טכנית, המומינים הם לא ספר קומיקס – הם ספר, כן, אבל הרפתקאות המומינים ממוחה הפורה של טובה ינסן הגיחו לעולם קודם כל כספר ורק אחר כך בשלל צורות שונות. אז איך הצלחנו להכניס אותם לפודקאסט שלנו? טוב, קודם כל, הם ביקשו יפה, ונימוסים יביאו אותך רחוק מאוד בעולם הזה, ושנית כל – הסיפור של המומינים שהוא "המומינים בריביירה" הוא דווקא כן היה ספר קומיקס, ורק אז סרט, ולכן הוגן ומתבקש להכניס אותו – בייחוד כדי להירגע מהטירוף והאלימות הקיצונית שהוא "אקירה".
אז בפרק החדש בהסכת שלנו על סרטי קומיקס (אבל כאלה שהם לא גיבורי על) אני (יהונתן צוריה) ותום שפירא מדברים קצת על המומינים וקצת על המומינים בריביירה: מה מבדיל בין הסרט לסדרה (ולמה הסרט עלול להיות אכזבה עבור מי שמצפה לסדרה), מה מבדיל בין הסרט לקומיקס, למה אין פה יותר סנופקין, ומה מבדיל בין הסרט כעיבוד ובין הסרט כסרט לצפייה עבור הילדים. ואז בסוף תום מתעורר בפרק האחרון ומגלים שהכל היה חלום.
ולמי שמעדיף להוריד את הפרק, ניתן לעשות זאת כאן.
בפרק הבא: זה אינדיאנה ג'ונס? זה הסרטים המוזרים ההם של רוברט זמקיס? זה עיתונאי? לא, זה הרפתקאות טינטין!
אה ותום הזכיר לי
שיש בונוס בסיום הפרק, שזה די בושה ששכחתי כי, טוב, תקשיבו ותראו בעצמכם.
תקשיבו ו*תראו*?
קונספט חדש! או שזה דרדוויל.
דרדוויל? בפרק של "בלי גלימות"?! לא בבית ספרנו!
(ל"ת)
גם לא בזום?
(ל"ת)
גם פורקו רוסו התבסס על קומיקס
אם כי גם במקרה הזה, הסרט והקומיקס לא יתאימו לילדים צעירים מדי.
ואם כבר, סיפור שגיליתי במהלך העבודה על הספר שלי: בשנות ה60 המאוחרות, יצרנית המשקאות הקלים היפנית קאלפיס קנתה חסות על רצועת שידור לילדים בטלוויזיה היפנית ונכנסה לתחום הפקות האנימה. מפה לשם, אחרי כמה ניסיונות כושלים, הם גילו שספרי המומינים של יאנסן פופולאריים מאוד בקרב ילדי המדינה, והציעו ליאנסן הצעה נדיבה בעבור הזכויות לעיבוד אנימציה. יאנסן הסכימה בלי לחשוב יותר מדי.
הסדרה עלתה בסוף שנות השישים, הצליחה בטירוף וכולם היו מרוצים – חוץ מיאנסן. היא צפתה בפרק אחד שבו מופיע בסצנה קצרה טנק וצרחה "מה עשיתם לספרים שלי? אצלי אין אלימות!" ביפן לא ממש הבינו על מה היא מתלוננת ("הסדרה הזו היא הדבר הכי לא אלים שמשודר כרגע באנימציה היפנית…" ואגב, הפרק ההוא – שיאנסן ראתה כנראה בלי תרגום – אכן לא היה אלים). באיחור קריטי, יאנסן גילתה גם שהחוזה שהיא חתמה עליו נותן לחברה היפנית את הזכויות להפיק עיבודים לספרים שלה לשלושת העשורים הבאים (סדרת הטלוויזיה שהוקרנה פה היא גלגול מאוחר של החוזה ההוא).
