לונג ג'ון, מאושיות האתר, מתארחת כאן מדי פעם וחוזרת לעבר, עם הסרטים האהובים ביותר של העשורים הקודמים. והפעם: פנטזיה.
ממתק, זו הדרך לתאר את הסרט הזה: ממתק שכל אחד יכול לדמיין את צורתו וטעמו כפי שיחפוץ, ממתק שהצפייה בו מלווה בחיוך אווילי שהולך ומתרחב. ממתק.
"הסיפור שאינו נגמר", סרט אייטיז מקסים, הוא למעשה סיפור בתוך סיפור (בתוך סיפור). הסרט מבוסס על הספר בשם זה, מאת מיכאל אנדה, וכרגיל במקרים מעין אלו הוא משמיט מהספר מספר חלקים, משנה אחרים – ונגמר באמצע הספר. כרגיל, רבים טוענים שהספר היה טוב יותר ומורכב יותר, אבל זה לא מפריע לסרט להיות חווית ילדות קסומה בפני עצמה.
במרכז סיפור המסגרת עומד בסטיאן, ילד דחוי חברתית שבריוני בית הספר מתנכלים לו. בסטיאן קורא מרותק בספר שעלילתו מתרחשת בממלכת פנטזיה, שנופיה מרהיבים ויצורים אוכלי-סלעים עצומים יכולים להתיידד בה עם אישונים זעירים וחלזונות המירוץ שלהם. במהרה מגלה בסטיאן שאותה ממלכה נתונה תחת איום קיומי – למרבה הפלא לא מדובר באיראן, צפון-קוריאה או אויב מוחשי אחר; אין צבא של רשע שאפשר לערוך נגדו קרבות, או אפילו בוס גדול שאפשר יהיה להילחם בו בסוף הסרט. פשוט, חלקים מהממלכה נעלמים והופכים לכלום. ריק. גורנישט. אין. כדי להציל את הממלכה, מזעיקה הקיסרית השוכבת על ערש דווי את אטריו, ילד-לוחם. בסטיאן נשאב אל עלילותיו של אטריו ומזדהה איתן עד כדי כך שלפעמים נדמה לו שהדמויות בספר יכולות לחוש בו. Inconceivable, הלא כן?
סיפור הפנטזיה הוא פשוט, בעיקר בהשוואה לסרטים של היום. אטריו דוהר לפה, אטריו מגיע לשם, אטריו נשלח הלאה בחיפושיו, ובכל פעם נפגש ביצורים מופלאים או סכנות מסוג חדש. אין הפוך-על-הפוך, אין סוכנים כפולים, בגידות נוראיות או ניסיונות להפוך את העלילה למתוחכמת בכוח – ולשם שינוי זה נחמד. מדי פעם חוזר הסרט לבסטיאן עצמו בעת שהוא מכרסם כריך תוך קריאת הספר, בסטיאן המגלה שהלימודים נגמרו, או בסטיאן הנועל את חלונות עליית הגג. בשונה מ"הנסיכה הקסומה", קלאסיקת האייטיז האחרת הכוללת סיפור בתוך סיפור, "הסיפור שאינו נגמר" מקפיד להתייחס לבסטיאן ולסערת הרגשות המתגברת בו והזדהותו עם אטריו, ככל שהוא מתקדם בקריאת הספר. בסטיאן חווה את המתרחש בספר, אנו חווים את סיפורו של בסטיאן ודרכו את הספר, ולפיכך ישנה אפשרות שברגע זה ישויות אחרות חוות את הסיפור שלנו, כצופי קולנוע וכבני אדם. היום היו קוראים לזה "אינספשן".
הדמויות עצמן מקסימות: מורלה, הצבה החכמה והאלרגית, אנושית כל כך בעת שהיא מגלגלת עיניה ובוהה באוויר בריכוז רגע לפני שהיא מטלטלת את סביבתה בעוד עיטוש אימים; הענק אוכל הסלעים חמוד; זוג הננסים הזקנים משובב באינטראקציה ביניהם ובמריבותיו זה עם זו (הם מזכירים במקצת את מירקל מקס ואשתו, מ":הנסיכה קסומה"); וכמובן פאלקור, דרקון המזל בעל פני הגולדן רטריבר.
