במקור: Mystic River
במאי: קלינט איסטווד
תסריט: בריאן הלגלנד
שחקנים: שון פן, טים רובינס,
קווין בייקון, לורנס פישברן,
מרשה גיי הארדן, לורה ליני
שנה עברה, הקיץ מפנה את מקומו לסתיו, ושוב קרב ובא המועד לטקס האוסקר השנתי. וכמו שהנחליאלי מסמן את תחילת הסתיו, כך סרטים איכותיים היוצאים בארה"ב בהפצה מוגבלת מסמנים את הגעת המועמדים לפרס האוסקר. 'מיסטיק ריבר' הוא סרט שכזה, ובאופן מעט חריג אצלנו הוא נוחת ישירות בהפצה רחבה, ואני לא מתכוון לתוכנות לשיתוף קבצים, אלא למסך הגדול בקולנוע.
ואכן 'מיסטיק ריבר' (שבניגוד למשתמע משמו, הוא לא עוסק בפיצריה שכונתית בה עובדים דוגמנית עירומה וכחולת עור ושחקן צעיר, מבטיח ומת) הוא סרט שכתוב עליו "מועמד לאוסקר" באותיות של קידוש לבנה. הוא מבויים על ידי קלינט איסטווד, במאי מוכשר ביותר, זוכה אוסקר, שהז'אנר המתח והדרמה הפסיכולוגית אינם זרים לו. מופיע בו ארסנל של כוכבים מכובדים, שמהאגו של כולם יחד אפשר להפיק מספיק חשמל להפעלת שרתי עין הדג לשלוש שנים נוספות לפחות. הסרט עוסק בסוגיות חברתיות והומניות שברומו של עולם, האהובות על חברי האקדמיה. בקיצור, המוח מודה שמדובר בסרט מצויין לכל הדיעות. אבל הלב, אללי, מה לעשות והלב חושב אחרת.
ונתחיל בעלילה. היה היו שלושה ילדים: ג'ימי, דייב ושון, שלושתם חברים טובים משכונה אפורה בבוסטון. חברותם נקטעת באופן טראגי לאחר שאחד מהם משתכנע לעלות למכונית עם שני זרים. ארבעה ימים לאחר מכן מצליח דייב להימלט משוביו, אבל דבר אינו חוזר להיות כפי שהיה.
השנים עוברות, קולנוע רקס כבר לא קיים, אך הסימנים שהשאיר אותו אירוע טראומטי על שלושת הגיבורים עדיין נראים לעין. ג'ימי (שון פן) גדל להיות בעל ללורה ליני, אבא לשלוש עלמות חן, וראש כנופיית הפושעים המקומית. בקיצור – גבר אמיתי. דייב (טים רובינס) גדל להיות צל של אדם, המתהלך כמו מת-חי, שרק במזל הצליח למצוא מישהי שתאהב אותו (מרשה גיי הארדן) ותגדל איתו ילד, אותו הוא לא משאיר לבד כמעט לרגע. שון (קווין בייקון) עזב את השכונה וגדל להיות אדם משכיל, שוטר במחלק רצח. אשתו עזבה את הבית יחד עם ילדיהם, ועכשיו היא מצלצלת אליו, רק כדי לשמור על זכות השתיקה בכל משך השיחה.
ואז, לאחר שנים של נתק, נפגשים מחדש ג'ימי, שון ודייב בנסיבות טראגיות לא פחות מבעבר. שון ושותפו (לורנס פישברן), מקבלים לידיהם חקירת רצח של נערה צעירה, שהיא, כך מסתבר, בתו הבכורה של ג'ימי. עלילת המתח הבסיסית של "מי עשה זאת" מסתבכת והופכת למשהו הרבה יותר מורכב ואפל אחרי שמתברר כי גם דייב, החבר השלישי, מעורב בסיפור: הוא היה אחד האנשים האחרונים שראו את קייטי בחיים, ובאותו לילה חזר לביתו כשידיו חבולות ומגואלות בדם, ובפיו סיפור תמוה בדבר פלוני שניסה לשדוד אותו.
במהלך החיפושים אחר הרוצח עוקב הסרט אחר כל אחד מהגיבורים: וויטי ושון בחקירתם את הרצח; דייב, המתקשה להשאיר מאחוריו את העבר, ועכשיו נאלץ בנוסף להתמודד עם אישתו החושדת כי הוא רוצח; וג'ימי, שאינו מסוגל להשלים עם עם האובדן של בתו, מסרב לשבת בחיבוק ידיים ולתת לשוטרים לעשות את מלאכתם, ובמקום זאת מחליט להיעזר בקשריו בעולם הפשע כדי להגיע לרוצח ראשון ולעשות צדק בדרך התנ"כית לה הוא רגיל. שלושת הגיבורים, כמובן, נפגשים מחדש, ודשים בעברם בנסיון להבין כיצד הגיעו להיכן שהגיעו, ולאן הם ממשיכים משם.
בין לבין הסרט עוסק, מתחת לפני השטח וגם בגלוי, בסוגיות מעמיקות כמו מיהו קורבן (האם דייב לבדו, או גם חבריו שנשארו מחוץ לרכב); עד היכן ומתי מגיעות ההשלכות של אירועי העבר; כיצד זה שקורבן הופך למתעלל; מה קורה כשבני אדם מפסיקים לתקשר ולתת אמון זה בזה; ועוד כהנה וכהנה שאלות שבינינו, כבר הפכו לנפוצות כמו פטריות לאחר טלנובלה.
כאן מתחילה הבעייה עם הסרט. העלילה שלו כבר מזמן אינה חדשנית, והנושאים בהם הוא עוסק הם אינם הפרת הטאבו המזעזעת שהיו בעבר. הרי כבר אין כמעט סדרת משטרה טלוויזיונית שלא מציגה פרשיית רצח על רקע התעללות מינית לפחות פעמיים-שלוש בעונה. ומכיוון שגם העלילה וגם השאלות בהן דן הסרט אינם מחדשים דבר, הסרט צריך לפחות להצליח למשוך לתוכו את הצופים ולרתק אותם. וכאן המקום לצעוק בפאניקה "יוסטון, ווי האב א פרובלם". כי 'מיסטיק' פשוט לא הצליח לגרום שיהיה לי אכפת מהדמויות ומגורלן. דייב, שהוא הציר המחבר את עלילות המשנה ושהשאלה האם הוא הרוצח או לא צריכה להחזיק סרט של למעלה משעתיים, הוא כל כך מופנם, מסוגר ומנוכר בהתנהגותו, שלא יכולתי להזדהות עמו ולחוש אמפתיה. כך יצא שדווקא הגורם האחראי ליצירת המתח והקונפליקט בסרט הוא גם האשם בכישלונו (וזו, אלאניס, היא אירוניה).
