"I got the gonorrhea!
I got it from Maria!
She gave it to me free-ahh!
It hurts me when I pee-ahh!"
השיר הזה, למעלה (שבתרגום קליל הוא משהו כמו: קיבלתי זיבה/ קיבלתי אותה מזיוה/ עכשיו כואב לי להשתין-אה")? אני צריך שתדמיינו את קלינט איסטווד, בן 88, יושב מאחורי ההגה של המכונית שלו ומפזם את זה לעצמו בהנאה. זה לא דמיון מודרך מאוד מוזר – זאת סצנה שמתרחשת ב"הפרד" ואם "קלינט איסטווד מזמזם לעצמו שירים בזמן שהוא נוהג" מעלה בכם חיוך או עניין אז זה סרט בשבילכם, ואם לא.. אז, ובכן, אולי זה לא.
כי זה מה שקלינט איסטווד עושה לאורך חלק גדול מ"הפרד", הסרט שמהווה את החזרה הגדולה שלו לקדמת המצלמה – הוא יושב ומזמזם לעצמו שירים באוטו בזמן שהוא נוסע לאורך נופי ארה"ב. יש גם עלילה, כמובן – בגיל 88, לאחר שהמשפחה שלו נטשה אותו ועסקי הפרחים שלו כשלו, ארל סטון (קלינט איסטווד) הופך לבלדר עבור הקרטל. בהתחלה אין לו מושג מה הוא מעביר, אחר כך כן, זה לא משנה. במקביל, ברדלי קופר הוא סוכן במנהל לאכיפת הסמים שמגיע לשיקגו ומנסה לבצע מעצרים משמעותיים בדיוק באותו קרטל שאיסטווד מתחיל לעבוד עבורו. זה נשמע כמו אחלה עלילה לאיזה סרט חתול ועכבר מרתק. לצערנו, זה לא.
הסיבה שזה לא היא לא בגלל שאיסטווד לא יכול היה לעשות סרט כזה. הרי הוא כבר עשה כזה ובהצלחה מרובה. "עולם מושלם" שלו מ-93' שם אותו מול קווין קוסטנר (בהיפוך תפקידים – שם איסטווד היה איש החוק), ואני בטוח שבקריירת הבימוי הענפה שלו יש בטח עוד איזה דוגמא או שתיים. הסיבה שזה לא סרט כזה, היא שנראה שאיסטווד פשוט לא מאוד מעוניין בסיפור הזה של חתול ועכבר. או בסיפור של ארל סטון ומשפחתו. או בכלל, בעלילה כלשהי.
כל התהליכים העלילתיים בסרט עוברים די בקלילות ועם דגש מועט על המכשולים שהדמויות נתקלות בהם. הסצנות של ברדלי קופר מתנהגות כאילו הן באות להוציא עיניים ל"סמויה" בכמה שהכל מתנהל בקלילות ופשטות. הוא צריך לפתע לצותת לכל הפלאפונים של הקרטל? ברור, למה לא שאלת קודם. הוא צריך הארכה לדדליין של כמה ימים? טוב, הוא ביקש כל כך יפה. אין באמת אתגר או קושי או תהליך למידה לדמות של קופר. הוא פשוט ממשיך בחקירה שלו. בעצם, הוא בקושי דמות.
לא שאם הייתה לו דמות זה היה עוזר. גם דמותו של ארל סטון, שהיא דמות מוגדרת בהרבה, לא ממש מקבלת עלילה. אין לו איזה נקיפות מצפון על מה שהוא עושה וכל פעם שיש לו דילמה של העבודה מול המשפחה או איזה בעיה בקרטל שהייתה יכולה להתפתח לעלילה גם היא נפתרת די מהר.
