פרויקט נואר – שנת 1948

החקירה המרכזית

העיר העירומה

אני מניח שבימינו "העיר העירומה" לא נשמע כל כך חדשני. הסרט מציג חקירת משטרה מרגע גילוי הגופה דרך תשאול החשודים, המרדף אחר הרמזים, הטעויות ועד המרדף אחרי הרוצח. אם זה נשמע לכם מוכר זה כי ככה בנוי כל פרק של "חוק וסדר" ושל עוד מיליון סדרות משטרה. אבל ב-1948 זה נראה קצת אחרת. הסרט לא נמצא עמוק בתוך השטאנץ, אלא ממציא אותו. במקום גיבור אחד קשוח שמציל את היום יש לנו שורה של פרוטגוניסטים, רובם די אלמוניים, שעובדים ביחד במה שנראה כמו תהליך איטי ודי מייאש: הם מנסים כיוון חקירה אחד ואז אחר, גופה נוספת שצצה כנראה קשורה לחקירה שלהם אבל צריך לברר איך, יש חשודים שמעורבים בנושא אבל לא ברור באיזה הקשר, ואם הם יהיו מוכנים לדבר בכלל. זו לא הרפתקה, זו עבודה.

 בארי פיטצג'רלד הוותיק משחק את החוקר העיקרי. הוא היה בן יותר משישים כשקיבל את התפקיד ואין שום ניסיון להציג אותו כדמות זוהרת. הוא שוטר וותיק שנמצא בתפקיד כבר שנים ומכיר את כל הטריקים, הוא לא כריזמטי במיוחד, בטח שלא מגניב, אבל בזה בדיוק כוחו של הסרט. טוב, בזה ובצילום.

בניגוד למרבית הסרטים של אותה תקופה, "העיר העירומה" צולם ברובו לא על במות אלא ברחובות העיר, עובדה שהסרט מתגאה בה בפתיח למקרה שהצופים מפקפקים במראה עיניהם. כל המהות שלו היא שימוש בחקירה כדי לתת לנו הצצה לחיים של ניו יורק, העיר. ניו יורק הקולנועית היא מקום שכיף לבקר בו, וניו יורק של לפני שנות האלפיים בשחור ולבן היא מקום יפיפה אפילו בחלקים הפחות זוהרים שלה ("לא יכולה בלי זה" הוא דוגמה מצוינת). ויליאם דניאלס קיבל אוסקר לצילום על עבודתו בסרט הזה וקל להבין למה. ניו יורק שהוא מצלם היא מקום אפוף צללים ומסתורין, אבל עדיין מקום שאנשים צריכים להעביר בו את החיים שלהם. היא דרמטית, אבל לא מלודרמטית. ודניאלס יודע איך לצלם בני אדם תוך כדי שהוא שומר על האינטראקציה בין בני אדם לרקע העירוני.

כאמור, התעלומה עצמה היא לא הדבר הכי מרשים בעיניים מודרניות, אבל היא כן מסתיימת במרדף דרמטי מותח שמנצל את תחושת המרחב של העיר: ניו יורק היא מקום גדול, ולחשודים יש לאן לברוח ואיפה להתחבא. "העיר העירומה" אולי ברא ז'אנר שלם של חקיינים, אבל יותר משבעים שנה לאחר מכן הוא ניצב מעל כולם: אם אתם רוצים לראות סיפור משטרתי כראוי, בלי תוספות מיותרות, זה הסרט לחפש.

תיקים נוספים מאותה שנה

עסקה ללא רחמים | Raw Deal

ראשית כל, נא לא להתבלבל עם הסרט בעל השם הדומה בכיכובו של ארנולד שוורצנגר. דניס אוקיפי, שמככב פה, הוא בערך שליש מהגודל של שוורצנגר בשיאו, והסרט בשחור לבן, אז יכול להיות שיהיה מאתגר להבדיל ביניהם. בכל זאת, תעשו מאמץ.

אוקיפי משחק את ג'ו סאליבן, מאפיונר זוטר שיושב בכלא אחרי שוד. השוד אמנם הסתיים בהצלחה, כל שאר המעורבים הרוויחו, אבל מישהו כנראה היה צריך להיתפס וג'ו עלה בגורל. אבל הבוס שלו, ריק קוייל (ריימונד באר, עם כתפיים מנופחות במיוחד), הבטיח שג'ו יקבל 50,000 דולר מהשלל ברגע שהוא ישתחרר מהכלא. ריק כל כך נחמד שהוא אפילו מוכן לעזור לחברה של ג'ו, פאט (קלייר טרוור), לסדר לו שחרור מוקדם. שחרור כל כך מוקדם שהרשויות לא ידעו עליו. עד כה טוב ויפה, אבל ג'ו ופאט לא יודעים שלריק אין שום כוונה לשלם ולו אגורה אחת. הוא מקווה שג'ו ייהרג במהלך ניסיון הבריחה, ואם המשטרה לא תעשה את זה – אז ריק יצטרך לטפל בג'ו בעצמו. את כל העסק מקלקלת אן (מארשה האנט), העובדת הסוציאלית שהייתה אמורה לטפל בשיקום של ג'ו ובמקום זה התאהבה בו. כאשר ג'ו ופאט מחליטים לחטוף את אן במרדף מהמשטרה מתחילה שרשרת אירועים שריק לא יכול היה לחזות.

