פרס האוסקר הוא כנראה הספורט האהוב עלי, אבל קשה להכחיש שלעיתים קרובות הוא יכול להוציא את הכיף מצפייה בסרטים. דוגמה טובה לכך היא “ארץ נוודים”, סרטה החדש של הבמאית קלואי ז'או, המוביל לזכייה בסרט הטוב ביותר. אין ספק שהוא ראוי לזכייה בפרס, אבל יהיה מוזר לחשוב עליו בתור הסרט הגדול של 2020 – גם אם הוא בפירוש אחד הטובים שבהם. הוא לא סרט קטן, אבל הצניעות שלו היא אחת ממעלותיו.
הדבר המעניין ואולי המתיש ביותר ב”ארץ נוודים” היא העובדה שאין בו המון עלילה. זהו סיפורה של נוודת בשם פרן (פרנסס מקדורמנד), שלאחר שבעלה מת והמפעל שבו עבדה נסגר, החליטה שאין לה עוד צורך בבית, מכרה את כל רכושה, קנתה קראוון נייד ויצאה איתו לדרכים. היא מתפרנסת מעבודות ארעיות וחורשת את אמריקה. וזה, בגדול, מה שקורה לאורך הסרט. אין למסע שלה יעד מוצהר; היא פשוט נוסעת, פוגשת אנשים וצוברת חוויות. לפעמים זה מעייף. לפעמים זה יפהפה. לעיתים קרובות זה גם וגם.
יש משהו אירוני בצפייה בסרט כמו “ארץ נוודים” אחרי 2020; לאחר ששנה שלמה שמענו מכל עבר קולות שקוראים לנו להישאר בבית, “ארץ נוודים” מספר על אנשים שהחליטו לוותר על הרעיון הזה של "בית". בשעה שנאמר לנו לשמור על ריחוק חברתי, “ארץ נוודים” מספר על אנשים שכל מה שהם יכולים להסתמך עליו הוא הערבות ההדדית, גם אם גזרו על עצמם חיי בדידות של הלך במדבר. אולי זו הסיבה שהוא הפך לאחד הסרטים המהוללים של 2020: אנחנו מבודדים זה מזה כבר שנה ו”ארץ נוודים” מציע עולם של קרבה ואמפתיה.
אמפתיה היא מילת המפתח בסרט הזה; הוא יוצא מנקודת ההנחה שאמריקה התאגידית הפכה כל אינטראקציה אנושית לתלוית רווח והפסד (כפי שניתן לראות מדקות הפתיחה של הסרט, בהן פרן משלמת לאיש לו היא חייבת סכום מסוים של כסף ואז מחבקת אותו חזק), אבל לא מסתכל עליה במבט זועם ומאשים, אלא בוחר לראות את הטוב שבה. את הטבע עוצר הנשימה ואת אנשיה, שרובם עובדים קשה מדי יום בלי הזכות לככב בסרט עטור כוכבים. ז'או מתעקשת להראות את שלא מראים בסרטים אחרים, ולי זה בלט בהדגשה של אלמנט אחד שכמעט ולא מופיע בסרטים, בטח לא אלה שזוכים באוסקר: קקי. כשפרן מנקה שירותים של אחרים לא מפספסים את שהיא מנקה, כשהיא צריכה להתפנות אנחנו נראה את זה קורה. איך מתפקדים בקרוואן בלי אסלה? ובכן, “ארץ נוודים” לא מהסס להסביר גם את זה. אין שם טיפה של וולגריות, אף לא רגע אחד של גועל; זאת בסך הכל עוד דרך לגרום לנו להתקרב לאינטימיות אמיתית עם הדמות הראשית.
