"נוספרטו" החדש של רוברט אגרס הוא הרימייק הנדיר שמודע למעמדו. הוא יודע שהוא לא יהיה מוצלח כמו המקור, הוא יודע שיש סיכוי שהוא אפילו לא יהיה מוצלח כמו הרימייק שעשו קודם והוא חושש אפילו שהוא לא יהיה מוצלח כמו הסרט שעשו על עשיית הסרט המקורי. לכן, "נוספרטו" החדש מציע עסקת חבילה חדשה: לא ממש מעשיית אימה שתבהיל מישהו, כזאת עם כל החשש והבהלה של ערפדים ואנשים שהופכים לערפדים וכל זה – אלא מעשייה גותית למהדרין, על כל הטירות החשוכות והמשפחות קרועות הלב הכלולות בכך.
הפעם בלב הטרגדיה עומדת אלן האטר (לילי-רוז דפ), עלמה צעירה שחוששת מהמסע של בעלה הטרי (ניקולס הולט) לסגור איזה עסקת נדל"ן עם איזה רוזן מפוקפק (ביל סקארסגארד, שאני יודע שאמורים לבטא את זה סקושגורד אבל זה הרבההה פחות כיף). בין האטר והרוזן המפוקפק יש איזה עניין טלפתי לא ברור ועל כן רוב הסרט עובר בחזיונות מבעיתים שלה ושלו מתרחקים ומתקרבים בעוד קרובים לה מנסים להגיד "אחותי, הכל בסדר?".
בעלה מנסה להקליל את האווירה, אבל הסרט מסרב לכך – זה סרט גותי מלנכולי וכבד וזה הכיף שבו. הדבר הכי קרוב אליו שיצא בשנים האחרונות הוא לא סרט אימה אלא דווקא "קרימזון פיק" שקיווה שהאפיל המסחרי של התחת של טום הידלסטון יהיה מספיק כדי לעורר עניין אצל אנשים בז'אנר שבעצם אף פעם לא עניין אנשים יותר מדי.
אבל אין מה להשוות בין הסרטים כי בעוד ש"קרימזון פיק" השתעשע קלות עם העניין, "נוספרטו" נכנס בכל הכוח לאווירה, ועל כן הרבה מהסרט בגוונים שונים של שחור – גם כהצהרה אמנותית וגם, ככל הנראה, כדי לנסות ולהחביא את השפם המטופש שהדביקו לרוזן אורלוק.
ואני אתעכב על זה לרגע ואחזור לפסקת הפתיחה פה כי הנה המקום שבו הסרט מודע לכך שאין לו מה לעשות: הוא לא יהיה קריפי כמו הסרטים המקוריים. אז הוא יכול לנסות משהו אחר. והדבר האחר שהם ניסו זה שפם. חייבים להעריך את הצוות השלם שהביט בדבר הזה, ואמר "כן, זה עובד". זה לא, וזה למה אין אף תמונת יח"צ של השפם הזה שאני יכול לחלוק ותצטרכו להאמין לי או לראות את הסרט ולחזות במו עיניכם בשיער הפנים הטיפשי הזה. לפחות זה יכין אתכם קצת מראש למבטא הרומני הביזארי שבו אמרו לביל סקארסגארד לדבר.
אבל אפילו עם כמה שהשפם הזה טיפשי ויוצר את אחד הערפדים הכי לא מאיימים שתוכלו לחזות בהם – זה עובד במכלול שלו. המחויבות של הסרט להפוך את הנבל שלו לאדם עם שפם מטופש תורמת לאווירה הגותית הכללית שהסרט שואף אליה, שעוסקת באובססיה ובשיגעון ובאנשים שמנסים להכחיש את כל תת המודע הזה שאורב מתחת לרגליים שלהם.