השימוש בבובות הוא אחת הנקודות בהן גילו של הסרט ניכר, והדבר בא לידי ביטוי בשתי הדמויות שחשובות ביותר לעלילה: פאלקור, המלווה חלקים נרחבים מהסרט, ויריבו האפל, שמופיע בסצינה משמעותית אחת – גמורק, יצור האופל הזאבי. פאלקור, יסלחו לי המעריצים על חילול הקודש, נראה שמוט ומדובלל ולשונו המשתרבבת מקנה לו מראה דבילי. גמורק סובל אף הוא: כשהוא נחשף סופסוף במלוא הדרו המאיים והנוהם, תזוזת הפה שלו – מעלה מטה ללא קשר למילים שיוצאות מפיו – גורמת לו לאבד, לפחות לעיני הבוגרות, חלק מהיכולת שלו להפחיד.
באופן כללי האפקטים אינם עושים חסד לסרט. ברגעים החשובים – אינטראקציה של דמויות עם דמויות אחרות – הם עובדים נפלא, וניתן להאמין שאטריו, לדוגמה, משוחח עם דמויות קטנות ממנו או שהוא וסוסו מתקשים להתקדם בביצת העצב ושוקעים בה. כך גם מספר סצינות בהן ממלכת פנטזיה נסחפת אל הכלום במשב רוח חזק כל כך שנדמה שהגיע מארץ עוץ. עם זאת, כשזה מגיע לסצינות שאמורות להיות כיפיות או דרמטיות, או אז מתברר שהאפקטים אינם שורדים את מבחן הזמן. הרכיבה על גבו של פאלקור, שאמורה להיות חוויה נהדרת, רכבת הרים אווירית משוגעת, נראית לכל היותר כמו צווחות גיל על רקע מסך כחול; סצינות בהן חלקים מפנטזיה מתאיינים ומתפוצצים במרכזו של הכלום נשמעות כמו רעש מעצבן עם כמה זיקוקי יום הולדת מעוררי גיחוך.
ואם כבר התייחסתי לרעשים, המוזיקה בסרט נוראית. כולם זוכרים את שיר הנושא הקליט, אבל לאורך הסרט כולו אנחנו נאלצים לסבול את מוזיקת הרקע, שדוחפת מלודרמטיות בכל מקום, ומנסה להפוך גם אירועים קטנים למסחטות רגש עצומות. אטריו הולך! פם-פם-פם! אטריו מביט לאחור! אוהו-הו! בסטיאן מסתגר בעליית הגג! המתח בשיאו! שתי פיסות אדמה מתנגשות ומתפוצצות באוויר! אה, רגע, פה זה דווקא הגיוני.
מנקודת מבט בוגרת, רגע אחד בסרט הפך למרתק ובעל מסרים מעניינים במיוחד: המפגש עם גמורק. בעוד פאלקור, הדרקון החביב, דוגל בגישת "יהיה בסדר, אחי", ככל שזה נוגע לו אין צורך להקשות על עצמנו או להתאמץ, אין צורך להבין. Ignorance is Bliss, והדבר היחיד שאדם נזקק לו הוא מזל. לעומתו, גמורק הוא בעל משנה סדורה. הוא משתמש בהגיון ובאמת כדי להטיל מורא. האמת כפי שהיא מפחידה: האמת היא שקל לשלוט באנשים נטולי תקווה. זה מסר שהיה נכון פעם ונכון בכל יום ויום ובכל תקופה ותקופה מחדש. גמורק פולט אותו בכזו אגביות וטבעיות, שקל להתעלם ממנו ולחזור לדהור במרחבי פנטזיה, על הקשתות בענן שלה, נופיה המרהיבים והמגוונים ואשליית ה"יהיה בסדר, אחי" שהיא מספקת.
"הסיפור שאינו נגמר" הוא אשליה נהדרת, סיפורו של הפרט הקטן, הבודד, נגד הריקנות. נגד חוסר התוחלת. ובעצם, זה לא משנה נגד מה, ובלבד שיהיה גדול, מאיים וגורלי. "הסיפור שאינו נגמר" מיטיב להתייחס לרצון של כל אחד מאיתנו להיות מיוחד, זה שישנה משהו, שיציל את העולם – בין אם על ידי ביצוע שכלתני ומדוקדק של משימה חשובה (אטריו) ובין אם מתוך רגש עמוק והזדהות מוחלטת עם המצב (בסטיאן). בצפייה מחודשת המסרים של הסרט התבררו כמורכבים משציפיתי, כאלו שיכולים להתאים הן כאמירה נגד תרבות הריאליטי הרדודה והן כסיסמאות למערכת בחירות. בסופו של דבר מדובר בסיפור אוניברסלי אודות תקווה חדשה, ואולי זה מה שהופך אותו לכזה ממתק.
איזה צירוף מקרים: "הסיפור שאינו נגמר" יוקרן הערב, 20:00 בסינמטק הרצליה, עם בונוס: הגוניס. פרטים כאן, לקנות כרטיסים כאן.
״הנסיכה הקסומה״
לא ה״קדומה״ (פסקה רביעית). נראה לי.
OST
פס הקול אכן פומפוזי, אבל טוב, זה ג'ורג'יו מורודר.
אני מקבל צמרמורת בכמעט כל האזנה ל-Happy Flight
( https://www.youtube.com/watch?v=rvuteGIuAbc )
אני מנחש שהכוונה היא לא לג'ורג'יו אלא אל לימאל
ששיר הנושא המעצבן שהלחין לסרט מופיע לרוב במהלך סצינות (לשמחתנו ללא קולו הנוראי, אלא רק בלחן)
"לאורך הסרט כולו אנחנו נאלצים לסבול את מוזיקת הרקע"
את השיר של לימאל שומעים רק בכתוביות (הפתיחה והסיום).
הפסקול (המשובח, לדעתי, אגב) הוא בכלל של קלאוס דולדינגר
חוץ משיר הנושא המעצבן שהוא אכן של לימהל.
קלאוס דולדינגר כתב גם את הפסקול של הסרט המצויין Das Boot, שאותו ביים אותו בימאי של הסיפור שאינו נגמר, וולפגאנג פטרסן.
קלאוס דולינגר *יחד* עם ג'ורג'יו מורודר. קרדיט משותף.
מורודר הלחין גם את שיר הנושא של לימהל. ועל אף שהוא אייטיזי במפגיע, מסונתז ואובר-סנטימנטלי לעתים, זה פסקול נהדר.
מעניין איך אנשים שונים יכולים לפרש את אותו המסר בצורה כל כך שונה
אלה אותם מסרים של הסרט שאת מתארת שהופכים אותו בעיני לאחת היצירות המתועבות ביותר בכל הזמנים. המחשבה שההגיון והאמת הם אויב ושהבורות היא נכס. חוסר התוחלת שבהתמודדות עם בעיות בחיים האמיתיים והמחשבה שאפשר להבריש הכל הצידה בבריחה אל עולם הפנטזיה. אני תוהה מה אמור לחשוב ילד שנתקל בחייו האמיתיים באותם בעיות שנתקל בהם בסטיאן בסרט. מה לעשות? לבוא ולהתמודד פנים מול פנים עם אותם ילדים שמתנכלים לי או לברוח אל עולם הפנטזיה שמתוכו ייצא דרקון קסום שכבר יטפל בעסק? די ברור מהי הדעה של הסרט בנושא, זאת שהופכת אותו להרסני ומסוכן כל כך.
קראת את הספר?
אם לא, מצפה לך מעדן. עדיף שאני לא אפרט כי ספויילרים, אבל הספר מציג את נפש האסקפיסט בצורה הרבה יותר רבת רבדים והרבה פחות מתחנפת (אם כי גם לא מתנשאת) מהסרט.
האמת היא
שלאורך תקופה ארוכה בילדות שלי התמודדתי בדיוק כמו בסטיאן, ואני יכולה לדמיין מה היה קורה בסרט אם הוא היה קצת יותר מציאותי- בסטיאן היה צריך לחזור הביתה ולהסביר לאבא שלו למה הוא הבריז מהלימודים, וגם להתמודד עם הבריונים לבד, במקום שדרקון מזל יבוא להציל אותו.
וזה גם מה שקרה בחיים שלי, דרך אגב. בסופו של דבר הייתי צריכה לוותר על חלק גדול מהאסקיפיזם ולהתמודד עם הבעיות בתהליך ארוך ומייגע. זה השתלם בסופו של דבר, אבל הדרך הייתה קשה.
אני חושבת שכמו שמקס צ׳פלין ציין, זה פועל יוצא של העובדה שהסרט מספר רק חצי מהספר. לספר עצמו פחות התחברתי בילדותי, כי הוא מציג בפניך כמה אמיתות לא נעימות בצורה מאוד כנה.
אתה צודק.
כפי שכתבתי, "הסיפור שאינו נגמר" הוא אשליה והמתיקות שהוא עוטף בה הכל מאפשרת לנו להתעלם מההתמודדות עם המציאות, כפי שהיא מוצגת על ידי גמורק.
העניין הוא כזה: ככל שאני מפרשת את הסרט המטרה שלו היא לספק תקווה, להפוך את העולם לפחות מאיים. כשמישהו נמצא בתחתית, במצב בעייתי מאד, הוא צריך להאחז בתקווה כלשהי – ולו תקווה שהיא אשליה. אדם שלא נותרה לו תקווה הוא אדם שבור ומרוסק, שלא ינסה לשקם את עצמו, שלא ינסה להתמודד. תקווה, גם אם מתנפצת בסופו של דבר, נותנת קצת כוח שיאפשר בהמשך להתמודד.
מבחינתי המסקנה הסופית של הסרט, בעייתית ככל שתהא (והיא בעייתית), היא "תחלום, תשאף, נסה להגיע ליותר".
כפי שאמרו קודמיי - קרא את הספר
מה שכתבת הוא בדיוק הסיבה שאינני אוהבת את הסרט זה. נכון, הוא נוסטלגי, וחמוד, ומלא פנטזיה ורגש. אם היה מדובר בסרט שעומד בפני עצמו, ייתכן שהייתי מחבבת אותו מאוד.
אבל – בתור סרט שמתיימר להיות עיבוד של הספר "הסיפור שאינו נגמר", מדובר בסילוף מוחלט של כל מה עליו הוא מתבסס (מהבחינה הזו הוא הקדים את אליס של ברטון ודומיו). זה לא מקרה של "נתנו את השורה של פלקור לאטריו", או של "אבל בספר בסטיאן יותר שמן", אלא של עיוות גס ומכוון של כל המסרים והרעיונות המרכזיים בספר, אחד לאחד. במקרה הטוב מדובר בהשטחה ורידוד של רעיונות מורכבים ולא טריוויאליים לספר ילדים, ובמקרה הרע, הצגת וקידום ההפך המוחלט מכוונת המשורר.
זה ממש לא בחירה בבורות, להפך
ראשית, הסרט מטיף על קריאה של ספרים לעומת צפייה בטלוויזיה, מה שממש לא מעודד בורות.
שנית, כל הרעיון של הריק הוא לתרבות היום יומית שמכריחה אותנו לא לחשוב מחוץ לקופסה: להיות פקידים אפורים, לא לתת דרור למחשבות שלנו, ליצירתיות שלנו, לדמיון שלנו.
שאנו גדלים, רובנו שוכחים את הילדים שהיינו. אנחנו נהיים בובות שרק שיוצאות לעבודה בשביל כסף שאת רובו נבזבז על דברים ששיכנעו אותנו בפרסומות שאנו צריכים (שליטה באנשים נטולי תקווה).
עצם העניין שאנחנו מרשים לעצמינו משאלות – פנטזיות, זה מה שמעשיר את החשיבה שלנו, ומוסיף תקווה לחיים.
אטריו לא עבר את הדרך בקלות, אבל תמיד נחמד שיש לצידך דרקון מזל ;)
וואו. ביקורת לגוניס בבקשה :)
בשם כל עם ישראל
ככל הנראה תעלה בהמשך הערב
אם כי אני חוששת שהיא לא תספק אותך.
אני מודה שלא התחברתי
למרות חיבה יתרה לסרטי פנטסיה משנות ה-80 – אני מאוד אוהב את "המבוך", חושב ש-"ווילו והנסיכה" הוא סרט מאוד מבדר למרות היותו שחזור מליגה ב' של מלחמת הכוכבים, ואפילו סבור ש-"אגדה" של רידלי סקוט (*בגרסת הבמאי*) הוא סרט שעדיין לא הכירו בגדולה שלו – "הסיפור שאינו נגמר" אף פעם לא משך אותי. אפקטים מיושנים לא מפריעים לי במיוחד, ופה ושם רואים את היכולת של הבמאי פטרסן לביים בתנופה שהוא מסוגל לה כשהוא רוצה (גם את "אייר פורס 1" שלו די חיבבתי, ו-"הצוללת" הוא לטעמי יצירת מופת) אבל משהו בקצב הפנימי של הסרט הזה דפוק מהיסוד. אני כבר לא ממש זוכר את הפרטים, אבל זכורות לי יותר מדי סצינות של "יו, תראו מה עוד רגע הולך לקרות פה" שמתמסמסות לשום דבר חוץ מהרבה מאוד דיבורים.
אני מעדיף לחשוב על הסרט
כעל הדרדרות ארוכה של בסטיאן, ילד דחוי הסובל מטראומה קשה והתעללות פיזית, למצב סכיזופרני קטטוני. הסצנות האחרונות מתרחשות לחלוטין במוחו של בסטיאן בזמן שהוא מאושפז בכפייה במוסד כלשהו.
באמת שמומלץ לקרוא את הספר, במיוחד אם יש באפשרותכם לחזור לשנות העשרה
ספר מקסים, עמוק ומרגש של סופר ענק (ראי בתוך ראי ומומו, בין היתר). עד כדי כך, שכיום השם מעלה לי אסוציאציה של הספר, הרבה לפני של הסרט.
ואם הוזכר פה הנסיכה הקסומה, הרי שההמלצה הקודמת שלי תקפה גם כאן. הנסיכה אולי לא עמוק כל כך, אבל הוא חכם ומצחיק ברמות בלתי סבירות. הסופר במקרה הזה הוא ויליאם גולדמן, אחד התסריטאים הגדולים של שנות השישים-שבעים, אבל על זה יש כאן בטח אחרים שמבינים יותר ממני
כשהייתי צעיר אהבתי מאוד את הסרט, אך כאשר קראתי את הספר הבנתי עד כמה הסרט מפוספס.
למרות, שהספר מחולק לשני חלקים, כאשר מחסירים את החלק השני (כפי שהסרט עשה) מפספסים את כל המסר מאחורי הספר.
בנוסף לכך, החלק השני הוא החלק בו הספר באמת מפתח את דמויות הספר (בעיקר את בסטיאן), וכתוצאה מכך הוא הופך מעוד ספר פנטזיה לנוער לספר בעל רבדים רבים, דבר אשר חסר בסרט.
טוב, אני נאלץ פשוט לשים את זה כאן
https://www.youtube.com/watch?v=FudUaJIf5WQ
משהו קטן שעשיתי לכבוד יום ההולדת של אשתי, בהשראת הסרט, ,
ולא, לא תשכנעו אותי שהסרט פגום בצורה כלשהי או שהוא התיישן.
עוררת בי פרץ נוסטלגיה עצום עכשיו. אני כנרא חולק על כל מי שכתב כאן לגבי משמעות הסרט. לא קראתי את הספר, ומסקרן באמת מה קורה בחצי השני שכל כך משנה את כללי המשחק. קודם כל אני לא חושב שהעובדה שאנחנו רואים את הסיפור של מי שקורא את הספר היא רק גימיק שיגרום לנו לחשוב שמישהו יכול לקרוא עלינו – זו מהות הסיפור, החוויה של לקרוא ולדמיין, והניצחונות שזה צובר במלחמה נגד הכלום.
הכלום הוא המצאה ממש יפהפיה בסיפור הזה, מה שהופכת אותו למיוחד בעיני. אני לא חושב שזה מייצג את הריק הקיומי הבלתי-נמנע או משהו כזה, אלא את המטריאליזם הציני של אנשים שבזים לדמיון. העובדה שלדמיין זה מספיק זה בדיוק הפואנטה. זו לא רק פנטזיה, זו האג'נדה של הסרט. העוצמה שבדמיון ובניתוק מהמציאות. אני לא חושב שהאויב פה הוא סדרות ריאליטי, הגם שהן די מבאסות ומחורבנות, אלא שיקולים יותר מדי ענייניים – כמו כל אלה ששאלו אותי "מה תעשה עם זה?" כששמעו שאני הולך לעשות תואר במדעי הרוח. כמה שפחות, תאמינו לי. אני הולך להיעזר בזה כדי לפנטז.
בשלוש מילים - קרא את הספר.
ויפה שעה אחת קודם.
ממש לקרוא את הספר..
כבר בגיל 13 כשראיתי את הסרט לא הבנתי איך בכלל אפשר לעשות מהדבר הזה סרט, ולמה הם לא הבינו את כל הקטע (ספר בתוך ספר בתוך ספר)
אם אנחנו מדברים,
בקצרה אני מסכימה עם כל הטוענים שהסרט – חמוד ובעל כוונות טובות ככל שהיה – מפספס בקילומטרים את המסרים והעומק של הספר, שכבר החלטתי שהוא האהוב עלי ביותר בעולם. כן, יותר מסנדמן. כן, יותר מהנסיכה הקסומה.
אני מפנה אתכם בענווה למשהו שכתבתי בפלטפורמה של פייסבוק אחרי הפעם האחרונה (והמפעימה כרגיל) שקראתי את הספר. זה ניתוח שלו בראי של אלגוריה לתהליכים נפשיים ורוחניים שבני אדם עוברים בעולם, והוא כמובן מלא ספוילרים. מקווה שהוא על public, אם יש בעיות תודיעו לי ואעתיק את הטקסט לכאן.
https://www.facebook.com/notes/shira-elazary/%D7%A9%D7%9C%D7%90-%D7%99%D7%92%D7%9E%D7%A8-%D7%9C%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D/737904872891318?pnref=lhc
מאוד מעניין ועושה חשק לקרוא את הספר שוב.
אבל הציקה לי ההבחנה של "אנרגיה גברית" ו"אנרגיה נשית". אם הצורה הטבעית והנכונה לכל אחד ואחת היא איזון בין האנרגיות האלה בלאו הכי – מה הטעם בהצמדת מין לניגודים שאת מציגה? לטעמי הם מקבעים הסתכלות שגויה של מצב כביכול טבעי שבו, בלי התערבות מודעת, גבריות = אגואיזם ונשיות = אלטרואיזם.
