פרויקט נואר – שנת 1949

החקירה המרכזית

האדם השלישי

אורסון וולס הוא שחקן נהדר ובמאי נהדר ואפילו משחק נהדר בסרטים שהוא מביים. אבל מה לעשות, ההופעה הכי טובה שלו נמצאת בסרט שהוא לא מביים ואפילו לא מככב בו. במקום זאת, "האדם השלישי" מתמקד בהולי מרטינס (ג'וזף קוטן, שכבר עבד עם וולס כמה פעמים בעבר), סופר אמריקאי בינוני שמגיע לווינה של אחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי שהחבר הטוב שלו הארי ליים (וולס עצמו) מבטיח לו עבודה רווחית. 

וינה של אחרי המלחמה היא חצי בירה אירופאית אלגנטית משכבר הימים וחצי אזור אסון מופצץ: הבניינים הרוסים, האנשים רעבים ובכל זאת, בין לבין, יש מספיק אנשים שמתנהגים כאילו הכל נורמלי, כאילו לא בילינו את כמה השנים האחרונות בניסיון הדדי לרצוח זה את זה. העמדת פנים של נורמליות כאסטרטגיית שמירה על השפיות. לאווירה הסוריאליסטית מוסיפים גם הסיורים האינסופיים של המשטרה הצבאית של בעלות הברית שמודיעים על נוכחתם בכמה שפות.

בכל אופן, הולי בקושי מספיק להתמקם לפני שהוא מקבל את הידיעה שליים מת בתאונת דרכים. בודד בעיר זרה בלי הרבה כסף או מושג מה קורה סביבו, הולי מוצא עצמו משחק בלש – אם ליים מת, לאן הגופה נעלמה? ולמה אנשים ממשיכים להתעקש על מספר שונה של סבלים שסחבו אותה מזירת התאונה? ואיפה ומיהו ה"אדם השלישי"?

"האדם השלישי" הוא כנראה הסרט הכי מפורסם של הבמאי הקלאסי קארול ריד (למרות שאוסקר הוא קיבל דווקא על "אוליבר!" מ-1968), וקל להבין למה ברגע שרואים אותו – הסרט מתקתֵק כמו שעון שוייצרי. הכל בו עובד, החל ממנגינת הנושא המקפיצה (אנתון קאראס) ודרך הצילום האקספרסיבי של רוברט קראסר. והמשחק, כמובן המשחק. וולס ורוברט קוטון הם מהכוכבים האלו שאומרים עליהם שהם מהשחקנים הגדולים של דורם, ואז עוצרים וחושבים אם הם גם מהשחקנים הגדולים בכל הזמנים. וולס אמנם מופיע רק מעט, אבל עושה מטעמים מכל שנייה שלו על המסך.

קוטון, מקבל אמנם יותר זמן מסך אבל מציג תפקיד קשה יותר בהצלחה מרובה. הדמות שלו אמורה להיות א-כריזמטית ומבולבלת, מן ייצוג של האמריקאי הבור שלא באמת מבין איך מתנהל העולם שבו המלחמה פגעה באמת, אבל בלי לאבד את הסימפטיה של הקהל. תוסיפו לשניהם את אלינה ואלי בתור אנה שמידט, החברה לשעבר של ליים שיודעת בדיוק כמה שחורים היו העסקים שלו אבל מוכנה לקבל את מחירה המוסרי של הישרדות בעיר גוססת, ואת טרוור האוורד הוותיק בתור מייג'ור בריטי מיושן שמנסה להיות אי של שפיות בתוך הטירוף, וקיבלתם את אחד הקאסטים המשובחים שאפשר למצוא על המסך – וכל אחד מהם מקבל כמה וכמה שורות נהדרות.

יש כמה וכמה סרטים מהתקופה ההיא שזכורים בזכות סצנה או תמונה אחת מפורסמת או בגלל דמות אחת שנחקקה עמוק בלב, אבל יש כל כך הרבה סצנות זכירות ב"האדם השלישי": השיחה על הגלגל הענק, המרדף מתחת לביבים, ואפילו רגעים קלילים יותר כמו מפגש  הסופרים הקומי מקבלים תחושה מסויטת וכמעט קפקאית. 

ומתחת לכל זה, הלב הפועם של הנואר: חיים אפורים בעולם שבין שחור ולבן, והנכונות של אנשים לחצות קו מוסרי במטרה להרוויח כסף והתירוצים שהם מוצאים לעצמם. 

נ.ב. לחובבי מופעי הרדיו של אורסון וולס (דהיינו, אנשים בעלי טעם) וולס הבין טוב מאוד מה הקהל רוצה והא חזר לגלם את הארי ליים בשורה של תסכיתי רדיו (שדי מספיילרים את הסוף של הסרט). בהחלט שווה האזנה. 

