתו נאמנה, בלי טריקים מיותרים, ונותן לסיפור החזק ולשחקנים המיומנים לעשות את העבודה שלהם. את מרכז הבמה תופסות שתי הגיבורות המרכזיות, ברברה ושיבא. בלנשט, הזיקית האנושית, משרטטת בצורה מדויקת אישה נורמלית, עם תסביכים נורמלים, ומשבר גיל העמידה נורמלי, שלקחה צעד אחד יותר מדי אל מחוץ לנורמה. דנץ', שבמחי תסרוקת הפכה מדיים בריטית מכובדת ונאה לסבתא הפולנייה של כולנו, גרמה לי להבין ולעתים אפילו להזדהות עם הלך מחשבתה של אישה, שככל שאנחנו מכירים אותה יותר אנחנו מתעבים אותה יותר.
הסרט מצטיין בשני תחומים נוספים, והם אלו שהופכים אותו לשווה במיוחד לצפייה. הראשון והמרכזי שבהם הוא התסריט. כיוון שלא קראתי את הספר, אני לא יודע אם הקרדיט מגיע לתסריטאי מרבר או לסופרת הלר – אבל בזכות המונולוגים שברברה קובט חולקת איתנו, היא הופכת מסתם אישה ממורמרת ואובססיבית לאישה ממורמרת, אובססיבית וחדה כתער, בעלת כשרון ספרותי מרשים והשקפת עולם מרתקת (גם אם אכזרית להחריד). מתי, בפעם האחרונה, שמעתם את המילה quotidian נאמרת במשפט, ועוד מסיבה טובה? הבעיה היחידה היא שהתרגום של הסרט לעברית כושל, שוב ושוב, בהעברת הדקויות (ואפילו בהבנה פשוטה) של דבריה של ברברה. ובלי הדקויות, הסרט נראה מלודרמטי מדי.
התחום השני הוא הפסקול . בלי להתבייש, פיליפ גלס הלחין פסקול דרמטי, רועם, אמוציונלי מאוד – שבכל סרט אחר היה מסיט את תשומת הלב. אלא ש'רמז לסקנדל' (עוד תרגום כושל, אגב) הוא סרט על אנשים קיצוניים ואירועים קיצוניים, ולכן הפסקול מוסיף לחוויית הצפייה, ולא גורע ממנה. ובכל זאת, ברגעים שנדרש שקט – רגע כואב במיוחד בין שיבא לבעלה, שכולו שפת גוף – הפסקול משתתק.
'רמז לסקנדל' עשוי במשיכות מכחול עזות וצבעים חזקים – אך הביצוע שלו טוב כל כך, עד שכל תתי הגוונים נשארים ברורים וחיים. אל תטעו לחשוב כי אם הסרט בריטי עד לשד עצמותיו הוא בהכרח מינורי או מינימליסטי. 'רמז לסקנדל' יכניס אתכם למשך שעה וחצי לראש של ברברה קובט, אישה לא נעימה, שמתבוננת על מעשים לא נעימים ומגיבה אליהם בצורה מאוד לא נעימה. זה, מסתבר, לא ממש נעים, ולפעמים אפילו מדכא, אבל מהיר, דרמטי – ומצוין.
וואו עשית לי חשק לראות ת'סרט
וואו עשית לי חשק לראות ת'סרט
גם לי = ביקורת מעולה
השאלה אם לחכות שיצא בדויד כדי שאוכל לראות בלי תרגום שיפגע בסרט
ראיתי את הסרט
ואני חייבת להסכים עם כל מילה שאדם קלין אורון כתב.
סרט מעניין, עשוי היטב עם צוות שחקנים נפלאים ובהחלט שווה השקעה של 35 ש"ח
אבל אני רוצה לדבר על משהו יותר ספציפי: המשחק של ביל ניי.
מה שנפלא במשחק שלו ושמתי לב לזה רק בסרט הזה (למרות שראיתי רק שני סרטים בהופעתו: רמז לסקנדל, שודדי 2 ואת הופעתו מגנן המסור אני לא מצליחה להיזכר)
זה שהמשחק שלו מאוד אמוציונלי, מאוד דרמטי אם תשימו לב להופעתו בסרט תמצאו שפת גוף חזקה והבעות פנים חזקות עוד יותר. (כל -כך חזקות הנ"ל שאם לדוגמא הייתי שמה את הסרט על "השתק" הייתי חושבת שהוא משתטה ומגזים במשחקו…)
אבל הוא לא מגזים במשחק שלו הוא לא נסחף בתפקיד ושם לדעתי, נמצא הכישרון שלו-להגיע לקצה היכולות הדרמטיות שלו אבל לא ללכת לאיבוד בתוכן.
ואם מותר לי לציין עוד דבר קטן: אותו דבר מצאתי גם אצל סידני פואטייה.
התגובה בעיקר מתייחסת לסצינת העימות בינו לבין שיבא.
אכן סרט מצוין.
ראיתי בהקרנת טאום בכורה בסינמטק, ודווקא התרגום לשם שהם נתנו, "מחברות הסקנדל", נראה לי קביל לגמרי, מה שהגביר את ההפתעה שלי כשראיתי את התרגום החדש.
הסוף הבעית אותי מאוד. יצאתי משם בתחושה שקיימים אנשים כאלה, שיהרסו חיים של אחר בהינף יד, והם מסתובבים בינינו, בחופשי. בררר.
אכן סרט מצוין.
לגבי התרגום: בקטע הפתיחה רואים שורות-שורות של יומניה של ברברה, ועל רקע זה מופיע שם הסרט Notes of a scandal. באנגלית זה רומז כמובן ל"רשימות" ומתייחס ליומנים. בעברית היה אולי מוצלח יותר לתרגם "סימנים לסקנדל", שאיכשהו שומר על משהו ממשחק המילים.
