"שכנים" הוא סרט כל כך וולגרי, כל כך נמוך וכל כך מצחיק שאם אתה (אתה במובן אני) רק מנסה לדבר עליו ברצינות אתה עלול להישמע כמו איזה חתיאר ממושקף שלא הבין את הקטע. אתה ברצינות הולך לדבר על הרלוונטיות לחיים של סרט שכולל קרב דילדואים? לכו תצחקו עם החבר'ה ועזבו אתכם מבלבולי מח. הסרט הזה ממש, אבל ממש מצחיק, יאללה ביי.
אבל הוא לא רק זה. באמת. כמה ש"שכנים" מנסה לשכנע אתכם שהוא כאן רק בשביל הדאחקות, איפשהו מתחת לבדיחות מתחמקות לה איזו אמת קטנה או שתיים. ולפני שאתה יודע מה עבר עליך אתה מגלה שזה בעצם אחד הסרטים הכי נוגעים ורלוונטיים לחיים שראית כבר הרבה זמן.
נקודת הפתיחה: בשכונה פרברית עומדים שני בתים.זוג צעיר בורגני-לייט עם תינוקת מגלה שהדיירים החדשים בבית השכן הם חברי אחוות סטודנטים ישר מקומדיות הקולג' הפרועות ביותר, עם כל מה שזה אומר – מסיבות עד אור הבוקר, חומרים משכרים מכל הסוגים, ריכוז מסוכן של הורמונים, ובעיקר הרבה רעש. אז ההורים המהוגנים מבקשים מהצעירים המופרעים, ככה בנימוס, להנמיך. והצעירים הפרועים מבקשים מהזוג, ככה בנועם, ללכת לחפש את החברים שלהם, וכך מתחילה מלחמה שהולכת ומסלימה. זאת היתה יכולה להיות קומדיה אמריקאית אופיינית, עם בן סטילר בתור הבוק המבוגר, נגיד. אבל הסימן הראשון לכך שזה לא המצב הוא סת' רוגן. זה שסת' רוגן משתתף בסרט עם הרבה סמים ובדיחות גסות, זה רחוק מאוד מלהיות מפתיע; החלק המפתיע הוא שרוגן מייצג את הצד של הבורגנים המהוגנים. והיפה הוא שגם הוא עצמו לא יודע איך לעזאזל הוא הגיע לשם.
סת' רוגן הוא פני הדור. טוב, דור מסוים. פלח מסוים של הדור, דור שטותניק ובטלן שמתעניין בעיקר בגראס ובפורנו. רוגן גילם את האחויה הידידותי בכמה וכמה סרטים, שאחד העיקריים שבהם היה "Knocked Up" (זה שקיבל בארץ את שם הבכיה לדורות "הדייט שתקע אותי"). שם, הסטלן הסדרתי הזה נאלץ להתמודד עם העובדה שהוא עומד להיות אבא, ועם הרעיון המשונה של זוגיות וכל הבעיות הנלוות אליה. אחרי הסרט המצליח ההוא, ג'אד אפטאו, המנהיג העשוי ללא חת של החבורה ששלטה בקומדיה האמריקאית לפני כמה שנים, החליט שהדרך הנכונה להמשיך היא לעשות את "הכל יחסים" – סרט על בעיותיהם של עשירים יבבניים בני ארבעים שמתים מפחד מהמחשבה שהם עלולים לאבד את האייפד השלישי שלהם. זה היה סרט מדכא ומעצבן. בינתיים, מתברר שכמה מבני החבורה הקבועה של אפטאו המשיכו בלעדיו, ויצרו את "שכנים" – שצריך להיחשב, לפחות ברוחו, להמשך האמיתי של "Knocked Up". נכון שסיפור הרקע והשמות שונים, ולרוגן יש בסרט בת זוג אחרת (רוז ביירן המצוינת), אבל בעצם הסרט הזה ממשיך מאותה הנקודה שבה "Knocked Up" הפסיק. אחרי שהתמודד עם זוגיות ועם לידה, עכשיו רוגן צריך להתמודד עם אחת התוצאות הקשות ביותר של לידה: תינוק, והאחריות שמגיעה איתו. ואגב כך הוא מגלה לחרדתו שבמלחמה הבין-דורית הוא נמצא עכשיו בצד שמבקש שקט בין שתיים לארבע ולא לדרוך על הדשא.
