תסריט ובימוי: דוד וולך
שחקנים: אסי דיין, אילן גריף, שרון הכהן בר
סרט קשה, 'חופשת קיץ'. קשה לצפייה, קשה לניתוח, קשה להגדרה. נדמה, בהתחלה, שמרגע שהסרט נגמר האגוז פו?צח, וניתן לקבוע עליו דעה, לכאן או לכאן. אלא שהאגוז נתפס בגרון, לא לבלוע ולא להקיא, ואפשר רק לכחכח ולנסות להבין את טיבו:
אברהם אידלמן הוא רב, ידוע למדי ומכובד למדי ורציני בהחלט. חייו סובבים סביב הדת, הטקסים ובעיקר הטקסטים שלה. הוא גם אב לבנו יחידו מנחם, ילד חולמני שנדמה, לעתים, כננטש בצידי הדרך של מסעו של אברהם אל האמונה, הידע והדבקות בהשם. אברהם אידלמן הוא גם בעל לאסתר, אותה הוא אוהב והאוהבת אותו, וחייה מוקדשים לו ולמנחם.
'חופשת קיץ' עוקב אחר שגרת יומה של משפחת אידלמן, המתגוררת באחת השכונות החרדיות שבלבה של ירושלים. באיטיות אנחנו לומדים על החדר בו לומד מנחם, בעברית כמו גם ביידיש, על עקדת יצחק; על הדרשות המרובות שנושא אברהם בפני תלמידיו, ואינו שוכח לחייך ברוך לבנו אהובו המשתעמם בספסל אחורי; על ארוחות הערב הצנועות שחולקים אסתר ומנחם מבלי שימתינו לאברהם שיאחר, כרגיל, להגיע – ואז ישקע שוב בלימוד אל תוך הלילה; ועל עונת הקיץ המגיעה, ויחד עימה החופשה לה מייחל מנחם, והמסע השנתי אל ים המלח. השנה מנחם, שלראשונה גדול מכדי לשהות בחוף המעורב, זוכה לבלות יום שלם עם אביו. אך חריגה משגרה אינה רק מבורכת – היא גם טומנת בחובה סכנה של אובדן שיווי משקל, ועד סוף אותו יום משפחת אידלמן לא תהיה כשהייתה.
במהלך הסרט לא קורה הרבה, במובן הקולנועי הנפוץ של "קורה": התרחשות אינה רודפת אירוע, מגוון דמויות משעשעות אינו חוצה את המסך, החיים אינם מתנפצים למיליון רסיסים בכל חמש דקות. יש כאלו שיחושו שזה משעמם, אבל אני חשבתי שזה מרתק – תיאור נאמן, מאופק ומלא אמפטיה של שגרת קיומה של משפחה אחת, לא יותר ולא פחות מיוחדת מכל משפחה אחרת. זה עובד בעיקר כי דוד וולך, שזהו סרטו הראשון, הוא אשף באומנות העדינה של גילוי וכיסוי וסיפק לי את כל המידע לו נזקקתי, מבלי שאחת הדמויות תפנה למצלמה ותסביר אותו בצורה מפורשת. כאשר מצוות שילוח הקן הפכה משמעותית בעלילה, יכולתי להבין מהי אותה המצווה ולמה היא משמעותית במיוחד למשפחה חרדית שבה פחות (הרבה פחות) ילדים מהמקובל – וזאת באמצעות התנהגות המלמד של מנחם, הדחיפות בה מבצע אברהם את המצווה, והסבר קצר וטבעי שהוא מעניק לבנו מייד אחר-כך.