האווירה כל כך שולטת בכל דבר שהסרט גם רותם את הופעות המשחק לדבר, וגורם לכך שאף אחד מהשחקנים לא ממש נותן את הופעת חייו, אבל כולם מתכתבים אחד עם השני ועם לב הסרט באופן שכולם מתאימים לתפקיד שלהם בול. זה אולי קצת מאכזב בהתחשב בכך שהיה ניתן לצפות לרוזן אורלוק חדש שיעמוד בשורה עם מקס שרק וווילם דפו, אבל אפשר לכבד את השליטה של אגרס במדיום ולהנות ממנה, אפילו אם הוא החליט ללכת על קריפיות שונה מהקריפיות המוכרת.
בסרטו הרביעי כבמאי, רוברט אגרס ממשיך להשתעשע בסרטים תקופתיים בז'אנרים שונים שעוסקים באנשים טרודים שלא מצליחים להרפות ובמשפחות שנהרסות. למי שהבין ואהב את הקטע בפעמים הקודמות, אני לא רואה סיבה למה הם לא יהנו גם הפעם. למי שהיה סקפטי יותר – כמוני – אגיד ש"נוספרטו" הוא מבחינתי מהיציאות היותר מוצלחות שלו, כמו "המגדלור". למי שעוד לא ראה סרט של אגרס, זאת נקודת כניסה די נוחה אל הבמאי שנוטה להקפיד יותר על תפאורה מאשר תסריט, כאשר הפעם ההתעקשות שלו לייצר אווירה גותית פשוט עובד.
ולמי שרוצה לראות את כל זה על מסך גדול ובהנחה – האם שמעתם על ההקרנה שלנו עם סינמטק הרצליה ביום רביעי הקרוב (1.1) ב-22:30?
אה, זה דרקולה!
(ל"ת)
רפרנס לבובספוג?
זה נראה לי מה שאמרו בגרסה העברית בפרק שנוספרטו מופיע?
ווייבים ואווירה - הסרט
לדעתי זה מסוג הסרטים שאו שנופלים בקסמם ומתאהבים בעולם שלהם, או שפשוט לא מצליחים לשכנע אותך, ואז זה לא ממש עובד.
לצערי עליי זה לא ממש עבד, כי לאורך כל הסרט המבטא של אורלוק נשמע לי מגוכח לגמרי ומאוד ״שחקן עושה מבטא מטופש״ ולא ״דמות מאיימת שאמורה להפחיד אותי״. וכך גם הלוק שלו, שהעלה לי תהיות לגביי כמה זמן זה לקח כל בוקר ומי חשב שהשפם והשיער הם רעיון טוב, ולא ״דמות מאיימת שאמורה להפחיד אותי״.
אז ברמה הכי בסיסית, משהו בסרט הזה פשוט לא הצליח לשכנע אותי להתמסר לעולם שלו, ומרגע שזה המצב, קשה להרגיש אימה, או פחד, או אפילו חשש קל לגורל הדמויות.
מבחינת השחקנים, היחיד שהאמנתי לו היה דווקא ניקולס הולט. הוא היה מצויין.
בסופו של דבר אני חושבת שרוברט אגרס עשה בדיוק את הסרט שהוא רצה לעשות, ואני חושבת שיהיו אנשים שמאוד יאהבו את מה שיצא. אני יכולה רק להעריך את ההתמסרות לחזון, גם אם לא נהניתי מהתוצאה.
כאמור, אני חושב שהסרט ויתר על כך שאורלוק יהיה מאיים או מפחיד
אבל אין ספק שזה עדיין הימור.
דווקא חיבבתי את השפם
נראה לי שהעיצוב היה בהשראת ולאד המשפד, ככה שבעיני זה היה אזכור נחמד למקורות
Meh
עבודת הצילום בולטת כאן לטובה, ובהחלט מצליחה להשרות אווירה. חבל שבתוך האווירה הזאת לא קורים דברים מעניינים במיוחד. ווילם דפו מבוזבז למדי, הכי חיבבתי דווקא את אהרון טיילור-ג'ונסון, ואלוהים אדירים, זה היה צריך להיות קצר יותר באיזה 30 דקות כי החל ממתישהו במערכה השנייה הרבה סצינות מרגישות שהן נמשכות יותר זמן משהן צריכות. או מיותרות באופן כללי.