"עסקה ללא רחמים" הוא סרט של אנתוני מאן ("וינצ'סטר 73", "אל סיד"), מהבמאים הקלאסיים שאני מעריך אבל קשה לי להתאהב בסרטים שלהם באמת, ו"עסקה ללא רחמים" אינו יוצא דופן. המעלה העיקרית שלו לעומת לסרטי מרדף אחרים היא המשולש הרומנטי הלא מכוון שנוצר סביב ג'ו – פאט מייצגת את הצד החושני שדוחף בו להמשיך בחיי פשע ומקבלת אותו כמו שהוא, בעוד שאן מאמינה שניתן לשקם אותו ולהפוך אותו לאזרח מן השורה (תוך כדי שהיא נמשכת לצד האפל שבו). כל השחקנים בסרט עושים עבודה טובה בלהפיח חיים בדמויות שלהם, ומעל כולם ניצב ריימונד באר, שפשוט מבעית בחוסר הרחמים העסקי שלו – אין לו שום בעיה להרוג שותף רק בשביל עוד כמה אגורות בחשבון הבנק הגדול דיו שלו, וג'ו פשוט לא יודע שהאיש כבר חתם על צו המוות שלו.

כוח הרשע | Force of Evil

 "כוח הרשע" הוא מחזה מוסר בו אף אחד לא מוסרי במיוחד. סיפור לא על טוב ורע אלא על רוע גדול, מתועש וחסר רחמים, מול רוע קטן, כזה שאולי מנצל ושובר אנשים אבל עושה את זה באופן אישי. ג'ו מורס (ג'ון גרפילד) הוא עורך דין בשירותו של מאפיונר גדול בשם בן טאקר (רוי רוברטס). לטאקר יש חזון – הוא רוצה לאחד את כל מוסדות ההימורים הלא חוקיים בעיר תחת שליטתו, והעבודה של ג'ו היא לדבר עם כל הכלומניקים הקטנים ולשכנע אותם שזה לטובתם האישית להצטרף לצד המנצח – עבודה שג'ו עושה ביעילות חסרת רחמים.

הבעיה היא שנשאר בחור אחד שמסרב להסגיר את העסק שלו ומתנהל, ברוב חוצפתו, בעצמאות. לבחור הזה קוראים ליאו מורס (תומאס גומז) והוא אחיו של ג'ו. ועכשיו ג'ו נמצא בדילמה – מצד אחד הוא רוצה לרצות את הבוס שלו ולהשיג בעצמו כמה שיותר כוח בארגון. מצד שני הוא לא מפלצת מוחלטת – הוא רוצה שאח שלו יישאר בחיים ומחוץ לכלא ואם אפשר, שגם ירוויח קצת מכל העסק. אבל ליאו לא רוצה לשמוע על זה. נכון, הוא מתעקש, הוא אמנם לא פועל לפי לשון החוק, אבל הוא מנהל את ההימורים שלו בהגינות – הוא לא מרמה וסוחט אנשים, הוא נותן קרדיט כשצריך, והוא עדיין רואה את עצמו כאדם טוב, פשוט בעסק רע. ג'ו, לעומת זאת, לא רואה בני אדם (אלא אם הם קשורים אליו אישית). מבחינתו זה הכל מספרים, ולא אכפת לו שהמספרים שהוא מנהל מייצגים חיים של אנשים.

המאבק בין שני האחים הוא יותר מאבק אידיאולוגי ממאבק כוחות, והסרט מציג זאת בשורה של סצנות במשרדים קטנים וקלאוסטרופוביים (שמונגדים מול המשרד המהודר של טאקר). בניגוד ל"העיר העירומה" שמדגיש את הגודל והמרחב העירוני, "כוח הרשע" מתמקד דווקא בצמצום, בלחץ ובמחנק (הפיזי והמוסרי). במידה רבה הסרט מרגיש כמו כל הסדרות בכיכוב אנטי-גיבורים פושעים שפופולאריות בימינו: אנחנו מבינים, באופן מוסרי, שג'ו הוא אדם רע, אבל אנחנו עדיין נשאבים רגשית למאבק הכוח שלו ולניסיון לשמור על אלו שסביבו בטוחים בשעה שהוא הורס את שאר העולם.