בתחילת שנות ה70, בניסיון לשחזר את הצלחת "המומינים" (מטעם אותו אולפן שעבד על הסדרה, אבל עם חברת הפקה אחרת), יצאה קבוצה קטנה של אנימטורים מיפן לשוודיה כדי לשכנע את הסופרת אסטריד לינדגרן למכור את הזכויות לעיבוד אנימציה חסדרת ספרי בילבי שלה. האנימטורים, כולם בעלי דעות פוליטיות שמאלניות רדיקליות (ועבור כולם בלי יוצא מן הכלל זו היתה הפעם הראשונה שהם יצאו מגבולות מדינתם), הוכו בתדהמה מהאוטופיה הסוציאליסטית השוויונית שהם היו עדים לה שם. האידיליה נמשכה עד שהם הגיעו לבית של לינדגרן, שאפילו לא היתה מוכנה לפתוח להם את הדלת ורק צעקה להם מבפנים שיתחפפו.
ההערכות הן שלינדגרן קיבלה טלפון עצבני מהקולגה מפינלנד, שהזהירה אותה לא לעשות עסקים עם היפנים האלה. למרבה האירוניה, האנימטור שהנפיש את סצנת הטנק בפרק הידוע לשמצה שהתחיל את כל הבלאגן אכן היה במשלחת שיצאה ללינדגרן בשוודיה ואפילו צייר סדרה של איורים מרהיבים שהיו אמורים להמחיש איך העיבוד של בילבי יראה – קראו לו הייאו מיאזאקי*.
* בדיעבד, הגילוי הכי גדול בספר שלי הוא כנראה "על איזה פרק של מומינים מיאזאקי עבד". חוקרת מומינים פינית (יש דבר כזה) אשכרה התבוננה בי בהערצה כשסיפרתי לה.
יש לינקים לאיורים האלה?
(ל"ת)
של בילבי? יש ספר שלם עם האיורים של מיאזאקי שלמרבה התער לא תורגם לאנגלית.
אבל חפש בגוגל אימג'ס Pippi Miyazaki רוב האיורים שם.
טוב, ממליץ לכולם לעשות את החיפוש הזה. פשוט וואו!
(ל"ת)
סליחה, לא צירפתי לינק:
https://soranews24.com/2015/05/09/book-shows-the-art-of-the-hayao-miyazaki-pippi-longstocking-anime-we-never-got/
מעניין מה מידת האלימות
בלי לראות את הפרק המדובר אני לא יכול לדעת מה בדיוק עצבן את יאנסן, אבל נציין שהקומיקס של המומינים (שהיא כתבה אחרי הכול) הרבה יותר אלים ו'ממזרי' מהספרים והסדרה המצויירת המאוחרת. אמנם לא מראים דם או משהו אבל בהחלט יש אלימות סטייל לוני טונס ומומין טרול מכריז כמה פעמים שהוא ירצח את הגברים האחרים שמעיזים לחזר אחרי סנורקה.
הפרק, כאמור, אינו אלים
העלילה הולכת בערך ככה: ילד מגיע לבתי המומינים, הופך להיות חבר שלהם והם משחקים ביחד וכולם מבסוטים לחמש דקות, ואז מגיע צבא של חיילים (שנראים מגוחכים לגמרי) ביחד עם טנק (טרנטה אמיתית, שנדמה לי שאפילו לא יורה במהלך הפרק אבל אני לא בטוח) ודורש שיחזירו אליו את הילד – שהוא, כמתברר, יורש העצר של איזו ממלכה. הילד לא רוצה לחזור, טוב לו אצל המומינים, רע לו בארמון, אבל בסוף הוא מתרצה ונפרד מהמומינים בסצנה סוחטת-דמעות.
הטנק לא יורה אבל המטוס מטיל פצצה
תמונות כאלה זה לא "המומינים" בעיני. מאותו הפרק.
כמה תיקונים
עיקר הדברים שסיפרת על הסדרה משנות ה- 60 נכונים אבל לצערי כולל כמה סילופים.
ואני לא אומר את זה כהאשמה, יתכן שהדברים הגיעו אליך כך.
הסדרה הזו אכן מכילה הרבה אלימות.