קומדיות על הורות יש הרבה. בדיחות על תינוקות שמשתינים על אבא ואוי כמה שהם בוכים כל הזמן יש כמו זבל (אם כי הסרט הזה בהחלט מציג כמה מהרגעים הכי מביכים והכי לא-מדברים-על-זה של הורות לילד קטן, ועושה את זה באופן מזעזע מהסיבות הנכונות). הסרט הוא לא על התינוקת, שהיא די סימפטית: הקושי האמיתי של הדמויות של רוגן וביירן כאן הוא ההתמודדות עם העובדה שהם נאלצים להיות מבוגרים. רק בגלל שיש לנו ילדה זה לא אומר שהחיים שלנו נגמרו, הם אומרים לעצמם שוב ושוב. אנחנו עדיין מגניבים, אנחנו עדיין יכולים לעשות סקס ולצאת למסיבות ולעשן ולשתות באחריות. אבל להגיד זה קל, לעשות את זה באמת זה קשה. ואנשי האלפא גמא דלטא או ווטאבר שבדלת ליד רק מזכירים להם את כל הדברים שהם הרגע היו, אבל כבר לא.
ילדי הקולג' הצעירים והפרועים מונהגים על ידי זאק אפרון המושלם. באמת, בלי ציניות. אפרון לא רק הפך כשלא הסתכלתם מילדון דיסני לפסל שעצם קיומו פוגע בדימוי העצמי של כל גבר שנמצא בסביבתו, הוא מבצע מושלם את תפקיד נער הקולג' שלוקח את המסיבות וההתפרעות ברצינות של משימה מקודשת.
הסרט הזה לא היה אמור לעבוד. העלילה נעה קדימה בקירטועים: משפט אחד או שניים, לפעמים די מאולצים, משמשים אותנו בכל פעם כתירוץ כדי להגיע אל הסצינה המצחיקה הבאה. הוא גם נורא לא אחיד: הוא משתולל בין ריאליסטיות יחסית לרגעים שנראים כאילו הם לקוחים מסרט מצויר, ודמויות שרק הרגע היו שטות מוחלטת פתאום מקבלים איזו סצינת דיאלוג שהופכת אותם לדמויות מלאות ומעוררות הזדהות. כל זה בטווח של דקות בודדות מאנשים שעפים על התקרה ובדיחות על בולבולים. אבל הסלט הזה עובד. הוא מצחיק מספיק ומעניין מספיק כדי לגרום, לפחות לי, לשכוח מקוהרנטיות ואחידות הטון.
וחוץ מזה, עזבו את כל החפירות, לכו לראות את זה, זה סרט נורא מצחיק.
פורסם במקור בוואלה
זאת שאלה.
האם מישהו שאינו נשוי, אינו מבוגר ואינו אב לילד יוכל גם להזדהות עם החלקים היותר חכמים של הסרט, או שבשבילו יישארו רק הדילדואים והאנשים שכריות אוויר מעיפות אותם לתקרה? כי אני יכול להנות גם מסתם קומדיה וולגרית, אבל ממש יהיה חבל לדעת שאי שם ברקע היה גם סרט חכם ונוגע שמלכתכילה לא הייתה לי את האפשרות לקלוט.
כן.
בדיוק כפי שאפשר להנות מ-Knocked Up.
(גם מ"זה 40" נהניתי, ואני לא קרוב בכלל לגיל 40.)
לדעתי, כן.
