במקור: The New World
תסריט ובימוי: טרנס מאליק
שחקנים: קולין פארל, ק'אוריאנקה קלישר, כריסטיאן בייל, ארתורו טוינטי אדריאן, בן צ'פלין
יש סברות לא מעטות למה התכוון ה' כשאמר בפעם הראשונה "יהי אור". אבל סביר להניח שזמן קצר לאחר מכן, הוא טבע באותה מידה של החלטיות את החוק השני: "אפוסים היסטוריים יהיו סרטים משעממים". אלא אם כן זה חוק טבע, אין שום דרך להסביר למה הז'אנר הזה פשוט לא מצליח לעניין אותי. בעיקר בהתחשב בחיבתי לרומנים היסטוריים.
כמו לכל חוק, גם לזה שצוטט מעלה יש חריגים, אבל 'העולם החדש' אינו ביניהם, על אף היותו שונה מהאפוסים הגדולים שנראו לאחרונה על המסכים. עיקר ההבדל נטוע בכך שהוא אינו ממוקד בקרבות ענק, או במסעות. בעצם, כפי שיורחב בהמשך, הוא כלל אינו ממוקד. ובכל זאת, כמו רוב האפוסים ההיסטוריים שבאו לפניו, הוא משמים להחריד. מספרים לי שיש לטרנס מאליק סרטים אחרים. מספרים לי שהוא יוצר מוכשר ומבריק. מספרים.
'העולם החדש' מציג על המסך תמונות רבות, חלקן יפה להפליא. יש בו שחקנים ההולכים ממקום למקום ואומרים דברים מוזרים. יש בו נסיכה אינדיאנית. אבל סיפור? את זה קשה למצוא. הסרט עוסק באחת שמתה פעמיים: פעם אחת אי אז בתחילת המאה ה-17, ופעם שניה לקראת סוף המאה ה-20, כשאולפני האנימציה של דיסני עשו עליה סרט, דבר שלא הייתי מייחל לגרועים באוייבי (אם כי אני חייב להודות שיכול להיות משעשע לראות את גרסת דיסני – עם שירים! – ל'גן עדן עכשיו'). ההיא היתה נסיכה אינדיאנית מסוימת, ולא סתם אני לא נוקב בשמה. גם טרנס מאליק לא טורח לנקוב בו. בהיותי איש העולם הגדול אני חייב להניח שיש משמעות לעובדה שלדמות הראשית בסרט אין שם, למרות שכל הצופים יודעים אותו – מסר, או סאב-טקסט, או הומור, או מה-שלא-יהיה, אבל גם אחרי שחיככתי אונותי זאת בזאת זמן רב, לא הצלחתי להבין מהו.
אז יש לנו נסיכה אינדיאנית. ויש מתיישבים אנגליים, שחצו זה עתה את האוקיינוס האטלנטי בספינות מפרש, ומנסים להקים מושבה באדמה הבתולית שתקרא לימים וירג'יניה. אחד מהם, קפטן סמית' (שמות פרטיים זה ללוזרים, אצל מאליק), מוצא חן בעיני הנסיכה. מוצא חן בעיניה מאוד. וכך, למרות היותה עולה בימים – ככל הנראה בת 13 או 14 – היא כורכת גורלה בגורלו ובגורל המושבה. ואז היא הולכת ממקום למקום. והסרן סמית' הולך ממקום למקום. ואז יש בחייה עוד מישהו, שכמדומני גם שמו שלו לא מוזכר. וגם הוא עושה כל מיני דברים.
פיצ'ר נוסף ומעניין שהסרט מציע, הוא שימוש באלגוריתם אקראי ליצירת ווייס-אובר. אנחנו שומעים כל הזמן את המחשבות של הדמויות. כמובן, באורח אופייני לסרט גבה-גבה שכזה, הנסיכה האינדיאנית לא חושבת דברים כמו "הקפטן סמית' הזה ממש חתיך. סמית', תעשה לי ילד!". לא, היא חושבת דברים כמו "הוא היה כמו שקיעת החמה באביב קצר על שדות התירס. עליו ריחשו ורקדו, והימים היו מתארכים. אמא, האם תראי לי מה יום צופן בו והאם כדאי להתעורר בו?". נראה שבאותם ימים אנשים עדיין לא חשבו בקוהרנטיות.
מאליק שומר על מסורת דיסני, בשומרו את הסרט נקי מאיזכורים של סקס ואלימות. יתכן שהנסיכה האינדיאנית וקפטן סמית' היו ידידים אפלטוניים, על פי הסרט. יתכן ורוח הקודש ביקרה את הנסיכה האינדיאנית לילה אחד עם חסידה, והן אכלו כרוב יחדיו. כך או אחרת, פתאום מופיע ילד. בלי יחסי מין, בלי הריון. בלי רמזים מטרימים.
