נגיד שאתם צריכים קייטרינג לאירוע כלשהו. אתם מוצאים מקום עם שפים מפורסמים ובעלי רזומה מרשים, עיצוב ייחודי לכל מנה ותמונות מרשימות. עם כמה שזה נשמע טוב תאורטית, כנראה שלא תזמינו ארוחה של שש מנות בלי לפחות ללכת ולטעום, אפילו רק את המתאבנים. אחרת אתם עלולים להגיע לאירוע ולגלות שהמנה הראשונה רק נשמעה טוב, אבל בעצם יש לה טעם של משהו שנשאר שבועיים בשמש ליד פח זבל, ושקוראים למנה הזאת "המומיה".
בחודש שעבר אולפני יוניברסל הכריזו באופן רשמי על "היקום האפל", יקום קולנועי שיאגד יחדיו מפלצות מפורסמות. יש להם אפילו הצדקה היסטורית: בשנות ה-30 וה-40 הם הוציאו סרטים רבים על מפלצות כמו פרנקנשטיין ואיש הזאב, שלאחר מכן נפגשו זו עם זו באותו הסרט ואפילו הלכו מכות (משהו אומר לי שהקרב הזה לא נפתר בזכות האמהות שלהם). אבל עם כל הכבוד, ברור שהיקום החדש הזה הוא לא מחווה לקלאסיקות של העבר, אלא עוד ניסיון לשחזר את הצלחת העולם הקולנועי של מארוול. ובעוד הסרטים המקוריים היו סרטי אימה נטו, הדבר הכי מפחיד בסרט הזה הוא כמה שהוא נוראי.
כבר מהרגע הראשון ברור שלא באמת הגעתם כדי לצפות ב"המומיה" אלא ב"היקום האפל, חלק 1". ולא, אני לא מדבר על הלוגו המיוחד שהאולפן הציג רק בשביל סרטי היקום הזה בלי סיבה מיוחדת. הדמות הראשונה שנראית בסרט היא לא המומיה או טום קרוז, אלא דווקא זאת של ראסל קרואו. אולי אתם יודעים את מי הוא מגלם ואולי לא, אבל זה לא באמת משנה, כי התפקיד העיקרי שלו בסרט הוא דוקטור לאקספוזיציה. הוא רק פה כדי לקריין, למסור לצופים פרטים שהם צריכים לדעת, ולהיות חוליה מקשרת לסרטים הבאים.
מהאקספוזיציה של קרואו אנו מגלים שהמומיה הרעה היא הפעם אישה, נסיכה בשם אמנט ממצרים הקדומה. זה טוויסט שיכל להיות מעניין, אלמלא המטרה היחידה שלו הייתה שהיא תהיה מומיה "סקסית". כי אם "יחידת המתאבדים" לימד אותנו משהו, זה שכל אישה עם כוחות על-טבעיים חייבת להיות לבושה כמו רקדנית בטן שהתגלגלה בבוץ. בגלל תאוותה לכח, אמנט נקברה בחיים במצרים, אבל משום מה קברה הועבר לעיראק של ימינו. שם הוא מתגלה על ידי החייל רודף-הבצע ניק (טום קרוז) והארכיאולוגית ג'ני (אנבל וואליס). וזה, כמובן, משחרר את המומיה, וניק וג'ני צריכים לעצור אותה בעזרת מקגאפינים לפני שהיא תצליח להשתלט על העולם בעזרת כוח-העל שלה, שהוא "מה שהתסריט מצריך כרגע", שכולל גם שאיבת כוח מאנשים בנשיקה. אוקיי, הדמיון של הסרט ל"יחידת המתאבדים" מתחיל להיות קצת מטריד.
אני יכול לכתוב לכם מניפסט שלם על למה כל סצינה בסרט הזה לא עובדת, אבל עדיף שנתמקד בבעיות הגדולות. העיקרית שבהן היא שאין לו מושג איזה סרט הוא רוצה להיות. "המומיה" המקורי היה סרט אימה, והגירסה עם ברנדון פרייזר מ-1999 היתה סרט הרפתקאות קומי. המומיה 2017 לא מרגיש כמו הרפתקה, אלא פשוט מעבר בין סצינת אקשן גדולה ורועשת אחת לזאת שאחריה. מדי פעם הוא מנסה להיות סרט אימה בעזרת כמה הקפצות זולות. ברגעים אחרים הוא מנסה להיות סרט קומי בשיטה מעצבנת שהוא גונב בלי בושה מ"זאב אמריקאי בלונדון". בתור הסרט הראשון ביקום הקולנועי הזה, אני מניח שהסרט אמור להכתיב את הטון של הסרטים הבאים, אבל אם לשפוט על פיו הסרט הבא ביקום הזה יכול להיות כל דבר בין קומדיה רומנטית לסרט סלאשר.
כל השינויים האלה בטון מבלבלים גם את טום קרוז, שאני לא זוכר מתי ראיתי אותו כל כך אבוד בסרט. מה שמרשים בקרוז זה שגם בגיל 55 הוא מקפיד להשתתף בעצמו בסצינות פעלולים, הפעם בסצינה מרשימה בתוך מטוס מתרסק שאותה ראיתם בכל טריילר. הבעיה היא שזו סצינת האקשן היחידה שנראית אמיתית. סצינות האקשן האחרות יכולות להיות מתוארות כולן כ"טום קרוז בורח מדברים", בין אם זה בריצה, נהיגה או שחייה. בסרטים אחרים קרוז במיטבו בקטעים כאלה, אבל כאן הסצינות האלה כל כך מבולגנות, מכוערות ומסיחות דעת שהן "בולעות" את הכוכב של הסרט.
