אני מקווה ש"נייט ביץ'" יהיה האחרון מסוגו, ויודע עמוק בלב שלא כך. סוגו הוא סוג הסרטים שכן, קשה להצדיק בלב נחרץ שהם חייבים להיות בקולנוע – בסך הכול המסך הקטן מתאים לשאיפות הוויזואליות שלהם – אבל כאשר הם נזרקים באנונימיות לאיזשהו שירות סטרימינג, הרבה אנשים מפספסים סרט מעניין. לא מושלם, לא מבריק – אבל כזה שהוא סרט אמיתי שמגיע לו יחס של סרטים אמיתיים. קרי: הקרנה בבתי קולנוע. אולי הקרנה שכזאת הייתה מונעת ממנו את השם העברי שלו שגם מפריד את הכותרת לשתי מילים בלי שום צורך וגם לא טורח לתרגם את השם לעברית.
"נייט ביץ'" הוא סרטה החדש של מריאל הלר ("יום יפה בשכונה") על אישה (איימי אדאמס) שלא זוכה לשם, אלא רק לתיאור דמות: "אמא". וזה אולי במובן מסוים כל הסרט במשפט אחד: על משבר הזהות שתוקף אנשים כאשר הם נהפכים להורים, וספציפית – להורים במשרה מלאה, כמו דמותה של אדאמס בסרט. מצד אחד, ברור לה שהילד שלה (גם הוא חסר שם) הוא כל עולמה, אבל גם ברור לה שהיה לה עולם לפני זה – היא עבדה בעולם האומנות – ושהעולם הזה חומק ממנה חיתול אחר חיתול, שעת סיפור בספרייה אחר שעת סיפור בספרייה. היא לא מרוצה מאיפה שהיא עכשיו, אבל היא גם לא מרוצה מזה שהיא לא מרוצה. בקיצור: היא מתוסכלת, שלא לומר מתחרפנת מהמצב החדש שלה. אה, ואולי היא הופכת לכלבה בלילות.
כן, אחרי "יופי מסוכן" הרגעים האקראיים של "לפתע לאיימי אדאמס יש עוד פטמות בגוף" ועוד שלל הפתעות כאלה ואחרות אולי לא אמורים לערער צופים מנוסים, אבל מי שבא לקומדיה חביבה על הורות אולי עלול למצוא את עצמו במקום קצת יותר מחוספס קולנועית. מצד שני, למי שמצפה להתחרפנות לתפארת כמו "יופי מסוכן" צפויה אכזבה – הסרט נמצא עמוק במסורת הריאליזם המאגי א-לה אתגר קרת כזה: לא אימה או סרט "מה לעזאזל ראיתי" כמו סרט שמשתמש באלמנטים מסרטים שכאלה כדי להגיד משהו על משבר הזהות סביב ההורות.
הייתי רוצה להרחיב על נקודת המבט של הסרט סביב הורות אבל זה המקום שבו הבדלי התרבות נהיים מהותיים: חלק חשוב מהדמות של איימי אדאמס הוא העובדה שהיא הפכה לאמא בגיל מבוגר, ושהיא עשתה את זה בסביבה מאוד אמריקאית עם ציפיות ושיח אמריקאי מנומס סביב כל זה – אה, וגם שהיא אישה. אני גבר שבמובן מסוים "תמיד" היה הורה ושנמצא במסגרת ישראלית שבה השיח על הורות שונה מאוד.
אבל אפילו עם כל מיני השגות שנובעות מדברים ותגליות שעבור אדאמס נראות משנות גורל ולי נראות ברורות, יש משהו נחמד בדיבור הישיר של "נייט ביץ'" על התסכול מציפיות החברה ועל השחרור של הנפש ברגע שאתה עוצר רגע מלחשוב מה "נכון" לעשות ועושה מה שהנפש שלך כמהה לו. ברגע מסוים אדאמס נוהגת בעיר כש"העז להיות מטומטם" של ווירד אל מתנגן, ונראה לי שזה במובן מסוים מסמל את ההזדהות של הרבה אנשים, ולא רק הורים: מדי פעם צריך להעז לעשות שטויות ולהתנסות עם איך שאתה חי, אחרת אתה תאבד את זה לחלוטין.
