במקור: My super Ex-Girlfriend
במאי: איוון רייטמן
תסריט: דון פיין
שחקנים: אומה תורמן, לוק ווילסון, אנה פאריס, ריין ווילסון, אדי איזארד
ושוב אותו סיפור חבוט ומוכר – בחור פוגש בחורה, בחור משיג בחורה, בחור נפרד מבחורה, בחורה זורקת כריש על בחור. אלא שהפעם לא מדובר בסתם בחורה. זו אומה תורמן, והיא גיבורת-על. היא יודעת לעוף, להרים חפצים כבדים ולהטיח אותם בכל הנקרה בדרכה, לטלטל גברים בהבל פיה, להעיף מכוניות ולחולל מיני-טורנאדואים. בקיצור, לא שום דבר שעוד לא ראינו אצל אומה תורמן.
מאט סונדרס (לוק ווילסון, 'משפחת טננבאום') הוא בחור רגיל כמוכם וכמוני, רק ממש חנון. יש לו משרה מהוגנת במשרד אדריכלות לצד עמיתתו הנאה לעבודה האנה (אנה פאריס, כל ה'מת לצעוק'ים). יש לו גם חבר טוב, חנון כמוהו, אבל קצת יותר חרמן וילדותי, בשם ווהן (ריין ווילסון, 'המשרד'. מרענן למצוא קומדיה כל כך עשירה בווילסונים שאף אחד מהם הוא לא אוון, וגם לא כדורעף). חייו של מאט משתנים מן הקצה אל הקצה כאשר הוא פוגש בג'ני ג'ונסון (אומה תורמן), בימים אוצרת בגלריה, בלילות סופר-גיבורה בשם נערת הג'י – ותמיד קצת פסיכית. ג'ני עושה על מאט רושם של בחורה חמודה (יהיו שיאמרו כוסית-על), והוא מצליח לאזור אומץ ולהתחיל איתה, בעידודו הנמרץ של ווהן. מאט וג'ני נכנסים למערכת יחסים, אשר בשלב מסוים עולה על שרטון כאשר ג'ני עולה למאט על העצבים, והוא מחליט להיפרד ממנה. ועדיין לא סיפרנו לכם שום דבר שלא יכולתם להבין משם הסרט.
פרידה היא עניין כואב, כפי שיודע היטב כל מי שחווה אחת כזו על בשרו. כאשר הצד הנעזב חש פגוע, העסק הופך לכואב הרבה יותר, עבור כל המעורבים. אבל כשהצד הנעזב הוא סופר-גיבורה סופר-נקמנית, הכאב מוביל לכעס, הכעס מוביל לשנאה והשנאה עלולה להוביל למשור חשמלי במקום לא נוח. ובזה עוסק בעצם רוב הסרט.
'הסופר אקסית שלי' הוא ניסיון מעניין להכליא בין שני ז'אנרים, סרטי סופר-גיבורים וקומדיות רומנטיות. שניהם מתנהלים בדרך כלל בעולם עם חוקים משלו, שהם שונים מאלה התקפים בעולמנו אנו. השילוב בין שני הז'אנרים לא עולה יפה. בסטנדרטים של סרטי סופר-גיבורים, הסרט הוא כשלון. לכאורה, הכל בסדר: יש בו גיבורה, ויש רשע – לכל סיר יש מכסה, ולכל סופר-גיבור יש ארכי-נבל שבו הוא נאבק; לזה של נערת הג'י קוראים פרופסור בדלאם (אדי איזארד). יש בו גם חיים כפולים והדילמות שהם מציגים, כוחות-על פוטוגניים ואפילו קרב סופי עתיר אקשן. אבל ג'ני היא בלתי נסבלת כמעט מהשנייה הראשונה, פרופסור בדלאם הוא קריקטורה תמוהה ואחת הדמויות הכי פחות אמינות בסרט, והאפקטים די רעים, שלא לומר מחורבנים ממש. התחום היחיד שבו הסרט עושה עבודה טובה במסגרת הז'אנר הוא המוזיקה. מגיעה מילה טובה לטדי קסטלוצ'י, שכתב פסקול אפקטיבי א-לה-ג'ון וויליאמס, והחזיר אותי לשנות השמונים ולסרטי 'סופרמן' המוקדמים.