סרט כושל אחד הוא רק סרט כושל אחד; במקרה של "המומיה", קשה להאמין שהסרט הזה לא יפיל איתו יקום שלם. אפילו לפני שהסרט הראשון הוקרן על מסך, יוניברסל היו כל-כך בטוחים שהיקום הזה יצליח שהם החתימו שחקנים מפורסמים כמ ג'וני דפ וחווייר בארדם לגילום מפלצות שונות בסרטים עתידיים. הם כנראה גם הניחו שהסרט הזה יצליח אם אנשים יראו את טום קרוז על הפוסטר. אך למרות שלקרוז היו הצלחות בעבר עם משימות בלתי אפשריות, להציל את הסרט הזה היא לא אחת מהן. "המומיה" הוא מבולגן, רועש, מבלבל והכי גרוע – מנסה להיות כל מיני דברים שונים בבת-אחת, ונכשל בלהיות כל אחד מהם. במקומכם הייתי מוותר על המתאבן הזה ועובר לאירוע אחר. כל אירוע אחר.
ואני עוד חושב שזה יצא מאופק
לא זוכר מתי יצאתי כל-כך כועס מסרט. בעצם רגע, אני כן זוכר – "אקס-מן: אפוקליפסה", שיש לו כמה נקודות דמיון עם הסרט הזה. כמו לזרוק הרבה אפקטים גרועים על המסך או להעלות כל מיני פרטי רקע שגורמים לך להגיד "רגע, מה?". הייתי רציני לגמרי בפסקה ההיא, וכשיהיה לי כוח וזמן אולי אכתוב תגובת ספוילר עם כל הדברים המטומטמים והלא הגיוניים בסרט המטופש הזה. אני באמת מפציר בכם ללכת ולראות כל סרט אחר שמוקרן עכשיו. רק לא זה.
זה אולי קצת אכזרי לבקש
כי זה נשמע קצת כמו לבקש לנבור בפצע פתוח…. אבל אני באופן אישי ממש אשמח לקרוא את התגובה הזו עם כל הדברים המטומטמים ביותר בסרט.
לפעמים כשהסרט ממש ממש רע, ההנאה מקריאת הביקורות עליו נמצאת ביחס הפוך להנאה מהצפייה בו. יש לי תחושה שזה סוג כזה של סרט.
בהחלט תהיה אחת
התחלתי לכתוב אותה קודם וכתבתי לא מעט עד שהכל נעלם בגלל תקלה טכנית. הסרט הזה לא מפסיק להיות מעצבן, גם אחרי הצפייה. אין לי כוח להתחיל עכשיו שוב, אז זה יחכה קצת. אבל זה יגיע.
Brendan Fraser Forever
(ל"ת)
למה ויתרו על ברנדן פרייזר ?
(ל"ת)
הסרט מרגיש כמו "איירון מן 2"
וכשהיקום שלך מתחיל עם "איירון מן 2" ולא "איירון מן 1" זה בעייתי.
הסרט לא מרגיש כמו "המומיה", אלא כמו שאמרת מתן "היקום האפל 1" עם הרבה יותר מדי מידע ואקספוזיציה שלחלוטין לא רלוונטים לסרט הזה ובבירור אמורים לבנות לקראת הסרטים הבאים ביקום.
ההבדל הקטן הוא
שלאיירון מן 2 יש את דאוני ג'וניור שיכול להחזיק סרט שלם רק עם שטיק או שניים כמו דפ בימים הטובים.
*לא מאמין שעשיתי את ההשוואה הזו עכשיו*
בעעעה
אם אתם בקטע של אמונט – לכו לראות את פני דרדפול.
לגמרי לגמרי כדאי לכם.
מצד אחד, גם DC התחילו עם סרטים גרועים ביקום שלהם ואז עלו על הגל (סליחה)
מצד שני – ליוניברסל יש בעיה קשה יותר שאני לא רואה איך הם יכולים לפתור בכלל, אפילו אם הסרטים הבאים יהיו טובים:
ביקום של DC ושל מארוול אפשר להזדהות עם הגיבורים, בגלל ולמרות מגרעותיהם.
ביקום בו הגיבורים הם מפלצות שרובן (בסיפור המקורי) מגעילות, חסרות רגשות לחלוטין, מתות ו-אתם יודעים, מפלצות ולא בני אדם, למה שהן יעוררו רגש כלשהו מלבד הרצון להשמיד אותן בכל מיני דרכים נוראיות?
ואם זה אומר שיוניברסל יפנו לכיוון של הצגת האנושיות של המפלצות, ואיך שהמפלצת של פרנקנשטיין (אחרי שהיא משסעת אנשים לחתיכות קטנות) יושבת לשחק בPS4 עם הדוקטור (מי אמר אדגר רייט ולא קיבל?), אז זו בהחלט הדרך הנכונה להרוס את הדמויות, ולעצבן את היחידים שאולי יוציאו כסף על כרטיסים – המעריצים.
כמו שחומרי המקור התמודדו עם הבעיה הזאת
אני מדמיין את זה קצת כמו כל הסיפורים של קת'ולהו שבו הפרוטגוניסט מתחלף ובכל פעם מגלה עוד איזה רובד של הזוועות ששוכנות בעולם לפני שהוא מתחרפן ומת. אולי אפשר גם להשתמש באיזה סיפור מסגרת של מאבק האנושות במפלצות האלה.
