פרויקט נואר – שנת 1953

החקירה המרכזית

הטרמפיסט

אחת הסיבות שבגללן התחלתי את הפרויקט הזה היא שסרטי נואר מהתקופה הקלאסית נוטים להיות קצרים – תשעים דקות בממוצע, ואפשר למצוא בקלות גם סרטים שמגרדים את השמונים מלמטה. אבל "הטרמפיסט" (בבקשה לא להתבלבל עם תופעת הקאלט הישראלית בעלת שם זהה) מסתכל על היצירות המנופחות האלו בזלזול: 71 דקות כולל כתוביות בהן אין שנייה אחת מבוזבזת. 

שני חברים בדרך לטיול דיג אוספים טרמפיסט בצד הדרך. מאחר והם נמצאים בסרט נואר די ברור שזה רעיון רע. אותו טרמפיסט הוא פושע נמלט שחוטף את השניים באיומי אקדח ומכריח אותם להסיע אותו לגבול מקסיקו (המשטרה מחפשת אדם אחד ברגל, לא שלושה באוטו). מכאן ואילך, משחקי מחשבה במהלכם מאיירס מנסה לשמור על השניים משותקים מפחד בעוד הם מתכננים בריחה. 

הסרט מתחיל בשיא המהירות ולא מאט – מרגע שהטרמפיסט נאסף הסרט תמיד בתנועה קדימה, כשאפילו סצנות מנוחה מכילות רגעים קריטיים לעלילה ולדמויות. זה מסוג המקרים בהם העלויות הנמוכות יחסית – שלושה שחקנים, מכונית חבוטה ובעיקר נוף מדברי – עוזרות ליצור את האווירה המתאימה: לא סרט מיופה, אלא סרט שנראה חבוט כמו אזור הגבול בו הוא מתרחש. ניקולאס מוסרשה מוכר עד היום בעיקר בתור צלם של מותחנים סוג ב' שהופקו בשביל האולפן RKO (שהיה אחראי גם על הסרט הזה), אבל הוא תמיד מצא דרך לגרום להם להיראות טוב (שימו לב לסצנת המרדף בלילה מתוך "אנשי החתול", סרט בתקציב של שולחן קייטרינג בינוני). במקרה של "הטרמפיסט" אין לו הרבה צללים אורבניים לעבוד איתם, אז הוא הופך את המישורים הפתוחים לשטח גדול ומאיים ושומם ומת. באמצע המדבר אף אחד לא ישמע אותך צועק. 

כמו השטח כך גם השחקנים הראשיים, שמצליחים לא להיראות כמו כוכבי קולנוע אלא כמו חבורה של גברים נואשים. עד סוף הסרט שניים מהם יעברו שבעת מדורי גיהינום, בעוד השלישי ישחק את תפקיד השטן. למרות שהסרט הוא מופע של שלושה שחקנים עדיין יש כמה תפקידים קטנים שמבוצעים כהלכה, כמו השוטרים האמריקאים שמחפשים את הפושע הנמלט, או השוטרים מהצד המקסיקני של הגבול (שאשכרה משוחקים על ידי שחקנים מקסיקנים, מדברים בספרדית ולא כתובים באופן סטריאוטיפי).

אולי שמתם לב שחסר משהו – תפקיד נשי. הסרט הזה כל כך מהודק ומצומצם שאין לו זמן או מקום לסיפור אהבה, לאישה פתיינית שתכניס את הטרמפיסט שלנו לצרות, או לכל דבר אחר. זה קצת מוזר כי עד כמה שז'אנר הנואר נחשב לגברי, ראינו מספיק סרטים בפרויקט הזה שנתנו לנשים תפקיד משמעותי. שנות הארבעים והחמישים לא היו מופת של שיוויון ויחס הוגן, אבל בכל זאת היה מקובל לחלוטין לראות נשים במרכז העלילה ועם אותה כמות זמן מסך כמו לכוכב הגברי בלי שמישהו יתלונן על זה באינטרנט. וזה אולי ייראה לכם אפילו יותר מוזר בהתחשב בזה שהטרמפיסט נכתב ובוים על ידי אישה. 

