במקור: The Navigators
תסריט: רוב דאוובר
בימוי: קן לואץ'
שחקנים: דין אנדריוז, תומס
קרייג, סטיב יוסטון, ון
טרייסי, צ'ארלי בראון
החיים שלכם בזבל.
עבדתם עד עכשיו בחברה ממשלתית – לא עבודת היי-טק או משהו משתלם אחר, אלא עבודה שחורה, בכל מזג אויר. תחזוקת מסילות ברזל, למשל. אין הרבה אפשרויות לקידום, המשכורת נמוכה, אבל זו עבודה סבירה עם חבר'ה מוכרים וזה ג'וב לכל החיים.
אבל עכשיו הפריטו את החברה שלכם, החליפו לה את הבעלים ואת השם. עכשיו החבר'ה שלכם מהסניף הקרוב הם מתחרים (הסניף שלהם הופרט לבעלות של חברה אחרת), תנאי העבודה שלכם מוחמרים ללא הרף, הסכמים וותיקים מבוטלים ללא סיבה, וההנהלה משתדלת לגרום לכולכם לפרוש מרצון, כדי שתוכל לייעל את עצמה, להיפטר מעובדים לא משתלמים, לשלם לעובדים פחות, ולהגדיל את רווחיו של הבוס החדש.
ואף אחד לא שאל אתכם.
יותר גרוע: אין לכם השכלה, המקצוע שלכם הוא לא מהמבוקשים בשוק, יש כנראה הרבה דורשי עבודה כך שיש למעבידים אופציית בחירה: מי שדורש פחות כסף, מי שמוכן לעבוד יותר, שלא לוקח חופשות, שלא דורש תשלום על שעות נוספות, מוכן לעבוד בלי אמצעי בטיחות מתאימים, בצוות מוקטן ובמצבים מסוכנים יותר. לא רוצים לעגל פינות? לא צריך. שבו בבית. מוכנים לעגל פינות? מצוין. יש לכם עבודה. אבל תזכרו שאם משהו מתפשל – אתם אשמים. ותשכחו מזכויות פנסיה או מקביעות.
הרבה יותר גרוע: המצב האישי שלכם לא משהו. רוב הסיכויים שאתם גרושים עם ילדים, תוצאה של נישואים שנפלו קורבן לבעיות הכלכליות, ואז אתם צריכים לשלם מזונות מהמשכורת הזעומה במקרה הטוב, והלא קיימת במקרה הרע. ואם אתם מנסים לפתח איזה קשר חדש עם מישהי שמוצאת חן בעיניכם, הילדים שלכם כל הזמן נדחפים באמצע ברגעים הפחות מתאימים.
או שאתם נשואים, ואז אתם משתגעים ממריבות שנגרמות ברובן בשל המחסור והתסכול.
או שאתן גרושות ומטופלות בילדים, בלי השכלה, בלי עבודה ובלי הרבה סיוע מהבעל-לשעבר, שבקושי גומר את החודש גם ככה.
או שאתם לבד, בלי אהבה, בלי שום דבר להיאחז בו; אתם עדיין גרים עם אמא. היא והעבודה היו שני הדברים היחידים היציבים בחיים שלכם. עכשיו רק היא נשארה. ואיפה יש עבודה?
ואם זה לא מספיק, אתם גרים בעיר מכוערת, מחזיקים במבטא יורקשיירי כבד להפליא (שמזכיר אנגלית, אבל לא יותר מדי), וכל מילה שנייה שלכם מתבססת על הפועל 'Fokin.
קן לואץ' עשה סרט על החיים האפרוריים של פועלי הרכבות האנגלים, בעולם מופרט, אדיש וגשום ללא הפסק. העלילה לא ממש משנה פה (לא יודע למה, אבל זה המצב בשליש מהסרטים שראיתי בזמן האחרון): אין גיבור ראשי אחד, וגם לא שניים. יש קבוצה.
'סיפורים מהמסילה' הוא סרט שצריך לתת לו להכניס אתכם לאווירה שלו, אחרת תשימו לב להרבה פגמים: כמו בהרבה מקרים אחרים, מרוב שהבמאי רוצה לומר משהו, הוא מפעיל פטיש מסילות חלוד על הצופים: סצינות דידקטיות שבהן כל דמות מוציאה את זעמה, תסכולה ותמיהותיה מול הצופים, ושמזכירות יותר מכל את המחזה הדידקטי המהולל של החבר יוסיף ויסאריונוביץ' סטאלין, "גרישה הקומוניסט הישר פועל המסילה ומאבקו במנצלים הקפיטליסטים המדכאים, אויבי המהפכה, הקולאקים הארורים השודדים את מעמד העמלים" (זוכה פרס לנין לאומנות יפה לשנת תשר"ץ, כמו גם פרס פלחאנוב לכלכלה מטריאליסטית ופיזיקה מהפכנית). במצב כזה הסרט קצת יותר מדי שטוח: הסרט מתמקד בקבוצה, בתהליכים שעוברים עליה, ודרכה להציג את המסר המרכזי שלו – חברה ממוסחרת, מופרטת וקפיטליסטית קיצונית זה לא אגרוייסע מציאה. באמת שמלחמת בני אור (הפועלים) בבני כסף (בעלי ההון) לא מעניינת יותר מדי. אלה צודקים לגמרי, נותנים את הנשמה, ואלה – להפך. מה שלוקח לי שורה לכתוב לא צריך להקרין בשעה וחצי סרט.
או התחושה שעלתה בי לאורך חצי הסרט, שמזל גדול שלא נזקקתי לשירותיה של חברת הרכבות הבריטית, שהאיגוד המקצועי שלה מזכיר את עמיר פרץ (אפילו השפם דומה!), הציוד שלה את הלגיון הרומי, והשירות והטיפול את רכבת ישראל, רק פחות יעיל.
וגם הסוף לא כל-כך נראה הגיוני בעיני, או לפחות לא מציית לכללי ההגיון של שאר הסרט (זה לא ספוילר), או, לדעתי, של המציאות.
אז למה כן להסחף עם הסרט? כי למרות הפגמים, ולמרות שהוא לא יצירת מופת, 'ספורים מהמסילה' הוא בסך הכל סרט מעניין, ולעיתים קרובות בין מרגש לקורע לב, אם מתאפקים לא להתמקד בטפל.
בגלל שברגעים בהם הוא לא משתדל להיות מנשר פשטני, הסרט מצליח לתאר במלוא עליבותם חיים של אנשים שתקועים בבוץ עמוק, בלי הרבה סיכויים לצאת ממנו. האומללות של הדמויות נוגעת ללב, בייחוד נסיונות ההתמודדות של אלה שלא מבינים מה או למה קרה להם. גם בתחום האישי, כשבעלי ההון לא נמצאים בסביבה כדי להיות מטרתו של זעם קדוש הדמויות מקבלות עומק: בחייהן האישיים אף אחד מאלה שאנו מקבלים הצצה לתוך חייו הוא לא מלאך צחור: לכל אחד יש את החולשות שלו, קופת השרצים שלו והבעיות שלו – וביחד זה יוצר על המסך גלריה שלמה של דמויות אנושיות ממש, בכמות שכמוה לא נראתה בסרט הרבה זמן. אף אחד (או כמעט אף אחד – אולי החמצתי מישהו) לא נראה כמו כוכב קולנוע, וגם זה מוסיף לסרט; אנשים אומללים וקשי יום שנראים כמו ג'וליה רוברטס מפעילים אצלי מיד את מכונת הסיספונד. אבל לא בסרט הזה: כאן בני אדם נראים כמו השכנים שלך ממול (אם אתה גר בשכונת עוני בדרום יורקשייר) עם כל הסנטרים הכפולים, הידיים העבות מדי וקצת כרס מיותרת, אותות שנים ניכרים על הפנים וגם ההתנהגות לא פלקטית. ואז, כשהסרט מדבר על אנשים ולא על אידאות (עם כל הכבוד לאחרונים) אז הסיפור שלהם מעורר הזדהות, סימפטיה, וגם קצת פחד: יש סיכוי שאני אמצא את עצמי כמותם בסוף?