אז מה? מה הסרט הזה? אפשרי שאיסטווד יצר אותו בשביל לגלם את הדמות ההפוכה לחלוטין לדמות המוכרת שלו. לא עוד איש קשוח שיכסח את הפרחחים שדורכים לו על הדשא אלא צ'ארמר עם חיוך שאוהב לרקוד, לחקות את ג'ימי סטיוארט, לפזם לעצמו שירים ושלישיות. כן, איסטווד, אחד הסמלים הקולנועיים היותר א-מיניים שיש (למרות "הגשרים של מחוז מדיסון") מבלה פעמיים בשלישיה במהלך הסרט (אקטים שאמנם לא רואים על המסך, אבל רומזים עליהם בכבדות) וזה.. טוב, זאת חוויה מוזרה לראות כל גבר בן 88 עם ליבידו כה פעיל, אבל זה מוזר כפליים כשהגבר הזה בילה 40 שנה בקולנוע כשהוא אדיש לכל אישה סביבו.
זה לא רק הדמות, אגב. יש סצנות בסרט שנראו כאילו יצאו היישר מסרט של אבי נשר (טוב, אבי נשר לפני עשור) – סצנה לא קצרה שכוללת התמקדות ארוכה ויציבה בישבנים בבגדי ים שאין להם דבר וחצי שיכול להצדיק אותם עלילתית או רעיונית. זה נראה כאילו בגיל 88 איסטווד גילה שהוא חובב ישבנים והחליט להפיץ את הבשורה. למזלנו, זה מוגבל לסצנה אחת בסרט – אבל זה לא הופך את הסצנה לפחות מוזרה.
באופן כללי, "הפרד" הוא סרט מוזר. לא ברור מה איסטווד רצה לעשות עם הסרט הזה. הוא לא המותחן המשטרתי שהוא היה יכול להיות, הוא לא בדיוק סרט פשע, וגם כסרט על זקן שלומד כמה חשובה המשפחה הוא די מחפף ועושה את המינימום האפשרי. אפשרי, אולי, ש"הפרד" היה אמור להיות הפרידה הקולנועית של איסטווד – מעין מחווה לעצמו בידי עצמו. במקרה הזה, הסרט אפילו עוד יותר מבלבל. איסטווד מבלה הרבה זמן מהסרט כדמות שהיא זקנה מאוד בצורה בולטת – הוא לא יודע שלא אומרים יותר "Negro" לשחורים, והוא מתלונן כל הזמן על הפלאפונים, המסכים ועל הדור הצעיר שלא יודע להחליף גלגל ובלה בלה בלה. הקטע הוא שאיסטווד הבמאי מציג את הדמות הזאת באור שלילי באותם רגעים. הסרט מבהיר שארל הוא זקן מנותק ושהאנשים מסביבו הם אלה שצודקים – דמותו היא זו שצריכה ללמוד איך לשלוח מסרון, ולא ההיפך. איזו מין מחווה מעפנה זאת "אתה זקן נרגן שלא מבין כלום"?
ואולי הבעיה העיקרית של "הפרד" היא לא משהו בו, אלא סרט אחר שיצא לפני כמה חודשים ועשה את כל מה ש"הפרד" רצה לעשות אבל הרבה יותר טוב – "הג'נטלמן והאקדח". סרט שהוא גם מחווה לאגדת קולנוע (הפעם רוברט רדפורד), גם סרט פשע, גם סרט על איש שמנסה להבין מה חשוב בחיים ובעיקר – סרט נפלא בכל מובן. דייוויד לאורי יצר מחווה קולנועית יפהפיה לרוברט רדפורד, והצליח להתעלות על "הפרד" בכל פרמטר (וממש קשה לא להשוות בין שני הסרטים, שדומים אחד לשני בהרבה מאוד מובנים כולל דגש על איש החוק שבעקבות הפושע הזקן).
אולי איסטווד פשוט היה צריך לתת למישהו אחר לביים את הסרט. אולי איסטווד היה צריך ללהק שחקן אחר כדמות הראשית. מה שברור זה שמשהו בתוצאה הסופית לא לחלוטין אפוי עד הסוף. נו טוב, לפחות תמיד יהיה לנו את איסטווד שר על זיבה.