כמובן, לא מזיק שאת הדמות הראשית מגלמת פרנסס מקדורמנד (שגם מפיקה את הסרט והיא האישה הראשונה שמועמדת לאוסקר באותה השנה כמפיקה וכשחקנית). מקדורמנד היא אחת הנשים האהובות עלי בהוליווד. מקדורמנד לא נראית כמו כוכבת קולנוע וגם לא מתנהגת ככזאת, ובכל זאת מחכים בביתה שני פסלוני אוסקר ואין להוציא מכלל אפשרות שהשלישי עוד בדרך. אוסקר או לא, היא תמיד משחקת בצורה שגורמת לכל דמות שהיא מגלמת להיראות כמו מישהי שבקלות תוכל לראות במכולת בין הטונה לכלי הרחצה – ובכל זאת תרצה לבלות איתה סרט שלם, בין אם היא מפענחת תעלומת רצח בפארגו או תולה בתעוזה שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי. האותנטיות שהיא מביאה לכל תפקיד היא נכס לסרט כמו “ארץ נוודים”, והתבונה בה היא מצליחה לגלם את פרן כדמות שמקשיבה ומכילה את האנשים שהיא פוגשת לאורך הדרך היא לבדה סיבה לצפות בו. מקדורמנד מתנהלת לאורך כל הסרט כאדם מן השורה עם לב עצום ושיעור קומה של שחקנית שיודעת להחזיק קלוז-אפ כמו אלופה.
הסרט בחר ברובו ללהק שחקנים לא מקצועיים לתפקידי משנה משמעותיים, בחירה שמוכיחה את עצמה ברגעים בהם המצלמה נחה על דמויות הנוודים בסרט כשהם שופכים את ליבם בפני פרן. הם לא צעירים, הם לא יפים, ואין להם דבר לעשות מלבד לספר את הסיפור שלהם; אחת מהן, לינדה מיי, יושבת מול המצלמה ומספרת לפרן – ולנו – על היום בו החליטה להתאבד אבל בחרה להישאר בחיים כדי לא לנטוש את כלביה. אחרת, סוואנקי, מספרת על החלטתה לבלות את ימיה האחרונים כנוודת בטבע. הרגעים האלה לא מרגישים כפורנו סבל או שיעור חברה, אלא מצליחים לעורר השראה ולרגש. “ארץ נוודים” לא מנסה לדחוף את המציאות הכואבת של השוליים של אמריקה לתוך הפרצוף של הצופה ולא לצייר את חיי הנוודים בתור איזושהי מטרה נעלה, אלא לתאר עולם נטול רחמים בו חיים אנשים מלאי חמלה.
“ארץ נוודים” הוא לא סרט שרואים בשביל הדיאלוגים השנונים או העלילה המפותלת, פשוט כי הם לא שם; אותם מחליפה אהבת אדם שמפעמת בכל סצנה וסצנה. זוהי האהבה של פרן לאנשים שהיא פוגשת בדרך ומקווה לפגוש בשנית, והאהבה של קלואי ז'או לדמויות שלה ולטבע עוצר הנשימה בו הן נודדות. זה סרט על בית והיעדרו ועל האנשים שמוצאים ברגע שמחליטים שבשביל בית לא צריך ארבעה קירות ורצפה.
אין לי מושג כמה מ”ארץ נוודים” מבוים וכמה מאולתר, אבל זה לא משנה: הרגעים בהם פרן יושבת עם חבריה לדרך ששופכים בפניה את שעל ליבם הרגישו אמיתיים, וזה כל מה ששינה לי באותו הרגע. קולנוע יכול להוות מפלט והוא יכול להוות פתח לעולמות שלא הכרת עדיין; “ארץ נוודים” מצליח להיות שניהם בו זמנית.
״סרטי מסע״, כל נקרא הז׳אנר הזה שהיה פופולארי בשנות הששים והשיבעים. נחמד שיש עדיין סרטים כאלה.