העובדה שקלינט איסטווד הוא במאי כישרוני שיודע את העבודה, ושאת 'עולם מושלם' ו'כוח להשחית' שלו מאוד אהבתי, לא עזרה הפעם. ייאמר לזכותו שלמרות המספר הלא קטן של הדמויות בסרט, הוא הצליח לתת לכולן את זמן המסך שלהן ולאפשר להן להשאיר את חותמן על הצופה. כמו כן, כפי שהיה ברור כבר מרשימת השחקנים, בסרט יש כל כך הרבה כשרון משחק שהוא יוצא מכל החורים. צריך לציין במיוחד את פישברן, הידוע בעיקר כמורפאוס, ומוכיח שגם כאשר הוא מגלם בן אדם רגיל ולא לוחם חירות על אנושי, עדיין יש לו נוכחות שקשה להתעלם ממנה ואווירת קוליות. מרשה גיי הארדן ('פולוק'), אחראית לדמות היחידה שריגשה אותי לכל אורך הסרט ושהצטערתי לראות אותה סובלת, ואם מישהו משחקני הסרט ראוי לקבל אוסקר נוסף, אני מצביע עבורה. בחצי הכוס הריקה נמצאות התפרצויות הצער והזעם של שון פן, שלעיתים נראו כסתם משחק מוגזם, וההצלחה היתרה של רובינס בגילום דמות מופנמת ומנוכרת.
אמנם הייתי סקרן לדעת איך הסרט ייגמר ומי היה הרוצח, אבל פרנקלי מיי דיר, זה פשוט לא הזיז לי. לאור כמות הכשרון, הכוכבים והנושאים של הסרט, אין לי ספק שהוא יזכה ליותר מאזכור אחד ברשימת המועמדים לאוסקר, אני רק מקווה שהוא לא באמת הסרט הטוב ביותר שיש לשנה הזו להציע. לסיכום, קלינט, לקראת הפעם הבאה, בקשה קטנה: תרגש אותי!
הכתבה מכילה ספוילרים?
ואני מתכוון לראות את הסרט הקרוב בעקבות ביקורות מדהימות שנכתבו עליו בארה"ב
הכתבה מכילה ספוילרים?
אני מכל מקום הפסקתי לקרוא את הכתבה באמצע כי הרגשתי שמחברה מספר לי יותר מדי מעלילת הסרט. קראתי בקורת של אחד השניצקליינים על הסרט הזה (אולי דובדבני) והוא הצליח לומר על הסרט די הרבה בלי להסגיר את העלילה. עדיין יש מה ללמוד מהשניצקליינים.
הפעם דוקא נהניתי לקרוא
קצת יותר על הסרט ולחוות את הביקורת עם קצת "בשר" (אחרת לפעמים ממש קשה להבין מה חווה המבקר ועל מה הוא מדבר). אולי היה לי את החופש לקרוא כך בגלל שאין לי כוונה לראות את הסרט. ראיתי, פעם, את "חצות בגן הטוב והרע", סרט, שאם אני לא טועה, הוא גם בבימויו של קלינטון ודי לא נהניתי, למרות שישנתי לא רע חלק מהזמן… אמנם במאים משתנים בין סרט לסרט, אבל קבלתי תחושה שמה שקלינט איסטווד עושה פשוט לא מדבר אלי.
בכל מקרה כתבה מצויינת.
יכול להיות שיש קשר
לזה ש"חצות" הוא אחד מהסרטים הכי גרועים בבימויו של איסטווד.
קלינטווד
ואני דוקא ממוקיריו של איסט הבמאי, בלשון המעטה. ואני מסכים מאוד עם הביקורת לגבי חולשתו הבסיסית של הסרט בתחום הרגש. אבל לטעמי – הדל בסרטי איסטווד הבוגר עדיין מתעלה על רוב מה שמיצרים בחוף המערבי של ארה"ב.
ביקורת לענין, אגב.
ג.
הכתבה לא מכילה ספוילרים.
ראשית (ולמרות שאני מודה שזה לא בהכרח אמת מידה טובה), כל תיאור העלילה בביקורת מופיע כבר בטריילר של הסרט, למעט אולי הפירוט של מיהו מי (ומי שרוצה, מוזמן לבדוק במו עיניו כאן http://www.apple.com/trailers/wb/mystic_river/trailer2/). בראייה לאחור אפילו די משעשע לראות איך הצליחו לדחוס כמעט את כל הסרט לתוך הטריילר הקצרצר.
שנית, הסרט מתקדם באופן כרונולוגי, כך שכל העלילה שתיארתי אכן מתרחשת כבר בתחילת הסרט. יתר על כן, מעורבותו של דייב בעלילה לא נלמדת בדיעבד כמו שאולי משתמע מהביקורת, והצופים נחשפים אליה עוד לפני גילוי הרצח.
שלישית, אם הדאגה שאתה וזיו הבעתם מלמדת על כוונה ללכת לצפות בסרט בעיקר למען העלילה והציפייה לקבל סרט מתח ומסתורין, אני מציע לכם בחום לשקול מחדש אם ללכת לסרט ולכל הפחות לשנות ציפיות.
ביום שאני אלמד מנחמן שניצקליין
איך להמנע מספוילרים, אני אקח שיעורי משחק מג'ייק לויד ואעצור בדרך לשיעור זמרה אצל מתן וילנאי.
אצלנו אין ספוילרים. אני בספק אם תקבל הבטחה כזאת גם מדובדבני.
הפריע לי משהו קטן במשך הסרט...
ג'ימי היה ג'ינג'י כילד, אם אני לא טועה, אז איך הוא גדל להיות שון פן?
הפריע לי משהו קטן במשך הסרט...
מצחיק, גם לי היתה תחושה שהתבלבלו שם ורוב הסרט חשבתי שאני כנראה לא זוכרת טוב.