מה פתאום, אף פעם לא יהיה לי מבטא יורקשיירי.
זהו, בסופו של דבר: הסרט הוא לא יצירת מופת, ולא בטוח שתצאו ממנו בסוף עם הרגשה טובה, אלא אם כן אתם אוהבים לראות סרטים על בני אדם שהחיים שלהם הרבה יותר רעים משלכם כדי להתעודד.
אבל זה סרט טוב, זה סרט מעניין, וחוץ מהקטעים הדידקטיים, הוא נוגע ללב (אלא אם כן אתם מרכסיסטים; אז תאהבו דווקא את הקטעים הדידקטיים).
- החברה הבריטית להנחת פסי רכבת
- מנהל תחבורה אזרחי, דר' יורקשיר
- המפלגה הקומוניסטית הישראלית
- החיים בזבל – ריכוז קבוצות דיון
אוף, גם כן אסקפיזם.
הבנאדם נכנס לעין הדג כדי להתעודד, ומה הוא רואה בשורה הראשונה של הביקורת? "החיים שלכם בזבל".
כאילו שלא ידעתי את זה קודם…
האמת, הסרט נשמע כמו משהו שממש לא בא לי לראות. עבודה טובה!
3 תהיות מרכזיות
1) מוזר, משום מה התגובה של בוג'י לא רשומה בדף הפתיחה (בדקתי! פעמיים אפילו).
2) האם כדאי ללכת לסרט שמשאיר אותך בדיוק עם תחושה רגילה של חיים? (כלומר, לא הכל פנטסטי, לא הכל נפתר בסוף)?
3) מי מפרסם כתבות בחמישה לשלוש בבוקר ומצפה שיגיבו עליהן? ומי מגיב עליהן?
התשובה לתהייה השלישית:
אנשים עייפים.
ואני פשוט לא הולכת לסרטים, מכל מיני סיבות שלא זה המקום לפרטן, ולפיכך אני שמחה על כל ביקורת שגורמת לי לא לרצות לראות את הסרט. ככה פשוט נראה לי שאני מפסידה פחות…
הבריטים ממש טובים בזה, אה?
האמת, לא רק הם – כל הקולנוע שהוא לא-הוליוודי (ורצוי מדינות כמה שיותר "נידחות") טוב בסרטי "החיים שלנו חרא, בואו תראו גם אתם". שונאת את הסרטים האלה…
אני יודעת שהעולם חרא, אני לא צריכה תזכורת כשאני יוצאת החוצה לראות סרט. לא תודה, בשביל זה יש CNN, וגם בערוצים המקומיים שלנו לא חסר.
סרטים כמו "עירום" או "האהבה נושכת" תמיד זוכים להמון שבחים על הצגת המציאות ללא כחל וסרק, על האומץ, הישירות והבוטות. יופי טופי. סרטים עלילתיים במסווה של דוקומנטריים.
לגבי השחקנים שנראים "רגילים" – רוב הבריטים מכוערים ולפיכך גם רוב השחקנים שלהם, בהתאם (למעט כמה גברים שווים, כמו בעלי לעתיד, ע"ע) כך שזו ממש לא בעיה… רוב הסרטים הבריטיים שראיתי עד היום אוכלסו באנשים ש"יפים" זו התואר האחרון שאפשר בדר"כ להצמיד להם. לא חידוש מיוחד.
עינת
חבל,
את מפסידה המון
אבל את עוד תגלי את זה , אני מניח. כשתתבגרי
וסליחה על הפטרנליזם המגוחך,
פשוט חבל לי שאנשים אוטמים את עצמם מראש לכל מה שלא מביא להם בדיוק את מה שהם רוצים.