מעניין שדווקא איסטווד
שהוא כנראה הרפובליקני המוצהר (נולאן כנראה גם כזה על פי המסרים בסרטים שלו אבל הוא מעולם לא אמר את זה בפירוש) הבולט בהוליווד והכי נתפס כבמאי אמריקה-פאק-יה ומהלל של "גברים מהסוג הישן" (The Strong Silent Type שטוני סופרנו תמיד מדבר עליו), הסרטים שלו הם דווקא די ההפך מהסטריאוטיפ, הרבה מאוד פעמים: הסרטים שלו מאוד אנושיים, כמעט ליברליים אפילו, ובעיקר מורכבים, בלי יותר מדי דיכוטמיה של שחור-לבן.
– "בלתי נסלח" שכמובן אין באמת צורך לדבר על איך וכמה איסטווד בעצם מפרק ומבקר את המיתוס שהוא עצמו עזר ליצור (למרות ה-reaffirmation שנעשה בסופו)
– דווקא איסטווד, מכל האנשים בעולם, היה האיש שלקח אולי הכי רחוק את הרעיון של "היי, גם בצד של האויב יש בני אדם, תכלס" ופשוט יצר שני סרטים על אותו קרב, כשהאחד ההרבה יותר איכותי מביניהם היה בדיוק האחד שעוסק בצד הלא מוכר, הכמעט חייזרי של הקונפליקט, ומציג אותו באופן אנושי.
– הסוף של "מיליון דולר בייבי" שטוב, לא צריך באמת לפרט איך הוא נוגד כביכול את התפיסה התרבותית של איסטווד.
תודה, כתבת את זה בשביל קוראים שבשבילם זה חידוש של"ימנים" יש נשמה.
(ל"ת)
אתה צעיר באתר הזה, הא?
(ל"ת)
לא, לא כל כך. זה לא הכינוי הראשון שלי.
(ל"ת)
שנאוצר יכול להיות שאתה מתפז"ם על חבריך לאתר?
פול לארבעים
איסטווד א-מיני?
עזוב אם הוא עושה סקס בסרטים שלו או לא, ובוודאי שצריך להפריד בין איסטווד הבמאי לאיסטווד השחקן – אבל בצעירותו הוא היה סמל סקס לוהט.
אולי (עכשיו נזכרתי גם ב"נקמניות")
כלומר – אין ספק שאיסטווד היה בחור חתיך לחלוטין. אבל בכל המערבונים שלו (שראיתי) ובהרבה סרטים חוץ מהם הוא לא הראה עניין בנשים (או גברים). וגם ב"נקמניות", הוא יותר תחמן אותן על מנת לשרוד עוד יום – מין היה אמצעי ופחות מטרה.
אפילו זכור לי הדיאלוג שלו עם פרימן על כך ש"הוא לא מתגעגע למין" מאז שאשתו מתה ב"בלתי נסלח". התפקידים הכי מפורסמים שלו – מיליון דולר בייבי, האיש ללא שם, גראן טורינו, הארי המזוהם – כולם תפקידים ללא מושא רומנטי. אני לא בטוח איך זה בהשוואה לשחקנים אחרים של אותה תקופה, אבל סטאלון ושוורצנגר, למשל, מסיימים לרוב את סרטיהם בזרועות בחורה (או שיש בחורה משולבת בשלב כלשהו). ויש הרבה מערבונים בהם הגיבור מתאהב בבחורה (אפילו אם הם לא מממשים את אהבתם). כך שעל רגל אחת ובלי מחקר מעמיק – כן, למרות שהוא חתיך אש מגיל חמש, יש בפרסונה שלו משהו א-מיני.
אני צריך לחשוב על זה, אבל נדמה לי שאתה קצת מתעלם מהמערבונים
קלינט איסטווד לא התחיל את הקריירה שלו ב'הארי המזוהם', אחרי הכל, ולדעתי – עד היום הוא צרוב בתודעה של רבים במידה רבה (אם כי לא בלעדית) בגלל המערבונים שלו. ולכן נקודת ההשוואה היא לא כוכבי האקשן של שנות השמונים, אלא כוכבי המערבונים של שנות ה-60.
