החקירה המרכזית
אם אתם צריכים הוכחה לכך שנואר הוא יותר עניין של אווירה ותחושה מאשר אוסף מרכיבים שאופייניים לז'אנר, "מילדרד פירס" הוא כנראה הבחירה הטובה ביותר כדי להדגים זאת. למרות שהוא מבוסס על ספר של ג'יימס מ. קיין (המחבר של "ביטוח חיים כפול" שהוזכר בפרק הקודם)), הסיפור מכיל מעט מאוד אלמנטים של מסתורין ופשע, הספר המקורי מכיל אפילו פחות – כל הפתיח עם חקירת המשטרה והרצח המסתורי הם תוספת של התסריט שנועדה לשוות לדרמה המשפחתית הזו נופך בלשי פופוליסטי יותר. אבל תנסו להגיד שזה לא סרט נואר. רק תנסו. אולי תמצאו את עצמכם עם סכין בגב! (כנראה שלא).
העלילה מתמקדת ביחסים המשפחתיים המשתנים של מילדרד פירס (ג'ון קרופרד, באחת ההופעות הגדולות שלה), שמתגרשת מבעלה הכלומניק ברט. עם שתי ילדות לגדל, אחת מהן בת נוער שאפתנית בשם ודה (אן בליית'), מילדרד עובדת יום וליל בעסקי המזון במטרה לחסוך ולהיות בעלת עסק משלה. היא מצליחה אמנם לגרד את הכסף ולתמוך לבד במשפחתה – לא עניין של מה בכך לאישה בשנות הארבעים – אבל בתה ודה עדיין לא מרוצה: לא רק שהיא רוצה יותר כסף כדי להיראות טוב לעומת בנות בגילה, היא גם כועסת שאמא שלה עובדת במשהו 'פשטני' כמו מכירת מאפים.
הסיכוי לעתיד טוב יותר נראה באופק כאשר מילדרד פוגשת את מונטי בראגון (זכארי סקוט, עם החיוך הממזרי הנכון), פלייבוי עשיר לשעבר שצריך תזרים מזומנים ומוכן אולי למכור למילדרד את הנכס שלו שיהיה לה למסעדה. מכאן מתחילים החיכוכים והמריבות בין שלוש הנפשות בשעה שכל אחד מנסה להשיג את מה שהוא רוצה: מונטי רוצה להיות עשיר וחסר דאגות, ודה רוצה להיות עצמאית מהאמא החונקת שלה, ומילדרד רוצה משפחה כמו שצריך. אבל מה לעשות, בחיים לא תמיד מקבלים את מה שרוצים.
"מילדרד פירס" הוא דרמה משפחתית אפלה על מה שבני אדם מוכנים לעשות זה לזה כדי להשיג את מה שהם רוצים. מה שנפלא בסרט זה הדרך בה הוא מציג את הדמויות רק כדי לחשוף אמיתות עמוקות וכואבות יותר בהמשך. מונטי נראה כמו גבר שרמנטי אך חסר מוח – אבל מתגלה כתחמן לא קטן בפני עצמו; מילדרד נראית כמו אישה עקשנית אבל לא כזו שמסוגלת להתמודד עם עוינות, אלא שבהמשך מסתבר שיש לה עוצמה פנימית; וודה חושבת שהיא פאם פאטאל קלאסית שיכולה לסובב את כל העולם מסביב לאצבע המקסימה שלה, אבל מגלה מהר מאוד שהעולם ציני אפילו יותר ממנה.
זה סרט של תמרונים ושיחות, אבל השיחות האלו טעונות ביותר אנרגיה ואיום שקט ממרבית סרטי האקשן. יש משהו מאיים באווירה, בחיפוש האמריקאי אחר הניצחון החברתי (כסף, כבוד, נישואין ו-2.4 ילדים) שמוביל רק לטרגדיה. ובאופן מפתיע לסרט בז'אנר שנחשב מאוד גברי, זה בסרט מתמקד בסיפוריהן של הנשים שבמשפחת מילדרד (שלא להזכיר מכרות וחברות), ובקושי להיות אישה באמריקה של אמצע המאה העשרים. ולמרות שהוא סיפור דרמה קטן על משפחה אחת, "מילדרד פירס" מצליח גם להיות סרט על החברה האמריקאית בכלל.
