אהבה בתפריט

מאת
Nimrod
– פורסם ב 9 באוגוסט 2007Posted in: ביקורות

במקור: No Reservations
במאי: סקוט היקס
תסריט: סנדרה נטלבק, קארול פוץ'
שחקנים: קתרין זיטה ג'ונס, אביגייל ברסלין, אהרון אקהארט, פטרישה קלרקסון

לא קל להיות אישה. חלפו הימים בהם יכולת להסתפק בתעסוקה צנועה של עקרת-בית. היום מצפים ממך לפתח קריירה, ובזמנך הפנוי לצוד בעל, כי השעון הביולוגי – האיבר האנושי היחיד שהתגלה על ידי עיתוני-נשים – מתקתק בעיקשות. למזלה של האישה המודרנית, הוליווד קשובה לבעיותיה, ומנפיקה כל שנה שלוש או ארבע קומדיות רומנטיות, המוכיחות מעל כל צל של ספק שאפשר לנהל גם קריירה מטאורית וגם חיי אהבה מספקים; וכאשר כל כך הרבה עדויות אמפיריות לסוף-טוב מוצגות – בתיאטראות הקרובים אליכן! – בפני צופת הקולנוע הממוצעת, איך היא יכולה לפקפק בכך שזה בדיוק מה שיעלה בגורלה?

סיפור המעשה הולך בדרך-כלל ככה: גיבורתנו, לרוב מזן ג'יי-לו, היא אשת קריירה מצליחה, כלומר אישה בודדה ומתה מפנים. היא פוגשת זכר ססגוני, לרוב מסוג מתיו-מקונהי, שהוא פרוע, ספונטני וילדותי משהו (נשים, מסתבר, אוהבות את בני הזוג שלהן אינפנטיליים). בעוד שהיא קורעת את התחת מהבוקר עד הלילה, לו יש עבודה מצוצה מהאצבע, שמאפשרת לו לבלות את מרבית זמנו עם החבר הטוב והמטורלל שלו (נשים, מסתבר, מתות על גברים שיש להם חבר מוזר וחרמן) וליהנות מהחיים. הזכר מלמד את הנקבה להשתחרר קצת ולהפסיק להיות כזאת כלבה שתלטנית, היא מוותרת קצת על הקריירה, וטיפל'ה על האוטונומיה, ובא לציון גואל.

'אהבה בתפריט', הגירסה אמריקאית לסרט הגרמני 'המטבח של מרתה', עונה, פחות או יותר, על התיאור שלעיל, אבל בפועל הוא פחות נורא. את שארית הביקורת אני אקדיש, אם יורשה לי, להסבר מדוע הוא יכול היה להיות הרבה-הרבה יותר גרוע.

ובכן, קייט (קתרין זיטה-ג'ונס), כלומר אשת הקריירה הפריג'ידית, היא שפית מבריקה, המנהלת את מטבחה בדיוק של קצין פרוסי. בזה אחר זה, נוחתים עליה שני אסונות נוראיים: (א) היא הופכת באופן פתאומי לאחראית על ילדה קטנה (אביגיל ברסלין, 'מיס סאנשיין הקטנה') ו-(ב) שף פרוע, ספונטני ומקסים בשם ניק (אהרון אקהארט, 'תודה שעישנתם') בא לעבוד תחתיה, ומבלגן לה את המטבח ואת הלב. כעת, לא זו בלבד שקייט צריכה להתמודד עם המשימה החדשה של טיפול בילדה בת תשע. ניחוח המושק המשכר והקרוקס הכתומות (ומה אומר אינדיבידואליות יצירתית יותר מקרוקס כתומות?) של ניק מתעקשים להזכיר לה גם שהשחלות שלה מתקתקות כאילו היו שעונו של הוק בבטן התנין.

עד כאן, לכל הפרשיה יש טעם נוסחאתי להחריד. אבל כמה נקודות אור מונעות מ'אהבה בתפריט' להפוך לשלולית רדודה ודביקה. קודם כל, החבר המטורלל של הזכר הססגוני נחסך מאיתנו. במקומו אנחנו מקבלים את ליטל מיס ברסלין, המתפקדת כאתנחתא קיטשית. התפקיד שלה כפוי-טובה – כשהיא לא נדרשת להיות או?ב?ר-חמודה, היא צריכה להיות מעצבנת כמו שרק ילדות בנות תשע יודעות להיות. באופן די מפתיע, ברסלין עומדת במשימה בכבוד: בשום שלב היא לא נעשית מתוקה או מעצבנת מדי, והיא מביעה באופן אמין למדי גם רגשות עמוקים כמו צער ובדידות.

שנית, אקהרט וזיטה ג'ונס עושים את עבודתם נאמנה. לאקהרט יש חיים קלים, מכיוון שהתסריטאית שכחה לצוות לדמות של ניק מגרעות: יש לו סנטר רבוע ומנוקב, הוא אוהב אופרה, הוא מצחיק, יודע לבשל ונהדר עם ילדים. כל מה שנדרש מאקהרט זה לעשות שריר בסנטר ולהיות מקסים; נראה לי שהמשכורת שקיבל על הסרט היתה הכסף הכי קל שהוא הרוויח בחיים.

קתרין זיטה ג'ונס ראויה לפסקה משל עצמה, לא משום שהמשחק שלה בסרט יוצא דופן, אלא משום שמדובר באחת הכוכבות הכי מפוספסות של הוליווד. קז"ג היא שחקנית בכלל לא רעה, וסקסית במין דרך טבעית ונינוחה ששום משטר אימונים לא יכול להקנות, אבל הקריירה שלה כל כך פושרת, שאני חושש שהיא תיזכר לעולם כאישה ההיא שהתחתנה ממש, אבל ממש, מתחת לליגה שלה.

על כל פנים, קייט היא לא דמות מורכבת במיוחד, ומערכת היחסים שלה עם זואי עשויה קלישאות-קלישאות. ובכל זאת, באמצעות משחק מאופק ושקט, בלי הרמת קול ונפנופי ידיים, ובעזרת המון הטיות פוטוגניות של ראשה היפה, קז"ג מעמידה מודל נשי פגיע-אך-חזק. לעזרתה בא הבמאי, סקוט היקס (הוא חתום גם על 'ניצוצות' המצוין), ששומר על מינוני הקיטש בתחום הסביר, ומאזן במיומנות בין הסצנות הדרמטיות והסצנות הקומיות. בעצם, מוגזם לטעון שיש סצנות קומיות בסרט – אין בו סלפסטיק או הומור בוטה, אלא מצבים חמדמדים, כמו הדרך שבה מפתה ניק את זואי לאכול צלחת של ספגטי. לא מספיק בשביל שיברח לכם קצת פיפי במכנסיים, אבל מספיק בשביל להעלות חיוך שבע רצון על פניכם.

בכלל, 'אהבה בתפריט' הוא סרט מאד מתון, והכל מצוי בו במשורה: קצת הומור, קצת רגעים מכווצי-לב, קצת רומנטיקה; אמנם תשכחו אותו דקה אחרי שתצאו מהקולנוע, אבל כל עוד הוא מרצד, הוא ייעשה לאוהבי הרומנטיקה נעים בגב. אפילו הקריצה לעבר הצופות, שמזכירה להן לוותר פה ושם כדי שהגבר שלהן לא יעזוב, מבוצעת בעדינות ראויה לציון. ולכן אני מבקש מכם, בעוד אתם שוכחים את קיומו של 'אהבה בתפריט', לא לשכוח שהוא יכול היה להיות הרבה-הרבה יותר גרוע.

תגיות: