לזהות את עצמך עם ציבור צופי ונזקקי הקומדיות הרומנטיות זו בעיה – יש לציבור הזה סטיגמה רעה ולרוב הוליווד לא ממש משקיעה בו את מיטב המשאבים שהיא משקיעה בסרטי אקשן, דרמה או סוגות אחרות. אבל מה לעשות, אני אוהבת סרטים עם המון רגש. זה עניין כזה, מעין חלל קטן שצריך להתמלא פעם בכמה זמן. אחד הדברים הנפלאים באמת במדיום הקולנועי הוא האפשרות להראות רגש ללא מילים, אלא במעשים או אפילו רק בהבעות. לפעמים שחקן טוב שמבוים נכון יכול להביע רגש טוב יותר מכל מכתב אהבה.
לכן, כחובבת קומדיות רומנטיות, האתגר האמיתי הוא למצוא את הקומדיה הרומנטית בסרט שאינו קומדיה רומנטית, או לפחות שאינו מציג עצמו ככזאת. למשל, "מכבסה יפהפיה שלי".
"מכבסה יפהפיה שלי" הוא סרט משנת 1985, ומרגישים את זה: "מכבסה" הוא סרט אייטיזי להפליא. מלווה סאונד אפקט של בועות (כי מכבסה וזה) יחד עם פסקול שהוא משהו בין "דונט יו וואנט מי בייבי" למה שיוצא כשכותבים "מוזיקה מרגיעה למדיטציה" ביוטיוב.
הסרט מתרחש בשכונת עוני לונדונית בתקופת מרגרט תאצ'ר וגיבורו עומאר (גורדון וארנקה), הוא צעיר פקיסטני שחי עם אביו האלכוהוליסט אך האוהב. עומאר מתחיל לעבוד בעסק הלא מאוד ברור של דודו נאסר שמעביר לו את המכבסה המוזנחת שברשותו.
ערב אחד עומאר נתקל בחבר ילדותו ג'וני (דניאל דיי לואיס באחד מתפקידיו הראשונים), כאשר חבורתו של ג'וני מציקה לעומאר וקוראת לו בכינויים גזעניים למיניהם. במקום לברוח, עומאר ניגש ישירות לג'וני, מדבר איתו בנונשלנטיות מוחלטת בעוד החבורה הלבנה מסתכלת עליו באיום. במקום להרביץ לו, ג'וני, מציע לעומאר שיעזבו את המקום יחד. בניגוד לכל הגיון.
וכך, סרט על מצוקות פקיסטנים בשכונת עוני לפתע נעשה חמוד. מדרמה בריטית מדכאת למשהו שהוא קומדיה רומנטית.
כולם יודעים שקומדיה רומנטית עובדת רק במידה בה הכימיה בין שני השחקנים עובדת ופה, קודם כל, הכימיה בין שני הגיבורים עובדת. דניאל דיי לואיס הוא כנראה מספיק מקסים כדי לשכנע דג לצאת מהמים (ואז מהארון) אבל גם גורדון וורנק מצליח להיות צ'ארמינג בסגנון גמלוני חינני מאוד.
לצערנו, בכל דבר שאינו "להיות מאוהב בדניאל דיי לואיס" הוא קצת מפשל. על אף גמלוניותו החיננית, יש לו מנעד הבעות לא רחב במיוחד. התהליך שדמותו אמורה לעבור ומניעיה לא מאוד מפותחים או ברורים, כמו גם מערכות היחסים שלו עם כל הסובבים אותו שאינם ג'וני, למשל עם אביו, דודו ומשפחתו שנעות בין חיבה הדדית לתלות מסוימת ואפילו פחד. דווקא חוסר הבהירות במערכות היחסים האלו מדגיש את מערכת היחסים הברורה, הרומן בינו ובין ג'וני.