במובן הזה, "נייט ביץ'" מתפרץ לדיון ער מאוד סביב השאלה "איך אנחנו מדברים על להיות הורים" – מטענות שמנסים להציג את זה באופן מלאכי ותמים מדי כאשר מדובר בעבודה שחורה, מלוכלכת ומדכאת, ועד טענות הפוכות שמציגות את זה כסיוט בלהות מסרס ומעוות כאשר זה לא. "נייט ביץ'" מנסה להציג לאו דווקא אמת אוניברסלית כמו את התסכול של אמא במשרה מלאה בפרברים, שאף אחד לא נתן לה כלים להתמודד נפשית עם כל הסיפור הזה. ואם מישהו אחד יוצא מהסרט הזה במחשבה חדשה על מה הורות יכולה להיות, אז הסרט כבר עשה את שלו.
במובן מסוים, הבעיה עם כל סרט על הורות היא שהוא לא יכול להיות "אמת אוניברסלית" אחת. כל הורה וכל ילד הם עניין בפני עצמו, והדבר הכי טוב שאפשר לעשות כשמדברים על להיות הורים הוא להבין את המורכבות הזאת ולתת לכל אחד את שק הכלים הכי מלא שדרכו אפשר אולי למצוא אושר: מאמא במשרה מלאה שכל כולה רק ינוקא, דרך אמא שחותרת נגד מוסכמות החברה ומגדלת את הילד שלה איך שבא לה ועד ל… אה… להפוך לכלב? אני לא בטוח לגבי האחרון. אבל כן, נו, "חנוך להורה לפי דרכו" שכזה.
לכן כל כך חבל לי ש"נייט ביץ'" נזרק ככה לשירותי הסטרימינג. כי הוא לא מושלם, אבל הוא כן מעניין, והוא אומנם לא "עוסק בנושא חשוב" אבל דווקא בגלל זה הוא כנראה יותר חשוב מסרטים על נושאים חשובים אחרים. אה, ואיימי אדאמס פשוט נהדרת פה. כאילו, אני מבין איך הסרט לא הצליח להשיג יותר תשומת לב בעונת הפרסים כאשר פרקטית הוא לא קיים, אבל זה די דפוק – אדאמס נותנת פה הופעה יותר טובה מרוב מוחלט של ההופעות שהיו מועמדות למשהו מתישהו השנה. לאו דווקא הופעה ססגונית מתפרקת עם סימני קריאה, כמו משהו כן ונא ואמיתי ויצרי ועייף. אף פעם לא מסכן ומתמסכן, אבל כן מתוסכל ומאותגר באופן שדוחף את עצמו קדימה ותמיד משאיר את הקהל איתה. זאת לא הופעה "אמיצה" באמת, אבל קשה שלא להעריך את המסירות של אדאמס לתפקיד ואת היכולת שלה להיראות כאחת האדם לטובת הסרט… שאז, כאמור, נזרק לפח.
אני לא יכול להבטיח לכם ש"נייט ביץ'" יהיה אחד מסרטי השנה שלכם ושהוא חובה-חובה-חובה לצפייה אבל הוא קצר (99 דקות!), חכם, מצחיק מאוד לרגעים, עם הופעה ראשית נהדרת, הוא פותח פתח לשיח על שאלות חשובות סביב הורות בפרט וזהות בכלל, ויש בו שיר של ווירד אל. לדעתי זאת עסקת חבילה די משכנעת.
לא יודעת אם אראה את הסרט כי
רק התיאור היה לי חצי טריגרי למהלכים נפשיים אחרי הלידות השונות.
אחד הדברים שהבנתי אחרי הלידה הראשונה זה שאחת הסיבות שהיו צריכים לדכא נשים כדי ש"יבצעו את התפקיד הביולוגי שלהם" או whatever – היא שלהיות אישה קרייריסטית, מצליחה, בעלת שאיפות ופתאום להכנס לתוך קוביה שבה אין יותר מקום לשאיפות הפנימיות שלנו, שאנחנו נמצאות בדקת קריאה וכל מהותנו הופכת להיות טיפול במישהו אחר שהוא לא אנחנו, זה פשוט… לא בטוחה מה המילה פה. אבל זה פשוט לא הגיוני.