כקומדיה רומנטית הסרט פחות נורא, אם שוכחים לרגע את החלק של ה"רומנטית". יש בו כמה רגעים קומיים לא רעים, ובדיחות שעובדות (חלקן יותר וחלקן פחות) בכמה מישורים – החל בדיאלוגים חביבים בין מאט לווהן, דרך התייחסויות מפורשות ל'סופרמן', וכלה בהומור פיזי והרס סביבתי. אבל הסרט רחוק מאוד מלהיות רומנטי. ברגעים המעטים שבהם הוא מנסה לעשות את זה, הקיטש הבנאלי ("זה כנראה הרגע הטוב ביותר בחיי" "זה לא הוגן. אני עמדתי להגיד את זה!") מכריע את הרומנטיקה ובועט את הסרט חזרה למחוזות הקומדיה.
על רמת המשחק בסרט קשה לדבר, ולו מפני שהדמויות כולן שטוחות כמו ג'ני בתחילת הקריירה המקצועית שלה. קשה לקבוע מתי מדובר במשחק גרוע ומתי בדמות מוקצנת במיוחד. קחו למשל את דמותה של ג'ני: כבחורה, היא רגשנית, מניפולטיבית, תלותית וקנאית. מצד שני, היא גם חזקה, עצמאית, אסרטיבית ודומיננטית. גם בני המין החזק מיוצגים בסרט דרך בליל סטריאוטיפים. להגיד על רוב הגברים בסרט שהם לא חכמים במיוחד יהיה אנדרסטייטמנט בערך כמו להגיד על אומה תורמן שהיא 'בחורה חמודה'. ביחס לנשים החזקות המופיעות על המסך הם נראים חלשים, פסיביים וחסרי אונים. גישתם למערכות יחסים, לעומת זאת, היא יותר צפויה: בעוד מאט מדגיש את הפן הגופני בלבד בקשר שלו עם ג'ני (ווהן הוא בכלל ניאנדרטל רגשי שמעולם לא עבר את גיל ההתבגרות), היא ממהרת לפתח תלות רגשית ולהצהיר על אהבתה כלפיו.
לזכותו של 'הסופר אקסית שלי' ייאמר שהוא סרט קליל, והוא חמוש בכמות לא מבוטלת של מודעות עצמית. הדמויות, הסיטואציות ואפילו האפקטים מוקצנים, ובמקרים רבים נראה שזה מכוון. נראה שרייטמן מרשה לעצמו לגלוש לקלישאות של הז'אנרים הרלוונטיים מתוך היכרות איתם, בצורה שמגחיכה את הסרט וגורמת לו להיראות כמעט כמו פארודיה. אבל בדיוק ב'כמעט' הזה טמונה הבעייתיות שלו. הסרט לא הולך עד הסוף בכיוון הפארודיה, ולכן נשאר סתם מופרך.
'הסופר אקסית שלי' הוא כמעט קומדיה רומנטית, כמעט סרט סופר גיבורים וכמעט פארודיה על שניהם. בהתאם לכך, בהחלט אפשר כמעט ללכת לראות אותו בקולנוע, ובמקום זה פשוט להמתין בסבלנות ל-DVD, או בכלל לוותר.
אהרו''כ
ו
עז על ביקורתך הראשונה, הקטע עם הווילסונים מאוד הצחיק אותי.
אני היחיד שחושב שאומה תורמן אולי נראית די טוב מרחוק, אבל שלמעשה הקלוז-אפים שלה חושפים פנים שהם לא באמת יפים?
אתה היחיד ועליך לעבור לחיות במושבת מצורעים
כמו כן, מזל"ט לרוברטס על הביקורת הראשונה.