כמו שכתבתי בביקורת דף הסרט – אין שום סיבה לטעמי להדביק את "שכנים" בתור המשך ל"הדייט ש..". "שכנים" הוא המשך שלו, כמו שהוא ממשיך את "סופרבאד" או את "פיינאפל אקספרס" או כל אחת מהקומדיית מבית היוצר של אפאטו ושות', או במילים אחרות – כלל לא.
זה מטעה כי בניגוד לדייט שתקעו אותו, עיקר העלילה לא עוסק ביחס של ההורים לתינוקת. אומנם יש בסרט כמה בדיחות על הורות, על טיפול בתינוקת וכאלה.. אבל עיקר ההתרחשות הוא היריבות עם בית האחווה. למעשה הסרט יכל להסתדר גם אם הזוג היה ללא ילדים (אבל היה מפסיד כמה בדיחות מוצלחות בדרך).
לדעתי, הדרך העיקרית לדעת אם תאהב ותתחבר לסרט היא כזאת: קח את הסרט הכי טוב שהצחיק אותך מהקומדיות של אפאטו וחבריו. האם הוא הצחיק אותך? אם כן, סביר להניח שגם הסרט הזה יצחיק אותך.
נורא מצחיק?!
היו קטעים בהם נחנקתי על הפופקורן מצחוק!
אני חייב להודות שקלעת בול בביקורת שלך לסרט הזה אחד לאחד, אפרון לגמרי הפתיע אותי בתפקיד שלו (למרות שאחרי שראיתי את הטריילר הייתי פחות מופתע).
הסרט הזה ילחם על התואר של אחד הסרטים המצחיקים של השנה.
כל כך, אבל כל כך נהניתי לקרוא את הביקורת הזו.
תודה לך, רד פיש. אתה כותב חכם ומצחיק ופשוט כיף לקרוא (אני מניח שזה כבר ידוע לך, אחרי הכל זו לא הביקורת הראשונה שאתה מפרסם). ואני אפילו לא יודע אם אלך לראות את הסרט הזה או שלא. אבל בכל מקרה תודה.
דילמה
ללכת לסרט הזה או לא?
מצד אחד, ביקורת שמאוד מוצאת חן בעיני ומעוררת חשק לראות את הסרט.
מצד שני.. אני ממש שונא את סת' רוגן.
לא אישית, אבל שנאתי את כל הדמויות שהוא שיחק.
ראיתי הרבה סרטים שלו, כמו נוקד אפ, זאק ומירי, סוף, ובכל הסרטים האלה ייחלתי למותו. אהבתי רק את קונג פו פנדה ואת בתול בן 40, שבשניהם אני אפילו לא זוכר איזה דמות הוא שיחק.
אז לתת לו עוד צ'אנס?
רוגן כבר עשה כזה
בסרט הנפלא למדי של שרה פולי עם מישל ווליאמס, TAKE THIS WALTZ
אבל הסרט ההוא היה מהורהר ומדכדך. "שכנים" הוא ההפך המוחלט.
(ל"ת)
הדבר הכי נהדר בסרט הזה הוא
(לפי הפרשנות שלי, כמובן) שמתחת לכל הבדיחות והוולגריות, זה בעצם סרט על פחד. מצד אחד, ההורים הטריים שמפחדים שבגלל התינוקת החיים הקודמים שלהם נגמרו ומנסים כמיטב יכולתם להוכיח לעצמם שזה לא המצב. מצד שני, תלמידי הקולג', שרוצים לחגוג ולהנות כמה שיותר כי הם יודעים שאחרי זה הם יוצאים אל העולם האמיתי והמפחיד, ולא יעבור הרבה זמן עד שיהפכו בעצמם לאנשים האלה שמבקשים להנמיך את המוזיקה. אז כן, אין הרבה סרטים שמצליחים להציג את שני צידי המשוואה בצורה כה טובה וריאליסטית, וזה בהחלט נותן לו לא מעט נקודות.
המשחק של הטורסו של אפרון
משתווה להופעה של התחת של דיקפריו ב"הזאב מוול סטריט". לעצמות הלחיים של אנג'לינה ג'ולי יש רף מאוד גבוה לעבור.
