ביקורת: מופאסה

הביקורת להלן לא תכלול את הדברים הבאים: תסכול מהניסיון הנוסף של דיסני לחלוב מותגים שצריך לעזוב בשקט, תהייה על הסכמתו של בארי ג'נקינס לביים את הסרט, זעם על עצם החוצפה שבהתיימרות להידמות לסרט המקורי או דעותיי בעניין האם אנימציה פוטו-ריאליסטית היא לייב-אקשן או לא.

והסיבה היא לא שלא אכפת לי מכל זה, אלא שבשורה התחתונה זה לא ממש משנה: הסרט כאן על אפי ועל חמתי. ובהיעדר משהו גדול אחר בבתי הקולנוע (וגם כי זה היה בחינם, בסדר), וחמוש בציפיות די נמוכות, צפיתי בו, והאמת? הוא ממש סבבה.

אנחנו מתחילים עם תזכורת לדבר הטוב היחיד שהיה ברימייק מ-2019: טימון ופומבה מהדורת סת' רוגן ובילי אייכנר. מייד בתחילת הסרט (כלומר, אחרי ההקדשה לזכרו של ג'יימס ארל ג'ונס), הם מתבקשים לשמור על קיארה הצעירה, בתם של סימבה ונלה שפורשים לזמן קצר ל… מה המקבילה אצל אריות לסיפור החסידות האנושי? בכל אופן, זה. מדובר בחמש דקות שלפחות אותי קרעו מצחוק: הפאנצ'ים היו נהדרים הן בפני עצמם והן בתור מה שבעצם תפקד כדדפול של העולם הזה – בדיחות מטא בוטות שכאילו לא שוברות באמת את הקיר הרביעי אבל בפועל כן. הקטע הזה ממשיך לאורך כל הסרט, אגב, כשהסרט עובר לספר את סיפורם של מופאסה וסקאר שלשמו התכנסנו, בקריינותו של רפיקי המנדריל; בערך פעם ברבע שעה אנחנו חותכים שוב למערה שבה מסופר הסיפור ושומעים את הטייק הלוהט של צמד-החמד על מה ששמענו עד כה. ברוב הפעמים זה עדיין מצחיק.

אבל כאמור, זה לא העיקר: מופאסה הגור מאבד יום אחד את הוריו אחרי שיטפון פתאומי, ונסחף הרחק משם עד שהוא ניצל על ידי גור אריות אחר, טאקה. אביו של טאקה, אובאסי (לני ג'יימס), לא אוהב זרים, אבל הלביאה אש (טנדי ניוטון) פורסת על הניצול את חסותה. מפה לשם שני החברים גדלים ומתחילים לדבר בקולותיהם של אארון פייר וקלווין הריסון ג'וניור, ומתמודדים עם להקה מסוכנת של אריות לבנים שמשתלטת על עוד ועוד טריטוריות, ומונהגת על ידי קירוס, הלא הוא מאדס מיקלסן שהחליט שסוף סוף הוא צריך גם לדבב נבל ולא רק לגלם אותו בלייב אקשן.

אבהיר מייד שכצפוי, אין לנו כאן פריקוול שעומד באותה שורה עם אחת מהקלאסיקות הגדולות של כל הזמנים. אבל כן יש כאן סרט חביב וזורם, עם מעלות וחסרונות, שאם מורידים ממנו את היומרות הוא בסך הכול בילוי די מהנה עם עלילה סבירה לחלוטין.

אחת הנקודות שבהן הסרט נוגע, למשל, היא אחריותו של מלך. זה כמובן אחד מהחלקים הכי מרכזיים בסרט המקורי – אבל שם זה נחקר מהכיוון של החיים ההוללים וחסרי הדאגות בסגנון האקונה מטטה. הפעם האתגר הוא לא מהכיוון של אלטרנטיבת חוסר האכפתיות, אלא בבניית האמון העצמי מלכתחילה; זאת דרך מעניינת, ואומנם (כמו תתי-עלילות אחרות) לא מטופלת בשיא הקוהרנטיות, אבל היא שם והיא עובדת.