בעיניי מדובר בקושי בסרט
כי חוץ מזה מזה שאין עלילה או דיאלוגים, גם העשייה הקולנועית (צילום, קצב, הקשר בין סצינות וכו') לא מעניינת במיוחד. ובתור מישהו שגר בארה'ב, אני חייב לומר שהאנשים בסרט גם ממש ממש לא מעניינים אותי. לא הם ולא סיפור חייהם (תקראו לי סנוב אם תרצו, אבל תכלס מדובר בווייט טראש, ופגשתי מספיק ווייט טראש בחיים )
לא יודע, בשבילי זה היה סרט מזעזע שהוא מועמד ברור לסרט האוסקר הגרוע בכל הזמנים
אבל לפחות בזה, בניגוד לסרטה הקודם של ז'או 'הרוכב', אף אחד לא מלמל במשך סרט שלם. גם טוב
מסכים אתך.סרט גרוע.
נראה לי שזכה באוסקר מתוך תקינות פוליטית.
תודה על הביקורת, אני מבין שזה סרט משעמם, סרט עונש. כמו רוב הסרטים הזוכים בפרסים כלשהם.
אצלי זוג שעורות על עטיפה של סרט הן כמו תוית אזהרה.
אני מעדיף להנות בזמן צפייה בסרט, לא להשכיל.
מתח,דרמה,קומדיה הכל הולך, רק לא סרט בלי עלילה.
מצטרף למה שכתבו קודם,
הסרט הזה הוא סרט מעיק . קשה להתחבר לדמות הראשית בסרטים מסוג זה, שהדמויות מעבירות את הסרט במעין שתיקה . יש סרטים שזה יכול להצליח בהם . פה זה פשוט לא קורה . מצאתי את עצמי מאחל שהסרט יגמר כבר וזה לא קורה לי הרבה . זה פשוט מרגיש כמו סרט דוקומנטרי עם המון סיפורים של כל מיני דמויות, שפשוט נועדו לגרום לצופים להרגיש רע בנוגע לעולם שאנו חיים בו . בסוף זה פשוט מעיק.
בכלל יש המון סרטים כאלו בשנים האחרונות באוסקר . כאלו שכבר לא רוצים לבדר את הצופה באיזושהי רמה אלא רק לגרום לו לרחם על הדמויות ולהרגיש רע עם העולם.
למי שמכיר את הבדרן ביל מאהר , הוא דיבר על הסרטי אוסקר האחרונים בתוכנית שלו.מצחיק מאוד (סרטון של חמש דקות , אזהרת ספוילר):
https://youtu.be/4AK-vrk9R-s
אז מדוע בעצם הסרט הזה זכה באוסקר?
(ל"ת)
כי הוא ממש יפה. ומרגש.
(ל"ת)
כי מספר גדול של אנשים הצביע לו בפרס הסרט
יותר מלסרטים אחרים
הופתעתי לטובה, מאוד
נגשתי לראות אותו לפני שבועיים נטו כי היה ברור שהוא עומד לזכות באוסקר. הכנתי את עצמי נפשית לצפות בדבר הכי משעמם שראיתי אי פעם, כשעיקר המטרה בצפייתו הוא כדי שיכבוש את התואר 'זוכה האוסקר השנוא עליי ביותר שראיתי' מ'אור ירח'.
כי את אור ירח אני אולי מעריך, אבל שונא. הוא שעמם אותי עד מוות. אולי אני אמור להתבייש להודות בזה, אבל אני לא.. אני כנראה לא בנוי לסרטי אינדי. לא הצלחתי להתחבר לפואנטה, וממש סבלתי מהשעמום שהוא גרם לי. העובדה שהוא לקח את הפרס מהסרט שהוא בין האהובים עלי בכל הזמנים לא הוסיפה לו כמובן נקודות זכות.
אבל אם לאור ירח עוד הייתה עלילה, ארץ נוודים לפי התיאורים לא התיימר אפילו להציג כזאת. בקיצור, הוא היה מועמד מושלם לירושת התואר.
והוא באמת היה בדיוק כפי שצפיתי – חסר כל עלילה. וגם משעמם, ממש..
אבל איכשהו ככל שהשעמום התקדם הבנתי שאני מתחיל לחבב אותו. לא יודע בדיוק להסביר.. יש בדמויות אותנטיות שפשוט אין בסרטים. יש מוזיקה מדהימה, יש את פרנסיס מקדורמנד.. לא, צריך לכתוב את זה ככה – יש את פרנסיס מקדורמנד!!