המילה הכי טובה לתיאור הרומן היא "רוך", כזה שמוציא אפילו מהפרחח הבריטי הקשוח דיי לואיס את החיוכים הכי מתוקים. הנונשלנטיות של גיבוריו לגבי נטיותיהם המיניות ,יחד עם כמה סצנות לא מאוד גרפיות אבל הכי אינטימיות הם אלה שהופכים את "מכבסה" לסרט חתרני וחשוב מכך, חמוד, גם יותר מ-30 שנים מאז שיצא לאקרנים.
יש בו קלילות מסוימת שבמובנים רבים חסרה לי בהרבה רומנים קולנועיים אחרים. כלומר, יש פה את הסטינג הכי דרמטי שיכול להיות לרומן: שנות השמונים, בן למהגרים, צעיר לבן שמרד במשפחתו והכל בשכונת עוני. ואיכשהו זה לא באמת הופך לדרמה באף שלב. הרבה מזה הודות לבימוי קליל. גם את הרגעים הכאילו דרמטיים בתסריט, הבמאי לוקח לכיוון שהוא על גבול הקאמפ: מוזיקה דרמטית או מלאכותית מדי, תאורה קונטרסטית מוגזמת ושימוש במראות, ובעיקר בהבעות הפנים המחויכות רוב הזמן של השחקנים.
אספקט רום-קומי נוסף הוא תהליך ההתהוות של הרומן. רובו ככולו נעשה בסאבטקסט, במחוות ובמבטים שנמצאים מתחת לפוזת ה"גבר גבר" ששני הגיבורים מנסים לשמר באופנים שונים. בין אם זה ג'וני, מנהיג חבורת הפאנקיסטים הלבנים, או עומאר שמנסה להוכיח את ערכו בתוך החברה הבריטית הגזענית, שני "התפקידים" האלו נזנחים בתוך התקשורת ביניהם.
מחוץ לאספקט הקומדיה הרומנטית, ובעצם גם בתוכו, אין ספק שהנכס הכי גדול של הסרט הוא דניאל דיי לואיס, כנראה אחד השחקנים הכי טוטאליים שפעלו בתעשייה מאז ומעולם – כאן בתפקידו המשמעותי הראשון בקולנוע ובאחד הסרטים היחידים בהשתתפותו שבו הוא לא השחקן הראשי. ברוב סרטיו אנחנו מכירים אותו כשחקן רציני ואינטנסיבי, אבל דווקא פה הוא מצליח להיות מתון יחסית על גבול הקליל, משהו בין פאנקיסט קשוח לדובון אכפת לי. רגיש כשצריך, מאיים כשצריך, אטום כשצריך, וחתיך כשצריך. אבל ממש. גם עם קצוות מחומצנים ותלבושת שנראית כמו פארודיה מקדימה על ונילה אייס.
"מכבסה יפהפיה שלי" הוא לא סרט מושלם, אבל הוא לא אמור להיות. הוא כן סרט שמשאיר תחושה נעימה בלב וזה מה שחשוב. זה היופי שלו – בסופו של דבר זה פשוט סרט על אהבה, ואהבה זה פשוט חמוד.
קודם כל וולקם
תודה על הביקורת השונה הזאת! שבית את ליבי כבר בשורה הראשונה עם האהבה לקומדיות רומנטיות.
אני לא חושבת ששמעתי על הסרט הזה לפני והצלחת לסקרן אותי אכניס אותו לרשימת הצפיה הלא נגמרת שלי :)
אהבתי מאוד.
הביקורת כתובה בצורה מקסימה ושנונה.
מדליק (;
באיזה קטע דניאל דיי לואיס עשה קומדיה רומנטית על גייז ואף אחד לא סיפר לי את זה?