זה היה נכון יותר אם אם קווין בייקון היה ג'נג'י כילד. אנחנו כנראה לא טועות כי הילד הג'נג'י התנהג בצורה שמאוד מזכירה את הדמות ששון פן משחק כמבוגר – חמום מח ושחצן.
הג'ינג'י שחתם היה שון.
אהבתי את הסרט
לדעתי הדמות של דייב דווקא עשויה בצורה יוצאת מן הכלל, טים רובינס נותן את אחת מההופעות הטובות בקרירה שלו,הוא גורם גם להזדהות וגם לרתיעה, כל פעולה שלו אפשר לפרש לפחות בשתי דרכים וכל זאת בלי להראות לא טבעי.
שון פן גם כן טוב מאוד, החצי הראשון של הסרט מצדיק את האובר-אקטינג שלו, בחצי השני יש סצנות שהוא מזכיר מאוד את פצ'ינו.
מבחינת השחקנים, הבעיה שלי היא עם קווין ביקון, הוא פשוט לא מעניין כמו השחקנים האחרים, דווקא בדמות שלדעתי הקהל היה יכול להזדהות איתה.
פאצ'ינו? לי הוא הזכיר את דה-נירו
למעשה, נראה היה לי שחלק ניכר בהכנה שלו לדמות עבר על שון פן בצפיה בסרטים של בובי… הוא הזכיר לי אותו עד מאד, מבחינת המניירות, וגם משהו במראה הכללי שלו בסרט הזה.
בסה"כ, למרות שהוא שיחק טוב והעביר את הדמות, לא אהבתי את המשחק שלו בסרט וקיוויתי מאד שהוא לא יזכה באוסקר. באופן כללי, משהו בשון פן מעצבן אותי…
גם את ג'וני דפ אני לא אוהבת במיוחד אבל הוא שיחק נפלא בפיראטים, לכן בעיני הגיע לו האוסקר.
טים רובינס שיחק מצויין – הצליח לעורר בי הרבה אמפתיה כלפיו ובו זמנית גם רתיעה. היה בו הרבה מתח, משהו שקבור עמוק… הוא בנה דמות אמינה ומעניינת. בעיני בחירה מוצדקת לאוסקר.
ואת אם
אחת מהאיטיים בינינו, אז אני כנראה מפגר לגמרי.
בכל מקרה, וגם אם יש אמת בדבריך (ואני לא אומר שלא, רק שממש אין לי כוח להיכנס לויכוח לסרט כל כך עתיק). הקשר בין האשה ככוח המוביל (איסטווד, האיש שניצל וגירש את סנדרה לוק, ושהיה גיבור של סרטים שלנשים לא היה בהם תפקיד משמעותי,אם בכלל) לעבר המטריד של הגיבורים, נשאר סתום ולא מפורש. ובזאת חולשתו העיקרית של הסרט.
אהבתי את הנקודה שלך
אכן, מוסיפה עוד עניין וייחוד לסרט. ראיתי כמובן את כל היחסים האלה לחוד, אבל לא השכלתי לחבר אותם יחד ולבצע את ההקבלה… את כנראה לא איטית כמו שאת חושבת (או לפחות, באופן יחסי).
רק שהרושם הוא
שהארדן חיפשה תירוץ לעזוב את טים רובינס.
אם ננתח את היחסים שלהם קצת יותר. נגלה שעצם העובדה שהארדן התחתנה עם טים רובינס מוכיחה שני דברים
א. היא משלימה עם העובדה שהוא בן אדם בעייתי, עם משקעי עבר רבים.
ב. הגיוני מאד, שגם היא לא נורמלית לחלוטין, כי אחרת לא ברור איך היא נמשכה אליו.
ועכשיו ניתוח קצר בשלבים של הסיטואציה:
1. הארדן היתה יכולה לספר למשטרה
2. היא ידעה שהמשטרה תשתמש בהגיון ובהתחשבות כלפי בעלה
3. הארדן החליטה לספר למחומם השכונתי – שון פן
4. היא לא באמת האמינה ששון פן ינשק את טים רובינס בגלל הידיעה.
5. ההערכה היתה שדיווח לשון פן, יפטור את גיי הארדן מהיחסים האלה אחת ולתמיד.
6. או במילים אחרות, להארדן אין כוח ליחסים האלו.
7. הסתירה – מה היא חשבה כשהיא התחתנה איתו. האם היא לא ידעה שהיא תהיה חייבת להקריב עבור היחסים
8. ואם הרעיון הוא שהיא התייאשה מחיים עם אדם מלנכולי ובעייתי – אז מדוע היא לא חשבה על עצמה. וכפי שניתחתי קודם. על העובדה שגם היא מן הסתם טיפוס בעייתי שעכשיו ישאר לבד.
בקיצור א, ו – ב' סותרים את 6 הנקודות הראשונות שהעליתי.
_____________________
אה.. ואכן, אני לא נשוי. איך ניחשת?
אני רק הצעתי כמה אפשרויות.
וחוצמזה, לרגע לא טענתי שמרשיה גיי הארדן אוהבת את בעלה. זו דווקא היתה הטענה שלך. אני הצעתי כל מיני סיבות אחרות למה היא התחתנה איתו.
מה שאני חושבת לגבי נישואין הוא לא מה שקורה בעולם. סביר שאם אי פעם אתחתן, זה יהיה עם מישהו שאני גם אוהבת (אם כי אני לא מאמינה שאנשים מתחתנים מתוך אהבה. נישואין לא יוסיפו לאהבה שלהם כלום. אבל זה לאוף-טופיק אחר). אבל יש עוד אנשים בעולם. חלק מהם מתחתנים בשביל הכסף, חלק מהם מתחתנים בשביל לא להיות לבד, חלק מהם מתחתנים כדי להוכיח משהו לעצמם או לחברה, ומשלים את עצמם שיש תשוקה במערכת היחסים הזו. זו המציאות. בסרטים, לעומת זאת, אנשים מתחתנים מתוך אהבה בלבד, ואהבה כמעט תמיד מתגברת על כל המכשולים.
לא
כי גם אם האתגר הוא זה שהנחה אותה. הרי שמפתיע שבחורה שכל כך אוהבת אתגרים, נכנעת בכזאת קלות, וללא הוכחות.