אידה לופינו היא מקרה חריג בחצי הראשון של המאה העשרים ולמצער כנראה תיחשב כמקרה חריג גם בימינו. היא התחילה כשחקנית בשנות השלושים והופיעה עם כל שמנה וסלתה של הוליווד, מבזיל רת'בורן דרך המפרי בוגארט ועד אדוארד ג. רובינסון. אבל היא רצתה, ויכלה, לעשות יותר. כאשר הבמאי של "Not Wanted" חטף התקף לב לפני סוף הצילומים הייתה זו לופינו שלקחה פיקוח על הסט וסיימה את הצילומים (ללא קרדיט). לאחר מכן המשיכה לעבוד כבמאית ללא קרדיט עד ל"טרמפיסט", בעקבותיו ביימה שורה של סרטים קטנים אך נחשבים (כולל "הביגמיסט" ו"הצרות עם מלאכים") והמשיכה לקריירה ארוכה כבמאית וכותבת בטלוויזיה. 

לופינו מראה פה שהיא יכולה לביים סרט "גברי" טוב יותר מ-99% מהבמאים הגברים בהוליווד. יש בסרט הזה מין חוסר רחמים לא אופייני שעובד בכל הרמות, מהתסריט, דרך הצילום ועד למשחק. אבל למרות הכישרון הברור והמוכח שלה האישה הזו קיבלה מעט מאוד הזדמנויות לביים סרטים. למרות התפוקה המעטה שלה כיוצרת קולנועית, לופינו היא עדיין אחת מהגדולים.

תיק נוסף מאותה שנה

גל פשע | Crime Wave 

 סטרלינג היידן הוא הכוכב הראשי (הכרנו אותו ב"ג'ונגל האספלט"), והוא יהפוך לכוכב גדול עוד יותר בתקופה שהסדרה הזו כבר לא מכסה (הוא היה שחקן חוזר אצל קובריק, לדוגמה). הוא משחק כאן בלש משטרתי עם גישה לא אורתודוקסית (הוא הולך לפי הרגשות! לא לפי הספר!! הוא לא קרא את הספר בכלל!!! אולי הוא בכלל לא יודע לקרוא!!!!), כמו שצריך. אבל מי שבאמת מעניין אותנו הוא ג'ין נלסון, שאף פעם לא הפך לכוכב גדול באותה המידה.

נלסון משחק את סטיב לייסי, פושע לשעבר שמשתדל לשמור על החוק, בעיקר כי הוא יודע שיש שוטרים שישמחו לעצור אותו אם רק ידרוך על הדשא במקום שהשלטים אוסרים זאת. הוא חי בדירה קטנה עם אשתו (פיליס קלארק, שנותנת הופעה יעילה בתפקיד מצומצם). החיים לא טובים, אבל גם לא רעים כשהם היו יכולים להיות. אבל המצב עומד להשתנות, ולא לטובה. כמה מהמכרים לשעבר של סטיב ברחו מהכלא וחזרו לדרכיהם הרעות, והפעם חצי מדינה רודפת אחריהם. לאחר שאחד מהם נפגע הם מחליטים להשתכן בדירה של סטיב, ולך תקרא לעזרה מהמשטרה שרק מחפשת תירוץ לזרוק אותך לכלא.

הניסיונות של סטיב לתמרן בין עולמות הפשע והחוק, בלי לעצבן יותר מדי אף אחד מהם, הם הלב הפועם של הסרט, בעיקר בגלל שג'ין נלסון אף פעם לא נותן לדמות להיכנע לפאניקה של המצב. האיש היה פושע מקצועי והוא מתייחס לכל העסק בקור רוח עד כמה שניתן. הוא לא רוצה להיות פושע, אבל הוא מבין שלא משנה מה הוא יעשה החוק לא יהיה בעדו. התמרונים שלו הופכים את חמישים הדקות הראשונות של הסרט לכל כך מענגות, ומזכירים את ההתדרדרות האיטית לחיי הפשע מתוך "צליל הזעם". לאחר מכן אנחנו נופלים לעוד קלישאות של מרדפים ותכנוני שודים שהסרט עושה לא רע, אבל הם מרגישים גנריים בהשוואה למה שבא לפניהם. זה סרט שהיה יכול להיות כל כך הרבה יותר ממה שהוא, אם הוא רק היה מתמקד בחלק הנכון של העלילה.