ברמה הרגשית האישית שלי – פתאום בבת אחת החיים מתהפכים. בן/בת הזוג (אם יש) חוזרים לעבודה, ואת נשארת לבד עם חוסר שינה מצטבר, בדקת קריאה תמידית שלא נגמרת, והמחשבות על כל מה שאת מפספסת בדרך. אני לא מצליחה להבין איך יש נשים ש*אין* להן דכאון אחרי לידה.
למען הסר ספק – מה שאני כותבת כאן הוא לא "אמת מוחלטת" וברור לי שא.נשים אחרים לא יסכימו איתי בהרבה ממה שאני אומרת. הקיצוניות שבה אני מציגה את הדברים פה מייצגת את הקיצוניות שבה הרגשות האלה עלו בי, לא את עד כמה אני חושבת שהם אוניברסליים.
ורק תלונה אחת על הביקורת – אני ממש לא מסכימה עם האמירה שהסרט לא "עוסק במשהו חשוב". הוא עוסק במשהו הכי חשוב, שהכי משפיע על הכי הרבה אנשים בעולם.
זה כבר פעם שנייה שהסרקזם המובנה שלי בנוגע ל"נושאים חשובים" לא מובנת
(הפעם הקודמת הייתה בפוסט בפייסבוק). אני צריך לראות מה אני עושה עם זה.
למען הסר ספק – אני מסכים עם האמירה שלך, או הביקורת על הביקורת.
אז אולי דווקא שווה לך לראות, אלה בדיוק הנושאים שהסרט מעלה
וגם בסרט אין אמת מוחלטת אלא רק מה שנכון לדמות של איימי אדאמס.
אני לא אמא ומבחינתי הסרט הדהד גם כמה מהסיבות ללמה זה לא רעיון טוב עבורי, אבל הוא העלה המון נקודות שאני מכירה מהורים ובעיקר אמהות וחשבתי הרבה על הנשים הקרובות אלי במהלכו.
יש שם תצוגת תכלית של איך הסביבה, אבל גם הציפיות שלהן עצמן, דוחפות אמהות לסיטואציות שמאמללות אותן, בלי להתכוון ואפילו מתוך מחשבה שזו הדרך לתמוך בהן.
בעיני הוא היה מעניין מאוד ובהחלט שווה צפייה, גם אם משהו בו לא היה מהודק עד הסוף. וחוץ מזה איימי אדאמס תמיד נהדרת.
איימי אדאמס היא לגמרי סיבה טובה לצפות בסרט
כל סרט.
מישהו יכול לפקט בתגובות קצת על הבדלי התרבות בין הורות ישראלית במעמד הביניים ובין ההורות האמריקאית בפרברים?
אני מניחה שבישראל מוסד "אמא במשרה מלאה" הרבה הרבה פחות נפוץ, מסיבות כלכליות שהפכו לתרבותיות.
ויש עוד הבדלים שאני יכולה לשער, מתוך היכרות עם הורים ישראליים, הורים ישראליים שהיגרו לארה"ב והורים אמריקאיים שהיגרו לישראל, אבל מתוך אפס היכרות בעצמי:
ההבדל בין ילד אחד לשאיפה לשלושה. אולי ההבדל אם להורה עצמו היו אחים, שהוא היה שותף בגידול שלהם, או אחים גדולים שכבר התחתנו ויש להם ילדים וכבר נחשפת לעניינים מכלי ראשון (ואינטימי יותר מרמת השיתוף בין חברות שהתחתנו והביאו ילדים).
הפרברים מאוד מאוד רחוקים, הן המרחק הפיזי בין
הבתים והן המרחקים העצומים מהמשפחות הגרעיניות
של ההורים והמורחבות.
שמעתי שבאופן כללי בישראל, בגלל איך שתנועות הנוער ומוסד ההתנדבויות והמחויבות האישית בנוי, עד גיל 18 מערכת החינוך הפורמלית והלא פורמלית חושפת בני נוער לאינטרקציות של טיפול בילדים, מעזרה בשיעורי בית והדרכה בתנועה ועד התנדבות בגני ילדים ובייביסיטר, באופן הרבה יותר אינטנסיבי מאשר בארה"ב. כלומר, שמעתי מישהי שעלתה מניו ג'רזי מתלהבת שבני נוער *בנים* ישראליים ממש אוהבים ילדים ומתנדבים לשחק עם הילדים הקטנים שלה כשהם סתם פגשו אותם בסופרמרקט.
