פרויקט נואר – שנת 1950

בדרך כלל אני ניגש ישר לעניין. אחרי הכל, יש הרבה סרטים לבקר וזמננו סופי, אבל שנה כמו 1950 דורשת הקדמה. בעוד שעבור השנים הקודמות היה לי קל יחסית לבחור את הסרט הבולט ביותר שמגיעה לו חקירה מלאה, בשנת 1950 הסיפור יותר מסובך. לפחות שלושה מהסרטים פה הם יצירות מושלמות שלא הייתי משנה בהן כלום – לא שחקן, לא תסריט, לא צלם ולא גריפ. אלו סרטים שמועמדים בקלות לא רק לתואר "סרט הנואר הטוב של השנה" אלא גם ל"סרט הנואר הטוב ביותר אי פעם".

אולי זה השינוי משנות הארבעים לשנות החמישים או העובדה שהז'אנר כבר היה מוכר ומקובע באופן שאפשר ליוצרים לשחק עם הכללים, אבל התוצאה היא כמות מפתיעה של יצירות מופת לזמן כה קצר. ובכל זאת, צריך לבחור. אז קבלו את החקירה המרכזית של 1950: 

ג'ונגל האספלט 

אני מוטה. יש ז'אנר ספציפי של סרטים שאני אוהב במיוחד, מה שנקרא "גברים במשימה": צוות של מקצוענים שמתאגדים יחדיו כדי לבצע משימה שנראית לרוב בלתי אפשרית (סרטי "משימה בלתי אפשרית" הם דווקא לא דוגמה טובה כי שם הכל מונח תמיד על כתפיו של אדם אחד). הם יכולים להיות אקדחים שכירים ("שבעת המופלאים"), חיילים במשימה סודית ("תותחי נבארון") או קבוצה שמנסה לשרוד את איתני הטבע ("קון-טיקי"), אבל ברוב המקרים הם צוות שודדים (סרטי "אושן", "ההרג", "היהלום הלוהט"). בצד הלא נכון של החוק המשימה נהיית הרבה יותר קשה – כשעובדים עם פושעים אין על מי לסמוך.

"ג'ונגל האספלט" הוא סרט השודים האולטימטיבי. "דוק" רידנשניידר (סאם ג'אפה) הוא עבריין מזדקן שבדיוק השתחרר מהכלא, לאחר שהעביר את הזמן מאחורי הסורגים בתכנון השוד המושלם. בשביל לממן את השוד הזה הוא צריך את אלונזו אמריק שיעזור לו לשכור את המקצוענים הדרושים לשוד כזה (נהג, מפצח כספות ו'חוליגן מקצועי'). השכירים יקבלו תשלום קטן מראש בעוד רידשניידר ואמריק יתחלקו בחצי מיליון הדולר של השלל. הצוות נבחר בקפידה, ובראשו החוליגן המקצועי דיקס הנלי (סטרלינג היידן). והשוד אמנם מתנהל כמו שעון שוייצרי, אבל בסוף טעות קטנה הופכת לאבן מתגלגלת שתמחץ את כולם. 

הדבר הכי טוב ב"ג'ונגל האספלט" – ויש בו הרבה דברים טובים – הוא התסריט שכתב בן מאדו יחד עם הבמאי ג'ון יוסטון. יוסטון הוא שם מוכר בענייני סרטים גבריים והוא מביא לסרט תחושה אמיתית של עולם תחתון עם קודים ושפה משלו. כולם מדברים בשפה קצובה של מקצוענים שבה כל מילה מיותרת עלולה לשלוח מישהו למאסר. 