כדיסקליימר נגיד שהסיפור היחיד שקראתי בסגנון היה דרקולה של בראם סטוקר, אז אולי אני מדבר שטויות על קת'ולהו וחברים.
"התחילו עם סרטים גרועים"
בגלל כל הביקורות השליליות על BVS ו"יחידת המתאבדים", מרגיש לי לפעמים כאילו אנשים קצת שוכחים שהיקום הזה התחיל עם "איש הפלדה". והוא היה, לדעתי לפחות, סבבה לגמרי. היו לו את המגרעות שלו, כמובן, אבל הוא היה סרט קומיקס טוב. יותר טוב מ"סופרמן חוזר", זה בטוח. וגם אם לך ולאחרים יש ביקורת כלפיו, אני מבטיח לכם שביחס ל"מומיה" הוא נראה כמו "באטמן מתחיל". DC עשו הרבה טעויות ביקום שלהם, אין ספק. אבל כבר אי אפשר להגיד שהם היקום שהתחיל עם הסרט הכי גרוע.
ואפרופו סרטי קומיקס אחרים, פרט מעניין שגיליתי אחרי הצפייה – מסתבר שהמומיה כאן הייתה אמורה להיות זכר במקור, אבל אחרי שאלכס קורצמן ראה את אפוקליפס מ"אקס-מן" בסצינת פוסט-קרדיטים של "העתיד שהיה", הוא אמר שזה היה בדיוק העיצוב שהוא חשב עליו למומיה ולכן החליט שזו תהיה אישה, עם מראה אחר. (מקור). בסוף היא יצאה דומה לנבלית של "יחידת המתאבדים". מהפח אל הפחת.
זה כי היקום לא התחיל עם איש הפלדה
איש הפלדה צולם, נערך, שווק והופץ, ואז החליטו בדיעבד ש"אה, הואו נעשה יקום ונגיד שזה הסרט הראשון שלו".
אפשר לדבר על יתרונות וחסרונות איש הפלדה (שאותי הוא שעמם קשות, אבל זה כבר עניין אישי), אבל הוא לא היה הסרט שפתח את היקום הקולנועי של DC. הוא סרט שהוחלט בדיעבד שהוא יפתח את היקום הקולנועי של DC, אבל כל שלבי הפיתוח היו כ standalone, עם מקסימום מחשבה על סרט המשך כלשהו.
הסרטים של DC לפחות הכניסו כסף
גם אם חלקם הכניסו פחות ממה שציפו, אף אחד לא נכשל כלכלית. המומיה, לעומת זאת, בדרך לסיים את הריצה בארה"ב עם פחות מ-100 מיליון דולר.
עם סדרת סרטים שרק מכניסה כסף אתה מוצא עצמך עם "רובוטריקים".
וונדר וומן לא רק עשה כסף, אלא גם גרם לאנשים לאהוב את הדמות ולהתעניין ביקום כולו.
חוץ מגיקים שרופים, כמה אנשים היו מצפים בקוצר רוח לליגת הצדק אלמלא ו"ו?
וזה נכון שרובוטריקים זו סדרה שממשיכה לייצר כסף ולהביא קהל, אבל אין אפילו אחד שמגיע לסרטים האלה בגלל שאכפת לו מדמות כלשהי שם, או שהוא חרד לגורל העולם או משהו.
הם יכולים להחליף את כל השחקנים וזה לא יזיז לאף אחד. בעצם, הם די עשו את זה.
וזו תשובה גם לכובען:
אתה צודק ש"איש הפלדה" לא היה סרט נטול נשמה.
אבל הוא בפירוש לא הצליח "להתחבב" על הקהל, מה שבסרטי מארוול ידעו לעשות בכל אופן.
המפלצת הוא מאוד אנושי.
אתה מרגיש המון דברים במהלך הקריאה, אבל רצון פשוט להשמיד אותו הוא לא אחד מהם. לפחות בשבילי.
לפחות צחקתי
המטנרה החדשה שלי :P.
אז לא שתכננתי באמת להוציא כסף על הסרט הזה אבל תודה על העידוד לראות אותו רק בבית בצורות קצת יותר חינמיות
סופיה בוטלה
אני חושב שצריך לדבר עליה יותר.
האישה הזו מתחילה לתפוס תאוצה ולהיכנס לתפקיד "אשת האקשן" יותר ויותר.
היא היתה לדעתי הדבר הטוב ביותר ב"סטארטרק" והדבר השני הטוב ביותר ב"קינגסמן" (אחרי הדמות של סמואל ג'קסון)
איך הנוכחות שלה בסרט הזה? יש לה יותר ממשפט וחצי לומר, או שרוב ההופעה שלה היא גרפיקה ממוחשבת וצרחות?
אגב, מוזרות לי התגובות שמתייחסות למומיה של 1999 כגרסא האולטימטבית.
הסדרה הזאת עשתה מייקאובר לפרנצ׳ייז אימה עתיק יומין והפכה אותו לאקשן הרפקתאות סטייל אינדיאנה ג׳ונס. זה עבד יופי בסרט הראשון, פחות בשני ובכלל לא בשלישי. אבל הגרסא האולטימטיבית של הדמות? בקושי.