אני לא בטוח שנקודת ההשוואה דווקא שם
כלומר, גם אם נגלה שזה היה נפוץ יותר אצל כוכבי מערבונים אחרים – זה פשוט אומר שרוב מי שמזוהה עם מערבונים מזוהה עם סוג גבריות קשוחה וא-מינית (כלפי פנים – כמו שאמרת כלפי חוץ, איסטווד לחלוטין היה סמל מין). כלומר, זה אולי לא יהפוך את איסטווד למיוחד, אבל זה בהחלט עדיין יהיה נכון.
יכול להיות שיש בזה משהו אבל כמה הערות
א. 'הגשרים של מחוז מדיסון' הוא סרט שהצליח די כמו 'גראן טורינו' ויצא אחרי שאשתו מתה ב'בלתי נסלח". ב'חזיז ורעם' (אמנם סרט נשכח וכמעט בלתי ידוע אבל אחלה סרט) הוא אפילו מקיים יחסים עם איזה בימבו.
ב. במערבונים וסרטי הפשע של שנות ה60 וה70 התפיסה השובניסטית די שלטה. דמויות נשים היה *בעיקר* פלקטים ודמויות ברקע ששירתו את הדמות הגברית. הן בעיקר שיחקו זונות, רעיות מתוסכלות, או נשים שמתאהבות בגיבור והוא לא שם עליהן. ביקורת דומה אגב מופנית לעבר העונה הנוכחית של 'בלש אמיתי' (וגם לעונה הראשונה).
ג. יתכן מאוד שאיסטווד לא מעוניין להאליל את עצמו. הוא יוצר לעצמו דמויות פגומות ומסוכסכות עם עצמן ועם העולם ולא מחפש את הפתרון הקל של 'גיבור העל'.
לגבי ב-
יש מספיק סרטים שנעשו בתקופות מאוד שוביניסטיות ועדיין בהן הגברים היו מעוניינים בנשים בצורה רומנטית.
לגבי א – לצערי, הגשרים לא ממש באותה סקאלה של היכרות בציבור הרחב כמו הסרטים האחרים שצייניתי.
כמה חידודים
ברור. אבל תסכים איתי שהם היו היוצאים מן הכלל.
אגב, לכן גם בכוונה סייגתי את דבריי ותחמתי אותם לסוגת סרטי הפשע והמערבונים של השנים האלה. גם בכוונה השתמשתי במילים פחות מכלילות כמו 'די' ו'בעיקר'. לא אמרתי שכל הסרטים היו כאלה ושכל הנשים שיחקו תפקידים כאלה.
מה שכן, לדעתי הציבור הרחב (לא) מכיר את ה'גשרים' באותה מידה שהוא (לא) מכיר את 'גראן טורינו' ואוסיף גם את שני הסרטים האחרים בטרילוגית 'האיש ללא שם'.
וסתם הערה ששכחתי לציין בהודעה הקודמת. נכון שמורגן פרימן מעולם לא נתפס כסמל מין או משהו. אבל קשה לי להזכר בסרט ידוע שלו שבו היתה לו מישהי.
יכול להיות שאני הוזה, יהונתן...
אבל האם…
אתה…
הבעת זלזול…
בריאליזם של 'הסמויה'?!…
להיפך. אני מנסה להסביר כמה "הפרד" מתנהל בחוסר ריאליזם
אבל אם אני כבר פה… כלומר, העונה החמישית קיימת, כן?
ואני כמו טמבל התלהבתי לרגע כי חשבתי שעשו סרט על "המוסד" של אסימוב...
(ל"ת)
כמו יין המשתבח עם הזמן
סרט חכם עם המון רמיזות על דברים שעוברים לאמריקאים כמו סטריאוטיפים וגזענות. משחק נפלא של איסטווד ושל גרושתו. פשוט תענוג.
מסתבר שהסרט היה להיט??
והרוויח 100 מיליון דולר בארה"ב? ו170 בעולם? ועלה רק 50? הא??