ובכל זה, הסיפור נשכח. אמנם קשה לעשות סרט על חייהם של בני אדם, ולייצר עלילה עקבית ולכידה ממאורעות ימים רבים, אבל זה לא תירוץ לכשלון. אם אין לך סיפור לספר, זה לא סרט. ובעוד שניתן לראות את צילו של הסיפור מבעד לתמונות המרצדות על המסך, לא הרבה ממנו נותר בסרט. יותר מסרט עלילתי, הוא נראה כמו וידאו-ארט: אוסף של תמונות הרוקדות על המסך. ובעוד רבות מהתמונות הללו אכן מוצלחות (הסרט מועמד לאוסקר הצילום הטוב ביותר), הרצף ארוך ומשעמם מדי מכדי להיות מיצג וידאו מוצלח.
אני מניח שיש בקרב הקוראים חובב גיתאי או שניים שיזעיפו פניהם למקרא השורות הקודמות. 'נרטיב,' יאמרו אלו, 'הוא רק חלק אופציונלי בסרט' ("נרטיב" היא המילה שמשמשת את חובבי גיתאי במקום "סיפור"). ובכן, אני לא מסכים איתם, אבל אלחם על זכותם להחזיק בטעם רע. ויתרה מזאת, מעריציו של עמוס גיתאי יצאו נשכרים מהסרט הזה. הוא מזכיר את סרטי גיתאי שראיתי, רק טיפה יותר לכיד, טיפה פחות מעצבן. וכן, הזכרתי את זה כבר, נראה טוב יותר.
גם השחקנים לא משהו. האירי ההוא, למשל, מ'תא טלפון' (אם מאליק מסתדר בלי שמות, גם אני יכול), מסתובב כל הזמן שפוף ומדוכא, כאילו באותם ימים עוד לא המציאו את הסרוטונין במוח. העומק היחיד שהוא מעניק לדמות שקיבל מתבטא בעיקר בשיער לא מטופח, ושיער-פנים באורכים משתנים. וגם השחקן העיקרי השני, הרזה ההוא מ'באטמן מתחיל', פשוט נמצא שם על המסך. דווקא הנסיכה האינדיאנית האמורה (השחקנית נקראת ק'אוריאנקה. שמות מגניבים חייבים להאמר. נסו לומר את שמה בקול רם כמה פעמים), מוצלחת יותר משני האמורים, למרות חוסר נסיונה. גם אם גם היא מקבלת מהבמאי הנחיות לשתי הבעות פנים בלבד – "אני מאושרת!", המגיע מלווה בתנועות טאי-צ'י מוזרות, ו-"הו, כמה שאני מדוכדכת!", המלווה בראש שפוף ובגרירת רגליים.
זה משתלב היטב בחוסר ההגיון של הסרט, ובעובדה שכל משפט שנאמר בו מרגיש בוודאי בגרות ועצמאות בהיותו בלתי מקושר למשפט הקודם. קו עלילה? את זה לא תמצאו כאן. כזה תוכלו למצוא בסרט שמנסה להיות טוב, ולאו דווקא כזה המנסה להיות סרט איכותי.
אהרו''כ
עוד לא יצא לראות את הסרט, והתכוונתי לראות אותו בהתחשב שסרטו האחרון של מאליק היה מעולה בעיניי.
אבל עכשיו אני לא בטוח אם הוא שווה את הכסף, אחכה לתגובות הבאות אני מניח.
לאור הביקורת הזו
מסופקני אם יהיו כאלה. מי ילך לראות את הסרט אחרי ביקורת כזו?
(חוץ מחובבי גיתאי. אתה באמת רוצה לסמוך על דעתם?)
תגובה על הסרט
ראיתי את את הסרט ולא הצלחתי להבין מה מאליק רוצה מחיי.
העלילה לא ברורה, המשחק חלש ולא הצלחתי להבין מאיפה הגיע התקציב לסרט,
האם יש למישהו תשובה?
אבל אולי כל הביקורת הרעה הזאת נובעת מכך,שצפיתי בסרט במטוס, בזמן טיסה למדריד וקלטתי איפה נמצא הסאונד רק כשנהיה מאוחר מדי…
ספויילרים בקישורים
רציתי להגיב עם "פוקהונטס", "ג'ון סמית" וכיוצא באלה, אבל ראיתי שכבר עשית זאת בקישורים..
לא ראיתי את הסרט עדיין, אבל ככל הנראה ערוץ הביוגרפיות או ערוץ ההסטוריה היו מפיקים סרט הרבה יותר מוצלח
ואני, אני בכלל לא הולך להתייחס לסרט
אפשר לחלק את הקולנוע הלא-דוקומנטרי לשלוש גישות. בצורה גסה אמנם, כי יש חפיפה בין השלוש. יש קולנוע דרמטי, קטגוריה שמכסה את הרוב המוחלט של הסרטים שאנחנו רואים. יש קולנוע לירי או פיוטי, ויש קולנוע קונספטואלי.