כשסיימתי את הסרט עדיין שנאתי אותו, אבל פחות. ואז גיליתי שהמנגינה שלו לא יוצאת לי מהראש והייתי חייב להוריד אותה מהיוטיוב, אבל זה לא היה פסקול אלא קטע מהסרט, כך שכל פעם שהאזנתי לו פרנסיס אמרה באמצע "הפי ניו ייר.. הה.. הפי ניו ייר". ותשמעו – רק על ה'הה' הזה הגיע לה אוסקר. אני לגמרי רציני.
ככל שעובר הזמן אני מגלה שאני שכשאני נזכר בו אני מחבב אותו יותר. אני עדיין כנראה לא אהיה מסוגל לצפות בו שוב אי פעם, אבל.. בוא נאמר שאור ירח שמר בינתיים על התואר.
חוץ מזה שהוא בבירור היה הזוכה הכי ראוי בטקס בשנה העלובה הזו, והאוסקרים הוכיחו שוב כמה הם טקס הסרטים הכי רלוונטי כאשר מנעו ממנו את פרס התסריט. כי אם יש משהו שעשה את הסרט זה ממש לא התסריט.. מה כן? פרנסיס. זכייה כל כך מוצדקת. (גם הזכייה של הופקינס במקום בוזמן מוכיחה את זה, אבל זה כבר עניין אחר)
רק שאלה לסיום, האם הסרט היה זוכה אם אשה לא הייתה מביימת אותו? לא כי הוא לא טוב, הוא מצויין. הוא פשוט לא מתחנף לאוסקרים בכלל. הוא ממש אינדי בלי שום קריצה לכיוונים אחרים.
שאלה מעניינת
אבל מן הסתם השאלה כאן מסובכת יותר: כי אם אישה לא הייתה מביימת אותו, אז פרנסס מקדורמנד לא הייתה מפיקה אותו, ואז היא לא הייתה משתתפת בו, ואז…
רוצה לומר, למרות שאין שום הבדל מהותי בין גברים ונשים לכאורה, משחק ה"אילו ו" כאן לא יכול להסתיים עם אותו סרט בשום צורה, ועל כן שאלת האוסקרים מורכבת יותר מ"תחליף את זהות הבמאי".
די משעמם ולא ראוי למועמדות לאוסקר.
הרעיון להציג את החיים בשוליים לאחר שבגיל מתקדם למדי מוצאים עצמם בשולי החברה, בעוני, חלק בוחרים בדרך חיים זו של תנועה בקרוואן ובלי קשר למקום אחד.אחרים מחוסר ברירה כמו פרן שהתאלמנה ומטה לחמה נשבר.ציפיתי לדרמה עוצמתית עם שחקנית כמו פרנסס מקדורמנד אבל הסרט פשוט לא מוצלח.מעין רצף תמונות קצרות של עבודה במסעדה,נסיעה משום מקום לשום מקום,נקיון,אוכל,מדורת השבט.גם הביקור אצל אחותה אותה לא ראתה שנים לא מתעלה מעבר לדרמה בינונית. יש מי שיראו בסרט תמונה אמיתית של החיים בשוליים אבל הבימוי לא משכנע ולא עובד. בקיצור,החמצה.
הייתי בסרט אחרי שנה בלי קולנוע ,12 זוגות עזבו לפנינו את האולם .
שיעמום לא זורם ולא מעניין .
חבל על הכסף
לחלוטין
(ל"ת)
סרט מעולה לאנשים מעולים.
שו "לאנשים מעולים"?
כלומר, אני מאוד אוהב אותו, ובהחלט לא חושב שהוא "לכל אחד", אבל טובים ורבים הם חבריי שלא אהבו אותו ולא חושב שזה ממעיט מערכם בצורה כלשהי.
ומי שלא אהבו הם..מה?
