החקירה המרכזית
יש פשע בליבה של הליידי משנחאי. פשע נוראי ואכזרי, ברוטאלי מכל מה שתוכלו לראות בקולנוע של תקופתו. פשע שכל פעם שתשמעו אותו יגרום לאוזניים שלכם לסמור וכאילו להוציא אותו מתוכן בכוח. אבל מספיק לדבר על המבטא האירי המגוחך של אורסון וולס.
למרות הופעה שאפשר לקרוא לה 'מוגזמת בתיטארליות' שלה, ולמרות שהסרט היה פרוייקט חפוז יחסית בקאנון של וולס (הסיפור הוא שוולס התחייב לביים ולכתוב משהו בשביל הארי כהן, המנכ"ל של סרטי קולומביה, התמורה למימון על המקום להצגת התיאטרון של וולס, והסיפור של הליידי משנחאי הוא הדבר הראשון שהיה זמין) זה סרט בכלל לא רע. אפילו טוב. מסתבר שאפילו וולס דרג ב' יותר טוב מ-99% מהתחרות.
וולס מגלם את האדם הכי אירי בעולם, המלח הקשוח מייקל אוהרה. יום אחד בשנחאי הוא פוגש ליידי (אני אוהב שהכותרות כנות לגבי הסרט) ומגן עליה מפני כנופיית ליסטים. הגברת היא אלסה בניסטר (ריטה היוורת', שהייתה נשואה לוולס באותו זמן). בעלה הוא ארתור בניסטר (אוורט סלואן), עורך דין עשיר שמסכים לשכור את מייקל בתור מלח ביאכטה שלו בתור תודה. מייקל בברור מאוהב, או לפחות חושק, באלסה, אבל ארתור מצליח לפספס את הרמזים הברורים מאוד.
המצב מסתבך עוד יותר כאשר השותף של ארתור, ג'ורג' גריסבי (גלן אנדרס), מציע למייקל הצעה שלא רק שאפשר לסרב לה אלא מומלץ מאוד לסרב לה. אבל אנחנו בסרט נואר והעלילה לא תתקדם אם אנשים לא יסכימו לעשות דברים מטורפים בעבור בצע כסף. מכאן העלילה די מסתבכת ומתפזרת, מספיק כדי לבלבל את המפיקים המסכנים שלא ממש הבינו מה וולס רוצה מהם, אבל העיקר שבסופו של דבר כל הבלגן הזה מוביל לשתי סצנות מאוד מבדרות: סצנת בית המשפט, ואחרי זה הקליימקס הגדול של הסרט בעולם מראות נטוש. מסוג הרעיונות הקולנועיים המבריקים האלו שנראים ברורים מאליהם בדיעבד.
צ'ארלי צ'פלין הוא כנראה הראשון שהשתמש בו אבל וולס היה הראשון, והטוב מכולם, שהבין את הפוטנציאל למתח לא רק לדמויות אלא גם לצופים. בסצנה הזו (שצוטטה שוב ושוב שוב) אנחנו רואים את הנואר חוזר לשורשים היותר אקספרסיוניסטיים שלו. העלילה היא באמת בליל של שטויות, זה לא שקשה לעקוב אחרי כל התרמיות (הדמויות מסבירות עצמן בלי הפסקה) כמו שזה חסר משמעות. הסיבות והדרכים של האנשים האלו לשחק עם החיים של מייקל לא באמת משפיעים על העלילה. מה שחשוב זה המשחקים עצמם, העובדה שכל המיליונרים האלו מרגישים נוחים ומוגנים לתמרן אדם עובד פשוט. כמו שמייקל בעצמו אומר – הם כרישים, ואתה לא עוצר לשאול כריש למה הוא אוכל כשיש דם במים.
"הליידי משנחאי" הוא לא סרט טוב בגלל העלילה שלו. הוא סרט טוב בזכות אורסון וולס. כן, המבטא הזה מוריד כמה נקודות, וזה תמיד מוזר לחשוב שוולס המשיך ללהק את עצמו (ולהיות מלוהק) לתפקיד המאהב החתיך האולטימטיבי גם כאשר המראה שלו רחוק שנות אור משל הכוכבים ההוליוודיים המחוטבים של ימינו – אבל זה עובד. לוולס יש נוכחות. יש כריזמה. הוא מצליח לקחת את התפקיד הבלתי אפשרי הזה (ואת המבטא הבלתי אפשרי הזה) ולגרום להם לעבוד. זה לא שהשחקנים האחרים פה גרועים בעבודה שלהם, (אוורט סולאן במיוחד נהדר) אבל וולס מראה פה את ההבדל בין להיות שחקן טוב לבין להיות כוכב. באמת כוכב, לא סתם מישהו מפורסם אלא מישהו שהמסך כולו משתנה בשנייה שהוא מופיע. אתה רוצה לראות את הסרט כדי לראות אותו. וכל השאר זה תפאורה.