יש בתוך ארה"ב בשנתיים האחרונות ביקורת עצמית על שהם יותר מדי מוכוונים במעמד הביניים להכניס את הילדים לקולג'ים פרטיים יוקרתיים, בין אם זה שיקול כמה ילדים להביא ובין אם זה משפיע על החינוך של הילד כבר בגיל הינקות. ושיש חוקים מאוד נוקשים לגבי מה "נכון" בגידול ילדים, שאם תעבור עליהם הרסת את חיי הילד שלך, יותר מאשר בישראל (שמסופקני, יש המון נורמות חברתיות מעיקות בישראל בגידול ילדים, מחוגים ועד סוג בית הספר).
הפערים התרבותיים המדוברים הם בסגנון הזה? בכיוון אחר לגמרי ופספסתי לחלוטין?
**אני מניחה אבל שמספר מיטות בחדר הוא בטוח *לא* בעיה בסרט.
קצת על ההבדלים בין ארה"ב לישראל - הורות
אני ואשתי האמריקאית קיבלנו החלטה לגדל את הילדים בישראל בגלל הרבה סיבות שאני מניח שמנומקות בסרט (עוד לא ראיתי, אבל אני סקרן)
אני אתחיל במובן מאליו, שזה גידול ילדים בארץ.
לגדל ילדים בארץ זה קל – החברה מקבלת הורים בחיבוק, ומקבלת ילדים בחיבוק (ליטרלי, אם התינוק שלנו בוכה 3 נשים שלא פגשתי בחיים שלי יקפצו מאחורי איזה שיח, ירימו אותו ויעשו לו פוצי מוצי). לטוב ולרע – זרים מוחלטים יתנו לך ביקורת לא-ממש בונה וכולם, בסך הכל, יודעים מה טוב לילד שלך יותר ממך. מצד שני כולם כאן הורים, ליותר מילד אחד, והקהילתיות הזאת מורגשת, בטח לאמהות בחופשת לידה. הן מוקפות באמהות כמוהן שזה עתה ילדו, ויכולות להזדהות עם הקשיים כמו עם הרגעים הכי יפים.
לרוב הזוגות סביבנו יש יותר מילד אחד, והחברה מעודדת את זה.
בארצות הברית האמא לבד. יש לנו הרבה חברות שילדו ב-5 השנים האחרונות וכולן סובלות מדיכאון שאחרי הלידה. זה מאוד ברור למה.
אין מקום להורים בארצות הברית, וגם אין ממש מקום לילדים. גינות ציבוריות זה לא דבר מקובל כל כך בפרברים כי לכל אחד יש חצר ואין בדיוק קהילה מחבקת. החברים שעד היום היו מבלים בחברתך פתאום מעדיפים לשמור מרחק כי, איך אני אגיד את זה… פחות כיף איתך! החיים שלהם ממשיכים כרגיל והחיים שלך השתנו מקצה לקצה.
בארצות הברית אנחנו לא מכירים אף זוג (עד גיל 40) שיש להם יותר מילד אחד.
חחח ויש לי עוד הרבה להגיד בנושא. לא הכל יותר טוב בארץ, אבל כיף וקל לגדל כאן ילדים
מרתק!
אני אשמח לשמוע עוד על החוויה שלך כמי שמכיר את שתי הצדדים (אם יש לך כוח!)
בפודקאסט של כאן שעלה שבוע שעבר ראיינו את אביתר בנאי. בין השאר הוא סיפר שהוא לומד איגרוף.
למה? שאל המראיין
בגלל שבמהלך השנים, כך אביתר סיפר, הוא גידל כרס קטנה ואז אדם זר ניגש אליו באיטליז ואמר לו שהוא צריך דחוף דיאטה…. (שמעתי סיפור דומה מאוד זמר שניגשו אליו..)
אני בוחר להנות מזה כי אני מבין שזה נעשה ממקום של אהבה ושל הרגשת קשר, וטבעה של אהבה שהיא מתפרצת מעבר לגבולות…
(גם חשוב לזכור – ואיזה כיף שאנחנו באתר של סרטים כי ככה זה מובן לכולנו – שהז'אנר שבו אנחנו חיים הוא קומדיה. לעיתים שחורה ולעיתים אפילו סלפסטייק, אבל קומדיה… הדרך הכי נכונה לחיות פה זה להבין את גבולות הז'אנר וככה אשכרה אפשר להנות מהחיים)
שמח לקשקש תמיד!