הקונספטואלי עוסק, כמו שאפשר לנחש, בנושאים מופשטים. יכולה להיות בו עלילה ודמויות, אבל לא במובן המקובל של הקולנוע הדרמטי. בדרמה יש גיבור מובהק והגיבור מייצג קונפליקט כלשהו. בסוף הקונפליקט נפתר, מישהו מנצח. בקולנוע הקונספטואלי לא חייב להיות גיבור מובהק והקונפליקט לא חייב להיות מוטמע בתוכו. לא חייבת להיות הזדהות עם דמות אחת ספציפית, בדרך כלל יהיה מספר שהוא לא דמות בסרט ושידבר ישירות אל הצופה, כל מיני כאלה. דוגמאות לקולנוע מהסוג הזה יכולות להיות הסרטים של גודאר שאף אחד לא רואה, כמה סרטים צרפתיים בני זמננו שלא מגיעים לארץ (או "אנטומיה של גהנום" שהגיע אבל לא ראיתי), ובמידה מסוימת משהו כמו "ואת אמא שלך גם" המקסיקני.
הקולנוע הפיוטי הוא קולנוע של אווירה. הוא יוצר תחושה כלשהי והתחושה היא יותר דומיננטית מהעלילה או הדמויות. בקולנוע הזה יכול להיות גיבור, אבל גם כאן לא בהכרח תהיה הזדהות חזקה איתו. יהיה דגש חזק יותר על תחושה של זמן ומקום, והשקיעה של הצופה בתוכם. דוגמא קלאסית תהיה משהו כמו "מלאכים בשמי ברלין", אבל הייתי משייך לקטגוריה הזאת גם את רוב הקולנוע של מזרח אסיה שהוא פופולרי בשנים האחרונות. גם סרטי האימה היפניים שהעלילה בהם היא לגמרי סתומה ולא רלבנטית, גם סרטי האמנות הקוריאניים כמו "להרגיש בבית" ו"הקשת", וגם במידה מסוימת סרטי האנימה שמדגישים ויזואליה ואווירה על פני עלילה ודמויות.
הבעיה בקולנוע הפיוטי היא שהוא דורש אפילו יותר סיספונד מהקולנוע הדרמטי הרגיל. מעבר לזה, הוא דורש זרות מוחלטת, כמה שפחות היכרות עם התרבות, המנהגים, ההיסטוריה, וגם השפה. לא רק שהציפיה מקולנוע אמריקאי שיהיה דרמטי היא חזקה מאוד, גם עצם הבקיאות שלנו בשפה האנגלית יוצרת מחסום. את מה שאנחנו יכולים לקבל בקוריאנית, לא בהכרח נרצה לקבל באנגלית.
בקשה להבהרה
האם קולנוע פיוטי הוא, בעיניך, קולנוע שאין בו מסרים קוהרנטיים?
אני שואל בגלל שהדוגמאות שהבאת לגבי קי-דוק דווקא סיפקו לי כמויות אינפורמציה גדולות יותר ממרבית הסרטים שראיתי בשנים האחרונות. עוד דוגמא היא שני סרטי Ghost in the Shell, שנראה לי שנופלים בקטגוריית האנימה שלך. בכל המקרים האלו אני מסכים שהקונספט חשוב יותר מהסיפור, אבל מאוד לא מסכים שהקונספט הוא חווייתי ולא אינטלקטואלי.
בקשה להבהרה
יכולים להיות איזה מסרים שאתה רוצה. אבל מה זה קוהרנטיים? קראתי את התגובות ל"להרגיש בבית" ושם כתבת שלא הבנת את הסרט, ורק אחרי שקראת הודעה של מישהי נפל לך האסימון. אתה חייב להסכים שהמסר הקוהרנטי של "להרגיש בבית" לא מוצג בצורה ישירה וחד משמעית כמו בסרט הוליוודי ממוצע, אחרת לא הייתה נדרשת פרשנות. אחת הנקודות שלי היא שאנחנו לא מצפים שסרט אמריקאי ידרוש פרשנות ברמה התמאטית אלא רק ברמה העלילתית. אם העלילה שלו מסובכת כמו ב"דוני דארקו" או "מאלהולנד דרייב", אז אנחנו רואים שיש עם מי לדבר ומתחילים לשאול שאלות. אם העלילה שלו היא מובנת אך סתומה (כמו ב"להרגיש בבית", אפשר להגיד), אנחנו לא בהכרח נעשה זאת.
כמו שאמרתי, יש חפיפה בין הקטגוריות ו"רוח במעטפת" הוא סרט שבפירוש גם קונספטואלי. אני לא חושב שאפשר לעשות סרט עם *כל כך* הרבה קשקשת בלי שהוא יביע רעיונות כלשהם.
עוד בקשה להבהרה
מה שאתה כותב כאן מקובל עלי, אבל זה לא בדיוק מה שהבנתי מההודעה הקודמת שלך, שאמרה שקולנוע פיוטי הוא קולנוע של אווירה, של שקיעה לזמן ומקום, שדורש זרות מוחלטת. למה קולנוע שדורש ממך לחשוב (ואכן, השימוש שלי ב'קוהרנטיים' היה אומלל) הוא קולנוע שדורש את כל התנאים שציינת לעיל?
במלים אחרות, אני מנסה להבין את הקשר שאתה יוצר בין חוויות לא-אינטלקטואליות לבין אינטלקט.
עוד בקשה להבהרה
אני לא רואה בזה סתירה קיצונית במיוחד. כתבתי שהקולנוע הפיוטי הוא לא קולנוע של דמויות ועלילות, לא שהוא בהכרח קולנוע אנטי-אינטלקטואלי. בסך הכל אין גיבור שאיתו מזדהים והוא זה שמקדם את העלילה. עם מי הזדהית ב"קשת"? עם הבחורה? עם הבחור? עם הזקן?
