בלאדי ולנטיין

מאת
בן סגרסקי
– פורסם ב 16 באפריל 2009Posted in: ביקורות

My Bloody Valentine

במאי: פטריק לוסייר
תסריט: טוד פארמר, זיין סמית
שחקנים: ג'נסן אקלס, ג'יימי קינג, קר סמית, בטסי רו

אני מפחד מ-3D. אתם יודעים, תלת מימד. הקטע המגניב עם המשקפיים. ברררר.

המימד השלישי כל-כך מפחיד אותי פשוט כי אומרים לי שהוא ישנה את הקולנוע לעד- רק חכו כמה שנים, ואפילו בדרמות חברתיות נוקבות מאפגניסטן הזקנים קשי היום ישתקו ברוב משמעות כשהם בולטים מתוך המסך. אני מכיר את הקולנוע די הרבה זמן, אתם מבינים, ולא מוצא חן בעיני בכלל שהוא ישתנה לי מול הפרצוף. הלא מוכר, לא יעזור כלום, הוא הדבר המפחיד מכל.

כבר זמן מה שאני מנסה לחבב על עצמי את משקפי הפלסטיק ולא מצליח. מקורה של הבעיה שלי, אני חושב, טמון בשוליים של המסך. אתם מבינים, כמו שאני רואה את זה, כשאנחנו צופים בסרט, אנחנו תופסים את החוויה כמו צפייה בעולם דרך חלון: בצד אחד אנחנו, עם הכיסאות המרופדים והרצפה הדביקה, ובצד השני עולם שבו גורילות אימתניות נאבקות בזורקימפהזאורוסים אוכלי אדם. אנחנו התברכנו בחור מלבני בקיר שחושף בפנינו חלק מהעולם המופלא הזה. אם הגורילה מניפה את זרועה ימינה, וזו יוצאת מהפריים, כף היד שלה פשוט נמצאת באותו חלק של העולם שאנחנו לא מסוגלים לראות במסגרת חרך הצצה שלנו. בסרט תלת מימדי, לעומת זאת, הזרוע תיראה כאילו היא נמצאת איתנו באולם, וכשהיא תצא מהפריים זה יראה כאילו היא נקטעת בנקודה אקראית בחלל. הטכנולוגיה הזו לא מכניסה אותך לתוך החוויה, אלא להיפך – היא מנכרת אותך אליה. אבל יכול להיות שיש לנו – לי ולקולנוע של האלף השלישי – עוד סיכוי ביחד. לפני שבוע ראיתי את 'בלאדי ולנטיין', סרט אימה שנוצר במיוחד כדי להיות מופץ ב-3D, ומוצע לצפייה רק בפורמט הזה, ועכשיו אני כבר קצת פחות פסימי לגבי הפיכת מסך הכסף לקוביית כסף משוכללת.

אולי כדאי שבשלב זה אחלוק אתכם קצת מידע על הסרט, עם כל זה שהכותרת של הדף היא 'בלאדי ולנטיין' והכל: 'בלאדי ולנטיין' הוא רימייק לסלאשר מראשית שנות השמונים עם תסרוקות של מעצב השיער הוגו רוי. עלילת הדם מתרחשת בעיירת כורים קנדית, שענתה לתיאור "מנומנמת" עד שהניצול היחידי מקריסת תעלה טרגית התעורר מהתרדמת בה הוא היה שרוי עם בורג אחד פחות. אותו ניצול, הארי וורדן, טבח בכמה אנשים אקראיים בבית החולים בו הוא אושפז, ואז ניגש לגליק האמיתי: בני נוער פוחזים ומשוללי ערכים. חמוש במסיכת כורים ומכוש, הוא התפרץ למסיבת ולנטיין וקרע לגזרים את החוגגים, עד שהשריף המזדקן הואיל להגיע וירה לעברו כמה קליעים. וורדן הפצוע הספיק לצלוע אל תוך החשיכה, אבל היי, הוא בטוח מת, נכון?

עשור לאחר מכן חוזר טום האניגר הצעיר, בנו של בעל המכרה, לעיירה המצולקת. לא הרבה השתנה בה בעשור החולף (פרט, כמובן, לתסרוקות של הדמויות, אותן עיצבה במקצועיות רבה סולינה טבריזי), ותושבי העיירה עדיין נוטרים לו טינה על כך שגרם ברשלנותו לאותה תאונה במכרה. אולי היה קל יותר להשלים עם העבר ולפתוח דף חדש אלמלא בדיוק היה מתחיל בעיירה גל רציחות חולני בניהולו של פסיכופט רעול פנים, שהוא אולי ואולי לא הפסיכופט רעול הפנים המקורי שחזר כדי לנקום. בין סילוני הדם והקרביים המפוזרים מתרחש איזשהו מרובע אהבה בין טום, אהובת נעוריו, בעלה הנכחי ואיזו מישהי שנראית ממש טוב בגופיה ותחתונים.