פנטזיה זה יופי, ווגם סופים סגורים מושלמים ובחורות שנראות כמו ג'וליה רוברטס ונאבקות בממסד ואז מקבלות את האוסקר ובאות עם מחשוף.
אבל יש עוד דברים
ואפילו, אם מעט מתאמצים ,אפשר לקבל משהו מלראות אותם.
חבל.
תתבגרי? אוטמים? נו!
אני מרגישה בוגרת דיי, תודה.
אני גם לא אוטמת את עצמי לכל סרט מהסוג הנ"ל – עובדה שמדי פעם אני אכן רואה כזה. ראיתי גם מספיק סרטים שלא היו שמחים מתוקים ובעלי הפי אנד ועדיין אהבתי אותם מאד.
אבל, רוב הזמן, אין לי חשק או כוח לראות סרטים כאלה בקולנוע, וגם בטלויזיה לא במיוחד. אסקפיזם קוראים לזה, לא? למה לשלם על משהו שאני יכולה לראות בחינם בחדשות? אני יודעת שהעולם חרא, אני לא צריכה איזה במאי שיראה לי את זה על המסך הגדול. לדוגמה, אני יכולה לדמיין שאונס הוא חוויה מזעזעת גם מבלי לראות הדגמה של הפעולה הזו על המסך.
בימים רגילים, ניחא; אבל כשכל המצב סביבי בקאנטים, לא נשארים לי הרבה רחמים לבזבז על דמויות פיקטיביות בקולנוע, והן גם לא מעיינות אותי. בקושי מעניינים אותי אנשים אמיתיים ברחבי העולם האמיתי. כיוון שאין לי רחמים "ספייר", ויש מספיק אנשים לרחם עליהם כאן "בבית", כמו שאמרו חז"ל(?): "עניי עירך קודמים".
אז בין חדשות הרדיו, העיתונים והטלויזיה, כשאני יוצאת החוצה ונכנסת לאולם, אני רוצה להשאיר את המציאות שלי בחוץ ולהיכנס לעולם אחר. אני לא רוצה שיקוף של העולם שלי, או חרא מסוג אחר, תודה. אני רוצה להתנתק, לשקוע במקום אחר, וזו לא חייבת להיות קומדיה: אפילו "גוספורד פארק" מספיק לצורך העניין.
בשישי בערב כשאני ממש רוצה לנקות את הראש אני מעדיפה קומדיות, באמצע השבוע אפשר גם דרמות, כאמור, כל עוד הן לא מזן "החיים שלו חרא, בואו ותראו גם אתם".
עינת
תתבגרי? אוטמים? נו!
הבנתי
ושוב,
חבל
(אני לא יכול להתאפק, כרגיל
אז אני אוסיף, העולם המחורבן שלך הוא לא העולם המחורבן של מישהו אחר, והייתי רוצה שתראי גם סרטים על דמויות פיקטיביות עם עולם מחורבן לא כדי שתרחמי עליהם, ולא כדי שתפתחי תודעה פוליטית שונה או כל דבר כזה ,
אלא בשביל שתביני קצת יותר דברים על העולם שלך, תרגישי כמה דברים דרך פריזמה שונה בצורה שלא תגדיר אותם מראש כ"שטויות" , "פנטזיות" ,"בידור" וכו'
אני יודע שאני בעמדת מיעוט כאן אבל נראה לי שאנשים אינטילגנטים כמוך, וכמו הגולשים האחרים באתר הזה, יכולים להרשות לעצמם להסיר לפעמים את מסכת ה"באנו להנות" ,ולראות קולנוע (גם) כמו שהוא
האומנות הרלוונטית היחידה בעולם שלנו.)
אחזי בזה וגם מזה אל תניחי ידך
(קוהלת?)
ועירום זה מסוג "החיים שלנו חרא, בואו ותראו?"
תמהני.
מה זה? משימת צפייה?
"הייתי רוצה שתיראי"?!
אולי גם להגיש לך את המסקנות בשלושה העתקים?