זו חלוקה שנובעת מהדיאלוג הפנימי שלי,
כמובן שגבריות זה לא אגואיזם ונשיות זה לא אלטרואיזם, אבל באמת לא הדגשתי את זה מספיק בטקסט (למרות שכן ציינתי בקצרה).
בכל אדם יש את שני הסוגים: אנרגיה גברית היא אקטיבית. נשית – פסיבית. כוח גברי מניע דברים, כוח נשי מכיל אותם. אין אחד שעדיף על השני, וכל אחד מהם כשהוא מוגזם עושה רע (הגברי הופך לדורסני והנשי הופך לסמרטוט). אני מבינה שהשימוש במלים זכרי ונקבי יכול להיות צורם, אבל מדובר בחוויות אוניברסליות כל כך שאין בעיה פשוט שהקורא ייתן להם שמות שמתאימים יותר לתפיסת העולם שלו. בכל מקרה הכוונה לא היתה שאחד רע והשני טוב, אלא שבעולם ובנפש האדם כיום אחד דומיננטי באופן מוגזם והשני נרמס תחתיו, וזה כן דורש תיקון.
ותודה שקראת :)
אותי הסרט נורא העציב
שלום,
אני יליד שנות השמונים (1980 ליתר דיוק).
הסרט היה אחד מהראשונים שיצא לי לראות.. והזיכרון החזק ביותר אצלי שלו (ראיתי פעם אחרונה ממש מזמן) היא שהסרט התחלק לשני חלקים.
הראשון – פנטזיה נפלאה ומרתקת
השני אפל וקורס לאיטו פנימה.
בסופו של דבר – אני חייב להגיד שבכל פעם שראיתי את הסרט חשתי עצב רב וריקנות גדולה, עד כדי כך שזה הזיכרון המרכזי מהסרט. לא אחד מהאהובים עלי בלשון המעטה ולא כזה שאראה לילדיי.
אגב, תחושה דומה חשתי בווילו והנסיכה הרדוד במיוחד.
ואם כבר עוסקים בחוויות סרטי ילדות , היפים ביותר לעניות דעתי: הנסיכה הקסומה, שודדי התיבה האבודה (אינדיאנה ג'ונס) והאיש שרצה להיות מלך..
כשהייתי ילדה תמיד חשבתי שהnothing הוא המוות
וכל הפחד מה"ריק" הוא ההבנה של האנשים שהם ימותו ואז הם ל יהיו יותר (אני לא חושבת ששמעתי בכלל על אפלטרנטיבות דתיות למה קורה אחרי המוות, הייתי בת 8 כשקראתי את הספר). לפני כמה זמן נזכרתי בזה וגוגלתי על התיאוריה הזאת, והתאכזבתי לא למצוא כעט בכלל אנשים שהבינו כמוני.
אבל, הזיכרון הכי חד שלי הספר (חוץ אולי מהקטע שהוא מודפס בדיו בשני צבעים), הוא שגם אחרי ששאלתי את אמא שלי מה זה "מגדל שן", עדיין המשכתי לדמיין אותו כ, ובכן – מגדל שן.
למה אטראקס שוקע בדכאון?
ומה הסיבות\סימנים לדיכאון אצל סוסים?
למרות שג'ון ציינה שהרבה מהאפקטים לא נראים טוב, אני חייב לומר שהסרט עצמו נראה מעולה, פלטת הצבעים החיוורת מאוד שונה ממה שרואים בסרטי ילדים ונותנת תחושה בוגרת יחסית. מגדל השנהב, עם הלבנים הבוהקים וצבעי הקרם שלו, נראה כל כך עדין ולא דומה להרבה דברים אחרים בקולנוע. גם למפלצת הסלעים והצבה הגדולה בביצת הייאוש יש פיזיות מאוד מעניינת.
אם אני זוכרת את הספר נכון
כל מי שמגיע לביצות היאוש נמצא בסכנה של לשקוע בביצה, ההשפעה העל טבעית שלה פשוט עושה אנשים מדוכאים – אטריו לא נפגע כי האורין (ככה קוראים לזה, נכון? עבר פשוט הרבה זמן מאז שקראתי את הספר) הגן עליו.
האפקטים היו רעים במיוחד
כבר כשהסרט יצא, בשנות השמונים. הוא היה נראה רע מאוד בהשוואה לסרטי ספילברג ולוקאס. היום, כעבור שנים, לא עושים את ההשוואה הנכונה ולא זוכרים את מיקומו הפעלולי של הסרט בציר הזמן.
אני מאוד אוהב את הסרט, והפעלולים לא מפריעים לי ורק מעידים על אהבת יצירה.
בעייתי במיוחד כשפאלקור עף ורגליו מכווצות, במקום להיות מתוחות לאחור, עם כיון התנועה.
אני מסכים, מצד שני כמעט שום סרט בתקופה לא עמד בסטנדרטים של ההפקות של ספילברג-לוקאס
נראה כאילו היה להם מונופול על אפקטים טובים באייטיז- בחזרה לעתיד, גרמלינס, אינדיאנה ג'ונס, איטי, מלחמת הכוכבים 2, ווילוו והנסיכה, מפגשים מהסוג השלישי, קשה לי לחשוב על סרט עם אפקטים טובים שלא קשור איכשהו אליהם..
וולפגנג פיטרסן ועמיתו (הגם גרמני) פול וורהבן הם בליגה השנייה של מד"ב באייטיז.
יש ב"הסיפור שאינו נגמר" אפקטים שלחלוטין משתווים לאלה של ספילברג.
מורלה היא פשוט אדירה. יצור לא-ממוחשב שהיה יכול להופיע בכל סרט גם היום בלי להתפשר על הסטנדרטים. גם נוגס הסלעים מצוין. ביום חמישי האחרון הייתי צריך לרוץ מ"הסיפור שאינו נגמר" ישר ל"ההוביט" ואני יכול לומר בלי שמץ של הגזמה שהמבט הראשון על מגדל השן היה יותר מרשים מכל דבר בסרט של ג'קסון.
נכון, לא הכל עובר את מבחן הזמן. נקודת התורפה של הסרט, כמו שכולם כבר אמרו, היא סצינות הטיסה של פאלקור. כן, נו. הן מביכות. *ממש* מביכות. אבל האפקטים הטובים בסרט – ממש טובים.
הסרט הזה
הוא אחת החוויות המצלקות של ילדותי-הפעם הראשונה שיצא לי לחזות בדמויות כפי שדמיינתי אותן מתנפצות לרסיסים מול עיניי, והופכות לבובות מדובללות וחסרות אישיות.
בנוסף, הסרט נפסק בדיוק לפני שמתחילים הקטעים היפים של הספר )עם מבוך אלפי הדלתות הרבה לפני שג ר ר מרטין חשב עליו, ומהפך אישיותי שמתלווה לכוח הרבה לפני וולטר וייט ). אחרי הסרט הזה נדרתי נדר שלא לראות יותר סרטים שמבוססים על ספרים )לפחות כאלה שקראתי). בקיצור, אני לא ממליצה;).
אחד מיחידי הסגולה שצלח בהצלחה צפייה של הבנות שלי. בהצלחה מרובה
הסרט הכי שאהבו מן העבר היה ונשאר לבירינת'.
אך גם סרט זה זכה לניקוד גבוה
ורק שתדעו שלמרות כמה שעכשיו היצור השחור שרודף אותו נראה לנו מטופש- את בת ה-8 הוא הפחיד מאוד.
והדרקון באמת נראה כמו בובה על חוט אך עדיין הבנות אהבו.
הסרט לא התיישן ועדיין הקסם קיים!
כל הכבוד.
לא צריך אפילו לאמר שאני התמוגגתי אחרי הרבה שנים שלא ראיתי את אהוביי מהסרט. אהבתי כמעט כל דמות בסרט
יש עותק עם תרגום במקרה?
(ל"ת)
מצטערת. לא בדקתי. דוברות אנגלית . מתגוררים בחו"ל
(ל"ת)
ב-5 מילים: ספר סתמי, הסרט עוד יותר
בהרחבה, קראתי את הספר בצעירותי, בתקופה בה אם התחלתי ספר אז סיימתי לקרוא את כולו, אפילו אם הבנתי כבר שהוא לא מצליח לעניינותי. ולא, לא אהבתי את סגנון הכתיבה, את הגיבור או שאר הדמויות, את ארץ הפנטזיה, את ארץ המציאות, את הסיפור, את האמירות הכביכול עמוקות השזורות בו, אפילו לא את עיצוב הספר, לא על צבעיו ולא על גופנו. הקריאה כולה הייתה מלווה בכככחחחחח ובפפפפףףףף ובפףט ובפפפפחחחח ובטצ ובנו באמת.
כשהסרט יצא (בחופש בין כיתה ד לכיתה ה) לא הייתי בין אלה שהתארגנו ליציאה חגגית לקולנוע, אבל ראיתי אותו כשנתיים אחר כך במסיבת פיג'מות, למזלי, היה שם מישהו שיכולתי לצחוקיתו על איכות הסרט ופעלוליו, שכבר אז היו נחותים.