הקולנוע הזה אכן (בחלק מהסרטים) דורש שתחשוב. אבל כדי שהמחשבה בכלל תהיה רלבנטית, צריך שתיקח את הסרט ברצינות, שתבוא אליו בגישה של "אני רואה משהו מגניב ו/או בעל ערך" בניגוד לגישה של "אני רואה קישקוש פלצני". ולכן הוא דורש כמה שיותר ריחוק תרבותי בין הצופה לסרט, כי הנטייה שלנו היא לגרום לסרט לעבוד קשה כדי לשכנע אותנו עומדת ביחס ישיר לכמה שאנחנו מכירים את התרבות ממנו יצא. בגלל זה לא אוהבים את גיתאי (במאי אותו הייתי ממקם יותר בצד הקונספטואלי של הסקאלה, אבל לא משנה) בארץ אבל כן אוהבים אותו בחו"ל. בצרפת הוא אקזוטי. בארץ, בגלל שהוא בא מתוך התרבות שלנו, בלתי אפשרי, ולגמרי בצדק, לייחס לסרט שלו את אותה האקזוטיות שאנחנו מייחסים לקולנוע של מזרח אסיה.
תודה
אתה טוען כאן שתי טענות נפרדות. עם הראשונה, כאמור, אין לי שום ויכוח – אכן לא מדובר בקולנוע עלילתי (לרוב, ובגלל הנטיה שלו להכללות). על השניה אני צריך לחשוב.
ההיפך הוא הנכון
דווקא בסרטים כאלה (לדוגמה, שלג של אביב המעולה), העלילה סלאש סיפור שלאש נרטיב היא מאוד מאוד פשוטה וברורה. היא חייבת להיות.
ואף על פי כן, ולמרות הכל.
גם קולנוע לירי וגם קולנוע קונספטואלי, יהיו נחותים מסרטים רגילים, דרמטיים, ולו כי חסר בהם אלמנט מסוים. העלילה. והלא האווירה המאפיינת קולנוע לירי תהיה גם בסרטים "אמיתיים". וגם סרטים "אמיתיים" מציעים קונספט.
דוגמאות? חשוב על כל יצירת מופת של הקולנוע הדרמטי. אין בה אווירה? אין בה קונספט?
והאמת, לא צריך להתמקד ביצירות המופת. מעודדות צמודות הפופולרי פתאום, אין בו אווירה וקונספט? וג'ייסון נגד פרדי?
ואף על פי כן, ולמרות הכל.
אני לא רואה את חוסר העלילה בהכרח כחיסרון. עובדה שזה לא הפריע לך ב"להרגיש בבית". זה פשוט סוג אחר של קולנוע, דבר שחזרת והדגשת בביקורות שלך. ההבדל הוא שראית את זה כאלמנט שלילי ב"העולם החדש" וכאלמנט חיובי ב"להרגיש בבית".
כמובן שזה היה עלול להיות נחמד אם כל רעיון וכל רגש וכל ניואנס היה אפשר להעביר באמצעות הקולנוע הדרמטי, אבל זה גם לא תמיד אפשרי וגם נחמד לשמור על גיוון לפעמים. יש וריאציות שאותן רק הקולנוע הפיוטי או הקונספטואלי יכולים לספק. רוב הסרטים שאני רואה הם דרמטיים, רוב הסרטים שאני אוהב הם דרמטיים, אבל לא הייתי מוותר בחיים לא על קובריק, ולא על גודאר, ולא על ברסון.
אתה נשמעכמוני כשאני מדברת על מוזיקת טראנס...
"אבל באותו מחיר אני יכולה לקבל *גם* את כל מה שאמרת ו*גם* מילים ומלודיה/סיפור".
המתנגדים יגידו שברגע שאתה מפשיט את המילים+מלודיה או את הסיפור, אתהיכול להתרכז יותר בפיוטיות והאווירה או בסאונד ובקצב.
אני בצד שלך….
אנלוגיה מעניינת
אבל לדעתי מוקצנת הרבה יותר מדי. טראנס היא מוזיקה מופשטת לגמרי, קולנוע פיוטי הוא לא. בסך הכל יש בו גם עלילה, גם דמויות, גם דיאלוגים. אם תרצי, יש קולנוע נסיוני שמוותר על כל האלמנטים האלה, והוא יותר דומה לטראנס מהבחינה הזאת.
אבל בואי נעשה אנלוגיה דומה. נגיד שהקולנוע הדרמטי הוא פרוזה והקולנוע הפיוטי הוא שירה (גם במובן של poem וגם במובן של song).
אז לפי המודל של קיפוד, גם פרוזה וגם שירה יכולים לספר סיפור עם דמויות, אבל פרוזה תעשה את זה יותר טוב, עם עלילה ודמויות יותר מפותחות. מצד שני, גם פרוזה וגם שירה יכולים לכלול מילים יפות, להמחיש רגשות, לדבר על מושגים מופשטים. אפשר אפילו להכניס קצת חרוזים לתוך הרבה פרוזה וזה עדיין יהיה פרוזה. אז בעצם שירה עושה מעט מאוד, ופרוזה עושה את מה ששירה עושה, אבל בתוספת עלילה, דמויות ועוד כמה דברים. לכן שירה היא "נחותה" יותר ביחס לפרוזה.
כמובן, נעשו גם סרטים אמריקאים פיוטיים.
כרגע, אני יכול לחשוב על הקלפן והיצאנית או על איש מת בתור דוגמאות, אבל אני די בטוח שאפשר למצוא עוד לא מעט דוגמאות.
וגם כל ארבעת סרטיו של מאליק הם כאלה
לא אמרתי שאין כאלה, אלא שהם אוטומטית נפסלים על ידי רוב הצופים. בצרפת אוהבים אותם, אבל בצרפת אוהבים כל מיני שטויות.
ארנב חום?
''ואת אמא שלך גם''
יש בו אחלה סיפור. נכון, זה לא נראטיב דרמטי קלאסי של גיבור אחד שיוצא להילחם בקונפליקט מוגדר מראש, אבל לא הייתי אומרת שיש בו פחות סיפור מהסרט הטוב הממוצע. (וגם לא יותר אווירה, למרות שהאווירה בו מצויינת). כבר הרבה זמן שרוב הסרטים לא כוללים גיבור אחד שיוצא לנצח קונפליקט אחד מוגדר מראש. ובכל זאת יש בהם סיפור ודרמה.
טוב, אמרת "במידה מסויימת". הכוונה בטח הייתה לכך שמידי פעם יש שבירה מן הסיפור לדברים שאינם קשורים.
אחלה של סיפור, כן
וגם שבירה לדברים לא קשורים. וגם לא הזדהות ברורה עם דמות אחת אלא הזדהות חלקית עם כל השלושה. וגם חוסר ודאות לגבי מה הסיפור ושל מי הוא. *כזה* סוג של סיפור אפשר למצוא גם בכל סרט של גודאר וגם ב"עולם החדש".
כשנהנים מסרט יש נטייה חזקה להגיד שאוהבים אותו "בגלל" הסיפור, ולהיפך, כשלא נהנים, הנטייה היא להגיד שהסיפור היה חרא. לדעתי יש בסרטים עוד אלמנטים חוץ מסיפור, לכן לפעמים יש סיפור "רע" בסרט "טוב", ולפעמים סתם אין סיפור.
אויש, זו קטילה רצינית, ומאיך שזה נשמע, גם מאוד במקום.
בדרך כלל אני יכולה לסבול הרבה דברים שכריסטיאן בייל נמצא על המסך להמתיק את הגלולה, אבל זה נשמע עד כדי כך גרוע, שכנראה אפילו הוא לא שווה את זה.
מה אומר ומה אגיד, מישהו שאפוסים היסטוריים משעממים אותו והולך לראות אותם בכל זאת עושה בחירה מעט תמוהה בעיני. מי שלא ממש מתחבר לסרטים שהם לא בעלי קו עלילה ברור שמוגש לצופה בכפית ובכל זאת הולך לסרט של טרנס מאליק עושה עוד בחירה מוזרה.
הסרט מלבד היותו מדהים ויזואלית גם מרתק מבחינת הנרטיב שלו והעריכה. הסיפור ידוע ואין מקום לחידושים רבים אבל דרך הצגת הסיפור והבחירות הקולנועיות מרתקות ונותנות הזדמנות לראות מבט קולנועי אחר שהוא לא מיין סטריים הוליוודי.
באשר לקריינות גם היא מרתקת בבחירת אוצר המילים של כל דמות בהתבסס על עולם המושגים שהיא מכירה.
לסיכום, הסרט מרתק למי שלא חייב או מצפה לסרט הוליוודי קלאסי (ושתבינו, ספילברג הוא הבמאי המועדף עלי)
שני דברים הפריעו לי בסרט: אפשר היה מעט לקצר אותו (בערך 15 דקות) והגניבה המתמשכת של ג'ימס הורנר מעצמו. אחת הנעימות של לב אמיץ הופיעה בסרט מספר רב של פעמים. דווקא המוזיקה היותר מעניינת בסרט הייתה שייכת לואגנר
ונשאלת השאלה -
אם הסרט הזה הרג אותה בפעם השלישית, היא לפחות מקבלת גלידה?
הידד לכותב !!
כל הכבוד על האבחנה ,
עולם חדש (של אכזבה )
איפה היית לפני כמה ימים
שאיך שהוא ברגע של חוסר שפיות
החלטתי שברצוני לשלב בחיי
המאוד עסוקים זמן לראות סרט
חסר עלילה , חסר עיניין וחסר מטרה .
מה שכן אני חייב לציין את הפופקורן (שהוא הדבר היחיד שהחזיק אותי עירני לאורך הסרט)
אנ'לא יודע כמה הביקורת הזאת אמינה לגבי הסרט אבל צחקתי הרבה, גם זה משהו.
אני דוקא מאוד אהבתי את הסרט
ראיתי את הסרט אתמול (באולם "גת" כמו שצריך) ויצאתי ממנו בתחושה שעברתי חויה מדהימה.