ולא רק ביטויים של אלימות פיזית ומילולית, אלא שימוש בכלי נשק אחד כלפי השני והם גם שותים אלכוהול באופן מופרז. הסדרה שינתה את העלילות באופן רחוק מאוד מהמקור ולא נשאר בה שום קסם ושום שלווה ואחווה כפי שהיה בעולם שינסון יצרה. הסדרה הזו הייתה קטסטרופה.
יש לי את כל הפרקים שלה, אגב.
בניגוד לשכתבת, היפנים דווקא הבינו הבעיה ולכן כ- 3 שנים מאוחר אותה חברה יצרה סדרה נוספת וקראו לה "New Moomin". הם הפיקו שם הרבה לקחים אבל עדיין היו פערים עלילתיים גדולים והיא לא התקבלה בברכה ולא תורגמה לשפות אחרות.
אין קשר בין שתי הסדרות הללו לסדרה משנות ה- 90.
זה לא אותו חוזה ולא אותן החברות. ההפקה של שנות ה- 90 היא למעשה שת"פ יפני-הולנדי. כל מה שכתבת בעניין זה הוא לא נכון.
הייאו מייזאקי אכן היה אנימטור צעיר בסדרה של שנות ה- 60 והיה אחראי על אחד מכלי הרכב שם.
אכן גם היו לו ניסיונות לקבל מינסון אישור להפקת סדרה חדשה בביומו והיא סירבה.
אגב, גם דיסני פנה אליה כדי לרכוש זכויות על המומינים והיא סירבה.
האלכוהול זה מהקומיקס
מומין אבא משתכר כמה פעמים (ומכניס את המשפחה לצרות מאהבת הוויסקי לפחות פעם אחת).
אלימות מילולית – גם כן, מומין טרול מאיים לרצוח את היריבים הרומנטיים שלו (וכמו בסרט אף קורא אחד לדו קרב) ומיי הקטנה ממש סוחטת באיומים מתחרה באולימפיאדת החורף.
אני מאמין שעבור ינסון אלה היו מקרים יוצאי דופן
הקומיקס נכתב לקהל בוגר יחסית (קורא עיתונים) ולכן היא ואחיה הרשו לעצמם קצת להגזים ולהקצין כפי שציינתם גם בהסכת. אבל אני מאמין שעבור טובה ינסון זה לא אמור להכפיף את כל עולם המומינים שנועד קודם כל עבור ילדים רכים לרעיונות האלה של נשק ואלכוהול.
בכמה דוגמאות נוספות שאספתי כאן יש פרק שבו כל תושבי העיירה משתכרים כהוגן. זה בא גם עם בכי וקצת אלימות.
בפרק אחר שבו מומין ומאי משחקים עם הרובה הישן של מומין אבא, מאי מכוונת את הרובה על קן אפרוחים וגם יורה בהם (לכאורה בטעות) ואז כשהציפור האם "נוקמת" בהם סנופקין מגיח עם רובה משלו ויורה בציפור. מה לעזאזל?
בכל פרק שלישי מישהו מוציא כלי ירי ומאיים או אפילו יורה באחרים. אמנם יש פעמים שבסוף זה כדורי סרק או רק מתיז מים בהפתעה אבל במשך דקות ארוכות מתקיים מתח שלא מתאים לעולם הזה ולאווירה שינסון דמיינה בראשה.
האמת ראיתי רק שלושה או ארבעה פרקים מהסדרה משנות ה60
אבל הם לא זכורים לי כאלימים מדי, כולל הפרק עם הטנק – שכאמור, אינו פרק אלים למרות הנוכחות הצבאית בו.
תודה על התיקון לגבי הסדרה משנות ה90. אתה בטוח לגבי מיאזאקי? התפקיד שלו בסדרה משנות ה60 היה סצנה אחת בתוך פרק אחד ולא נראה לי שהיו שולחים אותו לנהל מו"מ עם יאנסן או עם מישהו אחר – אפילו במפגש המתוכנן עם לינדגרן הוא לא היה אמור להיות זה שידבר איתה אלא המנהל של האולפן (TMS שגם עבדו על סדרת המומינים הראשונה).
לגבי מיאזאקי
אני די משוכנע שקראתי על כך שינסון עצמה העידה בעניין במסגרת איזה ראיון אבל לא שמרתי את המקור ולא הצלחתי לאתר אותו מחדש עבורך. גם שמעתי על כך באיזו הרצאה לפני הרבה שנים.
כך שזו עדיין לא עובדה מוגמרת.
אני מסכים שלא נשמע הגיוני שזה ייעשה במסגרת אותו הביקור אצל לינדגרן.
היה מעניין להאזין
אני מתחבר דווקא לעמדתו של יהונתן בנוגע להיעדרות הדמויות – זה לא מרגיש שהן חסרות. הסרט הזה הוא לא "הסרט של המומינים" אלא "סיפור צד" שמתאר עלילה מאוד ספציפית, לכאורה מתוך אינספור הרפתקאותיהם של המומינים. בדומה לסדרה שבחלק גדול מהפרקים גם סנופקין ו/או סנורק ודמויות מפתח אחרות לא מופיעות וזה בסדר.
את התפקיד של "ה-סרט" ממלא "כוכב השביט" שבו תמצאו את כל הדמויות המרכזיות וגם את הדמות של מר מושקר. אבל סרט זה לא מבוסס על קומיקס.
עם זאת שהסופרת כתבה בשלבים מאוחרים יותר 2 גרסאות קומיקס של אותו הסיפור עם הבדלים מהמקור. באחת מהן השינויים כה דרמתיים כך שכוכב השביט אכן מתרסק על העמק וגורם הרס רב.
אגב, תיקון קל, לארס ינסון הוא אחיה הקטן של טובה ולא אחיין.
הבת שלו היא מחזיקת הזכויות של חברת המומינים כיום.
כפילוסוף, זה לא משנה לי כמובן.
תוספת מאוחרת
במקרה עברתי כאן שוב וחשבתי להוסיף כי רוב גדול ממדורי הקומיקס שפורסמו בעיתונים נכתבו ואוירו בלעדית ע"י לארס ינסון (הוא חתום עליהם בלי שמה של טובה). אני משער כי לארס הוא האחראי לתכנים הבוטים בקומיקס, אבל נדרשת כמובן בדיקה מדוקדקת יותר לטענה הזו.
נראה לי שאני קצת יותר בדעתו של תום, מינוס ההיכרות עם הקומיקס.
שונאת לאכזב ושונאת להתאכזב, אבל זה פשוט לא היה בשבילי. בראש ובראשונה, ברור שהתבאסתי שסנופקין, הקראש הראשון שלי, לא נמצא בסרט, ושהדמויות קצת שונות משאני זוכרת אותן מהסדרה שהייתי רואה בילדות. אבל אני משתדלת לשפוט סרטים לפי מה שהם כן ולא לפי מה שהם לא. למרבה הצער, גם אחרי שהתגברתי על הדברים האלה עדיין לא נהניתי. אני בסדר עם סרטים עם עלילה רופפת, אבל פה היא הייתה מפוזרת מדי בשבילי. כל עלילת המשנה עם הכלבים לדוגמה – למה שיהיה לי אכפת? זה הרגיש כמו כמה פרקים או סיפורים שונים שנזרקו לתוך אותו סרט בלי לטרוח למצוא איזה חוט מקשר או איזון סביר ביניהם, וזה עושה את הסרט הרבה פחות סרט בעיניי. גם לסאטירה לא התחברתי. מעבר לקרבה הבלתי נוחה של המומינים לעולם האמיתי, זה פשוט לא כל כך פשוט להיות בן אדם פשוט. הסרט גם די מרושע כלפי סנורקה. וכן, נו, אני לא רוצה להיכנס לויכוח עם המומינים על מגדר ומעמד, אבל הם התחילו. אז כן, יש קסם כלשהו בסרט, ויש רגעים באמת מתוקים, אבל התוצר השלם פשוט לא קנה אותי.
ולי הדו קרב של מומין הזכיר פרק של פיירפליי כי זה, אמ, אחד לאחד העלילה של הפרק הזה.
והבונוס בסוף מתוק נורא :)