לא פתיחה כזאת גרועה ל-2025 הקולנועית, אבל גם לא כזאת טובה. סרט שני ברצף (אחרי "מלך הצפון") שמרגיש שרוברט אגרס די מבזבז לי את הזמן עם ויזואליה יפה, אבל לא הרבה מעבר.
אז מזל שכבר הוכרזה גרסא מורחבת בבלו ריי.
(ל"ת)
זה היה ברור
דרקולה זה סיפור מאוד מיושן ופשטני. אין דרך לביים את זה בצורה שתהיה מעניינת בלי לשנות דברים משמעותיים. זה היה ברור שלא משנה כמה הצילום והבימוי יהיו איכותיים, התוצר בתצורתו יהיה חסר ריגושים. דווקא "דרקולה – ההתחלה" היה מעולה בעיניי כי זה באמת ניסה לעשות משהו שונה.
דרקולה זה הכל חוץ מפשטני…
(ל"ת)
דרקולה זה משל לפחות לשני נושאים חברתיים מהותיים שרלוונטיים גם היום,
יצירה של סרט כזה מחייבת התייחסות כלשהי לנושאים, גם אם היא לא "טקסט".
את 2019 חתמתי עם יצירת מופת של אגרס - המגדלור. ואת 2025 התחלתי עם נוספרטו.
אני מקווה שזה אות וסימן לבאות.
סצינת הפתיחה מלווה בג'אמפ סקייר מן המוצלחים, והוא מילא אותי באימת מוות, פשוטו כמשמעו.
אני דווקא אהבתי את השפם (ואת המבטא), זה היה שינוי מפתיע אבל מרענן (ואמיץ), נוספרטו הזכיר לי במקצת את המיסטיקן הגיאורגי-ארמני א"ג גורדייף. לילי-רוז דפ והפנים שלה, שנראות תמיד גדולות מדי עבור גופה הדק והשברירי, מגלמות דמות שהיא גם כאב היסטרי, גם מלנכוליות שקטה, וגם חושניות אפלה שטבועה בה עמוק.
ניקולס הולט א': לבחור הזה יש קטע עם ערפדים? כי זה כבר הסרט השני שלו מאז "רנפילד" שהוא מסתובב בחברת יצורים מוצצי דם.
ניקולס הולט ב': כיף לראות אותו הרבה על המסך בזמן האחרון, ואני ממש סקרן לראות איך הוא יתעל את הפנים החמודות והעדינות שלו ללקס לות'ור צעיר.
מוזר שביל סקארסגארד שיחק גם באחד הסרטים הגרועים של השנה החולפת וגם באחד הטובים שבה. נראה לי שהוא מוצלח יותר בלגלם נבלים.
מר נוק הוא כל כך מוגזם ופראי שכל פעם שהוא היה על המסך חברי ואני צחקנו. אבל כן, הדם הוא החיים.
אגב צחוק, יש כמה רגעים שהם כל כך עוכרי שלווה ומלחיצים, שבהם צחקנו מבלי להבין למה, לא מתוך זלזול במה שהסרט עושה, אלא מתוך הזדהות עם המצב האיום שהדמויות מוצאות את עצמן בתוכו פעם אחר פעם (המפגש הראשון של תומאס עם הרוזן, למשל).
סצינת הסיום נפלאה ממש, מבעיתה ויפהפייה; העיניים שלי ביקשו להתרחב עוד ועוד כדי לקלוט אותה בשלמותה. הייתי מוותר על הטקסט החותם אותה, כי הוא מתאר מה שבדיוק ראינו ולפיכך אין צורך בחזרה מילולית.
נהניתי מאוד, רוברט. מצפה כבר לראות מה תעיר בפעם הבאה מהקבר.
סרט חמוד אבל די גנרי וסטנדרטי,
לא חידש לי במיוחד
כלומר, זה רימייק.
