ביקורת: אין ארץ אחרת

"אין ארץ אחרת" הוא סרט שנשפט בארצנו לא על פי איך הוא, אלא על פי מה הוא טוען שנעשה בשטחים וכמה רע הוא מציג את ישראל. אז הנה הטענות שלו: הצבא מנסה במשך שנים להפוך את אזור הכפרים של מסאפר יטא לשטח אש, כאשר ב-2019 בג"ץ אישר סופית את הנושא.הצבא והתושבים משחקים שם משחק שהוא "אנחנו הורסים ביום, אתם בונים בלילה", שמתסכל את שני הצדדים. במהלך כל העסק הזה, באחת מהפעמים שבהן הצבא ניסה לקחת את ציוד הבנייה שאיתו התושבים ממשיכים לבנות, נורה אדם שהתעמת בנוגע לגנרטור שחיילים ניסו לקחת. בנוסף, הצבא יכול לעצור די מי שבא לו ולהכניס אותו לכלא. בנוסף בנוסף, מתנחלים באזור פועלים באלימות כלפי התושבים תחת עינם הצופייה של צה"ל. רואים שני פלסטינים בו נורים. לא מוצג איזשהו "איזון" או הקשר או משהו שלא מספר ספציפית את הסיפור של הכפרים האלה, וגם סביב חלק מהדברים המתוארים יש כנראה מידע חסר.

אפשר להמשיך, מהנקודה הזאת, לדון עוד ועוד בסרט והאם הוא תעמולה פלסטינית אנטי-ישראלית או מראה ראויה שהחברה הישראלית צריכה לראות או בסך הכול עמדת שמאל שנות תשעים-ית די "למה לא כולנו מחזיקים ידיים ועושים שלום" שכזאת, אבל זה הופך את הסרט הזה לא לסרט, אלא למסמך פוליטי. לא שהסרט לא נהנה מהמעמד של מסמך פוליטי באקלים שבו מסמכים פוליטיים נגד ישראל מתקבלים בברכה, ולא שאין עניין לדון בו פוליטית, פשוט יש באמת גם סרט מתחת לכל העסק, וראוי לשאול איך הוא.

אז לכן תשמחו לשמוע (או שלא, אנא ערף) ש"אין ארץ אחרת" הוא אחלה סרט, ואולי אפילו סרט יותר טוב משהוא פמפלט פוליטי. כי "אין ארץ אחרת" הוא תיעוד של מסאפר יטא וכל זה, אבל הוא בעיקר יומן עצמי של באסל אדרה. יומן של אדם שחי מיום היוולדו בכפר שאומרים לו שהולך להיהרס, אבל אף אחד לא עוזב את המקום, ועכשיו הוא צריך לחיות עם הפסיכוזה הזאת, ועם חרב דמוקלס הזאת מעל ראשו. אפשר לשפוט אותו – או להלל אותו – פוליטית, אבל זה בעיקר מקטין את הדמות שלו, שהיא הרבה יותר מהמאבק שלה. הוא מיואש, הוא אופטימי, הוא סבלן, הוא קצר רוח, הוא כועס, הוא חומל – כמו הגיבורים הכי טובים, הוא דבר והיפוכו, והדבר העיקרי ש"אין ארץ אחרת" נותן לך הוא 90 דקות בחברתו.

אליו מתלווה יובל אברהם, כתב לענייני דברים כמו הפינוי של מסאפר יטא, ובין השניים נרקמת מערכת יחסים שאף פעם לא ממש בבסיס הסרט, ועדיין היא חלק משמעותי ממנו. יובל גם הוא בחור מעניין, אם כי דמות שפגשנו הרבה יותר: מי שבא לעזור לאוכלוסיות חלשות ממנו. מה שמעניין בדמות של אברהם, עם זאת, הוא הנחישות שלו. רוב הדמויות של "המושיע הלבן" מגיעות ומצליחות בטירוף (בסרטים שמאמצים את נקודת המבט הזאת) או בורחות עם הזנב בין הרגליים (למי שמתנגד לה). אלא שהחיים מורכבים מזה, ואברהם הוא לא מושיע ולא פושע, אלא אדם שמנסה לעזור למרות שאף אחד לא ממש רוצה אותו שם, ושהוא לא ממש מצליח באמת לעזור.

אבל אברהם הוא בעיקר דמות תומכת, וככזה הוא מוציא מאדרה את הצדדים המורכבים ביותר שלו, ומצליח לדברר אותו באופן הכי משמעותי. אברהם ואדרה מסכימים פוליטית (לפחות כך נראה) אבל אדרה מקנא באברהם על כל מה שיש לו ולו לעולם לא יהיה, ואברהם רואה באדרה כמנטור חכם ומוכר למרות שהם בערך באותו גיל.

טוב, זאת פרשנות – בהתחשב בכך שאנחנו אתר ישראלי, אפשרי שאברהם או אדרה (שגם ביימו את הסרט) יקראו את הביקורת ויצחקקו למראה ניתוח מערכת היחסים שלהם, ואולי הצדק עימם. ובכל זאת, הסרט הזה הוא הם. הסיפור של מסאפר יטא הרבה פחות מעניין, בטח אחרי השביעי באוקטובר. רוצים לפנות איזה כפר? אוקיי, פינוי אזרחים שגרים במקום כלשהו קורה בהרבה מדינות בהרבה דרכים. מה זה לעומת סרטוני הזוועות שנחשפנו אליהם משני הצדדים בשנה האחרונה. ואם הסרט ניסה להשיג מטרה פוליטית, הוא עצמו הודה שהפסיד בה בשלב כלשהו בסרט.

יותר מזה – "אין ארץ אחרת" הוא לא בדיוק מסמך חדשני. זה לא שאין עשרות סרטים תיעודיים וכתבות סביב עוולות שנגרמות לפלסטינים, ולכן הכוח שלו הוא לא באמת שלו ובסיפור של מסאפר יטא, אלא בסיפור של האנשים שמספרים את הסיפור. שני אנשים שמנסים להיאבק בטחנות רוח ומקווים לעתיד טוב יותר. ואפילו אם לרבים מהצופים בישראל יש אי הסכמה בנוגע לשאלה האם העתיד שהם מציעים אכן יהיה טוב יותר, נראה לי שעדיין אפשר וראוי להעריך את זה, ובטח כשזה יוצר קולנוע שאפשר ליהנות ממנו.

ניתן לצפות בסרט (רק בארץ) בחינם כאן.