וגם אשתי יכולה להוסיף מהתובנות שלה. לא יודע אם זאת הפלטפורמה,אז אפשר לשלוח לי מייל ל- yotamski@outlook.com
:)
אני שמח בשבילך שאתה מרגיש שכל החיים הם קומדיה, אבל לרבים אחרים זה ממש לא כך
האם תגיד לחטופים שמשוחררים עכשיו שהסרט שהם חיו בו בשנה ורבע האחרונה הוא מז׳אנר הקומדיה?
ומה תגיד לניצולי שואה?
אלה כמובן דוגמאות מוקצנות, אבל גם בחיים היותר רגילים אפשר למצוא בהחלט רגעים כלל לא קומיים, רגעי דרמה ואימה וקדרות וחושך.
להגיד שכל הרגעים הכי קשים הם בעצם איזו קומדיה שחורה זה פשוט זלזול בהתמודדויות של אנשים עם משברים.
אולי החיים שלך באמת כאלה שמאפשרים לך להרגיש כך, לא יודע, אני לא מכיר אותך, אבל אני יכול לפחות על עצמי להעיד שלא, לא הכל קומדיה.
אני אדם אופטימי ואני תמיד משתדל להסתכל בצורה חיובית ולהמשיך לצעוד קדימה, אבל עדיין אני לא יכול להתכחש לכך שהחיים כוללים גם רגעים שקומדיה היא הדבר האחרון שאפשר להגיד כדי לתאר אותם. ואני אומר את זה כאחד שמאמין שהחיים שלו יחסית טובים מאוד. יש אנשים רבים מאוד שחווים דברים קשים שאני לא יכול להעלות על דעתי איך זה להתמודד איתם.
אני מסכים שלפעמים אפשר לקחת את החיים ברצינות יתר ושאם אתה יוצא לרגע מהסיטואציה ומסתכל על הדברים מרחוק אתה יכול לראות שתכל׳ס זה קומדיה, אבל ממש לא כל הקשיים הם כאלה, למעשה רוב הקשיים שאנשים חווים הם אמיתיים וכלל לא קומיים.
תודה על התגובה.
בגדול, יש דברים שאני מסכים איתך – אי אפשר להגדיר כקומדיה חטיפה ורצח, אבל הקשיים שלנו (ובאופן אישי, ותודה על האנונימיות, אני מתמודד עם דיכאונות, מצב נפשיים ומה לא..) מורכבים מסיטואציות שבהסתכלות נכונה הופכות לבעיות מינוריות או לכל הפחות לבעיות שלנו יהיה הרבה יותר קל להתמודד איתם.
יש לי דודה זקנה וחכמה שכמעט תמיד היא שמחה עם אופטימיות. שאלתי אותה מאיפה השמחה? יש לה קשיים אמיתיים לא פשוטים בכלל (מוות במשפחה, מחלות קשות, בדידות ועוד ועוד) והתשובה שלה הייתה שהחיים לא כאלה שווים כדי שיקחו אותם ברצינות… במילים אחרות – אנחנו לא צריכים לקחת דברים ברצינות וזה הדרך שבה אנחנו נחיה בשמחה ואושר. מה שקורה קורה ויקרה… אבל מה הגישה שלנו – שניתנת לבחירה מלאה – היא תקבע אם נעבור את הקושי בשמחה או באומללות. וכן, זה אפשרי לעבור *הכל* בצורה הזאת. גם מנהרות וגם שואה.
היה לי חבר בבית כנסת, בן 96 בוגר אושוויץ. הוא עלה לארץ לאחר שאיבד את כל משפחתו, התחתן, נלחם בעצמאות ולאחר כמה שנים הבן הבכור שלו נהרג בתאונת דרכים. שאלתי אותו למה הוא שמח. הוא עבר כל כך הרבה דברים נוראים! הוא חייך ואמר שכרגע הוא יכול להגיע לבית כנסת, מה יותר טוב מזה?