בואי ננתח את האתגר
אופציה א': מתוך רחמים – האם זה אומר שמוות של טים רובינס (בהנחה שהיא ידעה ששון פן ירצח אותו), הוא בעצם רחמים כלפי רובינס – האמת היא שיכול להיות.
אופציה ב' – מתוך הומאניות – אם ככה, אז הסוף מאד לא מסתדר. אין משהו פחות הומאני מלגרום למוות
אופציה ג' – כנקמה במישהו אחר (הורים, חבר קודם), או מתוך הרגשת כעס – יכול להיות, אבל אין לנו אינדיקציה לזה בסרט.
בגלל התחרותיות וההוכחה העצמית – גם כן לא מסביר את עובדת הכניעה הקלה כל כך בשניה שמשהו לא מסתדר – לא מתאים לאופי.
בקיצור, האפשרות היחידה שמסתדרת (אולי), היא אופצית הרחמים, וגם זה לא בטוח.
יש לך עוד אופציות?
דווקא האתגר משני מבחינתי.
אם כבר, הכי הגיוני שהיא קיוותה שהיא מאוהבת, או אוהבת, ושכנעה את עצמה שזה "זה". אחר כך היא התפכחה.
אבל למה אוהבת?.
הרי זה די ברור שרובינס היה טיפוס בעייתי.
אם זה מאחת הסיבות שמניתי קודם – יכול להיות, אבל אז הבגידה לא מסתדרת
ואם לא. אז למה הם התחתנו. למה היא התאהבה בטיפוס עם משקעים – מה הוא היה יכול להציע לה.
התפכחה? ממה? מה היא לא ידעה קודם?
זה לא קשור.
אתה לא הולך ברחוב ואומר "טוב, זאתי בעייתית אז אני לא אתאהב בה". דברים כאלה פשוט קורים. איך זה שיש רוצחים נשואים (חלקם התחתנו *אחרי* הכניסה לכלא)? איך זה שיש אנשים עם בעיות נפשיות וזה לא מפריע להם לקיים משפחה? או אנשים עניים מוכי שחין ומחלות – מה *הם* יכולים להציע לנשים שלהם? אבל ככה זה. וזו דרכו של עולם. אנשים מתחתנים מכל מיני סיבות, ולפעמים, באיזשהו שלב המציאות מנפצת להם את הבועה (בגלל משהו שקרה, או אפילו סתם באמצע היום) והם מתפכחים מהאשליה שגרמה להם להתחתן מלכתחילה.
דוקא לא דוגמא טובה
הרי הארדן חשבה שהיא יודעת מי הרוצח, היא לא צריכה לחכות שהמשטרה תפתור את התעלומה. לדעתה היא פתרה אותה בעצמה. המשטרה במקרה הזה היתה רק יד מבצעת בדיוק כמו שון פן.
ובינינו. האם הארדן באמת חשבה, שהטיפול של שון פן (מה שהוא לא יהיה ), יעלם מעיני המשטרה. המשטרה שכבר נמצאת במקום ומכירה את המעורבים, ואת רובינס ואת פן. ונגיד שרובינס רק היה חוזר הביתה עם יד שבורה – האם המשטרה היתה מתעלמת.
האם הארדן חזתה את התגובה הפאסיבית של בייקון כלפי פן. ואם כן אז א. למה וב. למה היא לא חששה שלא בייקון הוא שימצא את פן, אלא פישבורן שלא זוכר לו חסד נעורים (וזאת כמובן שהארדן מבריקה כל כך וחזתה סיבת מחילה שאני עצמי לא הבנתי מראש).
לגבי שוטרים צבאיים. כאמור הם מאוסים הרבה יותר משוטרים רגילים, וגם אם לא – הם בפנים, הם יודעים מה קורה, הם נמצאים וכל מה שכתבתי קודם, לגבי העובדה שהם לא יעזבו סתם ככה.
אבל כששון פן
שאל את הארדן אם היא חושבת שרובינס ביצע את הרצח, היא אמרה לו שכן. היא בהחלט כן חשבה כך. שון פן לא היווה רק איש אמון.
הארדן, גם היתה חייבת לחשוד בשניה ששון פן בכלל שאל את השאלה לגבי הרצח. היא עשתה אולי רושם בכיינתי אבל בהחלט לא מטומטם. וכמו שכתבתי קודם, אני לא מאמין שהיא חשבה ששון פן ינשק את טים רובינס.
מעבר לכך, מדובר בבת של שון פן, רגשות אישיים וכאלו. אם שון פן היה סתם סנדק ואיש סוד – ניחא. זה לא המצב. היתה כאן גם מעורבות אישית.
ובנוגע להשוואה לחברות סגורות. וההבדל בין חברה חרדית/קיבוצית לבין המקרה כאן הוא עצום. גם בחברה החרדית וגם בחברה הקיבוצית, אי הפנייה למשטרה ייתפס כאקט אידאולוגי (ואגב, תן לי קרדיט מספק להגיד לך שחוץ מבפלגים הקיצוניים מאד של החברה החרדית, הרי שכל השאר בהחלט כן יערבו את המשטרה). אי הפנייה בחברה כמו בסרט, ייתפס רק כמנהג, כ she doesent know any better. אי הפנייה לא תהיה ממניעים אידאולוגיים, אלא פרגמטיים לכל היותר.
כדי לחזק את הטענה, אני יזכיר לך שהאמון בין שון פן לטים רובינס התחדש למעשה רק עם ההתרחשויות של הסרט, כאשר לפני כן, ומאז שהיו ילדים. הקשר ביניהם לא היה חזק במיוחד.
מכיוון שהמניעים הם לכל היותר פרגמטיים (שהרי, איזו אידאולוגיה תוכל לערב כאן), הרי שכאשר הפרקטיקה מוכיחה להיפך (המשטרה כבר מעורבת), אין סיבה להארדן לא לפנות למשטרה. (לעומת מניעים אידאלוגיים/דתיים שבהחלט אינם עונים בדוקא להגיון).
בקיצור. גם אם יש טאבו. הוא בהחלט לא עוצמתי. והארדן בהחלט פנתה לשון פן מיותר מסתם מניעי "טאבו".
חייב להתוודות
כי המשך של ויכוח מצידי, יהיה לא אינטלגנטי. כאמור, הזיכרון שלי מהסרט חלקי, ונראה לי כי אם אמשיך זה יהיה ויכוח למטרת הויכוח ותו לא.
הצעתי – קיראי את שאר התגובות שלי על הסרט, ותבדקי אם עניתי על הדברים בעבר, יש לי תחושה שכן. אם כי יכול להיות שאני טועה.
בכלל, גם אם זכורות לי סצינות בודדות, הרי שהתחושה שעימה יצאתי מהסרט, קהתה עם הזמן, והפרטים הקטנים חסרים לי. מצטער.
______________________
נורטון – רק מבהיר שא. אם ממש בא לך להתווכח, יש לנו את קולד מאונטיין.
ב. מפציר ומבקש שתפרסמי תמונות מהאירוע שאליו לא הגעתי, לצערי.
בהזדמנות, אחרי שתצפה בו שוב...
אני רוצה לציין שקראתי את כל התגובות בעמוד, בפרט את כל הויכוח שלך עם רותם ולונג, לפני שהתחלתי לענות לך. אני מניחה שהתייחסת לסוגיות הנ"ל, אולם כאמור, אני לא מסכימה עם הדעה ו/או הנימוקים שהובאו כדי לחזק אותה, ולמרות שהסכמתי עם התשובות של העונים לך, הרגשתי צורך לחדד נקודות מסויימות ולהוסיף את הזווית שלי.
ההבדל הגדול בין מיסטר ריבר לקולד מאונטן הוא שלמרות שלא התאהבתי באף אחד מהם, את הראשון אני מעריכה, והדיונים כאן גרמו לי לחשוב עליו עוד ולמצוא בו זויות ראיה חדשות, ומהשני לא אכפת לי עד כדי כך.
בהזדמנות
אני מקווה, ואולי גם מתוך פרספקטיבה חדשה.
אז בעצם מה שאת אומרת
זה שהארדן פנטזיונריות בדיוק כמו איסטווד.
אז מה, המסר של הסרט הוא: תפסיקו להיות כמוני (איסטווד), תפסיקו לחיות בפנטזיות?
מוסרת את המידע למישהו? בדיוק כמו שהיא מסרה את המידע לגבי השודד ועמדה מאחוריו? ואגב, האם פחות הגיוני שרובינס נתקל בשודד מאשר שהוא נתקל בפדופיל? יש יותר פדופילים מאשר שודדים? רק בגלל שזה מתחבר עם העבר שלו, בגלל זה זה יותר הגיוני?
ולגבי הביקורת שלי על הבמאי. את יודעת מה, מהיום אני ישתדל לצפות רק בבנאליה האמריקאית הקיטשית והצפויה ביותר. כן, כן, זאת עם הסוף הטוב. אז מה אם זה נאיבי ולא הוגן? זאת זכותו של הבמאי.
עד כאן ציניות.
וטיפה רצינות. אין לי בעיה עם מסר שנוגד את האמונות שלי. אין לי בעיה עם סרטים פאשיסטיים, או קומוניסטיים, אין לי בעיה עם סרטים ימניים או שמאלניים, תעמולניים או וואטאבר.
בתנאי – שהם עומדים בתנאי הגיון כלשהם. בתנאי שהם מבססים את עצמם מספיק, בתנאי שהם נותנים לי רעיון חדש, או פרספקטיבה מעניינת.
אבל עם נאיביות לעומת זאת… יש לי בעיה כשבמאי לא חושב לעומק, לא מנתח מצבים, כשהסיטואציות הפסיכולוגיות לא מדויקות על פי הערכתי, כשהביקורות כלפי הדמויות לא הוגנת, לא חושבת.
אין דבר שאני מעריך יותר בסרט (או בטלויזיה), מאשר התנהגות אנושית טבעית והגיונית, על פי סיטואציות, ועל פי מצבים דטרמיניסטיים. קלינט איסטווד שדווקא הצליח בסרטים קודמים שלו – נכשל.
מדוע הארדן התחתנה עם רובינס?
מה אני אגיד לך: כשתתחתן – תבין.
נורא קל לעמוד מהצד ולהעיר הערות לגבי לגיטימיות של קשר מסוים. ומה לעשות שלכל אחד יש את השיקולים שלו, ולא תמיד אנחנו אמורים להבין אותם. ככה זה בחיים. היא מצאה בו משהו והתחתנה איתו למרות כל המגרעות שבו (אתה יודע, כשאוהבים מישהו, או מאוהבים בו, נוטים להתעלם מהחסרונות ולהדגיש את היתרונות) בדיוק כמו שאיזשהי רחוקת משפחה שלי התחתנה עם מישהו לאחר שכבר חיו יחד תקופה מסוימת, ולמרות שכל המשפחה שאלה "מה את מוצאת בו, לעזאזל?" (והזכירה לה את המגרעות שלו, ואת הצדדים הפחות טובים שלו). אז במקרה שלה ההתפכחות באה מהר יותר, ואחרי שנה היא הבינה שזה לא זה, והם התגרשו. אבל כל זה לא משנה את העובדה שהיא התחתנה איתו למרות שהכירה אותו מספיק טוב כדי לדעת מראש שסביר שהקשר הזה לא יעבוד.
ואגב, מה בקשר של דייב וסלסט (או מה בסרט) לימד אותך שהם חיו ביחד לפני שהתחתנו, או לפחות – הכירו הרבה זמן, מספיק כדי שהיא תכיר את החסרונות הנוראיים שלו?
ועוד הערת אגב: מצטערת נורא. מתיאור הסיטואציה שלך (זו עם השודד), האופציה היחידה היא ד', ואישית יהיה לי קשה מאוד להבין מישהו שיבחר באופציה אחרת.
אני לא רואה איפה רשומה
האופציה "לספר את האמת" בין אלה שהצעת. היא יכולה לבוא כהמשך ל"מפוצץ אותו ממכות", בדיוק כמו שהיא יכולה לבוא כהמשך לכל אחת מהאופציות האחרות (למרות שהיא המשך הרבה יותר מתבקש ל-ד'), כך שאני לא רואה איפה הסתירה בין מה שרותם אמר לבין מה שאני אמרתי. וכיוון שאתה ואני כבר מסכימים, אז יוצא שאתה מסכים גם עם רותם.
איבדת אותי
או שאני איבדתי אותך
בתרשים זרימה קצר.
1. רותם טוען שהוא היה צריך לספר את האמת.
2. אני טענתי, שהסיפור שלו הגיוני, ואם היא לא האמינה לו, היא גם לא היתה מאמינה לסיפור האמיתי (הפדופיל)
3. בשביל להוכיח את הטענה שאלתי שאלה
4. השאלה הציגה ארבעה תשובות, כאשר במקרה שהתשובה הרביעית היא הנכונה, יוצר שהסיפור שאותו רובינס סיפר הוא אכן סיפור הגיוני לחלוטין
אם הסיפור הוא סיפור הגיוני לחלוטין, אין סיבה שהארדן לא תקבל אותו.
6. רותם לא מסכים עם ההנחה הזו (אני חושב), בגלל שהוא עדיין חושב שהבעיה היתה חוסר תקשורת
7. במילים אחרות, אילו היינו משתמשים באופציה ד', עדיין (לפי רותם), ועפ"י המסר של הסרט, הארדן לא היתה מאמינה לרובינס.
8. רותם ואני חולקים
9. את ואני לעומת זאת מסכימים
10. רותם חולק עלייך ועליי.
אם את חושבת שאני טועה בתרשים הזרימה, רק תגידי לי באיזה שלב בבקשה
אז גם אותי איבדת. לגמרי.
איזה חלק מבין האופציות שהצעת אמור לתאר את הטענה של רותם?
לא בדיוק דמגוגיה
אם כבר הייתי קורא לזה בלבול, כי באמת היה בינינו סוג של טלפון שבור.
אגב, אם בא לך להסכים עם רותם, אז בכיף. אני רק טוען שמבחינת אמינות הסיפורים אין הבדל בין הסיפור שאותו רובינס סיפר, לבין האמת. ואם כבר, זאת שאלה לניתוחים סטטיסטיים.
אם זה כל כך צפוי
כשמתרגמים ספר ארוך לסרט.
אז למה לעשות את הסרט?
ואגב, גם הסנדק היה ספר, וגם שר הטבעות, ועוד כל מיני.
אם זה כל כך צפוי
למה לעשות את הסרט זה כבר שאלה שאתה צריך לשאות את איסטווד ושות'.
לגבי עיבודים אחרים, בערך כל סרט שני מבוסס על ספר או יצירה קודמת כלשהי. עובדה שרוב העיבודים, בדיוק כמו רוב הסרטים ה"מקוריים" הם לא ברמה של יצירת מופת. בכל מקרה, "הסנדק" הראשון, עד כמה שהבנתי, מכסה רק חלק מהספר והשני את השאר, כך שזה לא בדיוק רלוונטי ל"מיסטיק", ובדוגמה של "שר הטבעות" זה מוקצן עוד יותר.
3=3
ספרים, סרטים. (שר הטבעות כמובן).
נו, ומה הנקודה שלך?
מצד אחד חובבי שר"ה מתבכיינים שעשו שינויים גדולים מדי במעבר בין הסרט לספר, הורידו דמויות וכו'. מצד שני, לי בתור אחד שלא קרא שר"ה מימיו הסרטים האלה (לפחות שני הראשונים) נראים כמו לא יותר מסרטי הרפתקאות/אקשן סבירים-פלוס וארוכים הרבה יותר מדי. עם כל היתרונות והחסרונות של שניהם, נהניתי הרבה יותר ב"מיסטיק ריבר".
לא, שאני לא מסכים איתך
לגבי שר הטבעות (וגם אני לא קראתי את הספרים). גם בעיני מדובר בדיוק כפי שהגדרת בסרטי אקשן סבירים פלוס וארוכים מדי.
אבל… רוב האתר לא חושב כמונו, רוב ימד"ב לא חושב כמונו, וכנראה גם רוב העולם לא חושב כמונו. ולכן כשמשווים ספרים לסרטים (כפי שעשינו קודם), הרי שהכמעט קונצנזוס על שר הטבעות, סותר את העמדה שלך לגבי ספרים ארוכים שהופכים לסרטים לא ברורים.
יפה
אבל אם יש דבר אחד שלמדתי בעין הדג, הוא שלקונצנזוס אין שום ערך בסיטואציה כזאת או בכמעט שום סיטואציה אחרת. אז כן, אני מאוד שמח שיש אנשים שאוהבים את סרטי שר"ה בדיוק כמו שאני שמח (אם כי במידה פחותה) שיש אנשים שאוהבים את סרטי "הארי פוטר" או (במידה פחותה עוד יותר) שיש אנשים האוהבים את "המורדים", אבל הם מבחינתי לא הוכחה, או דוגמה, לשום דבר.
כשאני יוצאת מסרט אני מצפה להרגיש קצת אחרת ממה שהרגשתי קודם לכן. יותר שמחה, יותר עצובה, יותר מהורהרת. ממיסטיק ריבר יצאתי בדיוק עם אותן תחושות שאיתן נכנסתי לסרט הזה. זה סרט סתמי, וגם אם הסתקרנתי לדעת מי רצח את קייטי זה לא היה באמת אכפת לי. במהלך הסרט ציפיתי לפתרון מפתיע של השאלה הזו, והעובדה שהיא נפתרת בדרך הבנאלית ביותר שאפשר להעלות על הדעת, רק הופכת את סרט הזה לסתמי עוד יותר.
סרט מצוין.
לא רק שאהבתי אותו, בעיני זה היה אחד הסרטים המשובחים של השנה.
סיפורה של טרגדיה יוונית (שבידיים אחרות יכול היה להפוך לקיטש איום ונורא) הפך בידיו של איסטווד, במאי מחונן שרק משתבח עם השנים, לסרט כמעט חתרני המטפל באופן מאד שונה במוסד המשפחה האמריקאית. מה שחשוב בסרט הוא לא רק הסיפור (היפיה כשלעצמו) אלא גם מה שמסתתר מעבר לו.
"מיסטיק ריבר" לא היה מופק באופן שבו הופק אלמלא איסטווד, כי אף אולפן אמריקאי לא היה מוכן להוציא תחת ידו סרט כזה אילו לא החותם של איסטווד.
ואי אפשר שלא להתפעל מהמשחק המשובח של גלריית שחקני האופי שאיסטווד הציב על המסך, ומהדרכת השחקנים שלו.
"מיסטיק ריבר", כמו רבים מסרטיו של איסטווד, חוקר את הגבריות – נושא שאיננו פופולרי במיוחד בתקופה שלנו.
