החקירה המרכזית
אישה משכנעת גבר תאב ממון (ומלא תאוות מסוג אחר) לרצוח את בעלה. אם זה נשמע מוכר זה בגלל שכבר ראיתם את "ביטוח חיים כפול" (או לפחות אני מקווה שראיתם – המלצתי עליו לא מזמן). אבל בניגוד לסרט ההוא, בו העיקר זה ניסיונות הרצח והכיסוי, ב"הדוור מצלצל פעמיים" הסיפור לא מפסיק אחרי הרצח. קורה סמית' (לנה טרנר, הפאם פאטאל) ופרנק צ'יימברס (ג'ון גארפילד, סולידי) מוצאים עצמם משתפים פעולה בניסיון להיפטר מבעלה של קורה (ססיל קלאוויי) ולזכות בבעלות על המזנון שהוא מנהל בלי לעבור תהליך גירושין ארוך ומכוער שכנראה גם ישאיר את נורה ללא רכוש.
אבל תוכניות לחוד וביצוע לחוד. השניים הם לא רבי-מרצחים קרי רוח כמו שהם מדמיינים את עצמם. וגם כאשר אחת המזימות שלהם סוף סוף נושאת פרי, הם מגלים שעכשיו כל אחד מהם צריך לחלוק את חייו עם אדם שהם לא באמת מכירים לעומק; אדם שהם יודעים שמסוגל לבגוד – ואף לרצוח. איך בדיוק אפשר לתחזק זוגיות כאשר כל אחד מפחד, ובסופו של דבר שונא, את האחר?
בנוסף לדרמה האישית – וזה די מענג לראות את השניים האלו מתבשלים במיצים של עצמם – הסרט מציג גם את אחת מדמויות המשנה הכי טובות בז'אנר הנואר: עורך הדין התחמן ארתור קיטס (יוּם קרונין, אחד משחקני המשנה הקבועים של היצ'קוק, שגונב את הסרט מכל הכוכבים הגדולים שסביבו). הדמות וההופעה בוודאי היוו קצת השראה לסול גודמן, שבתור חובב סרטים קלאסיים כנראה ראה (ואף התלבש בהתאם) את הפרקליט חסר המוסר.
קיטס נמצא שני צעדים לפני התובע המחוזי ובערך עשרה צעדים לפני הלקוחות הטמבלים שלו. הוא יודע יותר טוב מהם מה הם רוצים (כסף, והרבה) ואיך להשיג אותו (בכל צורה שהיא). הוא מפנה אנשים אחד נגד השני, משקר, ממציא סיפורים ונהנה מכל רגע על המסך. ואיכשהו, מקבלים את התחושה שהוא באמת בעד הלקוחות שלו ועוזר להשיג להם את כל מה שהם רוצים. חבל רק שאין להם מושג עד כמה הדברים שהם חושבים שהם רוצים יהרסו אותם. יותר מכל סרט אחר שראיתי במהלך פרוייקט הנואר, "הדוור מצלצל פעמיים" הוא סרט על חמדנות. לא משנה עם איזה עיקרון מנחה הדמויות מתחילות, במהלך הסיפור הן יוכיחו לעצמן (ולצופים) שאנשים מוכנים לעשות הכל בשביל בצע כסף.
תיקים נוספים מאותה שנה
The Killers | הרוצחים
הסרט מבוסס על סיפור קצר של ארנסט המינגויי, סיפור שאחרי הסרט הזה עוּבד לקולנוע עוד פעמיים: פעם אחת בגרסה מצוינת בצבע עם לי מרווין שבה נשיא אמריקאי לעתיד משחק בוס פשע חסר רחמים בהצלחה מרובה. העיבוד השני, וזה כבר מפתיע, הוא סרט סטודנטים קצר של אנדרי טרקובסקי (לימים מגדולי הבמאים הרוסים של המאה העשרים). הסרט הוא עיבוד כמעט מושלם של הסיפור, אם רק מצליחים להתעלם מכך שלתפקיד הטבח האפרו אמריקאי החליטו לאפר שחקן רוסי לבן בבלקפייס.