עכשיו, 'בלאדי ולנטיין' הוא בגדול, תסלח לי טבריזי שזה מסתמן כפרוייקט חייה, סרט די מפגר מכל הבחינות. העלילה שלו מקפידה להיות לכל ארכה האמא של כל הקלישאות שידע הקולנוע. אפילו בכל הנוגע לדמויות או לדיאלוגים, אין שום דרך להבדיל בין 'בלאדי ולנטיין' לחמש מאות ושישה סרטים אחרים, ואלה לא חמש מאות ושישה סרטים אינטליגנטיים במיוחד. השחקנים מקפידים בקנאות כמעט דתית לשלול כל סוג של אמינות מהסרט, ונראים באופן גורף כמו חבורה של אנשים שמשחקים שחקני קולנוע. כשהסוף מגיע, הוא תופס את הקהל לא מוכן פשוט כי שום צופה לא יאמין שעדיין יש במאים שניחנו באומץ להשתמש בסוף המופרך הזה. התירוץ היחיד שהסרט מציע לכל זה הוא מודעות עצמית: כשהפרחה הבלונדינית משתתפת בסצינת הסקס המתבקשת שלה היא עושה את זה במעין שיעמום של "מה אפשר לעשות. זה סרט אימה ואני פרחה בלונדינית". מאוד בוגר.

ובכל זאת, 'בלאדי ולנטיין' הוא סרט אפקטיבי למדי. שרשרת הרציחות שבו לא מתוארת באיזושהי יצירתיות פורצת גבולות, אבל היא יעילה. כשאחת הקורבנות מסתתרת מפני אימת הכורה, הדרך אל הסוף הבלתי נמנע רצופה במספיק הסחות דעת שגרמו לי לקוות שאולי היא תצא מזה בשלום. כשאחת הדמויות עוזבת את החדר לשנייה וחוזרת אל ערימת גופות מבותרות, זה – לפחות במקרה שלי – עושה את העבודה. כמו כל סלאשר, הסרט לא מצדיק את קיומו בזכות שאלת ההישרדות של דמויותיו, אלא בזכות האווירה המערערת. ופה יש ל'בלאדי ולנטיין' יתרון שכמה שהוא לא מתוחכם, ככה הוא מכריע: 'בלאדי ולנטיין', רבותי, הוא סרט בשלושה מימדים.

אני לא הבנתי מה זה אומר כשהגעתי לסרט, ויכול להיות שאפילו הבמאי, הצלם או מעצבת השיער לא הבינו מה זה אומר. הרי התרומה המתבקשת של הטכנולוגיה לסרט היא ברגעי ה"בו!", כשעין משופדת או גדם עץ מזנקים בהפתעה מחוץ למסך ואל תוך הפרצוף שלנו. הקטעים האלה אף פעם לא מעניינים במיוחד כשהם מגיעים בסרטי אימה זולים, והקידום של המכוש כמה סנטימטרים קדימה לא יהפוך אותם למעניינים יותר. הו לא. ההשפעה של התלת על החוויה היא באספקטים הרבה יותר מעודנים, הרבה פחות מורגשים, שבונים אצלך לאט-לאט את ההרגשה שאתה לא חסין ומנותק מהעולם שאתה צופה בו. האור, למשל.

העקרון בסרטי אימה הוא נורא פשוט: החושך הוא מפחיד. סלאשרים נוטים להיות אפלוליים, ולהחשיך את חיי הקורבנות שלהם בדרכים שונות. גם ב'בלאדי ולנטיין' המוכרות במכולת יודעות שהן הסתבכו רק כשהאורות נכבים בפתאומיות מחשידה. אלא שסימן ההיכר של הרוצח המטורף, זה שאתה לומד לחשוש ממנו בכל פעם שהוא מופיע על המסך, הוא הפנס שעל מסיכת הכורים. עיגול האור שמבליח ברגע האמת הוא הגרסה של הסרט למסיכה של ג'ייסון או לאנקול מ'אני יודע מה עשית בקיץ האחרון'. הוא הרוצח. כך שהסרט בעצם משאיר אותך בלי הגנה: החושך הוא לא מוכר, ובאור מפצחים לך את הגולגולת. בהתאם לחוקיות הזו, הסרט משתמש לכל ארכו בדימויים של אור שפוצע את החושך, שחודר את החדר. והתלת מימד הופך את כל זה לכל-כך מוחשי שזה לא יאמן. לטווח הארוך, זה מצמרר הרבה יותר מכל דבר אחר שיש לסרט להציע, על גלוני הדם והבשר המבותר.

אז אולי יש משהו בהתלהבות מהצעצוע החדש-ישן של הוליווד. אולי כשאלו שעושים את הסרטים שאנחנו רואים יבינו יותר טוב את האפשרויות הגלומות בו, נוכל להרוויח חוויות שאנחנו עדיין לא מכירים בקולנוע. לא סתם התלהבות מהחידוש עצמו, אלא איזשהו חיבור מתוחכם יותר לסרט. ובאשר ל'בלאדי ולנטיין'? לכו אם אתם אוהבים טראש ואין משהו ממש בוער לעשות בשום מקום. הוא לא מבריק, ואין בו הרבה נשמה, אבל הוא עובד ולפעמים זה מספיק. יותר מזה אני לא יכול לומר בעדו. אחרי הכל, קצת קשה להמליץ על סרט אימה שגרם לך להפסיק לפחד, לא?

תגיות: