לאורך השנים רשמתי פה ושם על תהליך הכתיבה על קולנוע ישראלי מנקודת מבט של מבקר פעיל בסצנה, וגם קצת על קשיים בכתיבת ביקורות באופן כללי, אבל הסיבה הטיפשית ביותר שבגללה ביקורות לא נכתבות (שהפילה יותר ביקורות משנוח לי להודות) היא הזיכרון המתפוגג שלי.
הזמן שעובר מהרגע שאני רואה סרטים ישראליים (בפסטיבלים, ימי קולנוע ישראלי וטרום בכורות) ועד שאני כותב עליהם הוא כמה שבועות בממוצע, ויכול להגיע גם לכמה חודשים. במקרה של "יוני 0", זה כבר שנים. בשלב הזה אני מתחיל להסס: אני נורא רוצה להמליץ על הסרט, או סתם לדבר עליו, אבל לעזאזל – כמה אני זוכר ממנו בכלל?
כאן אולי היה אמור להגיע איזה מעבר חלק שמראה איך שני הסרטים שאני עומד לדבר עליהם – "בתי אהובתי" ו"יוני 0" – גם הם מדברים על זיכרון ושכחה ומה שביניהם, אבל לא. אחד מהם כן נוגע לנקודת המבט שלנו והשאלה כמה היא לוכדת אותנו ("בתי אהובתי") ואולי אפשר לנפנף ידיים מספיק חזק כדי לדבר על איך "יוני 0" מדבר על זכרון השואה המתהווה, אבל זה יהיה שקר. "בתי אהובתי" הוא על ששון גבאי שמבקר את הבת שלו בצרפת ומוצא את הנישואים שלה במשבר, ו"יוני 0" מספר על ההוצאה להורג של אדולף אייכמן דרך שלושה סיפורים שקשורים אליה: האנשים שבנו את התנור בו שרפו את גופתו של אייכמן, השוטר שהיה אחראי לשמור עליו עד לאותה הוצאה להורג, וניצול שואה שחוזר לפולין באותה התקופה.
אין הרבה במשותף בין שני הסרטים. הראשון מבוים על ידי איתן גרין, אחד מוותיקי התעשייה בארץ, והשני הוא סרטו של במאי שאפילו לא ישראלי – ג'ייק פאלטרו (אחיה של גווינת' פאלטרו). אין לי הרבה מה להגיד על הקריירה של פאלטרו – סרט אחד שלו ("הלילה הטוב") הוקרן בארץ אי אז ב-2007, והסרט התיעודי שלו על בריאן דה פלמה גם הוקרן לרגע בפסטיבל ירושלים. את שניהם לא ראיתי, אבל הרושם הכללי שקיבלתי הוא של אדם שמנסה להצליח בהוליווד בזכות פרויקט אקראי כזה או אחר. נחמד לראות אחד כזה מגיע לישראל אבל קשה להגיד שיש לו סגנון אישי ייחודי.
גרין הוא מקרה קצת שונה, של במאי שעובד די ברציפות מאז שנות השמונים ואף פעם לא ממש זכה לקהל שמעלה אותו על נס, כי ככה זה אצלנו: גם חובבי הקולנוע הישראלי יתקשו לציין עשרה במאים ישראלים, והמשחק נהיה קשה יותר אם אי אפשר לציין במאים שהתחילו לביים מאז שנת 2000. זה לא בדיוק זלזול כמו תעשייה שכפי שכבר דיברתי על כך, מתקשה לתת כבוד לעצמה ולוותיקיה.
אני מתעכב על זה כי גרין הוא בעצם אבי הקולנוע הישראלי הקטן – דרמות משפחתיות אבל לא בעוצמת הרגש של סרטים כמו "כנפיים שבורות" או כמות בני הדודים של "7 ברכות" אלא בעיקר אבא, בן, ואולי עוד בן או בת זוג או חבר, וסערות הרגשות נוטות להיות קטנות ולא מטלטלות עולם. גרין טוב מאוד בקולנוע מהסוג הזה ו"בתי אהובתי" שב ומזכיר את זה. קל להגיד שהסרט עובד בעיקר בגלל צמד ההופעות של ששון גבאי ואלברט אילוז (וזה נכון), אבל בבימוי של גרין יש משהו שנותן לאווירה איזשהו מרקם עדין שבמאי אחר כנראה לא היה מצליח להשיג. גם סיון לוי בתפקיד המאתגר של הבת המתחרפנת עושה עבודה נהדרת, והיי, נחמד לראות אותה עשור אחרי "שש פעמים".
הקולנוע הישראלי הקטן תמיד מרגיש לי כמו הימור: קשה לדעת האם אני אוכל רק להגיד עליו "נחמד" אחרי שהשקעתי בו את זמני או שזה יהיה משהו שבאמת יישאר איתי לאחר מכן. בהתחשב בכך שאת הביקורת הזאת אני כותב מנקודת מבט של כמה וכמה חודשים לאחר הצפייה – לי אישית ההימור בהחלט השתלם, ועל כן אני ממליץ עליו לכל מי שמוכנים לתת הזדמנות ל"דרמה ישראלית קטנה".
ההמלצה על "יוני 0" היא יותר גורפת – אם רם קיץ אמר בביקורת על "הצבי" שהוא רוצה יותר דרמות תקופתיות עשויות היטב, אז נו, הנה!
כן, אפשר להיעלב ולהגיד שהדרך שבה לוקחים את השואה, מדברים עליה וזוכרים אותה ועושים לה עוד דברים הופכת אותה למשהו מאוד פוליטי, אבל "יוני 0" הוא סרט שפורח דווקא בזכות הדרמות האישיות; פחות כאמירה על היחס לניצולים בתחילת המדינה, ויותר כסיפור התבגרות של נער שמתגלגל לעבוד במקום שבו מכינים את תנור השריפה לכבוד אייכמן; פחות חתרנות בשאלת היחס של המזרחים לשואה ויותר דרמה קומית על פקיד שמנסה לעשות את העבודה שלו הכי טוב שאפשר, גם כשאותה העבודה היא לדאוג לפושע נאצי רגע לפני שהולכים להרוג אותו; ופחות דיון על זכר השואה ויותר… טוב, אודה ואתוודה – החלק האחרון של "יוני 0" פחות טוב משני החלקים שבאים לפניו, והאפילוג הוא כבר ממש נפילה על הפנים שהופכת את הסרט למשהו יותר דידקטי בלי שום צורך, שחס וחלילה לא נצא מסרט עם סאבטקסט או דו-משמעות.
ובכל זאת, השעה וחצי הראשונות שוות את זה, וכל המעורבים בדבר – ובייחוד יואב לוי בתפקיד השוטר שאחראי לשמור על אייכמן – עושים את עבודתם על הצד הטוב ביותר. בניגוד ל"בתי אהובתי" שמרגיש כמו ביצוע טוב של הקולנוע שאנחנו כבר מכירים, "יוני 0" מרגיש כמו כניסה מכובדת של הקולנוע הישראלי לז'אנר השחזורים ההיסטוריים באופן ש"גולדה" על כל התקציב האמריקאי וההלן מירן שלו לא הצליח לעשות.
אז אם אני יכול להמליץ על שני סרטים ביום הקולנוע הזה – אלה כנראה שני הסרטים שאני הכי אמליץ עליהם, בהנחה שאתם סומכים על הטעם שלי. ועל הזיכרון שלי.