קשה להתיחס לסרט הזה כאל סיפור+משחק+צילום גרידא. לפי דעתי גם צריך להתיחס אליו כאל יצירת אומנות שלמה. אחרת, אם פשוט מנסים לחלץ ממנו את הגורמים המרכיבים אותו אז באמת נשארים עם שום דבר ועם המסקנה (המוטעית) שהוא משעמם.
הסרט סוחף אותך לתוכו כאילו הופנטת. והשילוב של צילום, מוזיקה, תמונות, דיבור – יוצר אצל הצופה חויה יחודית שזו כנראה מטרתו של הבמאי.
רק אני-
אהבתי את הגרסה של דיסני?
לא רק אתה.
יש הרבה מאיתנו שהגרסה של דיסני נגעה ולקחה חלק לא קטן מליבנו
אבל כאן אנחנו מדברים על סרט אחר…
אתה באמת מאמין בכך
שהאינדיאנים היו "התגלמות האהבה והחמלה"?
כמובן שחשוב במה אתה מאמין.
לא רק כי מאליק עצמו לא פה, וגם אם היה, היה מתקשה עם העברית, אבל גם בגלל שהתשובה לשאלה ששאלתי מובילה למרחבים גדולים יותר. כי אם מאליק מציג סיפור שקרי ומרודד, האין זה אמור להשפיע על דעתי על הסרט, ועל דעתך שלך?
אתה אמרת שהסרט מציג את כל האינדיאנים כתמימים. אתה אמרת שהסרט מציג את האירופאים כזדוניים. אתה אמרת שאצל האינדיאנים הכל טבעי, בעוד שאצל האירופאים הכל מלאכותי. אם זאת לא שטחיות, אז מה כן תגדיר ככזה?
ולא רק בשטחיות מדובר. הלא האינדיאנים לא היו כל כך נחמדים. עוד לפני שהאיש הלבן הגיע ואת היבשת הרס, האינדיאנים המציאו כבר את הלוחמה בינהם, חלקם עסקו בקורבנות אדם, היה אצלם ממשל ריכוזי ומושחת, מעמד האשה לא היה משהו, וכן הלאה. כמובן, כל שבט או קבוצת שבטים התאפיינו באופן שונה אז אולי 'יד הנפץ' ניסה לברך את האיש הלבן ובידו מקטרת שלום, אבל הוא היה אולי איש אחד. חלק מהחברים שלו, אם לצטט מישהי, בכלל לא היו נחמדים.
רק ניטפוק: ''יד הנפץ'' *היה* איש לבן,
זה וינטו, שהיה האינדיאני.
פספסת רפרנס לשיר.
לא נורא. לא שציפיתי שיותר מדי יזהו. אבל בהחלט לא ציפיתי ששיר ששמעתי אינספור פעמים בילדותי (מתוך התקליט 'עמק הנהר האדום'), יתגלה כשקרי ומטעה. תודה על שניפצת לי זכרונות ילדות.
אינדיאני או חיוור פנים
עם כינוי כזה, לא חשוב כמה יפות הכוונות שלו, אני לא הייתי לוחצת לו את היד.
אם אתה מתעקש
אפשר להתייחס למציאות. אבל זה עדיין תלוי בספר ההיסטוריה אותו אתה בוחר לקרוא*. יש כאלה שנוטים לכיוון האינדיאנים ויש כאלה שנוטים לכיוון הלבנים.
*בהנחה שאתה אכן לוקח את המידע שלך מספרים ואין לך גישה יותר ישירה להיסטוריה מרוב האנשים.
אם אתה מתעקש
לא אתה היית זה שדיבר על הצגת כמה נקודות מבט?
אם אתה מתעקש
דיברתי על זה על דרך השלילה. להזכירך, לא הצבעתי על שום סרט שעושה את זה בפועל ואני גם לא מצפה שיותר מדי סרטים יעשו זאת.
מציאות מול אמנות
אין לי ספק שלא כל האינדיאנים היו נחמדים ושלא כל הארופאים היו "רעים".
אבל גם אין לי ספק בתוצאות עימות התרבויות הזה שבו הוכחדה תרבות שלמה בשם הקידמה והנצרות.
מאליק מבקש להציג כאן תפיסה מסוימת בגנות תרבות המערב לעומת תרבות ה"פראים". הוא עושה זאת בצורה אומנותית ותוך "חופש אומנותי" לגבי העובדות היבשות. (תפיסה שקיבלה בטוי מעניין בספר "ישמעאל"). אני לא חושב שיש טעם להתווכח איתו לגבי דיוק היסטורי. מה שמעניין זה האם התפיסה מדברת אל הצופה באופן עקרוני ובמישור החוויתי בזמן הצפיה בסרט.
לדעתי זו לא תפיסה מופרכת לחלוטין והסרט הצליח מאד לדבר אלי במישור החוויתי.
