8 סרטי אנימה משנות התשעים (שאינם ג'יבלי)

אני לא יכול להצביע על הנקודה המדויקת שבה זה קרה (בערך סביב "המלנכוליה של הארוהי סוזומייה" מ-2006), אבל באמצע העשור הראשון של המילניום, עולם האנימה השתנה: הפנים הפכו לעגלגלים יותר, העיניים גדלו ותרבות הקאוואי הפכה לדומיננטית. אומנם עדיין יוצאים סרטי אנימה "מלוכלכים", אך אותה אסתטיקה שהייתה נפוצה עד (ולאורך כל) שנות התשעים, נעלמה כמעט לחלוטין – וחבל, כי יש לסרטים של התקופה ההיא קסם שקשה לעמוד בפניו, ואין בה כמעט גיבורים שנראים כאילו נועדו למכור בובות ופוסטרים (כמו רוב סדרות וסרטי האנימה של ימינו).

לכן לכבוד פרויקט שנות התשעים, בחרתי שמונה סרטי אנימה משנות התשעים שכדאי לשים עליהם עין. וכיוון שהוצאנו את המיץ מאולפני ג'יבלי ממש לא מזמן, ואני לא רוצה כתבה שתכיל 90% סרטים של מיאזאקי, האולפן המיתולוגי ייאלץ הפעם לשבת בצד.

8. פוקימון: מיוטו מכה שנית

גם שני עשורים אחרי שיצא, מעריצים (ומעריצים-לשעבר) עדיין זוכרים את הסרט הראשון של "פוקימון" לטובה; יכול להיות שזו הנוסטלגיה שמדברת, אבל קחו בחשבון שזה הסרט היחיד בזיכיון שזכה (ממש לא מזמן) לרימייק משלו. אומנם מדובר ברימייק גרוע ב-CGI, אבל רימייקים גרועים ב-CGI עושים לסרטים טובים שאנשים אוהבים (זה החוק, לא אני כתבתי אותו).

בְעלילה שכאילו נלקחה מתוך "ולא נותר אף אחד" של אגאתה כריסטי, מאמן פוקימונים מסתורי מזמין קבוצת מאמנים לאי קטן, מתוך כוונת זדון שאותה הוא לא חושף, וזה כולל את אש קאצ'ם והעכבר הצהוב המוכה שלו. הסיפור הזה כשלעצמו נהדר, אבל הרקע הטראגי של מיוטו – פוקימון שנוצר כשיבוט מעבדה, ברח ומחפש נקמה, הוא הלב הפועם של הסרט, ולצערי רק בגרסתו היפנית המקורית מתוודעים הצופים למניע האמיתי של מיוטו: במעבדה, פיתח השיבוט קשר טלפתי עם שלושה שיבוטים אחרים שלא שרדו מעבר לשלב העובּרי, אחת מהן של ילדה קטנה (בתו המנוחה של מנהל הניסוי). המוות של אותם שיבוטים הוא שעירער את מיוטו והפך אותו לכועס (ובצדק).

מי שאחראי על הסיפור הנהדר הזה הוא טאקשי שוּדוֹ. שודו (שנפטר במפתיע ב-2010) היה אחד התסריטאים המוכשרים בתעשייה. הוא נודע בזכות הדיאלוגים השנונים שכתב והטוויסטים האפלים שלו לסדרות כביכול תמימות (ממליץ לקרוא את התקציר המלא של סדרת הילדים "ג'יג'י" שאותה הוא כתב). שודו למעשה אחראי גם על שני הסרטים הבאים של פוקימון, "כוחו של האחד" (גם הוא טכנית סרט של שנות התשעים – יצא ביפן ביולי 1999) ו"סודו של האנון", שניהם סרטים קודרים לא פחות ועוסקים בבדידות ונקמה. שלושת הסרטים מרכיבים, מבחינתי, טרילוגיה נהדרת בכלל שעומדת במבחן הזמן, והם מהווים חלק אינטגרלי משנות התשעים ותחילת האלפיים. גם אם לא ראיתם מעודכם פרק של "פוקימון", אלה סרטים שכדאי לראות אם אתם אוהבים קולנוע (ומוכנים להעלים עין מעניין ה"תכלס פוקימון זה עולם שלם שהכלכלה והתרבות שלו מבוססות על קרבות כלבים").

7. ספריגאן

סרט הקולנוע "ספריגאן" (במקור: Spriggan) שיצא ב-1998 לא עושה צדק עם המקור, סדרת מנגה בת 11 כרכים שעוסקת במאבק של ארגונים צבאיים שונים במירוץ אחר טכנולוגיה שהותירה ציוויליזציה עתיקה. ואיך אפשר? זה הרבה מאוד עלילה עבור סרט אחד. אבל הסרט בכלל לא מנסה לעבד הכל, ובמקְום זאת הוא מתמקד בסיפור קטן מהמנגה. טוב, אולי לא כזה קטן. בערך 300 אמה אורך, 50 אמה רוחב ו-30 אמה קומה.

