פרויקט נואר – שנת 1952

החקירה המרכזית

התנגשות בלילה

סרט של פריץ לאנג ברשימת הנואר של תום שפירא?! אתם בוודאי מזועזעים! 

מה לעשות, האיש ידע איך לעשות אותם. הוא ידע איך לעשות אותם על מרגלים (מיניסטריון הפחד), הוא ידע איך לעשות אותם על שוטרים (החום הגדול, בפרויקט מחר), והנה – מסתבר שהוא גם יכול לעשות אותם על בני אדם רגילים לגמרי.

"התנגשות בלילה" אמנם מציג את מרלין מונרו בתפקיד משנה, אבל כל העיניים הן על ברברה סטנוויק. היא משחקת את מאיי דויל, אישה שעזבה את העיר הקטנה שבו נולדה לטובת חיפוש של אושר ועושר בעיר הגדולה. עשר שנים לאחר מכן היא חוזרת בלית ברירה לאותה עיר ולבית של אחיה הדייג (קית' אנדס), עם קצת פחות כסף ועם לב שבור. לאחר זמן מה היא מתחילה לצאת עם ג'רי דיאמטו (פול דאגלס), דיג מקומי מצליח (בניגוד לאחרים הוא הבעלים של הסירה שלו), אם כי לא מלהיב ולא חכם במיוחד. אבל למרות כל הפגמים שלו ג'רי הוא בחור טוב, נחמד ונדיב ואין לו מילה רעה לומר על אף אדם. אפילו לא על החבר גס הרוח שלו ארל (רוברט ראיין), איש מלא שנאה פנימית על הקריירה הכושלת שלו שמפנה אותה כלפי כל מי שמסביבו. 

כאשר מאי וג'רי מחליטים להתחתן, ארל מתחיל לחזר אחרי מאי. היא מוצאת עצמה נכנעת לחיזורים שלו – הוא מסוגל לספק לה משהו שג'רי הטוב והנחמד (והגדול, עם ידיים שנראות כאילו הן יכולת לפצח גולגולת) לא מסוגל.

בניגוד לרוב הסרטים האחרים בז'אנר שמתעסקים בערים הגדולות ובצללים האין סופיים שהן מציעות מתחת לאורות הניאון הזוהרים, פה אנחנו מתעסקים בעיר קטנה שאנשים בה מעט. מונטרי, קליפורניה (מקום אמיתי), היא ההיפך מזוהרת, ומתאימה כמו כפפה ליד לדמות העייפה שסטנוויק מגלמת פה בהופעה שהיא הכול חוץ מ'עייפה'. היא לא ביקשה הרבה מהחיים, אבל גם את המעט שרצתה היא לא מצליחה לקבל. והרגעים הנפלאים בהם היא מבינה שהיא כן רוצה להיות עם ארל, בניגוד לכל היגיון בריא, חושפים את רמת התיעוב העצמי שהיא שקעה אליו: האיש מעליב אותה, אבל היא לא יכולה לעזוב אותו. ולמרות שהיה קל פשוט להפוך את ארל לנבל של הסיפור, גם בו יש עומק: כל חצי הלעג שהוא מפנה כלפי הסובבים אותו בבירור נובעים מחוסר היכולת שלו להתעמת עם הכישלון שהוא חש. ובכלל, לכל הדמויות בסרט יש יותר רבדים ממה שנדמה מלכתחילה. זה לא מופע של איש אחד, אלא זו הופעה משותפת יוצאת מהכלל.

אודה ואתוודה, כל הזמן חיכיתי לרגע בו הדרמה תהפוך למותחן, לרגע בו אחת הדמויות תמתח את החבל טיפה יותר מדי. אפילו ב"מילדרד פירס" (סרט הרבה יותר דרמטי ומבוסס-דמות) הוסיפו סצנת רצח רק כדי לרצות את הקהל צמא הדם. "התנגשות בלילה" מסרב לרצות את הקהל שלו, מסרב לתת לנו את מה שאנחנו רוצים (או לפחות, את מה שהמפיצים חושבים שאנחנו רוצים). הוא בוחר תמיד בפתרון המסובך בשביל דמויות מסובכות. ובזכות זה הוא נשאר סרט מנצח.