אני איתך כאן - אומה היא:
מרשימה, אצילית, בעלת נוכחות, אבל יפה היא לא.
תודה רבה !
גם אני מחפש אנשים עם הדעה הזו כבר מספר שנים
גם אני מחפש אנשים כאלה
עכשיו רק צריך למצוא מקום לכלוא אותם
בערך מה שהוא אמר,
אבל הרבה יותר רע.
בתור קומדיה, הסרט הזה גרוע. בתור קומדיה רומנטית, הוא יותר גרוע. בתור סרט גיבורי-על, הוא איום. ובתור פארודיה? אני בכלל לא משוכנע שהיתה כוונה ליצור פארודיה. אם הסרט מוצא לעצמו את התירוץ של הפארודיה להתחבא מאחוריו כדי לתרץ את הדמויות השטוחות והקלישאות, הוא דומה למישהו שכותב איזו שטות מוחלטת, וכשמעירים לו אומר "אה, זה היה בציניות".
והפסקול היה איום ונורא.
אני סקרנית
אף פעם לא מישהו אומר את זה על סרט לפני זה, אז אתה יכול בבקשה להסביר מה זה אומר "פס קול איום נורא"? (הדיאלוג לא היה מובן? טעם מוזיקלי גרוע? הטיימינג של האפקטים היה לא במקום?)
התכוונתי למוזיקה.
רוברטס דווקא שיבח אותה, אבל לטעמי היא היתה איומה. זאת מוזיקה מהסוג שכשאני שומע אותה אני מרגיש כאילו הסרט מדבר אלי כמו אל ילד בן שלוש.
"עכשיו אנחנו שמחים! טודום טודום טודום! טרללה טרללה!"
"עכשיו קרה משהו מצחיק! תשמעו איזו מוזיקה מצחיקה! נכון שכולנו צוחקים מאוד? חה חה חה!"
"עכשיו אנחנו עצובים. אוי. סקסופון."
''שיבח'' זו קצת הגזמה,
המילה שבה השתמשתי בביקורת כדי לתאר את הפסקול היא "אפקטיבי". קסטלוצ'י הוא מלחין בינוני, רחוק שנות אור ממלחינים כמו ג'ון וויליאמס, האנס זימר, האווארד שור או דני אלפמן. אבל הוא עושה חיקוי 'סופרמן' נחמד, שתפס אותי כבר מהשוט הראשון של הסרט, כשרואים את העיר מרחוק. לדעתי הוא עושה את העבודה במסגרת הסרט, מבלי להבריק. אני חושב שמה שמצא חן בעיני זה בדיוק מה שעיצבן אותך, ואולי התופעה שאתה מתאר היא בכלל ממוסכמות הז'אנר, אני לא מבין או זוכר מספיק כדי להגיד.
אני מבקש,
נא לא להכניס את הנס זימר לאותה רשימה של שור, וויליאמס ואלפמן.
אולי מנק' המבט של קסטולוצ'י הם נראים כולם באותו מרחק (לא יודע, לא שמעתי שום דבר שלו), אבל כשקצת מתקרבים, רואים שזימר הרבה יותר קרוב אליו מהשאר.
האנס זימר
הוא אחד מהמלחינים הכי חשובים ונחשבים של הוליווד, ולו רק מבחינת כמות הסרטים שהוא הלחין וסדר הגודל שלהם. בנוגע לאיכות העבודה שלו, אני לא יודע, אני ממש אהבתי את הפסקול של 'הפריצה לאלקטרז' (וכמוני גם עשרות עורכי פרומואים בכל ערוצי הטלוויזיה). לגבי סרטים אחרים שלו, אני לא ממש זוכר ברמת הלשיר את הנעימות שלהם (חוץ ממלך האריות, אבל אני כנראה מתבלבל עם מה שאלטון ג'ון עשה שם), אבל ההתרשמות הכללית שלי מהיצירה שלו היא חיובית.
סתם בשביל העניין, את מי כן היית מכניס לרשימה?
עקיבא גולדסמן
הוא אחד מהתסריטאים הכי חשובים ונחשבים של הוליווד.