אבל מה שעוד יותר מוזר לי היא העובדה שהסרט החדש הזה מנסה לרכב על אותו גל ולא על שורשי האימה הצ׳יזיים המקוריים של ״המותג״, ועוד להעמיד פנים שזה למען יקום משותף אפל שמתרפק על קלאסיקות האימה של יוניברסל.
נורא פשוט
אנשים זוכרים את "המומיה" מ-1999, את זאת מ-1932 – לא.
יוניברסל יכולים לספר עד מחר שהם מחיים את הסרטים הקלאסיים משנות השלושים, אבל האמת היא שאף אחד לא באמת זוכר אותם או אוהב את הסרטים האלה; הדבר שנשאר מהם הוא ארכיטיפים של דמויות – דרקולה, פרנקנשטיין, "!It's Alive" – שגם הם כבר מיושנים. ובקשר ל"המומיה" המקורי – מישהו יכול להגיד מה העלילה שלו? למישהו אכפת? בטח שלא ליוניברסל, כי לסרט החדש אין שום קשר לעלילה של הסרט המקורי. אי אפשר להגיד אפילו שהוא מבוסס על אותה הדמות, כי המומיה ההיא היא, כמובן, לא המומיה הזאת. בקיצור, הם מנסים להקים יקום של גיבורי-על, ולתת להם שמות של דמויות קלאסיות לא רלוונטיות, ולצורך זה לגייס את כח הפרנצ'ייז הכי חדש (יחסית) ומוכר שלהם, וכל זה למרות שאין שום קשר בין כל הדברים האלה. היקום הזה היה רעיון אידיוטי מראש, עוד לפני שהתברר שהסרט הוא לא מוצלח.
טכנית, אנשים זוכרים את הגרסה הזאת של המפלצות:
https://www.youtube.com/watch?v=ADErKqoMToE
זאת חלק מהבאסה.
מאד אהבתי את הרימייק ל"איש הזאב" עם בניסיו דל טורו. חשבתי שזאת מחווה יפה לקלאסיקות של יוניברסל ומצד שני גם סרט אימה מבדר שעומד בפני עצמו. זאת בדיוק הרוח שצריכה להיות לפרנצ'ייז הזה: אלים, מדמם, גותי, אפל ועם נבלים בתפקיד הראשי או אנטי גיבורים במקסימום. היה ברור שיוניברסל מנסים ליצור כאן מעין אוונג'רס אבל איכשהו קיוויתי שיש להם כבוד למורשת של עצמם ושתהיה איזה אמירה קלושה לפחות לגבי תפקיד הדמויות האלה בתקופה המודרנית. הייתי תמים.
מה הבעייה עם גרסת 99?
זה היה סרט סבבה שידע מה הוא רוצה להיות – סרט הרפתקאות עם קצת אקשן, אימה וקומדייה.
אין שום בעיה, זה אחלה סרט.
אני פשוט אומר שזה תמוהה ש:
א. גם הסרט החדש ממשיך באותה רוח.
ב. העובדה שמבחינת הרבה אנשים זאת הגרסא האולטימטיבית של הדמות.
חיבבתי את המומיה עם פרייז'ר (הראשון ממש, השני גם). צפיתי בהם לאחרונה והתפלאתי לראות שאני עדיין די נהנה- כן, זה סופר צ'יזי וקאמפי אבל חינני בהחלט ומספק את הסחורה כסרט קליל וכיפי.
בטריילרים, המומיה הנוכחי מרגיש די איב"י. האם הוא שומר על טון קליל יחסית?
אני נורא אשמח אם אחד מפרנסי האתר ירים את הכפפה
ויצור כתבה/פודקאסט/משהו על כל תופעת היקומים. על פניו, 'יקום המפלצות' נשמע רעיון מאוד משונה, והמחשבה הזאת מתחזקת כשמבינים שרוב המפלצות האלו די לא רלוונטיות כבר 80 שנה. התשובה הפשוטה היא שזה פשוט הטרנד החדש, שהצליח למארוול וכולם מנסים שיהיה להם גם, קצת כמו צוות-ניהול-זר בכדורגל הישראלי. הבעיה היא שמדובר בטרנד *ממש* לא מובן מאליו, שפוטנציאל ההתרסקות ואובדן הכסף בו הוא עצום.
אז אם מישהו רוצה לבאר- יש לו לפחות קורא/מאזין פוטנציאלי אחד.
הסיכון גדול, וגם הרווח הפוטנציאלי
כולם, כמובן, מסתכלים על מה שמארוול עשתה. היקום הקולנועי של מארוול הוא כזה שהסרטים בו תומכים זה בזה; זה יוצר פרנצ'ייז-על שכולל בתוכו הרבה פרנצ'ייזים רגילים, ועוזר לכולם. לעשות סרט על דוקטור סטריינג', דמות קומיקס לא מאוד ידועה, היה נחשב לסיכון גדול, אבל מכיוון שהוא חלק מהיקום של מארוול, הרבה אנשים הלכו לראות אותו רק משום שהוא חלק מהיקום הזה, והסרט המקורי היה עניין "בטוח" כמו סרט המשך. למעשה קשה לדמיין היום מצב שבו סרט של מארוול ייכשל כלכלית. אפילו אם הסרט הבא שלהם יהיה גרוע לגמרי – הוא יצליח, כי הוא מארוול. זה פרנצ'ייז אמין שמנפיק שלושה סרטים בשנה.