תיקים נוספים מאותה שנה

הצלף | The Sniper

יש אנשים שחושבים שסרטים בימינו פוליטיים מדי. שהם דוחפים את המסרים ואת הדעות שלהם לגרון של הצופים על חשבון העלילה. לכל מי שחושבים שזה טרנד חדשני מומלץ לראות את המותחן הזה מ-1952 שמתחיל בשקופית על כמות פשעי המין שמבוצעים בארה"ב מדי שנה, ממשיך ומסביר שאין חוקים הולמים בנושא וסוגר בכך שיש לנו פה "סיפור על אדם שהפך את כל המין הנשי לאויב".

וכן, "הצלף" (של ידידנו הוותיק אדוארד דימטריק, שחשף נטיות מטיפניות דומות ב"אש צולבת") הוא לא סרט עדין במיוחד, אבל הוא גם לא סרט חדגוני ופשטני. הצלף הטיטולארי הוא אדי מילר (ארתור פרנץ), אדם שנאבק בשנאה המבעבעת שלו לנשים. וזה החלק החשוב בסרט – הפרוטגוניסט הוא אדם נתעב, אבל הוא מודע לכך. פעמיים במהלך הסרט הוא מנסה לאשפז את עצמו, כולל לגרום לעצמו נזק פיזי, והמערכת פשוט מסרבת לקבל אותו – הרופא היחיד שמסכים לבדוק אותו פשוט עסוק מדי עם עוד עשרות מקרים. 

זה היה יכול להיות קל למדי ליצור סרט על אדם אחד מעורער בנפשו שפונה לאלימות. לא חסרים סרטי נואר שחוקרים את העומק הפסיכולוגי של הדמויות האלו, אינדיבידואלים רצחניים שצפים בים של נורמליות. אבל "הצלף" הולך על גדול יותר – המטרה של הסרט (ותסלחו לי על הבדיחה) היא סוציאלית. זה סרט שקורא לשינוי חברתי.

יש משהו מאוד קולנועי בסצנות עם צלפים. אחרי הכול, צלף הוא הצופה האולטימטיבי, כזה שיכול לראות כל פרט בחיים של הנצפים, אבל גם כזה ששומר מהם מרחק בריא. בין אם מדובר ב"מטרות" של פיטר בוגדונוביץ' או בסרט-בתוך-סרט שב"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו, שימוש בצליפה כמטאפורה לקולנוע הוא לא ייחודי, אבל "הצלף" הוא אחת הדוגמאות הכי מוקדמות שאני מכיר, בוודאי כזו שבה המטאפורה מופיעה לאורך כל הסרט. 

ברגע שאדי נשבר באופן סופי ומוחלט, הסרט הופך מדרמה כואבת על תיעוב עצמי למותחן מהמעלה הראשונה: אנחנו רואים את אדי בוחר מיקום, מכוון, מאפס ומסיים חיים, פעם אחר פעם. ברגע שהוא מחליט הוא נהיה מכונת הרג ואף אחת בעיר אינה בטוחה. הטרור שהוא מטיל הורס חיים של נשים, ולא רק את של אלו שהופכות למטרות ישירות שלו – הוא מוסיף לאווירת הפחד שהן חיות תחתיה בכל מקרה (אווירה שהסרט מכיר בקיומה למרות היעדר השפה המתאימה לתיאור מה שקורה).

החיסרון העיקרי של הסרט הוא הסוף. זה אינו סוף רע אלא שהוא אינו מספק דיו. יש מרדף, והוא מתנהל ביעילות ומצולם באופן אלגנטי. אבל כשכל העסק נגמר הרגשתי שחצי תאוותי בידי – המסר הועבר אבל היוצרים ממשיכים לדפוק עם הפטיש, כאילו הם לא סומכים על יכולת ההבנה של הצופים.

אך למרות הפגמים הקטנים "הצלף" הוא סרט מעולה, לא (רק) בגלל המסר – אלא בזכות היכולת שלו להביע אותו דרך סיפור מתח נהדר.