סטרלינג היידן מצוין בתור אדם מיואש, במובן של "ויתר על האמונה שדברים יהיו טובים שוב". הרצון שלו להשתמש בכסף מהג'וב כדי לחזור הביתה הוא בעצם הודאה בכישלון שלו כאיש עצמאי בעיר הגדולה. אבל כמו שיודע כל אדם שקרא קצת מכתביו של תומאס וולף – "אי אפשר לחזור הביתה בשנית". במידה רבה הוא מזכיר עוד פושע מקצוען אגדי שקצת יותר קרוב לימינו – מייק בגילומו של ג'ונתן בנקס מ"שובר שורות" ו"סמוך על סול". זה לא שהדמויות באמת דומות אחת לשנייה מבחינת ההתנהגות, אבל משהו בכמעט-התמכרות שלהן לקוד המקצועני של עולם הפשע, עולם שבו הכול תלוי בדרך בה מבצעים את העבודה, הופכת לדרך להימנע מלחשוב כמה העבודה הזו בעצם נוראית.  

היידן לא לבד פה. כל הדמויות, כולל אלו שנראות בהתחלה בטוחות בעצמן ובמעמדן, מהתהלכות על חבל דק מעל לתהום פעורה. ובכך הסרט מייצג, אולי יותר מכל סרט אחר, את רוח הנואר: פושעים, שוטרים, אזרחים, מיליונרים, עניים – כולם חיים באיזושהי אפלה, בלילה של הקיום האנושי, ורק מנסים להעמיד פנים שיש ביניהם הבדל.

תיקים נוספים מאותה שנה

לילה ועיר | Night and the City 

אנחנו בבריטניה (אחד המקרים הנדירים בסדרת כתבות זו שבו אנחנו עוזבים את חופי ארה"ב) אבל הגיבור שלנו עדיין אמריקאי למהדרין. הארי פביאן (ריצ'ארד ווידמארק הנהדר) הוא מהאנשים האלו שמשווקים את עצמם במדיה החברתית כ"יזמ.ת" ושכל החברים שלהם חושבים שהם מגזימים לגמרי. פביאן רוצה להרוויח כסף. יותר מכך – הוא משוכנע שמגיע לו להרוויח כסף. ההזדמנות הגדולה שלו מגיעה כשהוא הולך לצפות בקרב היאבקות (מבוימת, מהסוג שרואים עד היום ב WWE) שמנהל קריסטו, המאפיונר ששולט בכל זירות ההיאבקות בעיר. אחד הצופים בתצוגה הוא גרגוריוס, מתאבק יווני ותיק (מהסוג האמיתי, שהולך לאולימפיאדה) שהוא במקרה אבא של קריסטו.

פביאן רואה כמה גרגוריוס מתעב את הגרסה המבוימת לספורט שהוא כל כך מכבד ועולה על רעיון גאוני: הוא יפתח זירת היאבקות משלו, יחד עם גרגוריוס. כל אדם אחר שינסה לפתוח עסק היאבקות בעיר של קריסטו צפוי למצוא את עצמו בתחתית נהר או שניים, אבל פביאן נמצא עכשיו בעסק עם האיש האחד שבו קריסטו לא יעז לפגוע. הוא כל כך בטוח בעצמו שהוא מוכן לקחת הלוואה מאנשים שכדאי מאוד להחזיר להם את הכסף בזמן בלי עיכובים, להיכנס לעסקים עם אנשים שהוא יודע שאסור לסמוך עליהם ואפילו לרמות את הכוכב הראשי. דרכו להצלחה בטוחה. 100%. כלום לא ישתבש. 

במידה רבה הסרט מזכיר את "האדם השלישי" – עוד סרט על אמריקאי שמגיע לאירופה בחיפוש אחר הצלחה – אבל בניגוד להולי מרטינס, פביאן לא סובל מבלבול אלא מעודף ביטחון עצמי ומשכנוע עמוק שלא משנה כמה רע המצב יהיה הוא יצא ממנו בשלום. התוצאות הרות אסון עבורו ועבור כל מי שמכיר אותו. השאלה הגדולה היא – באיזה שלב הוא יבין שהלך צעד רחוק מדי? האם בכלל יש שלב כזה?