ובאותו הקשר
מאמר מעניין על המאמץ הקיצוני שנדרש כדי להשיג את הגוף ההוליוודי (אני חושב שגם פרסמו את זה ב"הארץ") :
http://www.mensjournal.com/magazine/print-view/building-a-bigger-action-hero-20140418
זה היה כל כך כיף!
למשך שעה וחצי ישבתי בכיסא וצחקקתי כמו ילד בן 16 שגילה את סרטוני הראיונות של ג'ניפר לורנס בפעם הראשונה. מערכת היחסים בין טדי למאק הייתה נהדרת (סצנת הבאטמן תיכנס לרגעי השנה שלי, ללא ספק), ורוז ביירן הייתה מקסימה. אבל מי שבאמת התבלט פה היה, בעיני, זאק אפרון הענק. טדי היה מגניב, מטורף, ובעיקר – מאוד נוגע ללב (וחתיך שבא למות). השילוב הזה בין הילד-רע שהזקנים עושים לו נו-נו-נו לטרוי שלו מ"הייסקול מיוזיקל" היה באמת פשוט מושלם. בעולם מושלם, הוא היה מועמד לאוסקר על הופעה כזאת.
סרט רע
הסרט הגרוע ביותר שראיתי, הומור ירוד, שחקנים גרועים
משעמם, מביך, לא מצחיק, גרוע, מיותר
סת' רוגן בד"כ שחקן מצחיק וטוב שעושה בחירות תפקידים ראויים למדי. לא הפעם. זה כמו לצפות בחרחורי הגסיסה האחרונים של הקומדיה האמריקנית המודרנית.
למה?
(ל"ת)
רוז בירן שולטתתתת!!!1
וואו, קודם כל אחלה סרט, אבל ההפתעה הכי גדולה שיצאה ממנו לדעתי זה לא שזאק אפרון יודע לשחק ולהצחיק (את זה כבר ראינו ב"שוב בן 17"), אלא שרוז בירן יודעת להצחיק! ויותר מזה, שהיא פשוט, אמ, שולטת!
בסרטים של סת' רוגן הדמות הנשית היא כמעט ולא קיימת, אלו לרוב סרטים על אחוות גברים, כך שברוב הפעמים אפילו מושא אהבה אין. אבל כאן? כאן הדמות הנשית הראשית לא רק מרכזית, היא אקטיבית. היא מתכננת את רוב האסטרטגיות, היא זו שמצילה את המצב. שלא לדבר על זה שהיא דמות מורכבת ועגולה בפני עצמה שנלחמת בסטראוטיפים המקובלים של נשים בסרטים האלה ("את האישה! את קול ההיגיון שאמור למנוע ממני הבבון הטיפש מלעשות שטויות!" רוגן אומר לה באיזשהו שלב. "אני האידיוט! אני קווין ג'יימס!" ומה היא עונה לו, "גם אני בבונית וטיפשה! גם אני קווין ג'יימס!". ובכך היא מראה לו שהיא שווה לו, בכל רמה). קצת חבל היה לי שהיא מנצלת את המיניות שלה להשיג דברים, אבל חפיף, היא עדיין שלטה ברוב הסרט. אז שוב, אני רוצה לראות עוד מרוז בירן בתפקידים מרכזיים, ולראות אותה בעוד קומדיות, רצוי בכאלה של קווין ג'יימס בתפקיד קווין ג'יימס!
rose
תראה את goddess of 1967
השיר האחרון בקרדיטים
למישהו יש מושג איך קוראים לו? ניסיתי לעבור על רשימת השירים בימד'ב אבל או שאני מפספס אותו או שהוא לא שם.
Good Day
אחריו יש קטע אינסטרומנטלי, זה מה שאני מחפש
(ל"ת)
טריילר לסרט ההמשך
https://www.youtube.com/watch?v=X2i9Zz_AqTg
הקטע עם הטלפון מעולה
אבל בגדול זה נראה כמו אותו-דבר-רק-עם-בנות…