פרויקט נואר – שנת 1954

החקירה המרכזית

תשוקה אנושית

התחלנו עם פריץ לאנג ונסיים עם פריץ לאנג.

אני חייב להודות, בזמן הצפייה בסרט כבר הייתי קצת עייף. מסתבר שיש גבול כמה אפשר לראות וריאציות של גבר מסתורי נשען על קיר כאשר פניו מוארות למחצה בניאון של שלט פרסום בעוד סיגריה ישנה נשמטת לאיטה מפיו. ראיתי יותר מדי מהרוע האנושי, התשוקה, הזעם, התאווה, החמדנות, הגאווה, הקנאה ועוד כמה חטאים שהיו מסדרים לך מעלית ישירה לגיהינום (בשחור לבן מסוגנן, כמובן). 

יותר מש"תשוקה אנושית" הוא ביקורת על תשוקה אנושית, הוא ביקורת על הז'אנר. אחרי הכל, הסרט מציג את כל היסודות החשובים של הנואר: יש גבר מפלצתי – ברודריק קראופרד בתור בעל שמשדל את אשתו למסור את עצמה לבוס שלו כדי שיחזיר אותו לעבודה ואז מתעצבן עליה שהיא "העזה" לבגוד בו; יש אישה פתיינית – גלוריה גרהאם בתור אשתו, שמבינה שהיא יכולה להשתמש ביופיה כדי לכסות על הרצח שהיא ובעלה ארגנו; יש את התמים שנלכד ברשת – גלן פורד בתור נהג קטר שרואה משהו שהוא לא היה אמור לראות; ומובן שכל השלושה, ועוד כמה אחרים, יסתבכו עמוק יותר ויותר ברשת הרוע האנושי עד שעכביש החוק יוריד לכולם את הראש (נראה לי שקצת נאבדתי במטאפורה. לא נורא – סרטי נואר הם הרבה פעמים מבלבלים).

פריץ לאנג יצר הרבה סרטים כאלו ואני מניח שאחרי עשור וחצי בהוליווד כבר הספיק לו. הוא חזר לעבוד בתעשיית הקולנוע הגרמנית (בסרט האחרון שלו, "עשרת אלפים העיניים של דוקטור מאבוס", הוא חזר לדמות של גאון הפשע ששמה אותו על המפה הקולנועית עוד בשנות העשרים) ואפילו יצר סרט בצבע (אחד. נראה שהחוויה לא הייתה לרוחו). אמנם "תשוקה אנושית" הוא סרט נואר טוב, אבל חסרות בו תחושת הסיוט של "מיניסטריון הפחד" או העוצמה של הדרמה האנושית ב"התנגשות בלילה". בשלב הזה של הצפייה הוא הרגיש לי עייף. לז'אנר הנואר עוד נשאר הרבה מרץ וכמה מהסרטים הטובים ביותר שראיתי מגיעים אחרי התקופה הזו, אבל אפשר היה להרגיש את השינוי מגיע. שחור-לבן נהפך משווה מעמד לצילום בצבע לאלטרנטיבה זולה שנדחקה אט-אט מהמסך הגדול. רק עכשיו, עם סרטים כמו "בלפסט", "מאנק", "פריז הרובע ה-13" ו"הטרגדיה של מקבת" אנחנו רואים חזרה מסוימת לשחור לבן לא כגימיק, אלא כצורת הבעה שיש לה מה להציע.

ומה שהיא מציעה זה ניתוק מסוגנן. לאנג הגיע להוליווד מהגל האקספרסיוניסטי הגרמני, כזה שהראה את המציאות כחלום (או יותר נכון, כסיוט) שחושף את הדברים האפלים שאנו פוחדים להודות בהם. "תשוקה אנושית" עוסק בדברים שכאלה: הדמות של ברודריק קרופרד רוצה להיות גבר-גבר שמשיג את כל מה שהוא רוצה ומביא את הלחם הביתה ושולט באשתו, והעובדה שהוא צריך את אשתו כדי לשמור על העבודה שלו (עבודה שפוטר ממנה בדיוק בגלל שהוא מתנהג כמו כזה "גבר-גבר") משגעת אותו, בעוד נהג הקטר שמגלם גלן פורד רוצה לחשוב שהוא בחור טוב וצודק, ומתקשה להבין שהוא נותן לרוצחים לחמוק מעונש בגלל תאווה. 

יש משהו "מלאכותי" בצילום בשחור לבן פשוט מפני שהחיים לא נראים ככה. אבל החיים גם לא נראים כמו רוב פלטות הצבעים שבוחרים בקולנוע – תשאלו את כל המקסיקנים שעייפו מלראות את המדינה שלהם מוצגת דרך פילטר צהוב. אבל שחור לבן מנפץ את האשליה שאנחנו עוסקים פה בחיים האמיתיים. הוא מוריד את העמדת הפנים ובעזרת ההגזמה שלו דווקא חושף איזו אמת שהצבע מחביא. ורוב הזמן הוא גם נראה טוב יותר. אני נדהם בכל פעם מחדש כמה הסרטים האלו, אפילו הזולים שבהם, כל כך חדים וברורים. גם כאשר הם עסקו, תרתי משמע, במה שמתרחש בצללים.

