ביקורת: אילם

"אילם" הוא אולי הסרט הראשון שניתן לכנות בתואר "מד"ב-טוסטר". כמו אותם סרטי אנימציה שהגיבורים שלהם היו יכולים להיות באותה מידה טוסטרים, קלמנטינות או רודנים צפון-אפריקאיים והעלילה הייתה נשארת פחות או יותר אותו הדבר, כך גם "אילם" היה יכול להתרחש באותה המידה בעתיד, בהווה או בעבר הלא רחוק מדי והסרט היה נשאר פחות או יותר אותו דבר. כן, העתיד נראה מאוד מגניב אבל הסרט לא עושה דבר וחצי דבר עם זה שהוא מתרחש בעתיד – הוא לא דן באיזה שאלה פילוסופית, לא מראה איזה המצאה חדשה ואת ההשפעות שלה על האנושות ולא מציג לעומק איזה תרחיש היסטורי מעניין שבגללו הסרט נראה כמו שהוא נראה. הסרט מתרחש לעתיד כי זה מגניב שדברים מתרחשים בעתיד וכמו כן, תסתמו את הפה שלכם ותפסיקו לשאול שאלות.

אני מניח שהסיבה העיקרית שהסרט הוא בעתיד היא שהוא נורא רצה להיות "בלייד ראנר" כשהוא יהיה גדול – מעין מד"ב משולב פילם-נואר על דמויות קשוחות בעיר ניאון, אבל הסרט לא באמת מתפקד כמד"ב (ראו פסקה קודמת) וכסרט פילם-נואר הוא מציג רק את הצדדים הגרועים ביותר של הז'אנר: הוא מסובך ללא סיבה, בעל דמות ראשית שהיא בלוק לא מעניין, עם ניחוח סקסיזם והומופוביה שמרחף מעל כל הסרט ומצעד דמויות שבאות והולכות ולא אכפת לך מאף אחת מהן.

הסרט מתמקד במסע של ליאו, ברמן אילם (העובדה שהוא אילם היא עוד גימיק חסר חשיבות. באותה מידה ליאו היה יכול להיות סתם בחור לא פטפטן) שגר בברלין העתידנית ומנסה למצוא את חברה שלו שנעלמה. אבל מכיוון שהסרט לא גורם לנו להיות מושקעים רגשית לא בגיבור ולא בזוגיות שלהם, לא ממש אכפת לך אם הוא ימצא אותה או לא. נראה שהסרט חושב שרק בגלל שליאו לא יכול לדבר הוא צריך להיות מעין ריאן גוסלינג ב"דרייב" שכזה – בחור לא תקשורתי שלא מגיב לשום דבר מסביבו אבל יש לו לב של זהב שצץ ברגעים אקראיים למדי. וחבל, כי זה גורם לכך שפשוט לא אכפת לך משום דבר שהדמות הזאת עושה. זה אולי היה נסלח אם הוא לפחות היה מגניב, אבל מכיוון שהחליטו שהוא לא ידבר, הוא לא יכול לעקוץ אנשים במשפטים שנונים, וחצי מהסרט הוא מבלה בכך שכולם קורעים לו את התחת אז קשה להגיד שהוא "הבחור המגניב ששולט בסיטואציה". אולי שחקן ראשי יותר טוב היה יכול לגאול דמות שכזאת אבל אלכסנדר סקרסגרד, שמגלם את ליאו, עוד לא שם. הוא לא מצליח להפיח חיים בדמות, והוא בעיקר מביט במבט אומלל על המתרחש סביבו בלי אף תגובה רגשית שניתן לזהות. על החברה שלו, זאת שאנחנו אמורים לדאוג לגורלה, יש אפילו פחות מה לומר; זה בגלל שהסרט לא מתייחס אליה כדמות אלא כמוטיבציה לליאו – תהיי יפה ותיעלמי בשליש הראשון של הסרט.

הדמויות היחידות שאפשר לקרוא להן מעניינות אלו צמד המנתחים האמריקאים שנמצאים ברקע, בגילומם של פול ראד (עם שפם מרשים במיוחד) וג'סטין ת'רו. מדובר בדמויות היחידות שכשהן פותחות את הפה יש להן משהו שנון ומעניין להגיד, וגם היחידות שיש להן משהו שניתן לזהות כרגשות. ראד ות'רו מנסים בכל הכוח לגרום לדמויות שלהם לעבוד, במעין אווירת טירוף כללית שכזו. ולהגנתם, אם כל שאר הדמויות בסרט בעיקר בוהות אחת בשנייה בעודן פולטות משפטים לא מעניינים, אז לפחות הם שולפים מדי פעם סכין על מישהו. הבעיה היא, שכשמסתכלים עליהן כדמויות, קשה להבין מי הם ומה הם. אחרי סרט שלם איתם, אין לי מושג למה הם עשו את חצי מהפעולות שהם עשו, כולל פעולות שקריטיות לכל מהלך הסרט; לכאורה יש לכל דמות את המוטיבציה שלה (פול ראד רוצה לצאת מברלין, ג'סטין ת'רו רוצה ליהנות מהחיים), אבל בפועל נראה שבכל סצנה הדמויות משנות את המוטיבציה שלהן בהתאם לצרכי העלילה.