הסיפור עוסק בתיבת נוח (עכשיו הבנתם את הבדיחה) שנמצאה בהרי אררט שבטורקיה, והיא מכילה טכנולוגיה שאפשר לשלוט באמצעותה בעולם (כי אלה העלילות שאהבו לכתוב פעם). גיבור הסרט, יוּ, הוא תלמיד תיכון וגם סוכן של ארגון ARCAM (מעניין אם מחשיבים לו את זה כמחויבות אישית), ארגון שהוקם על-מנת למנוע מגורמים עוינים לעשות דברים… עוינים, ולצורך כך הוא משתף פעולה עם סוכן צרפתי בשם ז'אק (כמובן שיקראו לו ז'אק).

הסיבה שאני אוהב את "ספריגאן" היא כי מדובר, בתכלס, בסרט של ג'יימס בונד – לא בסגנון דניאל קרייג, אלא בסגנון הבונד ששלט באותו העשור, פירס ברוסנן שבורח מקרני לייזר לווייניים על גבי אופנוע ים. כלומר, "ספריגאן" הוא סרט מופרך ואידיוטי לחלוטין, אבל הוא עושה את מה שהוא עושה בצורה מוצלחת מאוד (ואלימה), ויש בו כמה מסצנות האקשן הטובות של העשור.

נטפליקס עובדים בימים אלה על סדרה שתעבד את המנגה במלואה (או לפחות תנסה), ולפי הטריילר נראה שהיא זונחת את האסתטיקה של שנות התשעים, מה שלא מפתיע. אני מחכה לה למרות זאת כי אקשן מגוחך זה תמיד כיף.

6. רוג'ין Z

סרט מקורי מתחילת שנות התשעים שנראה כמו פרק של "מראה שחורה", אם אפרים קישון היה כותב אותו. "פרויקט Z" הוא שם קוד לתכנית של משרד הבריאות שנועדה לטפל בקשישים באמצעות מיטות בית-חולים רובוטים חדשניות, ובכך להקל… על הדור הצעיר המסכן שלא ייאלץ לטפל בזקנים המאוסים האלה.

הרעיון מתקבל באהדה בקרב הציבור. אחות צעירה מפקפקת (משום מה) במוסריות של העניין, רק שהיא בדעת מיעוט ואין לה הרבה מה לעשות. אלא שאז דברים יוצאים משליטה.

הסרט הדי קצר הזה (84 דקות) לא מביא משהו מיוחד למסך, מלבד סיפור סאטירי שמשלב הומור שחור ואקשן לא רע בכלל (בעיקר בחלק ה"שליחות קטלנית" של הסיפור). בעצם, אולי הסרט הזה כן מביא משהו מיוחד למסך.

5. קָייט (Kite)

יתומה צעירה עובדת כמתנקשת עבור בלשים מושחתים, פוגשת מתנקש בן גילה ונאבקת, בד בבד, עם הרצון לברוח מהחיים הנוראיים שבצילם גדלה. זה הבסיס העלילתי שאני מוכן לספר מבלי לרדת לספוילרים.

לפני שתרצו לראות, יש כמה דברים שאתם צריכים לדעת על "קָייט": הוא מאוד קצר (60 דקות) ומאוד מאוד מאווווד אלים. זוכרים את נערת התיכון גוֹגוֹ יוּבּארי מ"להרוג את ביל"? כן, זאת עם כדור הפלדה והשלשלאות. אז קוונטין טרנטינו המליץ לשחקנית שלה, צ'יאקי קורייאמה, לצְפות ב"קייט" כהכנה לתפקיד. אבל האלימות פה לא מתבטאת רק בדם טרנטינואי אלא גם בסצנות אונס שעשויות להרתיע צופים רבים ובצדק, לכן כדאי לשקול את הגרסה המצונזרת של "קייט" בת 45 הדקות. כן, כדי לצנזר את "קייט" היו צריכים להעיף החוצה רבע מהסרט.

אין לי סימוכין לכך, אבל אני מאמין ש"קייט" מהווה בסיס, לפחות חלקי, עבור סרטי האקשן העכשוויים שדוגלים בכוריאוגרפיית אקדחים, עלילה איטית וקרבות "אמיתיים" אחד-על-אחד, ולא באקשן חסר מעצורים ופיו פיו פיו. האירוניה היא שסרט ההמשך מ-2008 כבר לא ממש כזה, ואתם לגמרי מוזמנים לדלג עליו. אתם גם מוזמנים לדלג על סרט הלייב אקשן מ-2014 עם סמואל ל.ג'קסון. לא צפיתי בו אבל עם 0% עגבניות רקובות, אין לי ממש חשק לבדוק אותו בעצמי.