אותה המיומנות של וולך היא גם הסיבה לכך שזהו הסרט המתאר בצורה המדויקת ביותר שראיתי מעולם את חיי הליטאים החרדים. וולך, חוזר בשאלה, מכיר את העולם הזה מלפני ומלפנים – ונמנע מהצגתו בצורה אקזוטית ומסתורית, ובעיקר, מלהתמקד בהיבטים החברתיים שלו. כמעט כל הסרטים שנעשו בארץ ושבהם מופיעים חרדים – החל ב-'קדוש' הגס והמוקצן וכלה ב-'אושפיזין' המצוין – התמקדו בשוני החרדי, בהיותם חברה זרה ומוזרה לעיניים חילוניות. וולך לא מעוניין בכך: מנחם אוכל שלווה, כי זה מה שילדים חרדים אוכלים, והכיבוד בבית הכנסת אחרי הדרשה מדויק עד המלפפון החמוץ האחרון אבל כל זה ברקע. מה שכן מעניין את וולך הוא שלוש הדמויות שלו, וסוגיית האמונה באל ומחירה. בכך טמונה העוצמה והחולשה של הסרט.
העוצמה, כיוון שהיחסים בין אברהם, אסתר ומנחם מוצגים בעדינות ודיוק, להם מסייע הצילום החם והנהדר של בועז יעקוב. כמו בשיחות בין אנשים שמכירים אחד את השני הרבה זמן, הרוב נשאר מתחת לפני השטח, ובא לידי ביטוי בעיקר בהבעות פנים, שפת גוף ומסרים מילוליים קצרים שאין להם תמיד התחלה וסוף ברורים. מול אסי דיין, שכבר קשה להגדיר הופעה מושלמת שלו כיוצאת מגדר הרגיל, נותנת שרון הכהן בר הופעה משובחת, שכמעט ואין בה נפילות. אילן גריף, בתפקיד מנחם, מקסים וחולמני אבל קצת פחות משכנע כאשר הוא צריך לדבר. וולך אוהב את הדמויות שלו, ומציג אותן במלוא מורכבותן. הביקורת על הזמן המועט שאברהם מעניק למנחם, למשל, נשארה בעיקר בראש שלי כצופה כי מבחינת האב והבן עצמם, ברור ששני אלו אוהבים האחד את השני מאוד.
אך באותם גורמים טמונה גם חולשת הסרט, כי העדינות והאיפוק המאפיינים את העלילה והדמויות מתחלפים בבוטות הגובלת בחוסר כבוד לצופה כשמדובר במסר, ובעיקר באמצעים הסמליים להעברתו. המלמד של מנחם דש, שוב ושוב, ואז שוב, באותו הנושא; הדמויות מתבוננות, שוב ושוב, ואז שוב, לכיוון השמים ברגעים קריטיים – והבמאי מבהיר לחלוטין את עמדתו לגבי מה באמת נמצא באותם השמיים. לדוד וולך יש משהו נחרץ מאוד להגיד בנושא אלוהים, בנושא האמונה בו, ובעיקר בנושא המחיר שמשלמים בני האדם שסביב המאמין, והוא לא מתכוון לאפשר אפילו לצופה אחד לפספס את הנקודה שלו.
'חופשת קיץ' נשאר, לגבי, חידה. מצד אחד, צילום, פסקול, תסריט, בימוי ומשחק יוצאי דופן באיכותם. מצד שני, מסר תיאולוגי פשוט וישיר מדי, וקצת פחות מדי עלילה. מצד שלישי, סרט שעוסק, בצורה כמעט חסרת תקדים בכל מדיום בישראל, בהיבטים עמוקים ומרתקים של אמונה ולא רק בהיבטים החיצוניים של הדת (כמו לבוש, הרגלי אישות וכדומה). מצד רביעי, במאי שסוגר חשבונות עם החברה ממנה יצא בצורה ברורה, כמעט גסה. מצד חמישי, הצגה עדינה, אולי אפילו אוהבת, של אותה החברה. מצד שישי, ניגון יידי כבד שמקשה להבין את אסי דיין, וניגון קישלובסקי כבד לקצב ולאווירה. אולי פשוט יש ל'חופשת קיץ' הרבה צדדים, חלקם חלקים וחלקם מחוספסים, כמו יהלום שלא לוטש עד הסוף.