את מעט העלילה של "הרוצחים" – שני רוצחים נכנסים למזנון בעיירה קטנה ואורבים ללקוח קבוע שחולק איתם היסטוריה לא נעימה – אפשר להעביר תוך עשרים דקות (כפי שאכן עשה סרטו הקצר של טרקובסקי). כדי להרחיב את הסיפור, הבמאי רוברט סיודמארק גנב קצת (טוב, הרבה) מ"האזרח קיין": הסיפור הקצר של המינגויי משמש בתור הבסיס לרבע השעה הראשונה של הסרט, ואז מתחילה שורה של פלאשבקים בתוך פלאשבקים (והסברים לאותם פלאשבקים) שמלווים חקירת משטרה שמנסה לגלות מיהו הקורבן (ברט לנקסטר) ולמה הוא נהרג מבלי להיאבק על חייו.
הבעיה הגדולה של הסרט היא שהדמות שלנקסטר מגלם – מתאגרף לשעבר בשם פיטר לאנד – לא מספיק מעניין כדי להצדיק את כל ההתעסקות הזו בעבר שלו. זה לא באשמת לנקסטר, שהוא כוכב גדול עם נוכחות מרשימה, אלא באשמת התסריט: הדמות שלו מתחילה בתור אדם חסר מוח שמובל על ידי אחרים ולא מתפתחת. הוא נגרר, הוא מגיב, הוא לא יוזם, וכתוצאה מכך הוא לא מעניין.
כדי לפצות על החור הזה במרכז הסיפור הסרט זורק עלינו עוד עשרות דמויות, כל אחת עם רצונות משלה, שממשיכות לבגוד ולרמות את פיטר המסכן. גם אם לא תאהבו אותו עד סוף הסרט, עדיין תרגישו כלפיו רחמים בתור הפתי הכי גדול ביקום, במיוחד בזכות קיטי קולינס (אווה גארדנר, שמקבלת מהתסריט את כל המנעד הרגשי שהוא לא נותן ללנקסטר), אישה שהנאמנות שלה מוטלת בספק עד לרגע האחרון, ואולי גם אחריו. האם היא רק ניצלה את לאנד? או שאולי כן היתה שם טיפת רגש שנדרס על ידי תכליות חסר רחמים? קשה לדעת.
"הרוצחים" הוא סרט שדורש ערנות ותשומת לב לפרטים. אל תסיטו את העיניים מהמסך אפילו לשנייה, או שתגלו שאתם אבודים לגמרי.
פסק הדין | The Verdict
זה קצת מוזר לחשוב שדון סיגל, אחד הבמאים הכי אמריקאים שניתן לדמיין (הוא יצר את "הארי המזוהם"), קיבל את עבודת הבימוי הראשונה שלו על סיפור בריטי שמבוסס על ספר בריטי ובכיכובו של אחד השחקנים הכי בריטיים שתוכלו לראות על המסך – סידני גרינסטריט. גרינסטריט נכנס לכל סצנה כאילו הוא בעל הבית וכל מילה שלו נאמרת באינטונציה מתנשאת שאומרת "סליחה? העזת לפנות אליי?!". הוא לוקח בעלות לא רק על העלילה אלא על הסרט כולו.
גרינסטריט מגלם את מפקח המשטרה ג'ורג' גרודמן מהסקטולנד יארד, שטעות קריטית שביצע בזמן חקירה עלתה לאדם חף מפשע בחייו. הממונים עליו "ממליצים" לג'ורג' להתפטר כדי למנוע עוד בושה ציבורית (לו, ובעיקר למחלקה) והוא מוחלף על ידי המפקח ג'ון באקלי. גרודמן זועם על הפיטורין והוא מחליט להיעזר בחברו הטוב, האמן הביזארי וויקטור אמריק (פיטר לורה, מושלם בתפקיד הטיפוס שגורם לך להרגיש לא נעים רק מלהסתכל עליו). כאשר מתרחש מקרה רצח בלתי פתיר לכאורה, השניים מחליטים לשתף פעולה כדי לגמור לבאקלי את הקריירה.
תעלומת הרצח היא החלק הפחות מעניין לצפייה, מעין התחכמות בסגנון אגאתה כריסטי שהרגישה מיושנת כבר ב-1946 והיום מרגישה עוד יותר מיושנת. מוזר לחשוב שדווקא בצעירותו סיגל הצליח לפספס כל כך את רוח התקופה הקולנועית, רק כדי לתפוס אותה במדויק שלושים שנים אחר כך.
אבל בכל זאת, "פסק הדין" שווה צפייה רק בשביל גרינסטריט ולורי, ביחד ולחוד. הם פשוט נהנים מכל רגע על המסך, והצופים יכולים ליהנות יחד איתם.