בעיה נוספת של הסרט היא הויזואליה שלו – כן, יש בסרט שוטים יפים פה ושם אבל המכלול הויזואלי של הסרט הוא קשקוש. כשסרט מזגזג בין מקומות, הוא עדיין צריך להרגיש כאילו יש איזה רעיון שמקשר בין כל המקומות האלה. כאן, לעומת זאת, הסרט מזגזג בין תפאורות וסטים שכל אחד נראה שונה לחלוטין מחברו, כאילו האנשים שעיצבו את ברלין העתידנית כולם בעלי פיצול אישיות עם הפרעות קשב וריכוז ואף אחד מהאנשים או מפיצולי האישיות לא תיקשרו אחד עם השני. יש בסרט מועדוני הלילה ובתי הקפה שנראים די אותו הדבר כמו בימינו, רחובות שנראים כמו הומאז' ל"בלייד ראנר", ומתחם באולינג רב-קומתי שנראה בדיוק כמו מתחם באולינג מ"ביג לבובסקי" רק בעל כמה קומות – כל אחד מהם נאה לעין, אבל הם לא מצליחים להתלכד לעולם אחיד. הדבר בולט גם בתחפושות – האנשים בסרט לבושים בכל דבר מטי-שירט וחולצה או חליפה, ועד ל"הדבקתי על עצמי מסקין טייפ, התגלגלתי ברחוב ומה שיוצא – יוצא". כן, כל עולם קולנועי נתון לקצת גיוון, אבל כאן הסרט מגזים בחריגות שלו ויוצר סרט שמרגיש לא עקבי. במקום שכל המקומות השונים ירגישו שהם באים מאותו גרעין רעיוני, זה מרגיש כאילו הדביקו כל מיני רעיונות שנראים מגניב בלי להתחשב בשאלה האם הם קשורים או לא לעולם שהסרט מנסה ליצור.

תראו, זה לא ש"אילם" הוא הסרט הכי גרוע שתראו בשנה הקרובה. זה לא הסרט הכי משעמם, או בעל המשחק הכי גרוע, או עם העלילה הכי מטומטמת, או הסרט הכי מכוער שתראו. אבל מצד שני אין בו גם שוב דבר שאפשר להגיד עליו שלפחות בו הוא טוב: שום רגע שמצליח להתרומם, שום הופעת משחק שגואלת רגעים מתים, שום הברקה ויזואלית או רעיונית, שום ניצוץ של "אם הסרט היה יותר כמו החלק הזה אז הוא היה טוב" – העולם מבולבל וחסר פשר, העלילה מסובכת בלי צורך וטיפשית, הדמויות לא מתפקדות ואין כאן אפילו בדל אחד של רעיון שמרגיש מקורי ולא העתק חיוור מסרט אחר וטוב יותר. לרוב על סרטים גרועים אפשר לכתוב איך היית רוצה שהם יהיו, ומה הם עשו לא טוב ומה היה צריך להוסיף או להוריד או לשנות. אבל "אילם" הוא כנראה הגרסה הכי טובה לרעיונות הבסיסיים מאחורי "אילם" – הוא פשוט עדיין די מעפן.

דאנקן ג'ונס, שמאז סרטו הראשון ("ירח") הקריירה שלו במגמת ירידה מתמדת, טוען שעל "אילם" הוא עבד משהו כמו 16 שנה – וזאת ידיעה נורא מאכזבת. תארו לכם שיש לכם רעיון כלשהו, והוא נדחה, ונדחה, ומתעכב אבל אז הוא יוצא לפועל ואתם סוף סוף יכולים להראות לעולם את אותו רעיון שהיה לכם קבור בראש 16 שנה… ואז מסתבר שהוא "אילם". 16 שנה דאנקן ג'ונס סוחב בבטן את הקונספט ומחכה לחלוק איתנו את הבלגן הלא נחוץ הזה. אולי עכשיו אחרי שזה יצא לו מהמערכת, הוא יחזור לעשות סרטים טובים.