מייקל ביי הוא אחד מהבמאים הכי חשובים ונחשבים של הוליווד.
שניהם חתומים על סרטים שאנשים, משום מה, אוהבים. זה עדיין לא הופך אותם לטובים או איכותיים, לטעמי.
הנס זימר יודע לכתוב 5-6 דקות של מוזיקה קליטה ופופולרית. הוא עשה עבודה יפה מאוד עם מלך האריות, איש הגשם, גלדיאטור, תלמה ולואיז, הפריצה לאלקטרז ועוד כמה, וגרם להרבה מאוד אנשים להעריך אותו. אבל מבחינתי הוא בריטני ספירס (או איזו תופעת פופ אחרת שמככבת היום ב-MTV) של פסי הקול.
עכשיו, בתור מישהו שמעולם לא למד לנגן, או כל דבר אחר שקשור למוזיקה, הייתי מת לדעת לכתוב כמוהו, כי אל תטעה – יש לו כשרון. אבל להשוות אותו למלחינים אמיתיים, כמו וויליאמס ושור? אנשים שיודעים לבנות לייטמוטיפים ונעימות משנה ולשזור אותם לתוך יצירה מוזיקלית שלמה, אפילו כזו שמתפרסת על-פני מספר אלבומים? מצטער, יש לבחור עוד הרבה לאן לשאוף.
והחטא הכי גדול שלו הוא שבגלל כל ההערכה שהוא זוכה לה, הוא בטוח שהוא מלחין-על, ולכן מוציא תחת ידיו דור שלם של משובטים, כמו הארי גרגסון-וויליאמס וקלאוס בדלט, שמשתלטים על כל חלקה טובה של סרטי אקשן, ומלחינים פסי-קול דלוחים וחסרי ייחוד.
שאלת אותי לגבי הרשימה שלי – אז ככה:
ג'ון וויליאמס יש רק אחד. בעצם, היה רק אחד. זקנתו גורמת לגיל העמידה שלו להתהפך בקברו.
מתחתיו עומד כרגע הווארד שור, רק בזכות "שר הטבעות". ממש חבל לי שלא יצא לעולם ולי לשמוע את הטייק שלו על "קינג קונג".
מכיוון שאני לא חובב גדול של מצעדים, לא דירגתי את השאר, אבל איפושהו שם בבלילה נמצאים ג'ון אוטמן, ג'יימס הורנר, ג'יימס ניוטון הווארד, דני אלפמן (גםג הוא מצויין בנעימות, קצת פחות בעיבוד שלהן לפסקול מלא), אולי גם אלן סילבסטרי (רק בזכות "בחזרה לעתיד" ו"פורסט גאמפ").
אבל בעיקר אני מנסה לשפוט כל פסקול בפני עצמו (מי קלישאתי, מי?). לכן "זכרונותיה של גיישה" נוגן בדיוק פעמיים במערכת שלי, לעומת "בחורים טובים" של מרק שיימן, לדוגמא (זה בסדר, גם אני לא שמעתי עליו), שחוזר שוב ושוב לרשימת הנגינה של ה-Winamp שלי.
מה עם מארק נופלר? (הנסיכה הקסומה)
מקווה שלא שיבשתי את שמו.
טוב, יש הרבה שלא הזכרתי אותם.
מייקל קיימן, אנג'לו בדלמנטי, כריסטוף בק, דון דייויס, the Dust Brothers, רוברטו רודריגז (הוא אוחז בכל תפקיד אחר בהפקת הסרטים שלו, אז למה לא גם את זה?), ג'ון דבני, מייקל ג'יאצ'יאנו, ועוד רבים וטובים. חלקם הוציאו דיסק זכור לטובה, חלקם כתבו רק נעימה אחת שהספיקה להכניס אותם לפנתיאון (אף אחד לא זוכר לבראד פידל משהו שהוא כתב חוץ מ"שליחות קטלנית". האם "השוטר מבברלי הילס" היה כ"כ מוצלח ללא הסינתסייזר של הארולד פלטרמייר?).