ממשיך עם ההמלצות החמות. קשה לחשוב על דבר אחד רע בסרט הזה, ובמיוחד מסכים עם הנושא של התסריט. הVOICE OVER של ברברה נשמע לפעמים כמו שירה. הסרט מאוד אנגלי במובן הטוב כמובן. לגבי הפסקול, שמעתי אותו לפני שראיתי את הסרט בגלל שאני מטורף על פיליפ גלאס והוא פסקול מדהים במיוחד בסוף הסרט (שמשום מה הוא תחילת הפסקול בדיסק) – אני אפילו הייתי מגביר אותו בקטעים מסויימים בסרט
מסכים איתך לגבי התסריט
לדעתי הוא היה די בנאלני ולא הצליח להתרומם. אבל, בעוד שבדרך כלל שחקנים טובים לא מצליחים להציל תסריט גרוע, בסרט הזה זה קורה- הוא הופך למוצלח אך ורק בזכות המשחק.
עוד דבר לגבי התסריט והבימוי(
?)
חברה טובה שלי, שהיא פעילה בקל"ף (קהילה לסבית פמיניסטית) ממש התעצבנה מהדרך הסטריאוטיפית שבה מוצגת הלסבית המזדקנת, האינטיליגנטית והמרושעת, וטענה שהסרט מעודד לסבופוביה (יש מילה כזו?).
חשבתי על זה קצת, ואני לא מסכים
דמותה של ברברה (לא הצגתה של הדמות; דמותה ממש) היא, אכן, דמות מרושעת ואכזרית. אלא שהיא גם די אמינה ומאוד יוצאת דופן. גם מה שדמות ההומו עושה ב'אלים ומפלצות' הוא מנפילוציה אכזרית, אז מה? שני המקרים לא חוטאים למורכבות המצב האנושי, ולכן לא ניתן לקרוא להם סטריאוטיפים או הומופוביים.
אגב, להניח שלהומואים וללסביות יש יותר סיכוי להיות בודדים בגיל מבוגר (ולהמשיך את התסריט מההנחה הזו, למשל למחוזות הכיעור שהבדידות גורמת לנו לגלות בעצמנו) נראה לי סביר למדי.
הגעתי למסקנה
אבל קודם כל, כל הכבוד על הביקורת, אני רצה לראות את הסרט.
ועכשיו למסקנה: כל שמות הסרטים שיש בהם קצת משהו מחוכם-בא התרגום הישראלי והורס. ואפילו לא מחוכם- נראה ששמות הסרטים בארץ נקבעים ע"י אנשים שלא ראו את הסרט ופשוט מתרגמים אותו תרגום ישיר, וכך זה מאבד את כל הפואנטה.
בדרך כלל אני מנסה להתאפק בנושא התרגום
בעיקר כי לרוב, בסרט עצמו, הוא יעיל. כאן, דווקא בשם הסרט יש פספוס קל יחסית: איבדו משחק מילים חשוב, אבל שמרו על חלק מהמשמעות.
אלא שציינתי את זה בביקורת בכל זאת בגלל התרגום בגוף הסרט: הוא פשוט חוטא לאנגלית הנהדרת של ברברה קובט, לא רק בחוסר יכולתו לשמור על אותו משלב שפה, אלא ממש בחוסר יכולת להבין את מה שהיא אומרת באנגלית מסובכת מדי. עם כל הכבוד לכך שמדובר בתרגום של סרט ולא של ספר, עדיין, כל מי שקורא לעצמו מתרגם צריך שיהיה לו לפחות מילון טוב אחד בבית.
בדרך כלל אני מנסה להתאפק בנושא התרגום
ואוצר מילים משל עצמו.
זה פשוט מדכא שאפילו התירגומים באינטרנט לפעמים טובים יותר מהרשמיים. המתרגמים הרשמיים או מאד מתעצלים או לא יודעים נהדר את השפה וזה פספוס ענק.
למרות שאני משתדלת לראות בלי הכתוביות בדר"כ, סתם מפריע לי(היתה פעם שהלכתי עם כמה חברות והיינו היחידות באולם, ובהפסקה שאלו אותנואם אנחנו מעדיפות בלי הכתוביות).
אני לא מסכים.
אם אדם גורס שסרט(/ספר/ציור/שיר) הוא "הטוב ביותר שראיתי(/קראתי/שמעתי) בחיי" הרי הוא מעיד אך ורק על חוויותיו האישיות, ואין בכך שום דבר טיפשי (אגב, ניסוח קצת אגרסיבי מצדך, לא?). אם הוא אומר "בשנה האחרונה" הרי שזה נכון עוד יותר, כי רובנו לא זוכרים כל מה שראינו/קראנו/שמענו בכל חיינו.
לדוגמא, הסרט הטוב ביותר שראיתי בשנה שעברה היה 'היסטוריה של אלימות' – לא הטוב ביותר אובייקטיבית, אלא הטוב ביותר סובייקטיבית, זה שהותיר בי את הרושם העז ביותר.
כמובן שלהגיד "זה הסרט הטוב ביותר שנעשה בהוליווד בעשור האחרון" זה משהו אחר לגמרי – כאן האדם טוען לידע אובייקטיבי שאכן, כפי שאת כותבת, לא נמצא בידיו: הוא לא ראה את כל הסרטים שיצאו בהוליווד בעשור האחרון, וגם אם ראה, הוא לא קובע קריטריונים אבוסלוטיים של איכות.
מישהו אולי יודע...?
מישהו אולי יודע איך קוראים לשחקן ששיחק את סטיבן קונלי?
אנדרו סימפסון
http://www.imdb.com/name/nm1587166/