ז'אנר הנואר עבר מטמורפוזה. גם בשנות השישים עדיין היו מותחנים בלשיים, אבל הם הרגישו יותר מהוקצעים ובו בזמן יותר ריאקציונריים; או סרטי אקשן שבהם העיקר היה האגרופים והכדורים במקום הרגש האנושי שמניע את הדמויות. בשנים לאחר מכן קיבלנו תחיה מחודשת של הז'אנר עם הניאו-נואר שדווקא כן השתמש צבע, אבל דווקא בפלטת צבעים מוגזמת ש(שוב) דחתה את הריאליזם לטובת תחושה מסויטת, אם כי יותר מלוכלכת הפעם ופחות אסתטית. 

התקופה שכתבתי עליה כבר לא תחזור. הסרטים האלו ייצגו רוח של עידן מסוים ודרך מסוימת לעשות סרטים, שכבר לא קיימות. אבל תמיד אפשר לחזור אליהם, כמו תמונה בשחור לבן – הם קפואים בזמן, לא משתנים. 

תיקים נוספים מהשנים הבאות

Kiss me Deadly (1955)

הספרים על הבלש הפרטי מייק האמר נחשבים למיץ של הזבל של הכתיבה הבלשית, אבל הם מכרו בטירוף ("מה שכל הכותבים הגדולים האלו לא מבינים הוא שיש יותר צרכנים לבוטנים מלוחים מקביאר", אמר כותב הסדרה מיקי סיפליין) ועובדו הן לקולנוע והן לטלוויזיה. מה שמייחד את הגרסה הסופר-זולה הזו, בבימוי רוברט אלדריץ' הנהדר, זה שהיא מטורפת על כל הראש. לא, ברצינות, כאשר הסוף יגיע תתקשו להאמין שאתם רואים מה שאתם רואים. ובגלל הטירוף הזה היא מרגישה הרבה יותר חתרנית מחומר המקור, וגם יותר מעניינת לצפייה.

ההרג (1956)

זהו סרט שודים על קבוצה של מומחים בהנהגתו של אדם שחושב שהוא יכול לתכנן הכול עד לשנייה האחרונה, אך מגלה שקשה יותר לשחק בבני אדם מאשר בכלים על לוח שחמט. שימו לב במיוחד לקולה קווריאני שמשחק שילוב מאוד לא נפוץ של אלוף היאבקות שהוא גם אלוף שחמט… ואיכשהו אנחנו מקבלים את זה, בעיקר כי השחקן היה באמת אלוף היאבקות ואלוף שחמט במציאות (איך זה שעדיין לא עשו עליו סרט?).

זהו גם הסרט ה"אמיתי" הראשון של סטנלי קובריק (היו עוד שניים לפניו, אבל זה הראשון שהוא מכיר בו כיצירה שיכולה להתחרות בשאר הפילמוגרפיה שלו), אבל לא מרגיש כל כך כמו סרט של קובריק. הוא מרגיש כמו חיקוי ל"ג'ונגל האספלט", בלי האנרגיה ועם דמויות טיפה פחות מעניינות. ובכל זאת, להיות טיפה פחות טוב מאחד מהסרטים הטובים ביותר זה לא כזה עלבון. 

בוב המהמר (1956)

עוד סרט על חבורת שודדים שמתכוננת בדקדקנות לג'וב המושלם, אבל הפעם בצרפת! הסרט שווה צפייה באופן כללי, אבל במיוחד בזכות הצילום הרומנטי של רחובות פריז שלאחר המלחמה והסוף שמצליח להפתיע ולהצחיק בו זמנית. 

Sweet Smell of Success (1957)

עוד סרט על עיתונאי מושחת, אבל הגרסה הזו אוכלת את "הקרנבל הגדול" לארוחת בוקר בלי מלח ואפילו בלי כוס קפה. טוני קרטיס משחק את סידני פאלקו, עיתונאי זעיר להחריד שמוכן לדרוס את כל מי שעומד בדרכו בדרך להצלחה, והדרך היחידה שלו להצלחה היא התחנפות לבוס התקשורת ג'יי. ג'יי. האנסקר (ברט לנקסטר, עם כתפיים כל כך מרופדות שהוא נראה כמו מלבן אנושי). האנסקר יכול להשיג ולעשות כל מה שהוא רוצה, חוץ מלשלוט בחיי הדייטים של אחותו הקטנה, שמתעקשת לצאת עם מוזיקאי אידיאליסט. הדרך של סידני לזכות בחסדו של האנסקר ברורה – להפריד בין השניים, ובדרך ללמוד (וללמד) שיעור או שניים בתקשורת עוינת.

מגע של רשע (1958)

האם זה הסרט הכי טוב של אורסון וולס? לא.

האם גם סרט שהוא לא הסרט הכי טוב של אורסון וולס עדיין שווה צפייה? בהחלט.

האם שוט הפתיחה הארוך המפורסם עדיין מחזיק בימינו בהם עריכה דיגיטלית מאפשרת לסרט שלם להיראות כמו שוט אחד? בהחלט כפול שניים.

האם זה עדיין מצחיק לראות את צ'רלטון הסטון בתור מקסיקני? בהחלט כפול שלוש. 

בשבוע הבא נסיים את הפרויקט עם ביקורת מלאה על "ההרג". אל תלכו לשום מקום.