נקודתית בקשר לקנופלר (חיפשתי, לא מצאתי אזכורים לכך שה-K נופלת) – הוא קודם כל הסולן של Dire Straights וגיטריסט בחסד. הוא הוציא מעט פסקולים, אבל לא הייתי קורא לו פסקולן. לא כי הוא לא ראוי לזה, אלא כי זה לא עושה צדק עם שאר היצירה שלו.
אזכורים דווקא יש.
http://mooma.keshet-tv.com/artist.asp?ArtistID=282
אבל מעולם לא הצלחתי לגלות האם זו אמנם ההגיה הנכונה.
אדי איזרד גרוע???
לא ראיתי את הסרט, אבל… אתה בטוח? בכל זאת, מדובר באדם המצחיק, הגאוני והביזארי ביותר שיש בנמצא על האי הגשום – ויש לא מעט כאלה.
מה שמעלה את התהיה מה אדי איזרד בכלל עושה בסרט הזה. מוזר.
זה מעלה כמה שאלות
מה אדי איזארד עושה ב'הסופר אקסית שלי'?
מה אדי איזארד עושה ב'ג'ונגל סיטי'?
מה אדי איזארד עושה ב'רומנטיקה וסיגריות'?
מה אדי איזארד עושה ב'בלוברי'?
נדמה לי שהתשובה לכל השאלות היא "מנסה לשבור את השיא של ג'ון קליז כקומיקאי הבריטי המוערך שמשפיל את עצמו בהכי הרבה סרטים גרועים".
מה שהפריע לי בסרט
היה שאין שום דמות שבאמת יכולתי להזדהות איתה.
בחצי מהסרט, רציתי לחנוק את הדמות של אומה. בחצי השני (לפעמים בחלקים מקבילים), רציתי לחנוק את הדמות של הגבר.
בחלקים אחרים, רציתי לחנוק את הבמאי.
אבל בסך הכל נהנתי, ואני חייב שלא להסכים לגבי האפקטים שהיו דיי חביבים, עם כמה יוצאי דופן.
ואכן, הרשע בסרט הוא הרשע הכי נוראי שראיתי אי פעם (ולא במובן הטוב של המילה).
מזל''ט
אומנם לא ראיתי את הסרט (לא בא לי לראות את אומה משפילה את עצמה), אבל נדמה לי שהביקורת מצחיקה יותר.
תודה
לך, וגם לפרשדונה, לפינגווין ולמברכים עתידיים, אם יהיו.
יהיו. לפחות אחד.
אהההה! פינגווינים!!
רגע!
ווילסון לא היה כדורסל..? :-)
וילסון הם תאגיד מפלצתי,
שחולש על תחומים נרחבים, החל מכדורסל, כדורעף, טניס וכהנה וכהנה ענפי ספורט:
http://www.wilson.com/intro/index.html
דרך שחקני קומדיות בפס ייצור סדרתי:
http://wilson-brothers.com/
http://en.wikipedia.org/wiki/Rainn_Wilson
http://movies.yahoo.com/movie/contributor/1800038371
וכלה בשילוב של השניים:
http://www.imdb.com/name/nm1012434/
(ותודה לרד פיש על הפרט האחרון)
אני לא חושב שהייתי מגדיר את ווילסון הכדורעף
כשחקן קומי דווקא. נכון שיש לו כמה רגעים קומיים מוצלחים בהחלט (בעיקר בזכות הכימיה שלו עם טום הנקס), אבל עיקר הכח שלו הוא בעוצמה הדרמטית שהוא מצליח להקרין באופן מינימליסטי. בסצינה האחרונה שלו בסרט רבים בכו.
אני לא חושב שהייתי מגדיר את ווילסון הכדורעף
אתה אמנם צודק, ווילסון הכדורעף הוא בהחלט שחקן דרמטי חזק, בין הטובים ביותר!