ממליצה בחום שלא להתקרב לסרט, לספר אפשר להתקרב אבל לא צריך יותר משני פרקים בכדי להחליט אם להמשיך או לא.
מצורפת המלצה-שכנגד לעשות בדיוק ההפך.
(ל"ת)
בלאספמי!!
עוד לפני מועדון קרב, עוד לפני אינספשיין, עוד לפני אדפטיישן, בא הספר הזה, על מדיום שמכיל את עצמו, ועשה זאת בצורה מעגלית מושלמת שהעתיקה את נשמתי.
מה עם ההמשכונים של הסרט?
ממש הציק לי שהסרט הפסיק באמצע של הספר (אחרי שקראתי את הספר…). האם ההמשכון שיצא ב-1990 מציג את המשך הספר ושווה לראות?
כל כך כל כך כל כך לא.
אל תראה את ההמשכונים, אל תחשוב על ההמשכונים, תעשה כמיטב יכולתך לשכוח שההמשכונים קיימים.
התגובה הזאת כל כך מתאימה
לכל כך הרבה מקרים בתולדות הקולנוע.
(זה היה אמור להיות בתגובה לתגובה האחרונה של רדפיש. אופס).
אבל ככול שמנסים לשכוח ולא לחשוב על ההמשכונים
הם דווקא יצוצו בראש יותר![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
.
על הספר, הסרט, והמסר שאני הבנתי
הסיפור שאינו נגמר, לצד הנסיכה הקסומה, באמת מקסימים ופאנטזיונרים, אבל מ 2 צדדי הספקטרום. הסרט הנסיכה הקסומה, שאגב מאוד דומה לספר (שקראתי, ולעתים היה נדמה לי שזה סרט שעובד לסרט), הוא פשוט, וזו גדולתו – אהבה פשוטה, סיפור פשוט, אמת פשוטה. סטריאוטיפית.
הסיפור שאינו נגמר לעומתו, טומן הבדלים עצומים בין הספר לסרט. בשלב ראשון ולפני הכל, רק הסרט הראשון ראוי להתייחסות בכלל. ההמשכים הם זוועה צרופה.
שנית, הסרט נגמר באמצע הספר, ובצורה שאי אפשר להתחיל להבין את המסר האמיתי.
שלישית, כשקראתי את הספר היה נדמה לי שהסופר "הואר" על ידי אמת פסיכולוגית אלוהית מבלי שהיה מודע לכך, ושהמצבים הם פשוט תיאורים ציוריים של הפרעות נפשיות.
בניגוד למה שכתבו מעליי, בכלל לא הבנתי את המסר העיקרי כבריחה על הדימיון, אלא דווקא התכתבות מוזרה עם התפשן בשדה השיפון – התבגרות, מציאות היום יום האפורה, והמרדף אחר הכסף\כבוד\מין של המבוגרים לעומת עליונות הערכים של הילדים.
הספר דוחק בקורא לא לשכוח את ילדותו, את העבר, את המסרים הפשוטים של כבוד הדדי, אומץ לב, ושאר ערכים שנחשבים ילדותיים ע"י מבוגרים. להיות תמיד בעל חלום, ולהעז לחלום אותו. אחרת אנחנו באמת נתונים לשליטת הכח שמאחורי הלא כלום. לא לברוח אל הדמיון – להחיות אותו. וזה בעצם מה שאמר מייסד אפל.
מיכאל אנדה
מסביר איפה סרט פספס את הכוונה של הספר,
מעניין מאוד, גם למי שלא ראה את הסרט ההסבר על הספר מעשיר
http://ha-pinkas.co.il/?p=19835
כן כן,
איפשהו שם בכתיבה הבנתי שבעצם אין לי מחלוקת איתך אבל בחיי שכל כך נהניתי להתפלסף על הסיפור הזה שאמרתי יאללה, נזרום עד הסוף. נו הארם דאן.
בקשה לעזרה
אני מחפש את הטקסט המקורי של אנדה שממנו תורגם המאמר הזה. למישהו יש אולי קישור? או רפרנס לספר או כתב עת שממנו הטקסט לקוח?
כדי לקבל את הטקסט המקורי של אנדה או את התרגום,
עליך לפנות ישירות לחנה לבנת המתרגמת, שמחזיקה במאמר המקורי מעזבונו של מיכאל אנדה.
היא עובדת בבית ברל ובמכללת סמינר הקיבוצים.
פנה אלי למייל לקבלת פרטי ההתקשרות עמה.
ספר מצוין
אחד הספרים הכי טובים שקראתי אי פעם