- הטריילר
- שילוח הקן
- עקידת יצחק
- ים המלח – אתר תיירות
- אושפיזין
אמרתי שזה לא תמיד ככה?
אחלה ביקורת.
אחלה ביקורת. ותוספת,
איך לא נאמר דבר על השם באנגלית? דווקא בלעז הסרט מקבל משמעות עמוקה יותר, מאשר בשפת הקודש, בו הסרט נעשה!
למי שלא יודע
שמו האנגלי של הסרט הוא My Father My Lord.
ביקורת יפה ונבונה. ניכרת הכרותו של המבקר עם העולם החרדי.
חבל שאין באתר אופציה לדיו אדומה, בשביל הודעות כאלו
סמלים
"ראוי לנו לנהוג בצורה טבעית (עם ילדנו ובכלל) ולא לתת למערכת חיצונית, שהיא בהכרח נטולת הגיון (או לפחות הציות לה הוא כזה), לכפות עלינו התנהגות"…
אכן, כן. ולא רק בנגע, למערכת דתית כלשהי – אלא גם במקרה, של מערכות חוקים ממוכנות, אפורות ובלתי-אישיות אחרות.
יש רק בעיה אחת כאן, כמובן:
מה זה "צורה טבעית"?
(ורק לשם הבהרה – מה שכתבתי לעיל אינו דעתי האישית, אלא הפירוש שלי למסר של הסרט, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדרשה)
סמלים
אסתר = הסתר פנים.
כל מגילת אסתר באה להראות בעצם איך הקב"ה מנהל את עולמו בדרך שעונה על חוקי הטבע – ועם זאת ניסית.
בדרך שעונה על חוקי הטבע?
כיצד זה המסר של מגילת אסתר? ומה, בדיוק, מקומו בסרט?
סמלים
כשהאם לא יכולה לדבר אחרי ברכת המפיל, זה מסמל את ההשתקה של קולה של האשה בקהילה החרדית, השתקה ששואבת את כוחה מהטקסט התלמודי (ברכת המפיל בסרט)
ממתי ל*גברים* מותר לדבר אחרי ברכת המפיל?
זה לא נראה לי רלוונטי: מראים רק את האישה שותקת,
וזו סצנה מרכזית בסרט (לא שאני מסכים בהכרח עם הפרשנות שהציג הרב השובב).
אוי זה מלולה
דודה לולה…
(סליחה, הייתי חייב).
סרט מדהים
מכל הסרטים שראיתי בקיץ (והיה לי הרבה זמן בחופש) זה היה הסרט היפה מכולם.
פשוט וגאוני בעת ובעונה אחת.
אסי דיין, בחופשת קיץ ובכלל
האמת היא שממש לא רציתי להגיב על הסרט הזה. ראשית מפני שכך אשחק במשחק שלו – זה סרט "אמנותי", שמתחנן שידונו עליו, ואני מתקומם כשמכריחים אותי לעשות משהו. שנית, כי הרבה אנשים כבר כתבו את דעתי (בקצרה – מזויף, מזויף ומזויף).
אבל הבטחתי לשמח את אדם קלין אורון…
אז, דעתי על ה"משחק" של אסי דיין (גם בשנים האחרונות):
רובנו ככולנו מודעים למצבו הנפשי של מר דיין, שנהנה מאוד להיות אייטם רכילותי, ולספר לנו עליו. גם אם אנחנו ממש לא רוצים לשמוע, ולהתרכז רק בעבודתו. משחק, הוא עניין סובייקטיבי, ולי נדמה שדיין לא נמצא בהכרה מלאה זה מספר שנים. כן, גם ואולי בעיקר בסדרה בטיפול.
בסרט המדובר, הוא מסתפק במלמולים חסרי פשר ש"מאפיינים" אנשי דת כבדים, אבל במקרה שלו הם באים מהבית. עובדה שבסצינות בהן הוא מהלך עם בנו ברחוב, ניתן לראות/לשמוע די בבירור שהוא נאלץ להקליט את עצמו מחדש. ובשאר הסצינות, בלי התרגום לא היה לי מושג מה הוא אומר.