4. Jin-Roh: The Wolf Brigade

במציאות אלטרנטיבית שבה יפן מוכה בגל טרור בתום מלחמת העולם השנייה, חייל עילית לא מצליח למנוע מנערה להוציא לפועל פיגוע התאבדות בטוקיו. מתוך דאגה לשלומו הנפשי, נשלח החייל בחזרה אל האקדמיה הצבאית, שם הוא נלכד ברשת של שקרים וקונספירציות.

"Jin-Roh" מזוהה עם הבמאי המיתולוגי מאמורו אושי ("הרוח במעטפת"), אבל רבים שוכחים שמאמורו אושי בכלל לא ביים את הסרט אלא רק כתב אותו. טוב נו, זה לא הוגן מה שאני עושה. המעורבות של אושי קצת יותר גדולה. עוד עשור קודם לכן כתב אושי מציאות אלטרנטיבית שלה הוא קרא "סאגת קרברוס", מציאות שעלילתה נפרשת על פני תסכיתים לרדיו, סדרות מנגה ושני סרטים נוספים (לא אנימה) שאותם אושי דווקא כן ביים. אולם את מלאכת הבימוי של סרט האנימה היחיד בסאגה הוא השאיר לאנימטור צעיר, הירוֹיוּקי אוֹקיאוּרה (שביים מאז רק עוד סרט אחד, "מכתב למומו" המקסים מ-2011).

לא שזה משנה, האמת. החותמת של אושי נפרשת לאורך הסרט כולו – מהעיר הגדולה שרווייה בפרטים הקטנים ביותר (סימן היכר שלו) ועד הסיפור המסועף שעוסק בבגידות ובשחיתות שלטונית. זה אחד הסרטים היותר מוצלחים של העשור, ולצערי הוא לא זכה לפופולריות שלה זכו אחרים ברשימה, כנראה כי אין בו נינג'ות, סייבורגים, תיבות נוח קטלניות, או מעצם היותו של "Jin-Roh" חלק מפרויקט מולטימדיה. אני אישית לא ראיתי או קראתי שום דבר נוסף שקשור ב"פרויקט קרברוס" ויכול לומר ש"Jin-Roh" עומד לחלוטין בפני עצמו.

3. נינג'ה סקרול

אחד האולפנים המשמעותיים שהותירו חותמם על על עולם האנימה הוא Madhouse. האולפן שהוקם בשנות השבעים התמקד בעיקר בסרטים בעיקר ישירות לפורמט הביתי, כאשר רובם ככולם כוונו לקהל בוגר. אך בשנות התשעים ניסה הסטודיו לזקק את הידע שצבר גם להפקות קולנועיות עתירות תקציב. אחד מהם הוא "נינג'ה סקרול" (ביפנית: "ג'וביי נינג'ת הרוח". נשמע הרבה יותר טוב) של יושיאקי קוואג'ירי האחד והיחיד ("Vampire Hunter D: Bloodlust").

העלילה פה לא בדיוק חדשנית ולא הייתה חדשנית גם בשנות התשעים. לוחם מסתורי נודד ביפן הפיאודלית ללא מטרה, ועוזר ללוחמת צעירה להבין מה בדיוק מחק כפר שלם מתושביו. אבל עזבו. הסיפור פה לא חשוב. הסטייל הוא החשוב. "נינג'ה סקרול" הוא מהסרטים האלה שנתנו לאנימה מוניטין של "זה הכל נינג'ות ואלימות". אומנם הסרט הוא באמת כולו נינג'ות ואלימות, אבל מי החליט שזה דבר רע?

ואומנם יצאו סרטי (וסדרות) נינג'ות ואלימות לאחר "נינג'ה סקרול" (את באטמן נינג'ה ראיתם?), ולהרבה מהם עלילה הרבה יותר טובה, אין ספק, אך התחושה היא שאף אחד מהם לא שחזר את האסתטיקה והטירוף של הפנינה הזו מבית Madhouse. אם תבחרו לצפות בו, השתדלו להרחיק ילדים.

2. כחול מושלם

הסרט הגדול השני באותו עשור מבית Madhouse והראשון שהראה צד אחר ובוגר יותר של האולפן. אך חשוב מכל, "כחול מושלם" הוא סרט הביכורים של סאטושי קון: מגדולי הבמאים של יפן (אנימה או לא אנימה). יותר מכך, הוא גם סרט שהוכיח שניתן לעשות סרטי אנימה למבוגרים בלי שיהיה בהם אלמנט של מד"ב, פנטזיה או יתומים במלחמה.

"כחול מושלם" עוסק בסולנית של להקת פופ, ושם שלה זה מימה. מימה כבר הגיעה אל גיל הבלות של עולם הפופ, 25, וכעת היא רוצה שיקחו אותה ברצינות. על כן היא פורשת ומנסה את מזלה בקריירת משחק. אבל מעריץ אלמוני לא לוקח את הסבת המקצוע הזו היטב, והוא מעלה לרשת פרטים מחייה האישיים של מימה. במקביל, אנשים בסביבתה של מימה מוצאים את מותם בצורה טרגית.

אין בסרט עלילה שדורשת דווקא את מדיום האנימציה, ולמרות זאת אני שמח שסאטושי קון ניצל את המדיום עד תום, ומדגיש באמצעותו את ההידרדרות הנפשית שעוברת מימה בזכות משחקי תאורה. מי שיצפה בסרט יבחין שהוא מאוד… כחול, במובן המילולי. במסורת היפנית, הצבע הכחול מסמל טוהר, והוא מקושר עם רוגע ויציבות. את הצבע מייחסים למעשה לנשים צעירות; כאשר רווקה לובשת יוקטה כחולה היא חושפת את היותה "טהורה".

ביפן, כוכבות איידול מנהלות אורך חיים סגפני; הן מנועות מלנהל מערכות יחסים, והן צריכות לשדר למעריצים תחושה של – ניחשתם נכון – טוהר. מימה, לפני שפרשה, נחשבה לאיידול הטהורה המושלמת, כלומר ה“Perfect Blue” (על לא דבר) של יפן. לכן סאטושי קון משתמש בגוונים שונים של כחול כדי לתאר את המאבק שמנהלת מימה עם המעריץ המטורף, כחלק מהרצון שלה לברוח מחיי הפופ. אומנם המעריץ האלמוני הוא רק דמות, אך קון, באמצעותו, אומר שתרבות הפופ ביפן היא מראה שבורה (וזה לא צירוף מקרים שחלק מהפוסטרים של הסרט מציגים את מימה בתור מראה שבורה).

וזה מה שהופך את "כחול מושלם" לסרט אפילו יותר מושלם בימינו. קון חזה לאילו ממדי ענק תעשיית הבשר והנצנצים תגיע, ומאז, בעידן האינפורמציה החופשית, גדלה הדרישה מהכוכבות הצעירות לנהל חיים "טהורים". אחת לכמה זמן אני נתקל בכתבה על כוכבת פופ שמתנצלת פומבית בגלל זוגיות, ולא מזמן כוכבת שהותקפה פיזית התנצלה על חוסר הנעימות שהיא גרמה. כן, אנחנו חיים בעולם נוראי.

1. הרוח במעטפת

טוב, עם כל הכבוד לסרטי שנות התשעים: רק אחד פרץ גבולות כפי שאף סרט לא עשה לפניו ואחריו. "הרוח במעטפת" הוא אחד מסרטי האנימה הכי מוצלחים שיצאו, גם בסטנדרטים של ימינו – בין אם בזכות הרקעים המרהיבים (בכיעורם) של המטרופולין העתידני, סצנות הקרב יוצאות הדופן, המוזיקה המצמררת והסיפור שהיווה השראה לעשרות סרטים וסדרות שיצאו אחריו.

למי שלא מכיר את הסרט, אי שם בעתיד (2029 שבאה עלינו לרעה) הטכנולוגיה התקדמה מספיק כדי שסייבורגים יהיו קטע. הסיפור נסוב סביב מוקוטו שעובדת ביחידת עלית שנלחמת בטרור ובפשעי סייבר, אבל שום דבר לא הכין את מוקוטו להאקר מסתורי שמכנה את עצמו "שליט הבובות".

אין סופרלטיבים שאפשר לשפוך על הסרט הזה שעדיין לא שמעתם, ואם טרם צפיתם בו אני יכול רק לקנא בכם על החוויה שמחכה לכם. זה סרט יוצא דופן שאין כמוהו… אבל סרט ההמשך מ-2004 יותר מוצלח.

נוסף על כך אלה, שנות התשעים מציעות עוד הרבה: "Memories" הוא אחד מסרטי האנתולוגיה הכי טובים שנעשו; סרט הסיום של "אוונגליון" הוא הרבה דברים, רובם שליליים, אבל אי אפשר לומר שלא מדובר בסרט מרתק; "Patlabor 2" של מאמורו אושי הוא סרט שלא מדברים עליו מספיק, בעיקר כי טועים לחשוב שצריך לעשות לקראתו שיעורי בית, וגם "Macross Plus" סובל מאותה בעיה.

אתם מוזמנים להמליץ על סרטי אנימה (או סדרות, לא אלשין) משנות התשעים שאתם חושבים שראויים לאיזכור, בין אם הם טובים ובין אם ממש רעים.