תראה, אישית, ראיתי לא מעט סרטים אנגליים בשנים האחרונות, אבל יש בזה משהו שהם מתחילים לחזור על עצמם. הייתה שם מצוקה כלכלית לא קטנה בשנות השמונים, ואנשים לקחו את זה קשה, ולא מפסיקים לעשות על זה סרטים. אתה יודע מה? בוא נפתח את זה: המצוקה של האנגלים הללו, היא כעין וכאפס לעומת מצוקה של מדינות שלמות באפריקה. מתי לאחרונה ראית סרט שיצא מאותן מדינות? לא סרט שעשו עליהן, אלא שהם עשו על עצמם. אני לא זוכר שסרט כזה נעשה בכלל. אז אני לא אכנס עכשיו לחשיבות שבה אירופה מייחסת לעצמה, אבל העולם שלי לא נגמר שם.
ועוד: בשביל לראות מה קורה בעולם, אני יכול לראות טלויזיה. קולנוע הוא בעיקר כלי בידורי (בעיני), ופחות אמנותי או אינפורמטיבי. בעיקר במצב הנוכחי, הקולנוע משמש כמפלט חשוב, וצרות של אחרים לא תמיד מעניינות כרגע.
זהו. חוץ מזה, עשו לי חשק לראות את הסרט הזה…
אכפת לך *לא* להניח הנחות
ולהכליל הכללות לגבי כל הגולשים באתר הזה? כי פשוט עשו את זה יותר מדי בזמן האחרון, ולי באופן אישי ופרסונלי נמאס מאנשים שלא מכירים אותי ואומרים לי מה אני עושה לא נכון.
לא יפה לך (הקיטור)
לאיזו הנחה את מתכוונת.
לזו שהגולשים פה אינטילגנטים מספיק כדי לרצות יותר מ"קצת בידור" מסרטים?
כי זו ההנחה היחידה שהנחתי.
למה ''תתבגרי''?
אם היא לא רוצה לראות סרטים מסוג X אלא מעדיפה סרטים מסוג Y, ועוד בגלל הסיבות שהיא נימקה (ואני מסכימה איתה לחלוטין – יש לי חיים מספיק קשים בארץ מספיק קשה גם ככה. למה לי לראות אחרים שיותר רע להם?), זה לא קשור לבגרות, נפשית או אחרת.
ואגב, "טוב אשר תאחז בזה, וגם מזה אל תנך את ידך".
_________________
יום לא-הולדת שמח,
גל, חוזרת ללמוד
אולי, במצבנו הקשה, לראות אנשים
שיותר רע להם יגרום לנו להרגיש יותר טוב עם עצמנו??
רציתי להגיב
אבל היא לקחה לי את כל המילים, בטיעון מדויק… אוף.
קולנוע
זה קודם כל אומנות.
ואומנות זה לא תמיד אסקפיזם.
את האסקפיזם המציאו אלה שרוצים להעלים ממך את החיים האמיתיים.
אז כנראה שהחיים האמיתיים הם אמנות…
נסי אמנות כדי לראות ממה את באמת בורחת.
קולנוע
אימצתי את ההגדרה שלך, ברשותך. בעיקר שורה 4. יופי ניסוח.
ג.
קולנוע הוא לא בהכרח אמנות
(אם לא נסתכל על הקולנוע כמכלול כל הסרטים – יש מספיק סרטים שהמילה "אמנות" לא תידבק אליהם גם עם סופר-גלו).
"החיים האמיתיים הם אמנות"?
לא מסכימה – אני לא ממש רואה את הקשר (אלא אם תסבירי ותפרשי את המשפט הדיי סתום הזה, שנשמע טוב בתור סיסמה, אבל לא ממש ברור לי למה את התכוונת).
ולסיכום "נסי אמנות"?
אני חושבת שיש לא מעט אמנות בחיי, ואין לי מושג למה התכוונת גם במשפט הזה.
עינת
רחמים ''ספייר''...
