ביקורת: חדשות העולם הגדול

טום הנקס הוא קפטן ג'פרסון קייל קיד (לא להתבלבל עם הפיראט קפטן קיד). השנה היא 1870, חמש שנים אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית. ארצות הברית היא כאוס אחד גדול שגובר ככל שמדרימים אל עבר מדינות שלא זכו להיות בצד המנצח; בלי חיילים לפקד עליהם ואויבים להרוג, מחליט הקפטן לנדוד ברחבי הארץ השסועה ולהקריא, תמורת 10 סנט (שווי ערך ל-20 שקל בימינו, בערך), עיתונים עבור אלו שאין להם היכרות עם ה-ABC, זמן או כסף להתעדכן בחדשות או בטורי רכילות ("10 עניבות מגוחכות שענד הנשיא אנדרו ג'קסון").

שמעו, הייתי מסופק לחלוטין אם זה היה כל הסרט: טום הנקס מקריא בקול הטום הנקסי שלו עיתונים. כי את החדשות הוא לא מקריא כמו מורה למתמטיקה שמדקלם את בני גורן, אלא מרים מופע יחיד לכל דבר ועניין: קפטן קיד מקפיד על טון ואינטונציה שיהפכו גם סיפור אודות מסילת רכבת חדשה למרתק, ולקינוח הוא יבחר ידיעה לכאורה אזוטרית, כמו שריפה באיזו עיירה מרוחקת, ויהפוך אותה לסיפור עם מסר על גבורה ואומץ. אבל צריך גם עלילה בתוך ה-ASMR-עיתונים הזה, והעלילה מתחילה כאשר הקפטן מוצא בדרכים ילדה מפוחדת (הלנה זנגל, "מחוץ למערכת") לבושה בבגדים של שבט ילידים מקומי, ומדברת בשפתם – שזה מפתיע כי היא בהירה כמו אנה ואלזה. דבר גורר דבר וקפטן קיד יוצא עמה למסע בדרכים המסוכנות ביותר של דרום ארה"ב, בתקווה להשיבהּ אל בני משפחתה הביולוגיים. אולם לא רק פורעי חוק עומדים בדרכו אלא גם הילדה עצמה, ג'ואנה, שממש לא ששה לחזור אל "הציוויליזציה" ורואה עצמה שייכת לשבטים שחטפו אותה לפני שנים.

עד כה הכרתי את פול גרינגראס כבמאי שפורח כשהמצלמה שלו רועדת ופעמוני הטרגדיה מצלצלים, אך כנראה שאותן שנות אובססיה אודות מטוסים חטופים, ספינות פיראטים בסומליה ונערים מתים במחנה קיץ עייפו את גרינגראס שלנו, והוא רוצה לעשות משהו נעים יותר. אל תטעו, כן? זה לא ש-"חדשות העולם הגדול" הוא סרט רגוע ואופטימי, אבל ביחס לרפרטואר האימה-המציאותית-והאקטואלית שהורגלנו לקבל מהבמאי, סרט מסע עם טום הנקס וילדה במערב הפרוע, ובלי מצלמות בהתקף אפילפטי, זה הכי רגוע שקיבלנו ממנו מאז… הממ… מאז ומתמיד.

"חדשות העולם הגדול" (שמבוסס על רומן של פולט ג'יילס) הוא בסך הכול סרט טוב, אולם הבעיה העיקרית שלי איתו היא, במקביל, הסיבה בגינהּ אני ממליץ עליו בחום: שני אירועים מותחים ועשויים בקפידה מככבים במחצית הראשונה של הסרט, בשניהם הקפטן וג'ואנה לכודים בסיטואציה בלתי אפשרית נגד פורעי חוק זועמים, בעוד גרינגראס מותח את חוט העצבים עד עשירית השנייה לפני שהוא נקרע (כיאה לגרינגראס). זו הראשונה היא סצנת אקשן מורטת עצבים, מהטובות שראיתי בעת האחרונה וללא מתחרה ראויה באופק, והשנייה היא אמנם פחות "אקשנית" במהותה אך רואים בה כיצד הנקס מנצל בעורמה את קולו התאטרלי על מנת לשלהב אספסוף לטובתו – ואם עד כה לא יצא לכם לקמץ אגרופים ולצעוק "טום הנקס! טום הנקס!" אז יש סיכוי גבוה שהפעם זה ישתנה.