(ל"ת)
קולנוע צריך שיהיה טיפה אופטימי ואסקפיסטי- הסרט
הזה נורא!!!! לא להתקרב- פשוט דיכאון מתמשך וצלילה לדכדוך וחוסר תיקווה. הכל עלוב ומסכן בחיים של הגיבורה. גם כשנותנים לה יד היא מסרבת לעזרה. אין שום הזדהות עם הדמות- דמות שבחרה בעליבות…. עד שמתחיל משהו אופטימי- הבמאית מחזירה אותנו למטה…. סרט איטי נורא שמראה אישה לפי דעתי עם מחלת נפש שבוחרת בחיים עלובים מרצונה החופשי… ניתנו לה במהלך הסרט מספר הזדמנויות לצאת ממעגל העליבות והיא חזרה אליו שוב ושוב.. לא מבין למה צריך לראות את הגוף שלה ערום בשביל להבין שהיא עירומה… לא מבין למה אני צריך לראות אותה משלשלת בוואן שלה…. וולגריות כבר עברה מעולם הקולנוע ממזמן. המון קטעים מיותרים שלא מוסיפים כלום… פשוט סרט איום. נלחמתי להגיע לסוף רק כי נתתי סיכוי לשינוי שלא הגיע… אם לא הייתי רואה בקולנוע הייתי קם אחרי רבע שעה- מההתחלה קלטתי שנפלתי חזק…בסיום הסרט ראיתי שכולם סביבי (כולל המבוגרים) התלוננו על הסרט והיו בשוק שנגמר פתאום. הסוף לא מותיר כלום רק שמחה שהסתיים הסיוט. כנראה היו סרטים גרועים מאד מועמדים לאוסקר- אחרת לא מובנת לי הבחירה בהזייה הזאת…
הסרט הזה הוא סרט אופטימי
למען האמת, ולמרות שרזרבות הציניות שלי די התנדפו בשנים האחרונות, זה אחד הדברים שהפריעו לי בו, למרות הצילום והמשחק המצוינים וגם התסריט (כן, זה סרט מאוד אפיזודי, אבל החיבור בין האפיזודות נעשה בצורה נהדרת לטעמי). "ארץ נוודים" הוא פאקינג סרט פיל-גוד על אחת הסיטואציות הכי לא פיל-גוד שניתן להעלות על הדעת. אני יכול לדמיין לעצמי שמרנים שצופים בו ומתמוגגים – "למה לזרוק כספי ציבור על פנסיה לקשישים, זה בסדר שסוגרים להם בעיר את המפעל, והמים והחשמל (ובסופו של דבר גם את העיר), תראו הם מסתדרים אחד עם השני יופי, מוכנים לעבוד קשה בעבודות זבל, אפילו מערכת הבריאות שמטפלת בהם לא עושה עבודה כזאת רעה." והמחשבה הזו עושה לי רע – דווקא בגלל שהסרט עשוי כל-כך טוב, באיזשהו שלב הוא הופך מדרמה ריאליסטית לסוג של סיפור אגדה על ניצחון הרוח האנושית וטוב-הלב שבאדם. ואני לגמרי לא בטוח שהרקע החברתי שמולו מתרחש הסרט הזה הוא הרקע הנכון לסיפור אגדה כזה.
אני קצת מחכה לסיים את הספר וצפייה חוזרת כדי לקבוע משהו בכיוון
אבל, כן, בהחלט – הסרט נראה שנשבה בקסמם של הנוודים כהלך רוח אמיץ ויוצא דופן, בעוד הספר מתאר (איפה שאני נמצא בו כרגע) את התופעה כמשהו קצת יותר בעייתי, שיטתי, ופחות "יפה" ויותר "מוצא אחרון שאנשים מאמצים כדרך חיים, אבל זה לא שיש להם ממש אלטרנטיבות".
אבל כאמור, ארחיב אחרי קריאה וצפייה שנייה.
הסרט לא שעמם אותי. דווקא ככל שהתקדם מצאתי את מסגרת הסרט יותר מרתקת , ואת האפשרות להתחבר לגיבורה ולסיפורה.