זה לא המציאות אלא הגישה שלנו. והגישה שלנו היא לא מולדת אלא ניתנת לשינוי על ידי בחירה מחדש מדי יום ומדי סיטואציה
בהצלחה:)
זה תלוי בנאדם ותלוי סיטואציה
לא כל בנאדם בכל מצב יכול לאמץ את השיטה הזאת.
זה דבר שבמצבים מסוימים ובאנשים מסוימים יכול לעבוד, אבל מפה ועד להוציא הצהרה שבאופן כללי כולנו חיים בסרט קומדיה – הפער עצום בכל קנה מידה.
תראה...
הקטע של הקומדיה – זה באמת תפיסה שלי שעוזרת לי המון המון בכביש, עם שכנים, מריבות קהילתיות ומה לא.
אבל בתגובה השניה פירטתי קצת יותר ואני באמת חושב שיש אפשרות של קבלת הסיטואציה בצורה טובה יותר.
סליחה שאני מכביר בדוגמאות, אבל זה ממש יעזור להבין יותר את המצב
חבר טוב חלה בסרטן והיה בחדר עם חולה סופני שמהבוקר ועד הלילה עשה פעילויות, היה שמח, גרר את חבר שלי בין הטיפולים לבית קפה, בילה עם הילדים ומה לא.
באיזשהו שלב החבר שלי אזר אומץ ושאל אותו מאיפה האנרגיה… הרי עוד מעט הוא מת…
האיש ענה שכל יום מתים אנשים בלי התראה מראש, והוא זכה לקבל כמה חודשי חסד שבהם הוא יכול להנות ולהיפרד כמו שצריך
אחרי תקופה הגיע לחדר חולה סופני חדש, אבל הוא בכה כל הזמן, וכשהבנות שלו הגיעו הוא לא הסכים לדבר איתם כי הוא כעס ממש על כל העולם. איך הוא אמר לחבר שלי? הוא נדפק בצד הלא נכון של הסטטיסטיקה. זהו. הוא מת לבד עצוב ומדוכא.
אני חס וחלילה לא שופט אותו, ברור שלא. אבל למדתי מזה שיעור לחיים. במקרה הזה כמו במקרים הקודמים שכתבתי, הסיטואציה לא מכתיבה את המצב הנפשי שלנו אלא הפרשנות שלנו שניתנת לתכנות ולעיצוב חיובי. אנחנו רק צריכים לבחור בזה. כמובן שזה לא קל, וכמובן שיהיו אינספור רגעים של נפילות – זה החיים, אבל זה שווה את זה וזה הופך אותנו למאושרים
אני לא יודע איך זה לאמריקאים שגדלו בארהב ואז צריכים לגדל פה משפחה,
אבל מנקודת המבט של אדם דרוזי ישראלי, אני יכול להגיד לך שלגדל כאן ילד זה סיפור שונה לגמרי. אנחנו גרים במקום שיש בו קהילת ישראלים די גדולה, אבל התרבות בתוך הבתים היא עדיין אמריקאית לחלוטין וכמעט לא רואים השפעה של הישראליות על הפרברים פה. אז הנה הרשמים שלי מההורות:
1) אין סבתא. זה מובן למשפחות שהיגרו לארהב, אבל גם לאמריקאים שחיים פה אין את הפריבלגיה שקיימת להרבה אנשים בארץ שסבתא/דודה/אחות באות לעזור עם גידול הילד. כלומר האימהות נמצאות במלכוד שבו הן מוותרות על הקריירה/דוחות את ההתקדמות שלהן כדי להיות עם הילד, או חוזרות לעבודה כשהילד נמצא במסגרת הרבה יותר מוקדם ממה שצריך ועדיין צריכות לעשות הקרבות מסויימות בקריירה. עניין הקריירה כבר נידון פה, אבל לאמהות במשרה מלאה זה אומר להיות כל יום, כל היום, כמעט לבד עם הילד. אפשר לצאת לטיול ברחוב, אבל אין אנשים (גם בקושי יש מדרכות), אין בתי קפה קרובים במרחק הליכה, אתה חרד לשלום הילד אם הוא לא בטווח הראייה (רכבים נוסעים, סיפורי אימה ששמענו על ארהב) וזה פשוט לא נגמר. הפרטנר, בגלל שעכשיו צריך לדאוג לעתיד הילד, יתחיל לעבוד לפחות פי 1.5 מאיך שהיה קודם. בארהב זה אומר לשים את העבודה בתור הדבר הראשון בסדר העדיפויות ושום דבר אחר. אז יש עוד אדם שמאוד עייף, מאוד לחוץ, וגם אם מנסים לעזור זה אף פעם לא מספיק. אפשר להביא נאני, אבל היום זה לפחות 4 אלף בחודש, אז זה לא באמת משתלם. כשזה הופך להיות השגרה, יום יום, לבד באופן כמעט תמידי, זה יכול בקלות להביא לדיכאון.