עוד "מאפיין" שמשרת אותו מצויין, הוא העובדה כי דמותו נשארת כמעט באותו מצב, לאורך כל הסרט (אולי מלבד בסצינת הפתיחה). אחרים יכולים לראות רב אדוק באמונתו – אבל אני רואה איש כבוי עיניים שפולט את הטקסטים שול בלי רגש, ולא ממש משוכנע מי הוא, מה הוא ואיפה הוא נמצא לכל הרוחות.
אז כן, הדמות מתאימה יופי למצב הנוכחי של דיין האיש, אבל זה ממש לא אומר שמדובר בתצוגת משחק מרשימה, לדעתי.
עוד בענייני השחקנים, שהיו עוד חלק חלש בסרט חלש: הילד עיצבן אותי, כמו רוב הילדים הקולנועיים בזמן האחרון. שרון הכהן בר ראויה להרבה יותר מאשר דמות האם/הרעיה המסורה שאין לה אישיות משלה.
עניין של טעם, ובכל זאת:
כאשר דיין מחייך לבן שלו, אני ראיתי כמה הוא אוהב אותו. כשהוא מתכתב עם אישתו, ראיתי שהוא דואג לה באמת ובתמים. כשהוא מרצה מול התלמידים, פתאום הכריזמה שלו נדלקת (במשורה) וגם דבריו נהיים ברורים בהרבה. כשדעתו מוסחת, המבטא הליטאי שלו נהיה כבד יותר (אגב, את הטיעון הזה שלך ממש לא הבנתי: מאיזה בית? המבטא הזה אופייני מאוד, אבל, בימינו, אך ורק לחרדים). ואברהם משוכנע לחלוטין איפה הוא, אבל זה לא בעולם הזה, ואת זה דיין משחק מצוין.
אגב, עירבבת כאן גם טיעון תסריטאי שלא קשור לדיין: דמותו נשארת באותו מצב, חוץ מאשר בקצוות הסרט, בגלל שככה הוא כתוב – אבל הרי כאן, פחות או יותר, טמון כל המסר של הסרט.
(ועוד אגב, נדמה לי שכבר התפקיד הזה מותח את יכולות המשחק של שרון הכהן בר עד לקצה, ולראיה, בסצינות הרגש-הקיצוני שלה היא לא משכנעת. לגבי הילד, אני מסכים.)
עניין של טעם, נקודה.
באופן כללי אני בעד תיקון למשפט "על טעם וריח אין להתווכח", שיוסיף מיד בסוף – "אבל זה יכול להיות כיף".
אבל,
במקרה של הסרט הזה, באמת שאין לי רצון לעשות זאת. אני ממש שמח בשבילך שהצלחת לראות את כל הדברים האלה, שנעלמו מעיניי. ואולי זה בגלל שהגעתי עם קיבעון שהוא דעתי על דיין בשנים האחרונות. וקבעונות זה כמעט אף פעם לא טוב.
אז רק הבהרות:
1. התכוונתי למשמעות המופשטת יותר של הביטוי "מביא איתו מהבית". לא מבית הוריו ששייכים לעדה זו או אחרת, אלא מביתו שלו, כלומר מעצמו. במילים אחרות – זה לא שדיין הוסיף את המלמולים לדמות – ככה הוא מדבר! (שוב, בעיניי).
2. צודק, עירבבתי, אבל בכוונה. כאשר לוהק דיין לתפקיד שדורש בעיקר פלט של מלמולים והימצאות באותו מצב נפשי לאורך רוב רובו של הסרט – זה משרת אותו מצויין. הוא לא צריך להתאמץ, הוא ממילא מתנהג כך בחיי היומיום שלו.