כל אולפן אחר היה מת למצב כזה, ולכן אין פלא שכולם רוצים יקומים משלהם, ומוכנים להשקיע הרבה ולהסתכן בדרך לשם. השאלה היא האם הם עושים את זה נכון, והתשובה, עד עכשיו, היא לא. DC נראו כאילו עשו כל טעות אפשרית בהקמת היקום שלהם, אבל אז באו יוניברסל והראו שאפשר לעשות את זה עוד יותר גרוע.
לדעתי במקרה הזה הלכו גם בגלל השחקן
היה פה ויכוח האם שחקן מוכר מביא צופים או לא. הסרט הזה הביא אותי בזכות בנדיקט. התגובה היא כלפי " הרבה אנשים הלכו לראות בגלל שחלק היקום של מרוול" מזיז לי את קצה השערה העולמות שלהם והדמויות השוליות . הלכתי בשביל בנדיקט המצויין כי הוא מעניין אותי. אני מכירה עוד צופים כמוני. והסיבה נוספת הטריילר היה מעולה
מה שלא ברור לי
זה פחות עצם העניין של "גם לנו בא יקום קולנועי", ויותר השאלה איך כל כך הרבה מפיקים מפספסים את הנקודה שיקום קולנועי צריך לצמוח מסרטים אהובים שעומדים בפני עצמם.
כשיצא איירון מן הוא יצא בתור איירון מן, לא בתור "סרט הפתיחה של ה-MCU". זה מה שהוא היה בדיעבד אבל זה סרט שלגמרי עמד בפני עצמו מבחינת הקהל. הוא לא הקדיש זמן יקר לבניית יקום קולנועי עתידי, הוא הציג לצופה דמות אחת מוצלחת מאוד, וזהו. אחרי שהסרט הזה יצא, הצליח בענק והפך את איירון מן לדמות שהצופים כבר אוהבים ורוצים לראות ממנה שוב, אז היה כבר על מה לבנות את ההמשך.
גם ת'ור וקפטן אמריקה הראשונים, למיטב זכרוני, לא הקדישו זמן משמעותי לביסוס הקשרים ביניהם או בינם לבין איירון מן. בהאלק הייתה סך הכל סצינה של אחרי הכותרות עם RDJ. היו כאן כמה סרטים שכל אחד מהם יכול לעמוד יפה מאוד בתור עצמו. זה נכון לגביי כל סרטי האוריג'ין של ה-MCU – שומרי הגלקסיה, דוקטור סטריינג', אנט מן. לא צריך להכיר את יתר היקום הקולנועי כדי לראות, להבין ולהנות מהם.
התחושה שלי היא שזה משהו שגם DC וגם (ובעיקר) יוניברסל שוגים בו בענק – במקום לבנות דברים לאט לאט, נדבך על גביי נדבך, הם רוצים לקפוץ לשלב ה"נוקמים" של ה-MCU. להתחיל מהנקודה שכל הדמויות כבר משתלבות זו בפרנצ'ייז של זו. זה לא עובד אלא אם כן איכפת לצופה מהדמויות האלו מלכתחילה.
כמה לא מפתיע שהסרט הכי מוצלח של DC הוא זה שמתעסק נטו (כמעט) בוונדר וומן ובסיפור האינדיבידואלי שלה.
יקום קולנועי זה לא משהו שמוכר סרט לקהל. זה אולי עובד על מחזיקי המניות והמפיקים בהוליווד, אבל זו בטח לא נקודה לזכות הסרט בפני עצמה. אם יוניברסל רוצים לבנות יקום קולנועי מוצלח, הם חייבים להתחיל מלעשות סרטים מוצלחים בפני עצמם עם דמויות שהקהל ירצה לראות שוב ושוב. זה אמור להיות תנאי ראשוני, ובלעדיו אין טעם לגייס את טובי הכוכבים ולהכריז על עשרת הסרטים הבאים.
מסכים, אבל עם הערה אחת:
איירון מן 1 לא היה התחלת היקום הקולנועי בדיעבד. הוא כלל את סצינת אחרי הקרדיטים שבה ניק פיורי מכניס את טוני סטארק לעולם הנוקמים. אבל – זאת הייתה סצינת אחרי הקרדיטים. היא לא הייתה חלק מהסרט המלא. העיקר היה לבנות קודם כל סרט שעומד בפני עצמו, ורק אז לחבר אותו ליקום מספיק גדול.
אם אתם רוצים לראות סרט שנדפק בגלל שמנסים לחבר אותו ליקום נרחב יותר בכח, זה איירון מן 2.
חצי נכון
ז"א הנקודה הכללית נכונה – הסרטים עמדו כל אחד בפני עצמו, ולא בזבזו הרבה זמן על הקשרים, אבל כבר באיירון מן הראשון דיברו על היקום הקולנועי (והסצינה אחרי הפרסומות).
ולעומת זאת – כשמסתכלים על הסרטים בדיעבד – רואים שהם *מאוד* קשורים.
הדרך לעשות את זה היתה מאוד פשוטה (בדיעבד, כן? הכל בדיעבד…) לדאוג לקשר בין הסרטים אבל דווקא לא לשים את הקשרים האלה בקרבת הבמה.