אבל בגלל ריבוי התפקידים הקוימיים שעשה (בסטארדיי נייט, איש משפחה וכו'), אני חושב שזה נכון להחשיב אותו כשחקן קומי שיודע לעשות דרמה טובה כשצריך כמו רובין וויליאמס כזה.
וד"א!
שמעתי שהוא יהודי…
לא סביר.
בהתחשב בסצנה האחרונה בסרט, אני מבטיח לך שלא חתכו אותו מעולם.
מה שעניין אותי בכל הסיפור...
… זה הקטע עם זריקת הכריש. איך בדיוק זה התבצע? ואיזה כריש זה? ואולי החליטו לשלב פה על הדרך גם קומדיה רומנטית עם סרטי כרישים? טוב, נו, זו לא תהיה הפעם הראשונה, אם מותר לי להזכיר פה סרט נחות כמו "מתקפת הכרישים" (אין על הסרטים של "הוט סרטים" בשתיים בלילה. פשוט איכות בהתגלמותה…)
מודבר בכריש (ממוחשב) מזן מפותח,
שמשום מה מתפקד לא רע גם על היבשה, הולך ותוקף כאילו היה איזה כלב ים.
ביקורת נהדרת. תמשיך כך.
אני דווקא חיבבתי את הסרט
בגלל הביקורת ומקהלת הקולות המסכימים איתה, החלטתי ללכת לראות את הסרט לבד ולא לגרור אף אחד לסבול איתי.
למה בכלל לראות? כי אני מחבבת סרטי סופר גיבורים. כמובן, אם הם מגוחכים אז הם צריכים להיות קומדיה כדי שאני אצפה בהם, וזה בדיוק מה שיש פה.
יום שישי, 16:30, קניון אילון, הייתי לבד באולם! זה היה כיף חיים. המקרין דילג לי על כל הפרסומות, הכניס אותי ישר לטריילרים. אף אחד לא לעס לי פופקורן באוזן, אף סלולרי לא צלצל, אף אחד לא נכנס באיחור והקים את כל השורה שלו. אף ילד לא קשקש עם כל החברים שלו, הם הנמיכו מעט את הסאונד לבקשתי והוא לא צרח מדי באוזניים.
אני מבינה עכשיו למה אנשים שיש להם הרבה מאוד כסף בונים לעצמם קולנוע פרטי בבית. זה פשוט נורא כיף! ככה צריך לראות קולנוע.
אז עם תנאי צפיה אידאליים כאלה, לא היה מצב שאני אצא מאוכזבת. ואכן לא.
זה לא סרט השנה. עומק רגשי אין פה. גם לא תיחכום. הדמויות סטריאוטיפיות. האפקטים בינוניים מינוס (חוץ מהקטע עם הכריש, הוא היה אדיר). אבל הכל היה עשוי באופן מאוד מאוד חמוד. אני בהחלט מעדיפה את זה על הניסיון הפתטי שנעשה בסופרמן להכניס עומק רגשי למצבים מופרכים. פה השתמשו במופרכות כדי להצחיק וזה עבד נהדר.
היחיד שלא נהניתי מהמשחק שלו היה הווילסון ששיחק את מאט סונדרס. הוא לא היה מספיק חופשי במשחק שלו, ונראה כאילו הוא על איזו במה בהצגה של שנה א' במגמת תיאטרון. המשחק שלו היה היחיד שפגם לי באשליה. אבל המשחק של כל האחרים היה מאוד מאוד זורם והשאיר אותי בעולם המופרך של הסרט כל הזמן.
עבר עלי זמן מהנה מאוד באולם. אני תמורה לכסף שלי קיבלתי.
האם כולם יקבלו אותה? לא בטוח. מי שסרטי סופר גיבורים לא עושים לו את זה, והוא מחפש עומק ואיזו אמירה בקומדיות הרומנטיות שלו מן הסתם יצא מאוכזב.
אבל מי שרוצה לראות אנשים עפים באויר, שימוש יצירתי במיוחד לכוחות העל, וסיפור חמוד – זה הסרט בשבילו.