3. לשרון הכהן בר לא הייתה דמות אמיתית לעבוד איתה, וזוהי הסיבה בגללה היא לא משכנעת כאשר היא נדרשת להביע רגש דרך הדמות, לפי דעתי.
והעיקר שאנחנו מסכימים שהילד מעצבן
לגבי הילדה
דווקא הילדה דידי ב"דברים ש…" היתה אמינה בעיני במשחק שלה.
אם היא היתה מעצבנת, זה היה בסצנות שהיא היתה צריכה לעצבן בהן.
אותי הסרט ריתק.
אני חושבת שהמצב האנושי בו אדם "מתרוקן" מכל מה שהיה עולמו, נדון פה בצורה מרשימה.
אין שום הכרח להשאר בתחומי הדת, אלא לחוות את הסרט כנסיון מעורר הרחמים שלנו, להמציא ולהמציא ולהמציא את הדברים, שישמרו עלינו מפני הנורא מכל – ותחושת החדלון שאין אנו כלום, גם לא בקורות קולנוע מהונדסות.
בסוף יצירה כזו,אתה נשאר רק עם הטעם המזוקק של יצירה אמנותית גדולה.
וזו נחמתנו ?
חיכיתי וחיכיתי לסרט
שראיתי בדיוידי קצת בהתרגשות וקצת מחשש שמא יעורר שאלות על אמונה.
אם המסר הוא הדבר הכי חשוב בסרט כפי שכתוב בביקורת, אותי הסרט רק עצבן.
זה אמור לייצג את כ-ל בדגש על כל העולם החרדי ליטאי?
ואיפה מצויין בסרט שמדובר בעולם הליטאי או החרדי או החרדי-ליטאי?
של מי התפיסה הדתית המשונה הזאת שמה שאנחנו מרגישים לא חשוב וסותר את האמונה? למי היא שייכת? לחצר אחת? לעדה אחת? לאדם אחד? לכל העולם החרדי-ליטאי?
לא שמעתי על התפיסה הזאת מעודי, אולם אני לא ליטאי.
נשמע לי מאוד משונה.
גם שילוח הקן- זה מנהג של כ-ל החרדים הליטאים?
זה לא מה שלימדו אותי על מהי בדיוק מצוות שילוח הקן.
המנהג בסרט נראה לי סותר את ההלכה של צער בעלי חיים. והלכה חזקה ממנהג.
דווקא בגלל הציפיה לאיזה הרהור אחרי הסרט התאכזבתי נורא.
צודק מי שאמר שהסרט הזה הוא ההפך מהסרט אושפיזין.
אם אושפיזין עצבן אותי בגלל עודף מיסטיות וכל מיני פלאים באמונה, הסרט הזה אכזב אותי מהראיה הכל כך צרה שלו(שלא לומר המוזרה) את האמונה (ושוב עד עכשיו לא ברור לי את מי אמונה זו מייצגת? את האב של התסריטאי? את כל החרדים? לבטח היא לא מייצגת את הדתיים).
אוף, מתי יהיה סרט נורמלי על דתיים והעולם הדתי?
מחכה בקוצר רוח.
גם אני לא אהבתי את הסרט
אבל מי אמר שהוא מייצג את כל החרדים, או את כל הליטאים, או כל "כל" אחר? כפי שלא כל סרט שעוסק באדם חילוני מייצג את "הקהילה החילונית", כך לא צריך להניח אוטומטית שסרט שעוסק בחרדים בהכרח מתיימר לייצג אותם.
האם הסרט הוא פוסטמודרני?
(ל"ת)
בין 10:00 ל-18:00, לא בשבתות וחגים
(ל"ת)
תוכלי להבהיר את השאלה?
(ל"ת)
פוסטמודרני זה לענות לשאלה מלפני ארבע שנים.
(ל"ת)
זה לחובבים, יקירי.
פ"מ באמת זה לענות לשאלה מלפני ארבע שנים בשאלה.
זה פוסטפוסטמודרני
פוסטמודרני זה דאפי דאק.