אם התפישה שהוא מציג לא מגובה בעובדות הסטוריות,
אז מה הערך שלה? עם מה אני אמור לצאת מאולם הקולנוע? עם החלטה לוותר על זרם החשמל ולהסתובב כמעט ערום ברחוב? או שמצפים ממני לבקש סליחה מכל אינדיאני שאני רואה? או שאני אמור להלקות את עצמי, ולבכות על עד כמה האדם הלבן הוא חלאה? או אולי אני אמור להתנשא על הנוצרים או על האנגלים, שהעזו לעשות דברים כאלו?
כי אם אין קשר להסטוריה ולמציאות, אני באמת לא מבין מה ערך לדברים.
אם התפישה שהוא מציג לא מגובה בעובדות הסטוריות,
האם אתה הולך לסרטים בשביל לצאת עם מסקנות פרקטיות או בשביל החוויה?
חוויה, לשיטתך, יכולה להיות מנותקת מהעולם שהיא מתארת?
לא
אני לא חושב שהעולם שמתואר בסרט מנותק לחלוטין או ברובו מהמציאות. אני חושב שהוא בגדר גבולות הסביר ואין לי איתו ויכוח עקרוני. זה גם לא היה הנימוק לבקורת השלילית שלך.
אם מאליק היה עושה סרט פיוטי להפליא על מכחישי שואה אצילים אז היתי פוסל את הסרט בגלל אי התאמה בעליל למציאות ובגלל גזענות.
לא. זה באמת לא היה הטיעון המרכזי.
ובאמת הטיעון לא עלה בביקורת. ולו בגלל שאם היסודות כל כך מעורערים בסרט, לא ניתן לטפס לצמרת. אבל איכשהו הצלחת לקפוץ ישירות אליה, וחפרת לתוך סאבטקסטים ומסרים. ואולו טהורים כמו שתיארת, כי המציאות מעולם לא טרחה ללכלך אותם.
(כן, אני מערבב מטפורות.)
טוב, חזרנו להתחלה
הכל מתחיל בחוויות הצפיה השונות שלנו. אני נהנתי מאד ואתה סבלת (מאד?). כל אחד מנסה למצוא סמוכין אובייקטיבים לחוויתו בסרט.
חוויה, לשיטתך, יכולה להיות מנותקת מהעולם שהיא מתארת?
לא אתה היית זה שדיבר על זה שבחירת מיקום הסרט בעולם קולנועי ספציפי יכולה להיות גם בחירה אסתטית?
חוויה, לשיטתך, יכולה להיות מנותקת מהעולם שהיא מתארת?
כן, אבל מה הקשר?
חוויה, לשיטתך, יכולה להיות מנותקת מהעולם שהיא מתארת?
זה משהו שהוא לדעתך נכון לגבי כל הסרטים? גם לגבי סרטים היסטוריים?
חוויה, לשיטתך, יכולה להיות מנותקת מהעולם שהיא מתארת?
כן. אבל תעשה לי טובה – במקום לנסות להוליך אותי צעד אחרי צעד למסקנה שאתה רוצה שאגיע אליה, דבר שעלול לסחוט ממני עוד כמה "כן, אבל מה הקשר?" – אולי פשוט תציג את הטענה שאתה רוצה שאגיע אליה?
אתה יוצא מנקודת הנחה שאני יודע מה אני עושה
אני לא. זה משתנה מאדם לאדם ומשיחה לשיחה.
תיקון טעות
לא "האציל הפראי" אלא "הפרא האציל"
אגב, הייתי בטוח שתפישת ''הפרא האציל''
מתה לה אי שם במאה ה-19. כנראה שטעיתי.
פתאום הבנתי - מדובר בסרט אוריינטליסטי
ואת זה אני אומר רק על סמך הדיון בינך לבין יוני, כי לא ראיתי אותו (ואין לי שום כוונה אחרי השעמומון היומרני של 'הקו האדום הדק').
תרשה לי להיות נוקדני ופלצן
אבל אם אני זוכר נכון, אחת האשמות הכי חמורות של סעיד היא שהאוריינטליסטים כתבו על דברים שהם לא ראו על סמך דיונים שלהם עם אוריינטליסטים אחרים.
<מחיאות כפיים סוערות>
זו, ללא ספק, הביקורת הטובה ביותר שאי-פעם קיבלה תגובה שלי בעין הדג.
קבל את הסכמתי, התנצלותי, והערצתי.
?
אפילו לא טיפה.
תמיד ידעתי ששלוש השנים הללו בגילמן ישתלמו בסוף.
לא.ממש לא,תראו
העלילה בסרט היא רק תירוץ לגיבוב פילוספיות חיים וצילומי טבע מעצבנים ממש כמו ב"קו האדום".
אין ש-ו-ם הצדקה ליצור סרט משעמם כל כך בשם האומנות.
אני לא מבינה, איזה עוול נעשה כאן
האם אני היחידה שהסרט הנ"ל הותיר אותי נפעמת?