ללא ספק זה נהדר, לכן זו גם בעיה. אחרי שתי נקודות השיא הללו ציפיתי בכליון עיניים לשארית המסע של הגיבורים כי רף הציפיות מרקיע שחקים. אולם אותן ציפיות מתמוססות כשהסרט לא משחזר את הקתרזיס של תחילתו, והוא אפילו לא מנסה: הפוקוס עובר אל השדים מעברו של הקפטן, המתח מוחלף בדיאלוגים שמחברים בין הקפטן ובין בת לווייתו החדשה בעוד השניים לומדים להכיר זה את זו, והנקס מבין את משמעות החיים וכל השטויות האלה. חמוד? כן. מקסים? בהחלט. מעניין? אממ…

לא שהסרט נהיה משעמם, אך לא אופתע אם תציצו בטלפון במחציתו השנייה. המִטען שהנקס מגיע עמו רווי קלישאות, והילדה הצעירה הופכת מנטל על כתפיו למזור שאמור, באורח פלא, לרפא את חייו הכואבים ותעצרו אותי עכשיו אם לא ראיתם את הסיפור הזה אלף ואחת פעמים. מעבר לכך, עד כמה שאני אוהב את טום הנקס, תצוגת משחק יוצאת מגדר הרגיל לא תראו ממנו כאן, בטח לא אחת שמזכירה את שיתוף הפעולה הקודם של הנקס עם גרינגראס ב-"קפטן פיליפס", שם הוא הזכיר לנו כי מדובר באחד מגדולי השחקנים של ימינו. אך הנקס בסרט החדש מתבקש פשוט להיות טום הנקס, הבחור הנחמד והסובל בסביבה עוינת; זה תחום שממנו טום הנקס עשה קריירה, ואתם צפויים להתאכזב אם אתם מצפים לראות ממנו שטיק חדש.

נו, לפחות גרינגראס הוא שמנצח על תזמורת הקלישאות הזו, ונחמד, לשם שינוי, לראות כיצד אותו במאי שעשה קריירה מטרגדיות מוצא שביבי אופטימיות בתוך ים הרוע. לכן הנקס, על אף שהוא מגלם דמות טום הנקסית טיפוסית, עובד במגבלות הסרט. לא אופתע אם מאחורי הקלעים גרינגראס אמר להנקס  "הפעם תהיה כמה שיותר עצמך", כי הוא אמור להיות הבחור הנחמד הזה שסובל. משב הרוח המרענן האמיתי פה הוא הלנה זנגל שפורחת בנעליה כצעירה שקרועה בין שני עולמות. בינה ובין הנקס יש כימיה טבעית, והייתי שמח יותר לו הסרט היה חותך דקות מסך מפרצופו המיוסר של הנקס לטובת היכרות מעמיקה יותר עם בת דמותה של זנגל שעל תקופת חייה בשבי אנו לא יודעים מספיק.

אני לא רוצה חלילה לקטלג את "חדשות העולם הגדול" בתור סרט פיל גוד, בטח לא כשמניין הגופות גבוה ויש בו די והותר מחזות מזוויעים, אבל זה כן סרט שתצאו ממנו עם הרגשה טובה. אולי טובה מדי. אני לא לגמרי בטוח מה המסר שהסרט מנסה להעביר, אם בכלל יש כזה, אבל אין בו שום מוסר השכל שהקהל יוכל ליישם. ג'ואנה נקרתה אל חייו של הקפטן במקרה, וצופים שעברו טרגדיה לא יוכלו בסוף לומר "אה, אז אני פשוט צריך למצוא ילד/ה במצוקה וכך ייפתרו הבעיות שלי" (ואם באמת תצאו מהסרט עם הצורך הבוער הזה, אמצו בבקשה כלב).

ראוי לציין כי הצילום נהדר, ותודה לגרינגראס שמאפשר לנו הפעם ליהנות ממנו בלי צורך באופטלגין. אומנם אני לא יכול להגדיר את עצמי כמומחה למערבונים אבל "חדשות העולם הגדול" משחזר את התקופה ההיא באופן שאני לא יודע אם להגדיר כמהפנט, כי המערב הפרוע תמיד יהיה מכוער טילים, אבל מדובר הפעם בכיעור מרהיב באסתטיות שלו, עם כמה מהשוטים היפים ביותר של השנה (כשהשניים הזכורים ביותר כוללים מפגש עם שבט ילידים). אני שונא לחזור על המשפט הזה, אבל זה סרט שממש הייתי רוצה לראות בקולנוע.

בכל אופן אם אם אתם באים אל "חדשות העולם הגדול" אל תעשו זאת כי זה סרט של פול גרינגראס (כי ברובו הגדול הוא לא) ואל תעשו זאת כי אתם מחפשים מערבון אכזרי מדמם. עשו זאת כי טום הנקס נהדר כהרגלו וגם כי הלנה זנגל היא, נכון לעכשיו, תגלית השנה. אם השניים האלה לא טובים דיים עבורכם, בואו לחוות צילום מפעים, סצנות מתח עשויות לעילא וזרזיף אופטימיות.

או כי, אתם יודעים, אין לנטפליקס הרבה סרטים טובים אחרים להציע.