תיקים נוספים מאותה שנה
דרך חלופית | Detour
אדוארד אולמר נחשב למלך של סרטי ה-ב' בשנות הארבעים. סרטים שנעשו בתקציב פיצי בשביל אולפנים קטנים (מה שנקרא Poverty Row) בלי כוכבים מוּכרים. בחצי השני של הקריירה שלו הוא עבד בעיקר על סרטי מד"ב ואימה נלעגים למראה עם שמות כמו 'האיש מכוכב איקס', אבל הגישה הישירה ודלת התקציב שלו דווקא עובדת פלא עם סרטי נואר. מי צריך תקציב גדול כשמציגים אנשים עניים שחיים בעולם מחורבן ועושים דברים מחורבנים כדי להסתדר?
"דרך חלופית" הוא סרט על אנשים שעושים בחירה מוטעית, ונותנים לבחירה הזו להגדיר את שאר החיים שלהם. הגיבור של הסרט הוא אל רוברטס (טום ניל), שאיתרע מזלו לתפוס טרמפ בדרך לקליפורניה עם בחור שבולס תרופות כמו שאחרים בולסים צ'יזבורגרים. כאשר הם נאלצים להחנות את המכונית בזמן סופה אל מגלה שהנהג שלו מת, כנראה מהתקף לב, ונתקף פאניקה – הוא האדם הנוסף היחיד ברכב; מה אם המשטרה תחליט שהוא אשם ברצח?
מכאן החלטה מטופשת אחת עוקבת אחר החלטה מטופשת אחרת בשעה שאל מחליט לקחת את המכונית ולהמשיך בדרך לקליפורניה. באמצע הנסיעה הוא אוסף טרמפיסטית בשם ורה (אן סוואג', והדבר הכי טוב בסרט). מה שהוא לא יודע זה שוורה יודעת שהוא לא הבעלים המקוריים של המכונית – ועכשיו יש לה דרך לסחוט אותו באיומים.
ורה היא לא הפאם פאטאל הקלאסית: היא לא פתיינית כלל, אבל היא אופורטוניסטית שמזהה נקודת חולשה ומנצלת אותה, בלי הרבה בושה ועם המון הנאה סדיסטית. פשוט כיף לראות הופעה כזו ישירה. לסוואג' הייתה שורה של הופעות מוצלחות בסרטי נואר בשנות הארבעים לפני שעזבה הן את הז'אנר והן את התעשייה. הפסד של כולנו.
עימות | Conflict
בבקשה לא להתבלבל עם ארבעת הסרטים האחרים שנקראים Conflict. אבל זה מתאים – שם גנרי לסרט גנרי. ריצ'רד מייסון (המפרי בוגרט, שנראה עייף) הוא בעל ממורמר שלא אוהב להיות עם אשתו (רוז הובארט). אבל גירושין הם לא דבר הכי מקובל באותה תקופה, בטח לא כאשר האישה שהוא כן מעוניין בה היא אחותה של אשתו הנוכחית (אלקסיס סמית'). אחרי שתאונת דרכים משאירה אותו מרותק לכיסא גלגלים לתקופת זמן לא ברורה ריצ'ארד מחליט לבצע את אחד ממעשי הרצח המתוחכמים מדי שמופיעים רק בסרטים – אשתו לא סתם הולכת למות, היא הולכת למות בצורה שתעורר כמה שפחות חשד ושתסדר לו אליבי מושלם.
כמעט אפשר לצפות שפקד קולמבו יופיע ויחקור את התעלומה. הלוואי, זה היה הופך את הסיפור למעניין. במקום זאת אנחנו רואים את ריצ'ארד נלחץ יותר ויותר בשעה שכל מיני אירועים לא מוסברים גורמים לו לחשוב שאשתו עדיין בחיים. זה היה יכול להיות מעניין בתיאוריה – מותחן היצ'קוקיאני על אדם שמרגיש מותקף מכל הצדדים, אלא שהפעם אנחנו יודעים שהחשוד באמת אשם. אבל זה פשוט לא עובד: הסיפור לא מעניין, המבע הקולנועי חסר השראה והמפרי בוגרט אנמי. אני אגיד לטובת הסרט מה שאני אומר לטובת מרבית הסרטים הפחות טובים בז'אנר – הוא קצר. 88 דקות ואפשר לעבור לסרט הבא.
אחרי אהבה לפריץ לאנג אתמול
דווקא בשנת 1945 הוא לא נוכח? "רחוב הארגמן" הוא נואר די מושלם. (אבל Detour הנואר הכי גדול)