כמו "האדם השלישי", זה סרט שהכול בו עובד. שימו לב במיוחד לצילום של מארק גרין: לונדון היא לא ניו יורק; היא מקום מאיים וערפילי שבו ניתן לחוש במשקל ההיסטוריה, חלל כמעט על-טבעי שבו האמריקאי משוטט בביטחון גמור בלי להבין למה בדיוק הוא נכנס. סצנות ההיאבקות נראות אולי מבדרות בטיפשותן בהתחלה, כמו הדבר שאנחנו מכירים בעולם האמיתי, אבל במהרה הן נחשפות כתרגיל ברוטאלי בסבל אנושי. במיוחד הקליימקס – כמה שהמתרחש על המסך צנוע ומאופק, ככה הוא עוצמתי מבחינה רגשית. 

במקום בודד | In a Lonely Place

 אני לא ממעריציו של המפרי "בוגי" בוגארט. אני חושב שהוא שחקן בעל מנעד מוגבל למדי עם נוכחות כל כך לאקונית שהיא הרבה פעמים מאבדת את העניין של הצופה. הוא בהחלט הופיע בסרטים טובים אבל אני לא חושב שהסרטים האלו נהיו טובים בזכותו. היה לו המזל לגלם את סאם ספייד ב"נץ ממלטה", התפקיד הנכון ברגע הנכון, בסרט שהפך אותו לכוכב (מאוחר יחסית בחיים). 

אבל "במקום בודד" הוא הסרט שבו הנוכחות של בוגארט דווקא חיונית, כי אנחנו מצפים ממנו לדבר מסוים והסרט עושה משהו אחר לגמרי. בוגארט מגלם את דיקסון סטיל (שם מגניב מדי לעולם האמיתי), תסריטאי מריר שימי הצלחתו הרחק מאחוריו. ערב אחד הוא מחליט להזמין אליו הביתה אישה שפגש בבר כדי שתעזור לו לכתוב עיבוד חדש (היא תקריא את הספר שהוא צריך לעבוד עליו והוא יחשוב על התסריט). אולי הוא באמת צריך שיקריאו לו, אולי הוא מחפש סטוץ, זה לא באמת משנה. מה שמשנה זה שהוא מחליט, לכאורה, לשלוח אותה לדרכה באמצע הלילה – ושבבוקר למחרת היא נמצאת ללא רוח חיים. 

מכאן מתחילה חקירה לגבי המעורבות שלו באירוע, וציפייה של הצופה שהסופר הממורמר יגלם את תפקיד הבלש. אבל סיפור החקירה דווקא נשאר ברקע, כנוכחות מאיימת ותזכורת לכך שסטיל אולי מסתיר דחפים אפלים מאחורי כל הבדיחות הציניות שלו, בעוד אנחנו מתמקדים ברומן בינו לבין השכנה שלו, לורל גריי (גלוריה גרהאם) שמספקת לו (לכאורה) אליבי לליל הרצח. גרהאם היא חלק חשוב בסרט, אולי אפילו יותר מבוגארט. דרכה אנחנו לומדים על הצדדים הבאמת אפלים של דיקסון; באמצעותה אנחנו עוזבים את העולם של אלימות קולנועית, זה שבו לכל אגרוף יש תגובה שנונה, ונכנסים לעולם של האלימות האמיתית – כזו שמפרקת והורסת ומצלקת. "במקום בודד" הוא פחות סיפור בילוש ויותר חקר דמות. משהו נשבר עמוק בתוך דיקסון – אולי זו המלחמה, אולי זו הוליווד, אולי זה משהו שתמיד היה שם – אבל למרות שהוא איקון של הגבריות השרמנטית יש משהו מאיים בנוכחות שלו כאן. כל מילה וכל העוויית גוף מרמזים על נחש צפע שעומד להכיש, ולנו לא נותר אלא להמתין ולראות מתי ואיך הוא יתקוף.

צליל הזעם | The Sound of Fury

 "צליל הזעם" הוא שני סרטים, אחד מעולה והשני סביר. וכאילו כדי להכעיס, "צליל הזעם" בוחר לשים את החלקים הטובים שלו בקצוות מנוגדים: חצי השעה הראשונה נהדרת, ורבע השעה האחרונה עוצמתית במידה יוצאת דופן. האמצע, לעומת זאת, הרבה יותר סטנדרטי ומזכיר את החלקים הפחות מוצלחים של "הקרנבל הגדול". 