(סביר שיהונתן אמר לי את זה לפחות פעם אחת אבל הייתי עסוק בתלונות על כך שאף אחד לא מדבר על ריס ווית'רספון ב"לא רק בלונדינית" באותה ההערכה ששמורה ל"זה ייגמר בדם")
בדרך כלל הפולחן מסביב לדיי-לואיס פשוט כל כך מתיש אותי. אני משוכנע שמתחת לכל סגידת הסטניסלבסקי הזאת מסתתר שחקן נפלא נפלא, אבל האתוס המעייף של השחקן שנכנס מתחת לעור של הדמות כדי לגלם אותה מספיק טוב, ההתעקשות העקבית שלו תמיד לשחק תפקידים ראשיים (אפילו מריל מרשה לעצמה לנגן כינור שני אחת לשנה-שנתיים) וההימנעות הכמעט מוחלטת שלו מתפקידים שיכולים בטעות להיתפס כקלילים או קומיים (מ-20 השנים האחרונות אני זוכר את NINE – הגרסה המוזיקלית ל"שמונה וחצי", ואם זה הכי קליל שיש לך להציע אחי אז הייתי במקומך קונה משקל חדש) בעיקר יוצרת בי רתיעה די לא עניינית מפועלו של האיש – שנראה, לפחות ככל שזה נוגע לנאומי זכייה באוסקר, כמו גבר ממש חביב ומשעשע.
מרגיש צורך לסייג שהסרט, לדעתי, לא קומדיה רומנטית
כמו שמאיה כותבת, יש בו את האלמנטים האלה בתוכו, וזה למצוא את הקומדיה הרומנטית בתוך הקומדיה הרומנטית, אבל זה יותר דרמה רומנטית מתוקה מאשר קומדיה פר אקסלנס, ויש עוד דברים בסרט שמתרחשים (מדי פעם מעפילים גם הייתי אומר) מאשר הרומנטיקה בין הזוג.
ומי שרוצה עוד מסוגת ׳דניאל דיי לואיס לא בתפקיד ראשי׳, מוזמן לסוב ל׳גנדי׳ שיצא שלוש שנים קודם לכן ודיי לואיס משחק בו את ״בריון מספר 2״, אחד ממספר בריונים שתוקפים את בן קינגסלי המסכן בתחילת הסרט, כשהוא מופיע על המסך שלושים שניות שלמות בלבד.
אני יודע שהיה בצחוק אבל אחד התפקידים הכי אהובים שלי של דיי לואיס
הוא התפקיד המשני (מאוד) ב"חדר עם נוף" כחנון שאמור להיות משודך להלנה בוהנם קרטר (אאל"ט) אבל מעופף מדי כדי לשים לב ל..ובכן, הכל. תפקיד קומי קטן ונפלא בסרט בסדר גודל בינוני ונפלא.
אתה מתכוון
לזיכרונות אהבה מפירנצה? כך זה נקרא בעברית.
... כן.
חשבתי בטעות שבגלל שבעברית הספר תורגם כמו שצריך אז זה תפס גם לגבי הסרט.
נשאלת השאלה
מי יכול כיום לכתוב ביקורות לעין הדג? כל מי שרוצה וכותב טוב מספיק או רק המקורבים להנהלה או מי שהוכיחו את עצמם? גם ה-FAQ לא ברור בנושא הזה בכלל. האם גם חובה כיום על כל מי שכותב ביקורת רשמית להשתמש בשמו האמיתי ולא בכינוי העינדגי/מסמ"צי שלו? עוד מימי האתר הישן שקלתי מה היה קורה אם הייתי כותב ביקורת, אבל תמיד עצרתי את עצמי מתוך מחשבה שאני לא מספיק מבין בקולנוע; לא שאני מאיים שכרגע יש לי ביקורות כתובות בקנה אבל סתם, יהיה נחמד לדעת את המדיניות.
"מקורבים להנהלה", אהבתי
המדיניות היא שאני לא מתחייב להעלות ביקורת של אף אחד בשום צורה. אין קול קורא אבל גם אין גם קול שותק. מי שמספיק אמיץ כדי לבקש לכתוב באתר יודע איפה ואיך למצוא אותי (יש מספר דרכים). משם מתחיל תהליך – הרבה אנשים פנו, גילו שמדובר בתהליך שכולל עריכה אינטנסטיבית ואפס תמורה כלכלית וויתרו. חלק המשיכו.