(ל"ת)
רימייק יכול להיות לא גנרי לא סטנדרטי ולחדש. וחוץ מזה, אני לא הכרחתי את אגרס לעשות רימייק חובת ההוכחה עליו
סרט עם ״הילה איכותית״ בלי איכות שמגבה אותו אבל חובבי קולנוע ישתפכו עליו כי זה אגרס למרות שאין פה שום דבר מעניין או מסעיר. נו שוין
מ-מה...?
הטענה שלך מאוד מוזרה לי (במיוחד שהיא באה ממך) שאני לא בטח מאיפה להתחיל את הטענת נגד.
הייתי מתחיל מלא לקחת ברצינות יתרה
אבל בעיקר: כן, נו, רימייק די באופן מובנה מוגבל בכמה הוא יכול לחדש ואף לחדש במיוחד. לגבי גנרי וסטנדרטי זה לא העסק, אבל זה לא הטענה שלי ממילא.
סרט בסדר אני מניח
יש לו שתי בעיות (חוץ מהשפם). הראשונה היא שהוא מבלה את השעה הראשונה בלעבור על כל קלישאות סרטי הערפדים, למרות שהוא םונה לקהל שראה אותן עשרות פעמים, השניה היא שהוא מתעקש על הדרמטיות הויקטוריאנית הזו, שאולי נשמעת כמו שאנשים מדמיינים שבני אדם דיברו במאה ה19, אבל ממש לא נשמעת כמו אנשים אמיתיים בשום תקופה שהיא. היחיד שמתחמק מזה הוא אהרון טיילור ג'ונסון שנשמע מהרגע הראשון כמו בנאדם אמיתי. שווה בכל זאת לצפות בשביל השעה האחרונה, שבה הסצינות שעשויות הכי טוב, ובה גם התסריט נזכר ליצור קצת אינטראקציה זוגית בין הדמויות הראשיות במקום רק לומר לנו שהם מאוהבים ולחשוב שזה יגרום לנו להיות איכפתים לגורלם.
אני רוצה לציין משהו שבלט לי בסצינה האחרונה (ספוילרים, כמובן).
המדובר ברגע שבו הרוזן, שנהנה מהדם העשיר והחם של אלן, קולט לפתע שהשמש עולה – הוא מפנה את ראשו בהפתעה אל החלון – ואז אלן אוחזת בפניו ומושכת אותו אליה לנשיקה אחרונה וקטלנית. הרגע הזה, שבו הוא נוכח לדעת שהוא הביא על עצמו את סופו בעזרתה האדיבה של הקרבן שלו (ושמא להיפך?), הכיל בתוכו כל כך הרבה: כניעה לתשוקה שהיא עצם קיומו (כפי שהוא אומר בעצמו, "אני תיאבון"), כוחה הראוי להערצה של אלן שהופכת מכלי קיבול לדמון מרושע לאישה אמיצה שנחושה להבטיח שהוא לא יחמוק, שעשוע מלראות את אורלוק המפלצתי נהיה כחומר ביד היוצר בזרועותיה של אלן, ואפילו חמלה על הדרך בה הוא הניח לעצמו ללכת שולל. ואולי, אולי זה לא היה רק פיתוי מחושב, אלא התמסרות מלאה לדחפים האפלים שלה? אולי כל התשובות נכונות. וזה הופך את הסצינה למרובדת יותר וחזקה יותר.
ורק לאחר זמן מה, קלטתי שהמוות מעורר החלחלה שלו מזכיר לי במקצת את מותו של (ספוילר לאינדיאנה ג'ונס הראשון) הנבל הגרמני ב"שודדי התיבה האבודה". הפנים הנמסות, הדם הקולח מתוך העור…
אני מקווה שאגרס ימשיך לעשות סרטי אימה תקופתיים. לא רק שמשהו בז'אנר האימה נראה לי הולם יותר תקופות טרום מודרניות, אלא שרק בתקופות הללו הוא יכול להשתמש בשפה שהיא עשירה ודרמטית שהיא כמו מוזיקה לאוזניי.