בעיני, אחד מסרטי השנה וראוי לכל אוסקר שאולי יקבל (ולדעתי, לא יקבל – עקב הנושאים והסאב-טקסטים שבהם הוא מטפל).
לא שאהבתי את הסרט
ודעתי, אני בטוח מוצגת בפרוטרוט בתגובות לעיל. אבל.. דוקא מה שאתה כותב הוא לא נכון בעיני. בשום מקום בסרט לא אמרו לנו שמה ששון פן עשה הוא חיובי. העובדה רק הוצגה, והריאליזם הוא נכון, אכן לפעמים הטוב (רובינס) מפסיד, פן לא מוצג כמלאך, ורחוק מכך הוא מוצג כמניאק גדול.
רובינס סובל, ברור שהוא סובל, וברור שהוא סובל לכל אורך הסרט, אבל הרי לזה התכוון המשורר, לעובדה כי על אף האמפתיה שאליה הוא ראוי, הוא לא מקבל אותה. אני חוזר שנית – האמפתיה אליה הוא ראוי. ואף אחד לא אמר שהוא לא ראוי אליה.
אבל בעולם האכזרי שלנו, כמו בעולם האכזרי שלנו, יש הבדל בין להיות זכאי למשהו, לבין לקבל אותו.
לא שאהבתי את הסרט
גם אני רוצה לחשוב ככה, ואפילו חיפשתי ראיונות של הצוות, בשביל לצאת מהעצבים- אבל אף אחד, כולל איסטווד, לא דיבר על ריאליזם או מסר כנגד העולם האכזר שבו אנו חיים (אפילו קיוויתי שזו מחאה כנגד היציאה למלחמה בעיראק). האמת היא שהם רואים בסרט הזה כסרט מתח/דרמה, ושנינו יודעים שהוא לא זה ולא זה. צר לי, אבל האוסקר היה צריך ללכת למישהו אחר משון פן (ביל מוראיי?).
אני מסכים שהאוסקר
היה צריך ללכת לביל מוריי, כי אז היה לי ניחוש אחד נוסף. מה גם שלא מגיע שום אוסקר לסרט החלש הזה.
אבל אתה סותר את עצמך קצת. בתגובה הקודמת הזכרת את העובדה כי המסר הוא פאשיסטי. אני אמרתי לך שככה העולם עובד. ואתה חזרת ואמרת שאין מסר כי ההתייחסות היחידה של איסטווד לסרט היא כסרט מתח? אז תחליט – סרט עם מסר פאשיסטי (ואז מסר ריאליסטי (כפי שאני מגדיר את המסר שאני הצעתי) הוא הגיוני לא פחות). או סרט ללא מסר כלל.
הספר כבר לא קשור.
יכול להיות שהבמאי החליט לשנות משהו בסיפור (וזה קורה הרבה בעיבוד של ספרים לסרטים), ואז ההסברים שבספר לא רלוונטים לסיפור החדש שבסרט. ובכל מקרה, סרט צריך לעמוד בפני עצמו. אם הוא לא מצליח להסביר משהו – יש פה בעיה. הרי אם יהיה סרט שעולות בו בעיות ואין לו את הפריבילגיה של להיות מבוסס על ספר, אתה בטוח תגיד שהוא גרוע, אז למה לתת הנחות דווקא לסרט הזה?
פשוט לא!
כבר בתחילת הסרט היו קטעים ריגשיים של הדמיות, מבלי בכלל שהתחברנו ריגשית אל הדמיות.
גם בהמשך הסרט היו קעטים כאלו, אך הם פשוט לא עשו את העבודה והצליחו לרגש…
ולגבי חקירת הרצח, אם מראים כבר בתחילת הסרט שמישהו הוא החשוד העיקרי, אז ברור שלא הוא מבצע הרצח.
הסרט נמרח, רק לקראת הסוף היה איזה עיניין בחקירה…
סך הכל לא אהבתי!
פעם ראשונה ששחקן זוכה באוסקר על זה שהוא מצליח לשחק שחקן אחר !
שון פן זכה באוסקר על יכולת המשחק המדהימה שלו בסרט,
הוא פשוט משחק את רוברט דה נירו בצורה מדהימה, הוא מחקה אותו על כל שעל ובכל סצינה יותר טוב מהקודמת.
אין ספק, מגיע לו על זה אוסקר.
משעשע אגב
שבחור שמתקרא על שמו של דה נירו, לא יודע שדה נירו עצמו זכה באוסקר על הסנדק 2, במידה רבה בשל יכולת החיקוי של מרלון ברנדו מהסנדק המקורי.
אאל''ט
מדובר בבוסטון. לא ממש "העיירה האמריקנית הקטנה"…
אף אחד
אף אחד לא ציין את העובדה, שדייב בעצם קורבן מתחילת הסרט ועד סופו.
אני חושב שזה יותר תלוי בבימוי..
כאמור שון פן שחקן מעולה..
אני חושב שזה יותר תלוי בבימוי..
הממ, זה לא כל כך משכנע אותי כשאני אומרת "שון פן לא שיחק טוב" ואתה עונה "זו אשמת הבמאי, שון פן מעולה". ככל הנראה, אם לדעתי הוא לא שיחק טוב בסרט, כנראה שהוא לא שחקן כזה מעולה, לא?
על טעם ועל ריח..
כל אחד דעתו שונה.. לדעתי כל השחקנים שהיו בסרט לא נתנו עבודה כל כך טובה.. לורה ליני שחקנית טובה (ושמה מופיע על הפוסטר) רואים אותה כמה שניות..קווין בייקון פשוט נותן משחק שגרתי (כמה דקלומי טקסט וזהו..) עם כל האיכויות שלו, כל שחקן יכל לעשות את מה שהוא עשה, וטים רובינס לא עשה כל כך הרבה, כמה הבעות פנים מהורהרות וזהו פשוט לא מנצלים לטובה את סגל השחקנים, שון פן נותן תפקיד שלדעתי דיי טוב, פשוט קלינט רצה שכך יהיה הסרט – צעקני…
ורק להבהיר שון פן הוא שחקן מעולה.. אחד הטובים בהוליווד..
ב "קוראים לי סאם" הוא משחק מדהים וגם ב "21 גרם" הוא נותן הופעה טובה..