קלארק גרג הופיע גם באיירון מן וגם בת'ור. הטסארקט שמצאו בקפטן אמריקה הושפע ישירו מהעולם של תור. הכי קלאסי – הסדק שבעזרתו מצאו את קפטן אמריקה נוצר כתוצאה מנסיון התאבדות של ברוס כשהוא הופך להאלק – שזו סצינה מתוך הענק הירוק שנחתכה בעריכה כי ראו שהיא מיותרת בהקשר של הסרט, אבל השאירו אותה בפיצ'רים בDVD. (מאחר וזה בתכלס לא הופיע באף סרט אני לא חושבת שזה נחשב ספויילר…)
מארוול הבינו שקודם הסרט צריך לעמוד בפני עצמו, ורק אחר כך אפשר לדחוף את כל החיבורים לסרטים האחרים, ואם החיבור פוגע בסרט – מוותרים עליו. הסרט יותר חשוב. DC קודם כל דאגו לחיבורים סביב סיפורים שאינם קיימים ואז ניסו לחשוב איך בונים סביב זה סרט. וככה לא בונים סרט…
פרסומות=קרדיטים
מח לא עובד היום
לא מדויק לומר שהדמויות האלה לא רלוונטיות כבר 80 שנה.
המפלצות האלה, שרובן נולדו בתקופת פריחתה של הספרות הגותית של המאה ה-19, קלעו יפה מאד לכמה רעיונות אוניברסליים אודות אופי האדם. זאת הסיבה שכל עוד תהיה אנושות, דמויות כמו דרקולה או פרנקנשטיין יהיו רלוונטיות בגלל מה שהם מייצגים. לצערי, מעבר לפרנקנשטיין של קנת' בראנה, אני לא יכול לומר שהמפלצות האלה זכו לעיבודים מכובדים (כולל הגרסאות משנות ה-30 שאני מחבב בתור בי-מוביז).
האמת היא שיקום משותף של כל החבורה הזאת כבר נוצר בעבר וממש לא מזמן: סדרת הטלוויזיה "פני דרדפול". מדובר בלא פחות מיצירת מופת והמקבילה הטלוויזיונית לספרות קלאסית יפה, רק עם פרנקנשטיין, דוריאן גריי, דרקולה ושות' בתור דמויות שחיות באותו עולם. הכל בסדרה הזאת היה גאוני, החל מהשחזור התקופתי המושקע, דרך ההופעה המדהימה של אווה גרין ועד הכתיבה שתפסה את מהות הדמויות האלה והנצחיות שלהן. לצערי זה היה פרויקט נישתי שאיכשהו הצליח לשרוד רק 3 עונות (ואני מניח שזה הרבה בהתחשב בהכל). בקיצור – מי שתוהה אודות האיכות והפוטנציאל של הדמויות האלה צריך לצפות בסדרה או פשוט לקרוא את הספרים. "פרנקנשטיין" של שלי מומלץ במיוחד, מדובר בקלות באחד הספרים הכי טובים בכל הזמנים. טופ 10 אפילו.
מה עם דרקולה
של פרנסיס פורד קופולה מ1992, הייתי אומר שזה עיבוד מכובד (גם אם פגום מעט, לטעמי).
האמת שכן. זה סרט לא רע.
(ל"ת)
זכור לי כאחד הסרטים הגרועים ביותר שראיתי.
אבל עבר זמן מה מאז שראיתי אותו. אני עלול להעריך את הקמפיות שלו אם אני לא מצפה לעלילה קוהרנטית, משחק טוב או כל הדברים האחרים שאני מצפה להם בסרטים טובים.
יש להן חשיבות כארכיטיפים
אבל לצערי אני מדבר על הפן הכלכלי- עד כמה דרקולה או פרנקנשטיין הם פרנצ'ייז? לדעתי, הארכיטיפיות שלהם כבר שחקה את הפוטנציאל- כולנו ראינו הרבה יותר פרודיות על דרקולה מאשר את דרקולה ה'מפחיד' האמיתי.
יודע שאני בדעת מיעוט, אבל מאוד אהבתי את הדרקולה של ואן הלסינג.
(ל"ת)
זה בגלל ששנים לא יצאו סרטים טובים בכיכובם.
האיכות והעוצמה היו שם מההתחלה. הטיפול היה לקוי.
אולי זה ישתנה ב-2019
אם כי לא בדיוק כסרט: יוצרי שרלוק הכריזו על עיבוד טלוויזיוני משלהם לרוזן הנודע.
אלה חדשות רעות.
לא ראיתי שום דבר בשרלוק או דוקטור הו שגורם לי לחשוב שמופאט וגאטיס בכלל מתאימים לתפקיד.
ומה לגבי "ג'קיל"?
עיבוד נהדר לדמות והאגדה, אם מורידים בדיוק שלוש דקות מהסוף.
האמת שאת זה לא ראיתי ואולי אני צריך.
(ל"ת)
מתן זה ממש מעצבן
הרסת לי את הסרט לחלוטין,אני לא חושב שיש לי טעם לראות אותו עכשיו!
סתם,זו היתה תגובה מענגת לחלוטין,תודה רבה על ההשקעה
זה כמו לקרוא
את everything wrong with … של cinemasins, רק בטקסט, בעברית וכשזה עדיין רלוונטי…
האמת? אני טועה. זה הרבה יותר טוב מcinemasins…
דה.. אלכס קורצמן/רוברטו אורסי/דיימון לינדלוף
פיתחתי לי נוהל בשנים האחרונות.
לפני שאני מכניס אצבע לסדרת טלוויזיה חדשה או פותח טריילר לסרט, אני בודק אם שלישיית "האויב בתוכנו" היתה איכשהו קשורה לפרויקט.
ואם כן – אני רץ מהר מהר (מהר) לכיוון ההפוך.
לינדלוף לא גאל את עצמו והוחלף בעקיבא גולדסמן?
(ל"ת)
איך?
הפילמוגרפיה של לינדלוף היא ערימת זבל מפוייחת.
לדעתי הוא מעבר לגאולה. אם הוא נוגע במשהו, אני לא אבזבז זמן על זה.
גולדסמן אמנם מייצר הרבה זבל, אבל עדיין עשה ועושה כמה דברים שהם לא בזבוז זמן מוחלט. לדוגמא, עדיין יש לי תקוות לגבי המגדל האפל.
לדוגמה: משהו שלא ראיתי עדיין?
המעורבות של גולדסמן ב"המגדל האפל" היא בהחלט סיבה לרוץ בכיוון הנגדי כל עוד לא יוכח אחרת.
הדוגמא היא
למשהו שעדיין יש סיכוי שיהיה טוב.
לעומת זאת, כשלינדלוף מעורב אני יודע שהסיכוי הזה לא קיים.
כאמור גולדסמן עשה ועושה הרבה זבל, אני בחיים לא אגיד "ייפיי עוד סרט של עקיבא גולדסמן! תביא פופקורן!".
אבל הוא גם עשה כמה דברים סבירים ומעלה כמו נפלאות התבונה, קוד דה וינצ'י, מר וגברת סמית', הלקוח (ישן אבל בכל זאת). מבחינתי זה אומר שלא בהכרח כל דבר שהוא ייגע בו יהיה זבל. לא המקרה לגבי שלושת הלייצנים.
לינדלוף הוא אחד הכותבים של הנותרים
שאישית לא ראיתי אבל באחד הדפים האחרונים פה (מתנצל, לא זוכר איפה) אנשים טענו שהיא סדרת מופת. אז… אין איתך הסכמה גורפת? אני מניח שזה ברור גם בלי שאציין את זה. לא יודע לאן הלכתי עם התגובה הזאת |מושך בכתפיים|
אהא!
http://www.fisheye.co.il/shorts_201706/
כאן. בערך באמצע התגובות (הייתי מקשר ישר לתגובות אבל אין לי מושג איך עושים את זה. אם כבר למישהו יש כוח להסביר אני אשמח)
כשאתה עם העכבר על תגובה מסויימת
בצד שמאל למעלה יש לך "בתגובה אל" וליד זה אייקון קטן של עוגן. תלחץ עליו וזה יפתח לך לינק שהוא קישור ישיר לתגובה הזאת.
הבנתי.
תודה!
תודה על הקישור
כמובן שאין איתי הסכמה גורפת, אולי אפילו לא הסכמה חלקית.
אני לדוגמה מאלה שחושבים שאבודים היתה סדרה נוראית.
בעונות הראשונות עוד חשבתי שהיא סדרת מופת בעצמה. ואז גיליתי מה לינדלוף וליבר מגדירים כ"תהליך כתיבה" משבוע לשבוע, שכמובן תרם לעלילה שהלכה לשומקום. על בזבוז הזמן שלי (פאקינג 6 שנים, כן, החזקתי) והזילזול בי כצופה אני לא אסלח.
אבל, יש כאלה שלא מסכימים איתי, על זה ועל הרבה דברים אחרים. וזה לגמרי אחלה.
אני רק קונטרה
לדעתי אבודים מלאה בפגמים ועם זאת היא סדרת מופת שהיתה מלאה בחדשנות ובאי זלזול בצופים בדברים החשובים באמת. ששמעתי על הקונספט של 'הנותרים' וראיתי שלינדלוף מעורב שם זה סה"כ הגביר לי במידה מסוימת את החשק לתת לה צ'אנס
בנוסף, אנשים לא מודעים לעובדה שלינדלוף יצר את אחת מסדרות הטלוויזיה שאי פעם שודרו. הנותרים שהיא מאד לא מוכרת יחסית לאיכות שלה.
עדכון לאחר צפיה בפרק הראשון של הנותרים
סלחו לי, אבל – וואו! אני אפילו לא אדבר על האלמנטים המרכזיים שהם בימוי, כתיבה, משחק, פסקול וכו' וכו' (שהיו נפלאים אגב) רק דבר אחד – הפוטנציאל הוא עצום, אפשר להתפתח מכאן לכל כך הרבה מחוזות שהשמים הם הגבול. וכרגיל, מה שעולה לי בראש במהלך צפיה בפרק פיילוט כלשהו הוא בערך רבע ממה שבפועל קורה אא"כ מדובר בתוצר פגום ברמות אחרות, אז אני אופטימי למדי – מה גם שבדף אחר כאן מישהו כתב שכל עונה משובחת יותר מקודמתה, שזה בכלל מעיף את ההייפ הפרטי שלי למקומות אחרים.
אשמח לדעת אם באמת הסדרה מתפתחת בכיוון חיובי מבחינת בניית קווי עלילה ו'העלאת הילוכים' אמיתית מעונה לעונה (לא רק כמו שבסרטי פעולה הקרב נעשה גרדניוזי ממערכה למערכה – אלא אשכרה התפתחויות) ככל שהסדרה מתקדמת. בקווים כלליים, בלי ספויילרים כמובן…
הסדרה בהחלט מתפתחת ורק משתבחת
כל הדרך לקליימקס המרגש ויוצא הדופן שלה.
צריך לדעת למה לצפות, כי אחרת תצא עם הרגשה מפוספסת.