לדעתי רחמים, אהבה, כעס כל הרגשות האלו… אין להם מאגר שנגמר. זה מסוג הדברים שככל שאתה מרגיש יותר, יש לך מהם יותר. ואולי *זו* סיבה לא לרצות לראות סרטים קשים… אבל בהחלט לא בגלל ש"אין לך מספיק"…
והתגובות של כולם פה הפתיעו אותי. בא מישהו עם גישה קצת שונה וישר כולם קופצים כאילו מי יודע מה התנפלו עליהם…
למה כל- כך הרבה סרטים בריטיים
בשנים האחרונות, עוסק באותו נושא- פרולטריון מול מעמד שליט, פועלים קשי יום מול האריסטוקרטיה הבריטית וכו'?
וזה תמיד ממוקם באמצע האייטיז, בתקופת התאצ'ריזם- כאילו שאי אפשר לעשות סרט על החיים העכשווים בבריטניה.
ראינו את זה ב"ללכת עד הסוף", ב"בילי אליוט" ובעוד הרבה סרטים בריטיים (לא שראיתי כ"כ הרבה כאלה).
יש כזאת מצוקת תסריטים בקולנוע הבריטי, שלא מוצאים נושאים אחרים?
למה כל- כך הרבה סרטים בריטיים
לתשובה קוראים תצ'ר הגברת מרגרת תאצ'ר גרמה בשנות השמונים למעמד הפועלים לשנוא את המעמד השליט אם בעזרת ההפרטות הגדולות שגרמו לערים שלמות להיות מובטלות (ליברפול,נוריץ',שפילד וכו')
ואם בעזרת טיפולה ה"עדין" במצב (שליחת המשטרה עם הוראות ברורות להרוס כל שביטה),זכורה לי שביטה אחת יותר מכל שביטת עובדי הדפוס אחת מהשביטות האלימות בבריטניה ונכון יוצרים על זה הרבה סרטים מכיוון שעד היום זו תראומה לאומית ואין יוצר סרטים (בריטי) אחד שלא הושפע מהתקופה בצורה זאת או אחרת.
חיים עכשווים ,בבריטניה למרות פריחה מחודשת עדיין יש הרגשה של המיתון,לא כל הסרטים הבריטים אבל הרבה כן.
(מבטיח שאם בסוף יהיה בריט קון יגיעו גם ובעיקר סרטים שלא עוסקים במיתון).
רק תפעיל הגהה
החלפט בין ט' לת' יוטר מדי.
ודרך אגב: אחרי כמה אירועים מוחיים, טאצ'ר פרשה סופיט מהחיים הציבוריים בימים האחרונים.
למה כל- כך הרבה סרטים בריטיים
לא ביקשתי סקירה היסטורית.
תאמין לי שעם תואר ראשון במדעי המדינה אני יודע די והותר על המצב בבריטניה בשנות השמונים.
רק שאלתי למה הנושא הזה כ"כ מעסיק את הקולנוע הבריטי- ולמה התקופה הזו כ"כ דומיננטית בו, בייחוד מאז שנות התשעים.
ובאמת יש לך בעייה רצינית עם ט' ו-ת'
כן יש לי בעיה
יש לי בעיה גם בין ח,כ ז(אתה רוצה את האבכון המקצועי ,כי אין לי כוח לרשום אותו )
וביקשת למה הסרטים הבריטים מתמקדים בתקופת הטאצריזם וזאת הסיבה בדיו כמו שהיום אחרי כל כך הרבה זמן האמריקאים עדיין עושים סרטים על תקופת המשבר הכלכלי (אחי איפה אתה?).
אם הבעייה היא שלך היא רפואית
כמו דיסלקציה, אז אני מתנצל- לא ידעתי.
האמריקאים אכן עושים סרטים על תקופת השפל (וגם סדרות, כמו "משפחת וולטון"), אבל זה לא נושא שמעסיק אותם באובססיביות כמו בקולנוע הבריטי.
האמריקאים גם עושים סרטים על המערב הפרוע, על הסיקסטיז, על המהפכה האמריקאית ועל עוד הרבה תקופות היסטוריות.