כן הצילומי טבע מרשימים
כן הפסקול המלווה מרטיט דמעות
השחקנים מיטיבים עם הטקסט הפלצני- שלפעמים גם אם הוא ישנו אין צורך להעביר עליו מחשבה שניה(ואולי גם לא ראשונה…)
כל הסרט הוא תענוג קסום זה כמו לצפות במשפחת הקיסרים(לדוגמה!) בגלל הצילומים החודרניים לסבך העשב…
היו כמה פאשלות, אני מודה כמו שהשחקנית (במציאות בת 15 בקירוב) אמורה לגלם שני עשורים בחייה של פוקהונטס המקורית(נשמע כמו גיבוב צ'טי ..סליחה) ומתקשה, שכן היא תמיד ניראת בת 15, אבל הכל מתגמד לעומת היופי המשמים כמעט שמתגלה מסצינה לסצינה, החזרה העיקשת על המילים כמסע חיפוש אחר האור, ואותה המנגינה עושים את שלהם. לא ראיתי את סרטיו הקודמים אבל עשה לי חשק, אולי זה ז'אנר המופנה לחובבי הז'אנר??. על כן אינני ממליצה לאנשים שחפצים ב"סרט מהיר ,נשים גנובות" להגיע לאקרנים. זוהי נישה השמורה לאנשים אובר-רגישים,שהמסע וגילוי ארצות ותרבויות שונות והזנחת החיים הציווליזיציונים גורמים להם אושר עילאי..(ולא בצורה הקוליאניסטית כמובן!)
את לא היחידה
גם אני התלהבתי ואפילו המונולוגים לא הפריעו לי במיוחד.
וגם אתה אובר-רגיש,
והמסע וגילוי ארצות ותרבויות שונות והזנחת החיים הציווליזיציונים גורמים לך אושר עילאי?
האם לא תרשה לנו האובר רגישים
להשתפך בטריטוריה של הבקורת שלך?
אני פשוט סקרן
אם מי שלא אהב את הסרט, הוא פשוט לא אובר-רגיש.
אתה מכיר את עצמך יותר טוב ממני
מה אתה חושב?
שאתה מנצל את טכניקת הדיון הזאת יותר מדי.
או שמא אתה מנצל את טכניקת הדיון הזו יותר מדי
או שפשוט אתה לא מוכן להפנים שלא כולם חייבים להשתייך לאותה הדעה…
ולגבי ה"אובר רגישים" זוהי אינה הכללה, שכן היא נכתבה עם סימני שאלה, בנוגע לז'אנר..ואכן זהו ז'אנר אני מניחה ששמעת על "הקו האדום הדק" שלו העוסק באותה סוגייה.
וזהו, אם אין זה ויכוח טהור ונעים אז לקבוע כי מישהו מנצל טכניקת דיון רק כי אינו מסכים איתך זה פשוט… :)
בדיוק.
תרגום מקיפודית:
נדמה לי שמה שקיפוד ניסה להגיד היה, בעצם, לך ולא ליוני. הוא יוצא כנגד הטענה שלך שמי שלא אהב את הסרט מעוניין רק "ב"סרט מהיר ,נשים גנובות", ואילו מי שאהב את הסרט הוא "אובר-רגיש". בטענה הזו בעצם נרמז שמי שלא אהב את הסרט אוהב רק סרטי פעולה / סרטים שטחיים, ואילו מי שאהב את הסרט הוא רגיש. במלים אחרות, את התחלת בהתקפות האישיות, לא הוא.
בבקשה לא להיסחף,
זו לא היתה "התקפה אישית".
דווקא כן - אבל עדינה מאוד
וחוץ מזה, לא התכוונתי להביע דעה, אלא רק לפרש (למרות שנדמה לי שנכשלתי בשני המקרים).
אה, לא.
טכניקת הדיון האמורה היא לענות בשאלה לשאלה. טכניקה שיוני מנצל קצת יותר מדי לאחרונה.
אין לי בעיה עם אנשים שלא מסכימים איתי. להיפך. אבל אני מצפה שהם יספקו תשובות, ולא יגלגלו רפלקסיבית את הכדור בחזרה אלי כל פעם.
בסדר
לא הייתה כאן כלל התקפה.
:)
ראיתי לאחרונה
שני סרטים שהזכירו לי את "העולם החדש": "איש קטן גדול" ו"יער האיזמרגד". שניהם מדברים על אנשים שנקרעים בין התרבות האינדיאנית לתרבות הלבנה ושניהם מציגים שיר הלל לאינדיאנים וכתב אישום נגד האירופאים. מה שמעניין אותי זה שאחת הטענות נגד "העולם החדש" היא שלא רק שהסגנון שלו בעייתי אלא גם התוכן, ולמעשה התוכן בשלושת הסרטים הוא די דומה. אז האם גם "איש קטן גדול" ו"יער האיזמרגד" הם סרטים אוריינטליסטיים ופסולים מבחינה היסטורית?
צדיק אחד בסדום
אני לא יודע מה קורה לכם ולמה 99 אחוז פה זה תגובות קוטלות של הסרט. מבחינתי זה סרט מאוד מיוחד ואיכותי ואני אישית נקשרתי אליו מאוד. יש גם תופעה פה שאנשים קוראים את התגובה ואומרים ואיי רציתי ללכת לסרט אבל עכשיו אני לא ילך כאילו מה קורה לכם מאיפה אתם כל כך בטוחים בביקורות!טוב כנראה שלא כל אחד יכל להבין את הסרט הזה
כן, זו כנראה הסיבה.