2) כמו שכתבת, התכנון לעתיד. הכל כאן כל כך יקר, כל כך פורמלי, וכל כך מוסלל שתכנון העתיד של הילד מתבצע ממש בשנים הראשונות לחיים. בדיוק היום קיבלנו הזמנה ליומולדת של חבר של הילד (בן 3). הרג'סטרי של המתנות הוא פשוט לינק לתרומה לקולג' פאנד של הילד. נשמע הזוי, אבל כשתואר יכול להגיע לסכום של 200 אלף דולר, באמת כדאי להתחיל לחסוך מוקדם.
3) הפרברים מדכאים. מגפת הבדידות לא באמת קיימת בארץ, ואחרי שעברנו לפרברים הבנו פתאום מאיפה מגיעות כל הבעיות שאנחנו שומעים על אמריקאים. זה עניין תרבותי/גאוגרפי, אבל לדעתי הסיבה העיקרית שזה קיים. אנשים גדלים באי פרטי (הבית שלהם), וכדי לצאת מהאי הם צריכים רכב. אין חיי קהילה, אין להתקל ברחוב השכן שיפוץ אליך לקפה לכמה דקות. אין פתאום דפיקה בדלת מחבר שעבר קרוב והחליט לראות אותך שנייה. ואם אתה ילד, זה אפילו יותר גרוע כי אתה לא יכול לנהוג ולצאת. ההורים מרגישים צורך לבדר ולעניין את הילד, אז מעיפים עליו משחקים, חוגים, פעילויות, וכשמתעייפים מדליקים טלוויזיה (מי יותר ומי פחות). כן, אפשר לעשות פליידייט פעם בשבוע/שבועיים עם מישהו מהכיתה. כן, אפשר ללכת לפארק לשחק עם הילד בתקווה שיהיו שם עוד ילדים ואתה תוכל לשבת ולא להתרוצץ על המתקנים. אבל זה שונה מאוד מכמות הילדים והאנשים עם ילדים שאתה מכיר בארץ.
4) קר פה ממש. אצלנו לפחות, בשבועיים האחרונים היינו מתחת למינוס עשר. אתה לא רוצה לצאת מהבית. הילד רוצה לצאת מהבית אבל לא רוצה ללבוש בגדים. ההורים של החברים והחברים לא רוצים לצאת מהבית. אתה פשוט תקוע בבית, ויש גבול לכמה זמן אתה יכול לנסות לבדר ילד.
יש עוד הרבה דברים קטנים, ויש גם דברים שהרבה יותר טובים פה. אבל מבחינת ההשפעה שיש להורות בפרברים על המצב הנפשי של אמהות ואמהות במשרה מלאה בפרט, זה משהו שכמעט ולא קיים בארץ.
תודה רבה על הפירוט :)
זה עניין אותי כי אני כאן בארץ בסביבה של המון עולים- יורדים- עולים, בעיקר מארה"ב.
וכי גדלתי בצד הקיצוני השלילי מבחינת קהילה בארץ- בעיר, שלושה אחים צמודים, המון זמן שלושתנו יחד, לא חוגים, לא ממש נמצאים אצל חברים אחר צהריים, והרבה "עצות טובות" ממבוגרים שלא נשאלו לדעתם שאנחנו צריכים להיות חברותיים יותר. אבל נשמע שפרברים אמריקאיים זה קיצוני גם לאנטי קהילתיים שבישראלים. מעבר לכך שהייתי רוצה שיהיו לילדים שלי כמה אחים וגם שתהיה לי הקריירה שאני עובדת עליה עכשיו.