אין להם פיקסציה לתקופה אחת.
סרטים בריטים ואמריקאים
אבל אם תבדוק את הסרטים האמריקאים בתקופה של קצת אחרי מלחמת העולם השנייה תראה התמקדות במלחמת העולם השנייה.
המיתון עדיין רענן להם בראש ולכן יש התמקדות גדולה,אבל סרטים כמו טרופו של המלך ג'ורג' עדיין יוצאים בבריטניה,לא לדבר על הפקות שקספיריות (אחד הדברים האהובים עלי) וגם סתם קומדיות קטנות וחביבות (דוגמא האנגלי שעלה על גבעה וירד מהר).
סרטים בריטיים
כבר הגיבו לדברייך, אבל התחשק לי להוסיף גם: סרטים הם פעמים רבות דרך של אנשים בחברה להתמודד עם קושי. זה כמו שתשאל "מה נסגר עם הישראליים האלו וסרטי שואה?". עושים פה הרבה סרטי שואה כי זה "פצע מדמם" בהיסטוריה של העם.
אותו כנ"ל לגבי הבריטים והמיתון הכלכלי. היום, בפרספקטיבה ההיסטורית, הם מתמודדים ומכבסים את הכביסה הלאומית בקולנוע.
חוץ מזה, יוצרים בבריטניה גם הרבה "קומדיות פשע מסוגננות" והמון סרטי "ג'ין אוסטין" בכיכובן של אמות תומפסון למיניהן. לא נמאס להם כבר? חליק, די.(רמז: )
לא מזמן התקיימה "עונת הקולנוע הבריטי" בסינמטקי ארצנו ורוב הסרטים עסקו דווקא ב"צעירים לונדוניים בחיפוש עצמי".
נכון, אני משוחדת כי אני אנגלופילית, אבל הקולנוע הבריטי מעורר בי הרושם שהוא מגוון בנושאיו ובתכניו. אם מגיעים אלינו בעיקר סרטי המחאה הפוליטיים אולי זה בגלל שהזעם גורם ליוצרים ליצור סרטים טובים (כמו שלי יותר קל לכתוב ביקורות מוצלחות על סרטים מחורבנים).
סרטים בריטיים
עונת הקולנוע הבריטי בהחלט דבר נפלא (כמו גם ביקורות שלך על סרטים גרועים),תודה על סיכום הנקודה שניסיתי להעביר.
אף פעם לא שמעתי על הסרט הזה
תמיד חשבתי שיש איזשהו קונצנזוס שאנשים לא אוהבים לכתוב, והעורכים לא
אוהבים לערוך, כתבות על סרטים לא מוכרים שבטח לא יקבלו יותר מדיי תגובות
כי אף אחד לא ראה אותם.
או שבעצם זה סרט מוכר ואני סתם נהייתי חירש/עיוור.
בכל אופן, אני בעד. זה נחמד לקרוא כתבה על סרט לא מוכר.
ועכשיו לסרט. אני בטוח לא אראה אותו בקולנוע (לא נראה לי כמו סרט
שהקולנוע מוסיף לו). השאלה היא אם שווה לקחת אותו בדויד/וידאו. בחלקים
מסויימים בביקורת חשבתי לעצמי שאין סיכוי שאני אהנה מהסרט,
ובקטעים אחרים חשבתי שאני מאד אהנה ממנו. אני אפילו אוהב לראות קטעים קומוניסטיים, אפילו אם הם יותר מדיי דידקטים (אני קומוניסט? חלילה וחס! אני קפיטליסט גאה). מישהו יכול לתת חוות דעת נוספת ולעזור לי להחליט?
חוץ מזה, אחלה ביקורת. תהיתי אם יש אתר כלשהו שמפרט את כל הזוכים בפרסי הלנין ופלחאנוב (מי זה בכלל פלחאנוב?)
אף פעם לא שמעתי על הסרט הזה
חשבתי שזו רק אני…
מישהו ראה טריילרים? בקרובים? פרסומות? איזכורים בעיתון? כי אני ממש לא. מאיפה שלפתם אותו פתאום?