תיקים נוספים מאותה שנה

ההונאה | The Set Up

 רוברט וייז מוכר בעיקר כיוצר של מחזות זמר– ככה זה כשאתה אחראי לשניים מהגדולים בכל הזמנים ("צלילי המוזיקה" ו"סיפור הפרברים") – אבל זהו במאי מהדור שבו היו עובדים על כל דבר ובכל ז'אנר. הוא ביים סרטי אימה ("בית הרוחות"), סרטי אסון ("הינדנבורג"), סרטי מדע בדיוני ("זרע אנדרומדה"), ואפילו את הסרט הקולנועי הראשון של "מסע בין כוכבים". בין לבין הוא הספיק לביים גם את סרט הנואר הקטן הזה, שמבוסס (מכל הדברים בעולם) על פואמה של ג'וזף מארץ', שעוסקת במתאגרף ביל ת'ומפסון (רוברט ראיין) שהמנהל שלו (ג'ורג' טוביאס) עושה עסקה עם המאפיה: ביל יפסיד בקרב, המאפיה תשלם לשניהם הרבה כסף, וכולם יהיו מאושרים (חוץ מהפראיירים שהימרו על ביל).

אבל המנהל מחליט שהסכום שהמאפיה משלמת לא מספיק טוב, ויש לו פתרון אלגנטי איך לשמור לעצמו יותר: הוא פשוט לא יספר לביל על ההסכם. אחרי הכל, ביל הוא לוזר שלא ניצח בקרב כבר נצח והילד החדש שמולו (האל פיברלינג) צפוי לגמוז אותו בזריזות. אבל כמובן, דברים משתבשים. אם הם לא היו משתבשים לא היה סרט.

החצי הראשון של הסרט נהדר: אנחנו מלווים את ביל בשעה שהוא מתכונן לקרב, בלי לדעת שגורלו נתון בידי כוחות גדולים ואכזריים ממנו. אנחנו פוגשים את המנהל התחמן, את המאמן הדאגן (אבל גם תחמן), את אשתו הדואגת, אנחנו פוגשים מתאגרפים אחרים באותה זירה שנכנסים ויוצאים לקרבות משלהם במהלך הלילה. הכל נבנה ביעילות אנושית מרשימה – זו מלודרמה על אנשים קטנים ועלובים שנצמדים לסיכוי הכי קטן לפיסת תהילה, לאיזה ניצחון קטן שייתן לחיים שלהם משמעות. אלו ארבעים וחמש דקות שחולפות ללא אגרוף אחד.

ואז הקרב מתחיל. והוא נמשך. ונמשך. ונמשך. ובדיוק כשחושבים שהוא יסתיים הוא נמשך עוד קצת. אני מניח שזה היה נסלח אם הוא היה מצולם באופן קצת יותר מעניין, במיומנות הטכנית של "השור הזועם" או בהתלהבות המתפרצת של "רוקי". אבל במקום זה יש לנו שני גושי בשר שמרביצים אחד לשני במשך חצי שעה. אני מניח שזה הגיוני – הנקודה שהסרט מנסה להעביר היא שהם לא אלופים אלא מתאגרפים קטנים באולם קטן ודי מחורבן. יכול להיות שזאת גם דרך הצגה יותר אמינה לקרבות אגרוף (ניסיתי לראות פעם והשתעממתי די מהר), אבל כל זה לא משנה את העובדה שזה משעמם לצפייה.

ובדיוק כשמחליטים לוותר על הסרט מגיעה המערכה האחרונה, מערכה מדויקת וכואבת כמו אגרוף לכליות. אם אתם מחפשים מידה של רחמים בסוף הזה, מידה של חמלה כלפי הדמויות, אני לא בטוח שתמצאו אותה. לא כי הסרט שונא אותן, אלא כי הוא שונא את העולם בו הן פועלות, אבל נחוש לצייר אותו בדייקנות. הסוף הזה מרגיש בלתי נמנע, כמו מפל שמשליך ומרסק אותך על הסלעים: הוא לא עושה זאת מתוך רוע לב, אלא כי הוא תמיד זורם שם, ואיתרע מזלך להיסחף איתו. 

חוֹם לבן | White Heat 

 ג'יימס קגני גילם גנגסטרים עוד לפני שפילם נואר היה דבר. עוד לפני שהאירופאים גילו את הקולנוע האמריקאי האפל הוא היה פושע קשוח ב"אויב המדינה" או "מלאכים עם פנים מלוכלכות". הוא היה אמנם יותר משחקן של גנגסטרים, אבל הוא אף פעם לא הצליח לעזוב את התפקיד לגמרי (כמו שקלינט איסטווד תמיד יהיה טיפה קאובוי). וזו בדיוק הבעיה של "חום לבן", שבו הוא משחק פושע עם חיבה מוגזמת לאמא שלו (גם אם לא ראיתם את הסרט אתם כנראים מכירים את צעקת הסיום המפורסמת: Made it ma – Top of the world!). אני פשוט לא קונה את האיום שקגני מנסה למכור פה – הוא נראה ונשמע יותר כמו אחד הפושעים המצויירים שיאיימו על באגס באני. נראה כאילו הסרט היה מרגיש יותר בנוח בשנות השלושים המוקדמות, המוגזמות והקרטוּניות יותר.

זה לא שזמנו של קגני עבר – הייתה לו עוד קריירה ארוכה ומגוונת אחרי הסרט הזה – אבל זה בהחלט היה הסרט הלא נכון בזמן הלא נכון.