ועוד שלושה
למרות שבעיניי the killers הוא הנואר היותר טוב שיצא השנה, קשה שלא להזכיר עוד שלושה.
הפחות טוב מביניהם הוא "גילדה" שאמנם הביא את ריטה הייוורת' בשיאה, אבל היה סיפור קצת מעייף.
"הזר" הוא סרט אורסון וולס סביר, אבל הוא לא סרט אורסון וולס גדול.
ואולי הכי חשוב "השינה הגדולה" שנדמה לי שהוא גם הנואר הראשון שראיתי, לפני בטח יותר מ 25 שנים, והוא זכור לי כסבוך במיוחד, אבל גם כסרט הראשון שאני חושב עליו, כשאני חושב נואר (למרות שבעיניי, אליוט גולד ורוברט אלטמן עשו את זה הרבה יותר טוב, 25 שנה אחר כך).
ובמאמר מוסגר – אני מחבב מאד פילם נואר (ראיתי כמה עשרות, אבל לא את כל הסרטים מהכתבות האלה), אבל אני יותר ממחבב – ניאו נואר, והייתי שמח לקרוא (לעזאזל, אפילו לכתוב) סדרת מאמרים על הז'אנר', החל בצ'יינה-טאון וכלה ב "סילבר לייק" או איך שלא קוראים לו, של אנדי גארפילד. ודרך אין ספור יצירות מופת.
אני מאמין שהסיפור הארכיטיפי על 'השינה הגדולה' זה שאפילו הבמאי הודה שהוא לא ממש בטוח מה קרה בסרט.
ראוי לציין
ש"הדוור מצלצל פעמיים" מבוסס על ספר של ג'יממס מ. קיין שעובד כמה שנים לפני כן לסרט איטלקי בבימויו של לוקינו ויסקונטי בשם "אוססינה" עוד בימיו של מוסוליני. הסרט נחשב למבשרו של גל הניאו-ריאליזם הפוסט-מלחמתי אבל כמו בספר ובשני העיבודים האמריקאים אחריו (השני היה בשנות ה80 בכיכובו של ג'ק ניקולסון) בולט בו יותר אלמנט המתח מהביקורת החברתית (מה שלא הפריע לשלטון של מוסוליני לצנזר אותו).
תיק הקשר בין התיקים
דון סיגל הוא הבמאי של גרסת לי מארווין של "הרוצחים" (וטרקובסקי ביים את הגרסה הרוסית ביחד עם עוד שני במאים, כל אחד סצנה וקל לראות מה היא הסצנה של טרוקובסקי).
כמו כן, "השינה הגדולה". אני די משועשע ב"עימות" סרט שחשבתי שמעטים מכירים, נמצא בינתיים כייצוג של בוגרט ולא שיתופי הפעולה עם הוקס/בקול. "השינה הגדולה" הוא סרט בו לא ניתן להבין את העלילה שזה סוג של בונוס מוזר בסרטי נואר, בעיקר הלב הוא האינטרקציה בין בוגרט לכל הנשים בשולי העלילה, בעיקר הקסם עם בקול.
בהמשך הסדרה תופיע מה שאני מחשיב בתור ההופעה הכי גדולה של בוגרט. אבל… באופן כללי אני לא כל כך אוהב אותו כשחקן. בניגוד למי שהו כמו לנקסטר שהוא כוכב גדול (בכל המובנים) אבל יש לו מנער מאוד מרשים בוגרט תמיד נראה ונשמע כמו בוגרט. רוב זו שאלה של כמה טוב הבמאי מנצל את הנוכחות שלו במקום מה שבוגרט מביא לתפקיד.
לבוגרט אין מנעד
אבל הוא מאוד טוב בלעשות את הדבר שלו, שזה המהות של כוכב קולנוע. הסרטים שלו ושל בקול ביחד מביאים משהו אחר לנואר, למרות שהסרט הכי טוב בהשתתפותו בז'אנר הוא בלעדיה. בכל מקרה, "השינה הגדולה" זה סרט שנעשן על הכריזמה שלו (ולא רק שלו).
ולגבי "הבמאי לא בטוח מה קרה בסרט". יש רצח אחד בסרט, לקראת הסוף, שלא ברור מי ביצע ואיך. הוקס הבמאי לא ידע והוא שאל את וויליאם פוקנר שעיבד את התסריט. גם פוקנר לא ידע והם התקשרו לריימונד צ'אנדלר. צ'אנלדר לא ידע אבל אמר שלא איכפת לו/זה לא משנה.