כנראה קשור לגיל. אין מה לעשות שאתה מתחיל להתקרב לגיל מתבגר אתה מוצא את עצמך מזדהה עם דמויות שהצלחה אינה בדיוק סיפור חייהן. נשאר להם הדרך שלהם למצוא את עצמן לקראת לסוף חייהם. כישלון בעבודה , אובדן קרוב,מחלה. כל אחד וסיפור חייו. די נדיר בקולנוע אמריקאי שמוכר לנו בעיקר סיפורי הצלחה.
לדעתי סרט מרגש משל על החיים וזכות גדולה לראות בקולנוע במסך גדול.
סרט מדכא ומשעמם, הגעתי בשישי בערב לראות אותו והוא הרס לי את כל הערב….
השחקנית הראשית שאני מאוד אוהבת אותה שיחקה בסרט זה דמות חסרת תקווה שחיה חיים קטנים ומשעממים כנוודת עניה .
אין עלילה, גם כשדמויות שונות מציעות לה עזרה ותקווה היא דוחה אותן ומעדיפה להשאר בחייה הקטנים והמשעממים.
זה הסרט הכי נורא, מדכא ומשעמם שיצא לי לראות בחיים.
כולם צודקים
צודקים המשועממים: שום דבר לא קורה בסרט הזה, שום דבר לא מעניין בסרט הזה, אין בסרט הזה שום דבר, ויאללה יאללה מה הקטע ומה המבקרים כולם התלהבו ממנו אשכרה סרט לישון בו.
צודקים מרעיפים השבחים: זה סרט יפהפה, מלא באהבת אנוש, עם הופעת משחק נהדרת של פרנסס מקדורמנד והמקיפים אותה, והוא אמנם אף פעם לא "תיעודי", אבל הוא שם זרקור על אזורים שהקולנוע מתרחק מהם, ועל אנשים שהקולנוע הרחב לא אוהב לראות, והוא מראה אותם באופן חשוף ופגיע ו(אני מקווה) אף פעם לא נצלני. יש בזה קסם שפשוט אי אפשר להתכחש אליו.
צודקים גם המתלבטים בדעתם: זה סרט יפהפה, אבל היה כואב לו להיות קצת יותר מהודק בעריכה? כן, אין כאן סיפור מהודק, ובכל זאת משהו בסיום מרגיש ארוך בכמה דקות. ופרנסס מקדורמנד אלילה, אבל בחייאת: היא זכתה באוסקר על ללכת ממקום למקום ולקפוץ באוטובוס. זה לא לרעת הסרט – זה פשוט פאקינג מדהים איך אחרי ששחקנים עוברים מסכות ייסורים ומשמינים וזוחלים בשלג ומה לא, פרנסס מקדורמנד די פשוט הייתה היא עצמה וזרקו עליה את הפרס בצדק רב.
וכלומר, צריך לומר: זה סרט שאומנם שם זרקור על חלק מאוד כואב של אמריקה, אבל הוא גם נמנע מלהגיד במפורש דברים כמו "אמזון מנצלת את העובדים שלה ומעבידה אותם בתנאים בעייתים מאוד", אפילו ברמיזה. הסרט הזה הוא כמעט פרסומת לעבודה באמזון, ותנו לי להגיד לכם: אל. הוא כן רומז קצת על הסיבות שזרקו אנשים רבים מחוץ לבית שלהם, אבל תמיד משאיר את זה ברמיזה. מצד אחד, מעצבן שאין כאן אמירה יותר נוקבת – בייחוד כי הספר שהוא מבוסס עליו נוקב מאוד, אז זה לא שהם לא ידעו מאיפה להתחיל. מצד שני, את "מכונת הכסף" כבר יש לנו, אז אולי לא כל סרט צריך להיות פמפלט נגד הכלכלה האמריקאית.
ובסופו של דבר, נו, כולם צודקים. גם האוסקר.