בחצי השעה הראשונה אנחנו רואים כיצד אדם טיפוסי, האוורד טיילור (פרנק לאבג'וי), מתדרדר לחיי פשע. הימים הם ימי השפל הכלכלי (הסרט מבוסס באופן די חופשי על סיפור אמיתי שהתרחש בשנות השלושים) וטיילור פשוט לא מצליח למצוא עבודה, לא משנה כמה רחוק הוא תר את הארץ. ומילא אם הוא היה צריך לפרנס את רק עצמו, אבל יש לו גם אישה וילדה. אז כאשר מישהו חשוד בשם ג'רי סלוקום (לויד ברדג'ס, כמה מוזר לראות אותו צעיר) מציע לו להרוויח הרבה כסף בלילה אחד של עבודה הוא מהסס – אבל לא לאורך זמן. מפה לשם השניים הופכים לצמד פושעים די מצליחים, עד שג'רי מחליט לשדרג את הרפטואר שלהם משוד לחטיפה. מכאן העניינים יסתבכו. 

כאמור, חצי השעה הראשונה, שמציגה התדרדרות של אזרח נורמטיבי לחיי פשע מחוסר ברירה, היא הטובה בסרט. אני לא אגיד שזה סרט ניאו-ריאליסטי – הסרט מסוגנן מכדי להיות "גנבי האופניים", למשל – אבל הוא בהחלט קרוב לכך יותר מסרט פשע טיפוסי, וגם שאפתני יותר: זה סרט שרוצה למתוח ביקורת על הרקבון במערכת במקום לחגוג את הניצחון של כוחות הסדר או את המגניבות של הפושעים. באמריקה, הוא כאילו אומר, כולם נמצאים מרחק פסע מפנייה לפשע.

חבל רק שמרבית החלק האמצעי עוסק בגיל סטנטון (ריצ'ארד קרלסון), עיתונאי מקומי שמזהה בסיפור החטיפה דרך בטוחה להצלחה ומלבה את להבות הזעם הציבורי עד שהן יוצאות משליטה. הכוונה של הביקורת ברורה, אבל הסיפור פשוט מבוצע בחוסר חן או עניין, ללא העוצמה שנותנת לשאר הסרט את כוחו. 

Gun Crazy

 אם "צליל הזעם" הציג לנו התדרדרות לחיי פשע כתוצאה מהזנחה חברתית, הרי שלפי "חובב נשק" האשמה נמצאת במקום אחר – חרמנות. אין מה להכחיש, מדובר בסרט חרמן על הזמן. ברט טאר (ג'ון דל) הוא בחור צעיר שנשלח למוסד חינוכי אחרי שהוא גונב אקדח. אחרי ארבע שנים של חינוך מיוחד (לא מהסוג הזה) ועוד כמה שנים בצבא הוא חוזר לעיר הולדתו בתור איש מאוזן ומהוגן – וצלף מצטיין. כישורי הצליפה עוזרים לו במיוחד כאשר קרנבל מגיע לעיר ואיתו מופע האקדחים הסקסי של אנני סטאר (פגי קאמינס). הוא משתתף במופע ואפילו מצליח לנצח אותה בתחרות – מה שמשיג לו עבודה בקרנבל וגם אישה חדשה. אבל השניים לא מסתפקים בהכנסות הדלות של מופע נודד. את ירח הדבש המבוקש אפשר לממן רק בצורה אחת – ואני לא מתכוון למכירת כרטיסים.

"חובב נשק" הוא לא סרט עדין במיוחד. אמנם המטאפורה של האקדח לאיבר המין הגברי לא תהפוך לכזו בולטת עד לסצנה ההיא מ"סנאצ'", ובהחלט אפשר לטעון שהוא חדגוני – אנני מתחילה מטורפת ונשארת מטורפת, בשעה שברט פשוט נגרר אחרי האירועים (ואחרי המוח הקטן שלו). אבל קשה להכחיש את האנרגיה המתפרצת של הסרט. "חובב נשק" הוא סרט טעון, כאילו כל שנייה עוד כדור עומד להיפלט.