תיקים נוספים מאותה שנה
נשיקת המוות | Kiss of Death
הסרט הזה הוא ההופעה הראשונה על המסך הגדול של ריצ'ארד ווידמארק. ווידמארק יהפך במהרה לאחד השחקנים הכי אהובים ומוכרים של דורו וקשה להאמין שהכול התחיל בסרט הזה. ולא בגלל שהוא משחק רע, אלא בגלל שהוא משחק פסיכופת רצחני ממש ממש טוב. מי בכלל ירצה לבלות איתו עוד כמה שעות על המסך הגדול אחרי שרואים אותו מצחקק בעודו דוחף גברת בכיסא גלגלים במורד המדרגות? התשובה – רוב אמריקה.
ווידמארק הוא בכלל לא הדמות הראשית פה. הוא מגלם את טומי אודו, פושע שמשמש מאין 'פיקסר' של העולם התחתון, בעיקר בגלל שאין לו שום מעצור מוסרי. הדמות הראשית של הסרט הוא וויקטור מאצ'ור בתור ניק ביאנקו – פושע נואש שנלכד בעת ניסיון שוד ומסכים לספק עדות לתובע המרכזי בתמורה להבטחה לשחרור מוקדם ולדאגה למשפחתו. אבל לא משנה כמה הסרט רוצה שנשאר מרוכזים בניסיונות של ניק למצוא ישועה העיניים מתרחבות דווקא כאשר טומי אודו המרושע מופיע על המסך.
אש צולבת | Crossfire
הבמאי אדוארד דימטריק היה בן חסות של סטנלי קריימר ("משפטי נירנברג", "הנועזים") וזה ניכר בעשיה שלו: האיש, ממה שראיתי, יוצר סרטי מסר. הוא אמנם עושה את זה לרוב דרך הפריזמה של סיפורי שוטרים ופושעים, במקום הדרמות הגדולות והמכובדות של קריימר, אבל מאוד חושב לו שדתעו שיש לו דעות בנושאים שברומו של עולם. ואם אפשר שתחלקו איתו את הדעות העלו כאשר המסך יורד.
הסרט הזה, לדוגמה, עוסק באנטישמיות. אני מקווה שלא צריך לעבוד יותר מידי בשביל לשכנע את קהל הקוראים שזה משהו רע. לזכותו של דימטריק יאמר שהוא לא פשוט שם נאומים בפה של הדמויות. בלב הסרט ישנה חקירה של מקרה רצח של אדם יהודי, ונראה שעיקר החשד נופל על חבורת חיילים משוחררים שחגגו עם סמואלס בבר בלילה שלפני. במהלך הסרט אנחנו קופצים בין העבר וההווה, ובין נקודות מבט שונות על אותו האירוע, הצורה שמצליחה להוסיף עניין (ודקות) למה שהיא חקריה די קצרה.
הסרט מסתבך בעצמו טיפה יותר מידי, די ברור מי האשם ולמה הוא ביצע את הרצח, אבל מגיע לו נקודות בונוס על כך שהוא לא הופך אנטישמיות לאיזה משהו קיצוני ונדיר. רוב החשודים בחקירה הם אנטישמיים ברמות שנות, מאלו שסתם לא מחבבים יהודים ועד לכאלו שקל להם טיפה יותר מידי להאמין בסטריאוטיפים. זה לא משהו שאפשר לפתור במחי חקרית רצח אחת שתמצא את האשם, זו בעיה גדולה שאפשר לפתור (או לפחות להתחיל לעבוד עליה) רק כאשר החברה תכיר בכך שהיא בכלל קיימת.
אח, הליידי משנחאיי
ייתכן ויש בערך 100 סרטי נואר טובים ממנו, אבל אין סרט כמוהו – כל פגם בו הוא תענוג. כולל התפקיד הטוב ביותר של ריטה היוורות' (אף כי רבים טוענים בלי ביסוס כי בגלל שהם היו על סף פרידה, וולס בכוונה ניסה להציג אותה באור לא מחמיא).
עוד באותה שנה: Out of the Past של טורנייה, עוד סרט שהוא קודם כל אווירה ואחר כך עלילה, אבל גם העלילה הגיונית בערך וקירק דאגלס מבריק בתור נבל. Nightmare Alley המקורי לדעתי מובלגן יותר מהגרסה של דל טורו וסובל מסוף בעייתי, אבל הוא חתיכת מסע מוזר ומרהיב. Body and Soul נציג של תת-הז'אנר של נואר מתאגרף שמתסבך וגם מתחיל את שיתוף הפעולה בין ג'ון גארפליד לאברהם פולינסקי, שלוקחים את הנואר למקום יותר חברתי-שמאלני, עוד סוג של סוויג, אם כי "אש צולבת" הוא מקרה יותר מבוהק שלו בשנה הזו.
והזכיר עוד שיתוף פעולה של בוגרט-בקול. הפעם "מעבר אפל", עבור מי שמסוגל לסבול את הפנים של בוגרט רק חצי מהסרט אבל אוהב את הקול שלו.