ביקורת: נוספרטו

"נוספרטו" החדש של רוברט אגרס הוא הרימייק הנדיר שמודע למעמדו. הוא יודע שהוא לא יהיה מוצלח כמו המקור, הוא יודע שיש סיכוי שהוא אפילו לא יהיה מוצלח כמו הרימייק שעשו קודם והוא חושש אפילו שהוא לא יהיה מוצלח כמו הסרט שעשו על עשיית הסרט המקורי. לכן, "נוספרטו" החדש מציע עסקת חבילה חדשה: לא ממש מעשיית אימה שתבהיל מישהו, כזאת עם כל החשש והבהלה של ערפדים ואנשים שהופכים לערפדים וכל זה – אלא מעשייה גותית למהדרין, על כל הטירות החשוכות והמשפחות קרועות הלב הכלולות בכך. 

הפעם בלב הטרגדיה עומדת אלן האטר (לילי-רוז דפ), עלמה צעירה שחוששת מהמסע של בעלה הטרי (ניקולס הולט) לסגור איזה עסקת נדל"ן עם איזה רוזן מפוקפק (ביל סקארסגארד, שאני יודע שאמורים לבטא את זה סקושגורד אבל זה הרבההה פחות כיף). בין האטר והרוזן המפוקפק יש איזה עניין טלפתי לא ברור ועל כן רוב הסרט עובר בחזיונות מבעיתים שלה ושלו מתרחקים ומתקרבים בעוד קרובים לה מנסים להגיד "אחותי, הכל בסדר?". 

בעלה מנסה להקליל את האווירה, אבל הסרט מסרב לכך – זה סרט גותי מלנכולי וכבד וזה הכיף שבו. הדבר הכי קרוב אליו שיצא בשנים האחרונות הוא לא סרט אימה אלא דווקא "קרימזון פיק" שקיווה שהאפיל המסחרי של התחת של טום הידלסטון יהיה מספיק כדי לעורר עניין אצל אנשים בז'אנר שבעצם אף פעם לא עניין אנשים יותר מדי. 

אבל אין מה להשוות בין הסרטים כי בעוד ש"קרימזון פיק" השתעשע קלות עם העניין, "נוספרטו" נכנס בכל הכוח לאווירה, ועל כן הרבה מהסרט בגוונים שונים של שחור – גם כהצהרה אמנותית וגם, ככל הנראה, כדי לנסות ולהחביא את השפם המטופש שהדביקו לרוזן אורלוק. 

ואני אתעכב על זה לרגע ואחזור לפסקת הפתיחה פה כי הנה המקום שבו הסרט מודע לכך שאין לו מה לעשות: הוא לא יהיה קריפי כמו הסרטים המקוריים. אז הוא יכול לנסות משהו אחר. והדבר האחר שהם ניסו זה שפם. חייבים להעריך את הצוות השלם שהביט בדבר הזה, ואמר "כן, זה עובד". זה לא, וזה למה אין אף תמונת יח"צ של השפם הזה שאני יכול לחלוק ותצטרכו להאמין לי או לראות את הסרט ולחזות במו עיניכם בשיער הפנים הטיפשי הזה. לפחות זה יכין אתכם קצת מראש למבטא הרומני הביזארי שבו אמרו לביל סקארסגארד לדבר. 

אבל אפילו עם כמה שהשפם הזה טיפשי ויוצר את אחד הערפדים הכי לא מאיימים שתוכלו לחזות בהם – זה עובד במכלול שלו. המחויבות של הסרט להפוך את הנבל שלו לאדם עם שפם מטופש תורמת לאווירה הגותית הכללית שהסרט שואף אליה, שעוסקת באובססיה ובשיגעון ובאנשים שמנסים להכחיש את כל תת המודע הזה שאורב מתחת לרגליים שלהם. 

האווירה כל כך שולטת בכל דבר שהסרט גם רותם את הופעות המשחק לדבר, וגורם לכך שאף אחד מהשחקנים לא ממש נותן את הופעת חייו, אבל כולם מתכתבים אחד עם השני ועם לב הסרט באופן שכולם מתאימים לתפקיד שלהם בול. זה אולי קצת מאכזב בהתחשב בכך שהיה ניתן לצפות לרוזן אורלוק חדש שיעמוד בשורה עם מקס שרק וווילם דפו, אבל אפשר לכבד את השליטה של אגרס במדיום ולהנות ממנה, אפילו אם הוא החליט ללכת על קריפיות שונה מהקריפיות המוכרת. 

בסרטו הרביעי כבמאי, רוברט אגרס ממשיך להשתעשע בסרטים תקופתיים בז'אנרים שונים שעוסקים באנשים טרודים שלא מצליחים להרפות ובמשפחות שנהרסות. למי שהבין ואהב את הקטע בפעמים הקודמות, אני לא רואה סיבה למה הם לא יהנו גם הפעם. למי שהיה סקפטי יותר – כמוני – אגיד ש"נוספרטו" הוא מבחינתי מהיציאות היותר מוצלחות שלו, כמו "המגדלור". למי שעוד לא ראה סרט של אגרס, זאת נקודת כניסה די נוחה אל הבמאי שנוטה להקפיד יותר על תפאורה מאשר תסריט, כאשר הפעם ההתעקשות שלו לייצר אווירה גותית פשוט עובד.

ולמי שרוצה לראות את כל זה על מסך גדול ובהנחה – האם שמעתם על ההקרנה שלנו עם סינמטק הרצליה ביום רביעי הקרוב (1.1) ב-22:30?