טריילר
זה פה: http://www.diaphana.fr/thenavigators/multimedia.html
וצריך ללחוץ על החץ הצהוב (או מה שהכי דומה במראה שלו לחץ) כדי להריץ את הטריילר.
לינק ישיר
http://www.diaphana.fr/thenavigators/BA_navigators.mov
זה קובץ קטן של 2.3 מגה אז אל תצפו לאיכות טובה מדיי.
כל מה שרצית לדעת
על גאורגי ואלנטינוביץ' פלחאנוב ולא העזת לשאול:
http://www.encyclopedia.com/html/p/plekhano.asp
תודה רבה
אני יותר קיוותי למשהו בעברית אבל גם אנגלית זה טוב.
קראתי והשכלתי.
מעניין כמה זמן יעבור עד שאני אשכח שבכלל שמעתי את השם הזה אי פעם.
בתמונה של הביקורת בדף הראשי
זה ממש נראה כמו קלינטון…
ח"ח על הביקורת!
צ'ארלי בראון
אני רואה שצ'ארלי בראון בצוות השחקנים. מאוד מתאים לו לשחק בסרט מדכא כזה. מעניין אם גם סנופי מופיע..
רק בגלל זה דאגתי לכתוב אותו.
אבל קצת חטאתי למציאות: השם שלו הוא בכלל צ'ארלי בראון השלישי.
אני מרקסיסט גאה
א. מודה – אני מאמין בציונות סוציאליסטית ובסוציאליזם מרקסיסטי מהפכני ואינטרנציונליזם טרוצקיסטי. מכאן כבר מובן שאהבתי את הקטעים הדידקטיים של הסרט.
ב. לדעתי, בלי שום קשר למרקסיזם שבו אני מאמין, זה אחד הסרטים הכי טובים שראיתי בזמן האחרון ולו הייתי נחמן אינגבר הייתי כותב ש"'סיפורים מהמסילה' של קן לואץ' הוא סרט מעורר מחשבה, מעניין, ואנושי במידה מדהימה. רוצו לראות!".
סרטים בריטים, המיתון, קן לואץ'
לא כל הסרטים הבריטים עוסקים במיתון. אבל נוצרו לא מעט כאלה ('ללכת עד הסוף', 'בילי אליוט' ו'התזמורת') שמתרחשים על רקע המיתון – אולי כי זו חוויה מרכזית שעיצבה את עולמם של היוצרים של היום כשהן היו צעירים ונוחים להשפעה. ואולי כאנטיתיזה למכופתרות הבריטית השלטת. אבל לכ זה אין הרבה קשר לקן לואץ', שהוא במאי בעל נטיה לדיכאון קיומי ו'החיים הם חרא' עם או בלי קשר למיתון. העולם שלו קודר, מסתובב בין אפור כהה לשחור מאוד, אבל מרתק. כי הוא מוצא שם, בין האפור כהה לשחור, המון גוונים. מי שרה את 'גשם של אבנים' יכול אולי להסכים אתי. ואולי לא.
גשם של אבנים
זה הסרט בו אבא מובטל רוצה לקנות שמלה לילדה שלו שעומדת לעבור בת מצוה של נוצרים (communion)? כי אם כן, אז ראיתי וזה סרט שאכן השאיר עלי את רישומו, למרות שהיה מדכא למדי.
כן, זה הסרט.
אני זוכר בו ביחוד, חוץ מסיפור המפיונר, את גניבת הכבש.
יופי
של ביקורת.
נהינתי לקרוא.
ניסיתי להמנע מללכת לראותו,למרות שנחשפתי לטריילר.
אולי בכל זאת אתן שאנס.
והאמת היא,בא לי רעיון למנהלות(לי) האתר.
אולי כדאי להכניס לקטגוריית הביקורת גם האם שווה לראות את הסרט בקולנוע או שאפשר לחכות לוידיאו(או לדיויד לעשירות שבינינו)