רק אחרי העונה הראשונה הבנתי את מהות הסדרה ויכלתי להנות ממנה כמו שצריך.
תודה לשניכם!
(ל"ת)
ושוב תודה
לאחר השלמת הצפיה, התגובה הזו היתה ממש במקום וחסכה לי כנראה כמה פרקים טובים בין המעבר במחשבה שזו סדרת מסתורין לשם המסתורין לבין סדרת דרמה שמשתמשת באלמנטים מסתוריים.
אכן – הסדרה עוסקת בהתמודדות בזמני משבר ובשאינם, באמונה וכפירה כאחד, באנוכיות ובכאלו שכל מהותם היא נתינה, ובעצם הסדרה עוסקת בחיים עצמם.
דוגמאות מייצגות: כל דמות בסדרה חווה את המשבר ומגיבה אליו בצורה שונה בתכלית. ישנם כאלו שדואגים לעצמם וישנם כאלו שמחפשים כיצד לעזור ולחזק את האחרים שהושפעו מכך (הכומר מאט הוא דוגמה קלה)
בעניין הזה זכורים במיוחד פרקי המשבר הפרטניים של הדמויות (שוב הכומר, מפקד המשטרה והסוכנת מהמשרד להיעלמויות פתאומיות) כאשר כל דמות נתקלת באינסוף מכשולים והצופה רואה את הטיפול/תגובה של כל דמות – החל מתסכול, האשמה עצמית ועד לאמונה מחד או לאתאיזם שמביא להרס עצמי ולחיי ריקנות מאידך.
עוד חלק מרכזי בסדרה הוא ההתייחסות לאמונה ולכפירה/אתאיזם – חוץ מפיתוח דמויות שהן כאלו או שבוחרות בצד כזה או אחר מחמת הכרח, הבנה או ניסוי וטעיה (דהיינו דמויות שעוברות צדדים כמולורי שתפיסת העולם שלה משתנה מקצה לקצה עד שהיא יוצאת מהניצולים האשמים ומתחילה מחדש) הסדרה גם מציגה כל דבר בשני אורות, לכל אירוע מופיעים שני הסברים – האחד שדורש אמונה, אחיזה בדת או בכח עליון כלשהו. והשני שסותר את כל הנ"ל ומציג הסבר מעשי כביכול למה שקרה והצופה נדרש לבחור את הצד שהוא מאמין או כופר בו, תלוי מנקודת מבטו והשקפת עולמו.
דברים שדורשים ציון לשבח: הדבר הראשון שקופץ לי לראש (בעצם הוא תקוע שם כל הזמן ומסרב לצאת) הוא הפסקול המופתי שמלווה את הסדרה לכל ארכה. קודם כל בחירות השירים הן מהמדויקות והאפקטיביות ביותר ששמעתי, יוצאת מגדר הרגיל היא העונה השלישית שבנוסף לכל – בכל פרק מתלווה לקליפ הפתיחה שיר אחר.
מקס ריכטר שאחראי על כך מגלה עושר מוזיקלי יוצא מגדר הרגיל ומשבץ שירים ממגוון שפות ומסגנונות שונים בכל הזדמנות שנקרית בדרכו ועושה זאת באמנות השמורה למעטים (מצרפתית, מוסיקה אפריקאית ועד לקטעי חזנות בעברית! כן כן, ישנו פרק שלם שמלווה כולו בקטעי "אבינו מלכנו" ו"אשרי יושבי ביתך")
ועוד קצת פסקול – 3 נעימות הנושא שמלוות את הסדרה פשוט פורטות על מיתרי הרגש ומשחקות עם הגוש בגרון של הצופים בכל רגע נתון, והן – נעימת הפתיחה של העונה הראשונה, הכינור שמגיע לפרקים, והפסנתר שכל נקישה שלו לוחצת עוד קצת על הלב.
משחק/ליהוק – לא יודע מה לבחור, אבל הליהוק מתגלה כבומבה בכל דמות מחדש כמו יכולות המשחק של כלל השחקנים. ג'סטין ת'רו וקארי קון שמשלב מסוים מחזיקים את הסדרה בכוחות עצמם ובדגש על קון.
השחקנים שמגלמים את פאטי לווין, לורי גארווי, מאט ג'יימסון עושים עבודה נפלאה גם כן, אה – ומרגרט קוואלי שמאירה את המסך על אף דמות דיכאונית יותר מקירסטן דאנסט ב'מלנכוליה' למרות כישורי משחק פחותים במקצת, פשוט תצפו בפרסומת הזו ותתאהבו.
בימוי וכתיבה – כל צוות הבמאים/ות להשכרה עושים עבודה מצוינת, ודיימון לינדלוף לגמרי החזיר לעצמו את האמון – אם אתם ממחנה השנאה של 'אבודים'. תסריט מושקע, אינטילגנטי ולא משעמם לרגע גם ברגעים ה"חלשים" והפחות מעניינים שלו.
צפיה מהנה
הבעיה של מרגרט היא לאו דווקא כישורי המשחק שלה.
כל פעם שהיא עלתה על המסך ציפיתי שתפצח בנאום על מערכת המשפט בישראל.
ולמי שלא יודע רק נגיד
שהיא דומה באופן מטריד למדי לאיילת שקד
כשתרגיש שאתה מוכן לסלוח, תראה הנותרים
זה יעשה לך טוב.
חוץ מזה שהקשר בינה לבין אבודים הוא כמעט אפסי, 2% ליתר דיוק.