תוכל לפרט קצת יותר מה זה אומר שהכול מוסלל ומתוכנן כבר מ-5 שנים הראשונות לחייו של הילד? חוץ מעניין המימון של קרן הקולג'. זה נשמע נורא שונה מאשר בארץ (כאן במעמד הביניים, רק בגרויות בתיכון משנות, מגמות בתיכון מקסימום יעזרו בתפקיד בצבא, או לעתודה, ובפועל אם יש כסף למכינות האקדמיות יהיה בסדר בלי קשר לתיכון). מניחה שחינוך אלטרנטיבי הרבה פחות חזק כאן בהתאם…
שוב, זה מנקודת המבט שלי.
יש פה הרבה ישראלים שחיים ונהנים כאן, אז אולי מבחינתם האנטי-קהילתיות הזו היא דבר טוב. לי ולאשתי זה עינוי מוחלט.
ילדים מוסללים: בארהב עניין התחרותיות הוא ה-פקטור בקבלה לכל דבר בחיים. סיפורי ההצלחה כנגד כל הסיכויים לא באמת קורים כאן, אז כדי לתת לילד את האפשרויות הטובות ביותר הוא צריך להתקבל לעבודה מאוד טובה, שכדי לקבל אותה הוא צריך להתקבל לפני כן לקולג' יוקרתי, וכדי להיות שם עדיף שהוא יהיה לפני כן בתיכון שנחשב ממש טוב שיש לו רקורד מוכח שהוא שולח ילדים לקולג'ים האלה, וכדי להתקבל לשם גם היסודי צריך להיות בטופס, ואפילו בגנים יש דירוג שכדאי שהילד יהיה שם. בסיטקומים כבר סיפרו איך הורים מנסים לרשום את הילד לאיזה גם פלצני בגלל שילדים מהגן הזה היסטורית הגיעו להרווארד או משהו.
אז יש פה בתי ספר קהילתיים (מסובסדים) שנחשבים ממש ממש טובים, אבל כדי לשלוח את הילד לשם אתה חייב לגור באזור של בית הספר (מה שאומר שמחיר הבתים ממש ממש ממש יקר). אם לא, ההורים צריכים לחשוב על בית ספר פרטי, וזה יכול להגיע ל-10-30 אלף דולר בשנה בקלות.
קולג'ים אמריקאיים גם מאוד אוהבים דברים שנשמעים מרשימים על הנייר. התנדבותיות, הצלחה בספורט, עבודה בגיל צעיר. אז הורים מגיל צעיר דוחפים את הילדים לדברים האלה, כדי שעוד חמש שנים, עשר שנים, האפליקיישן שלהם ייראה יותר מרשים משאר המועמדים.
באופן די מובן ואמושי, אנשים לא ייתנו לכל ההשקעה הזו ללכת לאיבוד, אז הם מבלים את הילד ללימודים שבאמת יכולים להשתלם בעתיד.
יש קצת הקצנה בתגובה שלי, ויש תרבויות מסויימות שמסלילות בהרבה יותר קשיחות מאחרות, ויש משפחות שלא אכפת להן בכלל. אבל מנקודת המבט שלי וממה שראיתי בסביבה שלי, יש את ההשקעה הזו שמלווה בהסללה ומחיקה של אופי הילד.
אה.
ואני חשבתי שלהעביר תואר במשפטים באיסוף פעילויות כדי למלא את הקו"ח במקום ללמוד כמו שצריך, כדי להתקבל להתמחות בפירמה גדולה בטופ טן, זה הזיה.
זה גם *באמת* לא היה קריטי בשום צורה. רק צריך קצת קשרים ומזל.
סתם סקרנות, בקהילה הישראלית שבה אתה חי, מה הילדים עושים בסוף התיכון? איפה בדרך כלל הם הולכים ללמוד בקולג'? קרוב לבית או ממש רחוק?
את עורכת דין בארה"ב?
הבן שלי עדיין בן 3, אז האמת לא בדקתי עדיין לאן הילדים הולכים בסוף. אבל בתי הספר פה בדרך כלל שולחים לבתי הספר הטובים, גם הרחוקים וגם הקרובים.
בסרט (הנפלא) 'חינוך רע' הקהילה מודה למנהל על כך שבועות החינוך הטוב שלו מחירי הנדלן עלו באזור…. זה היה נשמע לי הזוי קצת ההקשר בין בית ספר לנדלן. מהתגובה שלך אני מבין את הסרט