לא מסכים בכלל עם הביקורות הקוטלות. כבוגר תואר לצילום הסרט הזכיר לי עבודות של צלמים וצלמות שתיעדו את אמריקה במאה ה20 (דורותיאה לאנג, רוברט פרנק ווקר אוונס ועוד). לא כל הצילומים היו מרהיבים וחד פעמיים אבל הם הציגו תמונת מראה של אמריקה הענייה ואנשי השוליים שלה. אם אני משווה את הסרט לעבודותיהם של הצלמים ההקבלה הופכת לנוחה יותר ואז גם אפשר להבין מדוע הסרט זכה באוסקר-כאילו החיו את הצילומים ההם אל תוך סרט אחד ארוך ומשעמם. האם זאת דרכה של האקדמיה להצטדק? בהחלט, כמה קל להלל את מי שמביא סיפור של אנשי שוליים בחברה מסויימת וללכת לישון בראש שקט לאחר מכן. אבל כאן לדעתי הגדולה של הסרט-הוא מתעד תקופה מסויימת באמריקה דרך סיפור מסויים שבעתיד ינותח אחרת מאיך שהוא מנותח כיום. מסכים לגמרי עם ההשוואה שהסרט הוא על גבול הדוקומנטרי וזה בהחלט הישג שלו לדעתי (כצלם). גם אם הצילום הוא לא החלק המצטיין של הסרט הוא מתאר בצורה ריאליסטית אמריקה אחרת ממה שבדרך כלל מראים בסרטים. אני יכול רק לנחש שהבימאית ניסתה להראות את ה״שפל הגדול״ של אמריקה במאה ה21. אולי הוא משעמם וארוך, אבל הוא ראוי לזרקור שהוא קיבל גם אם מהסיבות הלא נכונות.
אני ממש מתפלאת מהביקורות הקוטלות פה
אכן מדובר בסרט איטי וחסר עלילה מהודקת, ואני יכולה להבין את מי שעבורו הוא עבר את קו הגבול שבין "מקסים" ל"משעמם" – אבל אישי ואני מצאנו אותו כל כל אמיתי, נוגע ללב, ומעלה שאלות פילוסופיות (חיי נוודות כאידיאל רומנטי) וחברתיות (איך זה שארה"ב עדיין נתפסת בעולם כמדינה מתקדמת כשעבור רבים כל כך היא בעצם מדינת עולם שלישי?), שאני מתפלאת שאין יותר קונצנזוס על כך שהגיעו לו האוסקרים שקיבל.
ראיתי פה בתגובות קצת התייחסות לסוגיה החברתית, אבל פחות לזו הפילוסופית: האם הסרט הדליק בכם, במידה מסויימת, את יצר הנדודים? האם כמו into the wild הוא סרט שגורם לך לרצות למכור את הבית ולנדוד כמו הגיבורה, או שמא הבדידות, העבודות המזדמנות והקשיים הלוגיסטיים הופכים את הקיום הזה לאומלל ולא מפתה?
לדעתי זו הייתה אחת הנקודות היפות בסרט – ההצגה ההוגנת של שני הצדדים הללו של חיי הנדודים, החופש והיופי והטבע מחד והקושי, העוני והבדידות מאידך. בהרבה מקומות בסרט החיתוך בין הסצנות מדגיש את ההנגדה הזו – המעבר מנוף מהמם לדלפק מלוכלך שצריך לנקות, מרגע של התעלות לרגע של נפילה. אולי בגלל שיש לנו היסטוריה של נוודות, אישי ואני יצאנו מהסרט בתחושה מרירה-מתוקה של נוסטלגיה וכמיהה מחד, והערכה גדולה למה שיש לנו מאידך.
אני דווקא לא הרגשתי שזה בשבילי.
עם כל הרומנטיזציה והצילומים המהפנטים, הסרט (כמו שציינת) בהחלט דואג להראות את כל הצדדים הפחות חיוביים לאורך המסע.
והוא גם מראה שבשביל להגיע ללייפסטייל הזה צריך שילוב מסוים של נסיבות – חומריות ורוחניות.