על טעם ועל ריח..
אין צורך להבהיר, הבנתי אם כי לא הסכמתי.
אבל מה צעקני בסרט? את זה דווקא לא הבנתי.
על טעם ועל ריח..
שמע, לא ראיתי מספיק סרטים של שון פן, אבל במיסטיק ריבר הוא לא משחק טוב לדעתי. נקודה. מעבר לזה אני לא מרגישה שום צורך לצאת בהצהרה כללית לגבי איכות המשחק שלו.
קווין בייקון אכן עושה דמות רגילה לחלוטין, אבל טים רובינס (כפי שכבר אמרתי) עושה עבודה מדהימה.
התפרצויות של שון פן נראו לך כמו אוובראקטינג?
כאשר מספרים להורה שהבת שלו נרצה כנראה נאנסה ונמצאה זרוקה באיזה חור, בדרכ ההורה מגיב באחת מן שלושת הצורות הבאות
1. תגובה של בכי סטנדרטי שאנחנו רגילים לראות ברוב הסרטים (על הדרך נופלים על הריצפה ומחזיקים את הפנים).
2. תגובה של הדחקה, "מה באמת? אפשר לראות את הגופה בבקשה?"
3. התפרצות חסרת תקדים שכולל זריקת כסאות ותקיפה של קצין העיר שמגיע להודיע את הבשורה.
שון פו רצה להראות בהתפרצות שלו שהוא בנאדם אימפולסיבי שמביעה רגשות, פחות מחושב מהבנאדם הממוצע ושמתחת לשכבות האבא המחנך והחכם מסתתר עבריין קטן שמתחיל להתעורר אחרי שינה ארוכה.
לא אהבתי את הביקורת
סרט נפלא, עשוי טוב, מרתק, מעניין, מותח, משחק נפלא של כל השחקנים, מה עוד יש לומר?
אהבתי אותו הרבה יותר מאשר מיליון דולר בייבי. מיליון דולר הוא סרט טוב אבל פחות עמוק ויותר דל. הדמויות לא מספיק עמוקות, בניגוד לסרט הזה, שבו ממש מזדהים עם הדמויות.
שון פן וטים רובינס זכו באוסקר בצדק רב.
בדיוק מה שאמרת על מליון דולר בייבי..
רק ההפך… מיליון דולר לא עמוק?? הוא מדבר על אחד מהקונפליקטים הקשים ביותר בחיים, לעומת מסטיק ריבר עם עלילה כל כך לא חדשנית וקלישאתית..
בדיוק מה שאמרת על מליון דולר בייבי..
אני מסכימה בקשר לכך שהעלילה של מיסטיק ריבר לא חדשנית, אבל אני אישית הרגשתי שהדמויות במיליון דולר לא מספיק מעוצבות. בעוד במיסטיק ריבר אנחנו יודעים מה המניעים של כל דמות, מה העבר שלה, למה היא מגיבה כפי שהיא מגיבה, במיליון דולר פחות. במיוחד זכורה לי הסצנה ביום הולדת של מגי (ככה קוראים לה?) שבה פתאום בלי שום הודעה מוקדמת, היא מתחילה להתעצבן ולהתלונן על החיים שלה בפני פרנקי. כשרואים את זה בכלל לא מבינים מאיפה זה בא. עד אותו רגע היא הייתה חייכנית ומלאת חיים ופתאום היא מרירה וכועסת? לא אישית זה נראה לא במקום.
זה לפחות מה שאני הרגשתי.
אני לא זוכר בדיוק את הסצינה..
אבל כל יום קמים עם מצב רוח אחר.. לא?
ללא שום מניע מיוחד היא התחילה להתלונן, ככה זה בני אדם לא? אני לא חושב שמיסטיק ריבר גרוע.. אני פשוט חושב שהוא לא כל כך טוב.. ואם כבר, קווין בייקון היה פשוט שוטר, כאילו לא היה לו שום קשר לטרואמה.. אז לא מסכים במאה אחוז עם האענה שיש המון עומק לדמויות..
שני הסרטים מצוינים
אבל מיליון דולר בייבי קצת יותר. הדמות של ביקון אכן קצת פחות טובה במסטיק ריבר, אבל העיצוב של שאר הדמיות מצוין, כולל חלק מן הדמיות המשניות יותר.
מגי לא מתפרצת ללא סיבה. יש לה חיים די קשים והיא מנסה לשמור על אופטימות ולא להתעצבן כמיטב יכולה, אבל היא לא מצליחה בזה כל הזמן. הרבה פעמים דווקא דברים קטנים ולא חשובים גורמים להתפרצות עצבים.
ראיתי את הסצנה הזאת מספר פעמים
עופר- אתה צודק בהערה האחרונה שלך לפי דעתי.
הוא סרט מתח זורם ומהנה בדרכו הטראגית
מאוד קשוח וברוטאלי במסקנות שלו לגבי העולם (יאיר רוה כתב עליו שמדובר בסרט די אנטי-נשים ואנטי-רכות ואני מבין אותו), אבל כמעשיית בילוש הוא נהדר. מודה שאין שם הרבה ערך מוסף. לאמי רוסום מגיע יותר, והיא קיבלה את זה, שמונה שנים אחרי, עם "חסרי בושה".
טוב להגנתה ייאמר
כי בשתי הדקות שראינו אותה כבן-אדם חי היא הותירה רושם חיובי. בניגוד לסרטי בילוש אחרים בהם לא טורחים לתת אישיות לקורבנות, כאן באמת ובתמים היה לי עצוב עליה (וקורעת לב הסצנה בה שון פה ממרר את לכתה).
כן, אבל זה היה אופי שהוא בעצם לא אופי
תנו לשחקנית מוכשרת לגלם בחורה מלאכית וטובת לב, היא תעשה את זה מושלם; תנו לה להיות משהו אמיתי (לראייה עשר עונות של שיימלס, אני ראיתי שבע מתוכן) והיא תעיף את זה הרחק מהפארק. אם לקלינט היה כוח ונכונות, הוא היה יכול לביים סרט שלם בשבילה וזה היה יכול להיות מפואר בדיוק כמו "מיליון דולר בייבי" (ובהקשר הזה – אחד התפקידים הקולנועיים הבולטים האחרונים של רוסום היה בפתיון אוסקר כושל לצידה של הילארי סוואנק).