אבל בכל מקרה, הסיפור המעניין יותר הוא כנראה לא האוריג'ין של מופאסה, אלא זה של סקאר. לא קשה לנחש במהלך הסרט מי הולך להיות סקאר (ואותו קומנטרי של טימון ופומבה מתייחס לזה בפירוש), אבל כן מעניין לראות את זה נבנה, ומבחינתי זאת אחת ההצלחות הבולטות של הסיפור. במהלך הצפייה נזכרתי בסרט אחר שראיתי השנה ובו סיפור מקור של נבל מפורסם וכיצד הוא הסתכסך עם גיבורנו; ובכן, בכל הנוגע לאמינות של המהלך, "מופאסה" מנצח (אומנם בנקודות) את "רובוטריקים: ההתחלה". ההעמקה בדמויות המוכרות אמינה ועקבית, ודי משכנעת בצורה שבה נקודה מובילה לנקודה. החברים הצעירים מעניינים ומעוררים הזדהות, והקונפליקטים נזרעים בצורה טובה לאורך הסרט וארוגים בצורה שמרגישה אורגנית גם למאבק מול הנבל וגם לצמיחה של הגיבור.

עוד חלק עיקרי שמפתיע לטובה הוא הפסקול, שנבנה כמובן על שני דברים: שירים, ונעימות שמרפררות לסרט המקורי. נתחיל מהשני: ניקולס ברית'ל – מלחין מהדור החדש יחסית בהוליווד שעבד עם הבמאי בעבר ולמרות שלוש מועמדויות לאוסקר וזכייה אחת באמי עוד לא הצליח להרשים אותי אישית – גם פה לא מתרומם יותר מדי ונשען בצורה בולטת על היצירות האייקוניות של האנס זימר. אבל לעומתו לין מנואל מירנדה – הגם שלא הצליח ליצור כאן את "גלגל החיים" החדש – כן כתב שירים מוצלחים וקליטים שמפתחים (ברוב המקרים) את העלילה בלי להרגיש מאולצים. יש אפילו כמה פעמים שבהן הסרט כביכול מרים להנחתה של שיר אבל אז נעצר בצורה שדי משדרת "אנחנו נשיר רק כשנהיה חייבים באמת", וזה ראוי להערכה (וכמובן שגם הנושא הזה זוכה לעקיצה באחת הגיחות למערה). הפייבוריטים מבחינתי, אגב, הם השיר "אני יודע שזה אתה" שמופיע ממש לקראת המערכה האחרונה, וקצת פחות ממנו "ביי ביי" שמבצע מאדס מיקלסן; שניהם מצליחים להיות לא רק מהנים, אלא גם רפרנסים לא רעים ל"אהבה יש באוויר" ו"נתכונן" מהסרט המקורי. מה שכן, לא ראיתי (או שמעתי) את הגרסה המדובבת; ניתן להניח שהפער בין המקור לחידוש יגדל, כי מי לעזאזל יכול להתמודד מול השילוב של שפרירה זכאי ואלי גורנשטיין.

כשעוסקים בשירים בסרט מיוזיקל, צריך כמובן לעסוק גם בעיבוד הוויזואלי שלהם. אבל לפני כן אני מוכרח להתייחס לוויזואליה הכללית ולהגיד שלמרות שהטריילרים והפוסטרים באמת נראו בעייתיים, בצפייה באיימקס תלת ממד כל עמק המוזרות נעלם לו ונגוז והסרט פשוט נראה מדהים. יהיו שיאמרו שיותר מדי מדהים, וחסר איזה חספוס שיוסיף ריאליזם לטבע היפה באופן בלתי נתפס שיש על המסך; אבל בפועל כשישבתי שם באולם הרגשתי שוב ושוב את אותה השתאות שחשתי מול "ספר הג'ונגל". זה באמת מטורף מה שקורה כאן. גם הרימייק היה נראה מעולה, אבל שם כל הזמן הייתה לנו הציפור בראש שהשוותה לאנימציה המוכרת ולגלגה על חוסר המעוף; הפעם אנחנו בלוקיישנים חדשים (רוב הזמן), ולמשל השיר "אני יודע שזה אתה" מתרחש במערה מושלגת עם השתקפויות של קרח מכל עבר וזה פשוט עוצר נשימה. אני מוכרח גם להוסיף שיש רגע ויזואלי אחד של חיבור לעלילה המקורית שהיה אחד הרגעים הכי מרשימים בסרט, וגרם לי ולשותפי לצפייה לפלוט ביחד "וואו" באופן בלתי רצוני.

אם להתחבר חזרה לעיבוד של השירים, הרי שדווקא פה יצאתי אמביוולנטי: בעוד שבכל שאר הסרט הבימוי בטוח בעצמו וכולל סצנות מרשימות מאד של מרדפים, הרי שדווקא בשירים הוא קצת יותר מהוסס ומסתמך יותר מדי על קלוזאפים במקום לעשות טריקים מגניבים יותר שיציפו את המסר של השיר. גם כאן, אותו שיר במערת הקרח ראוי לציון לשבח, כיוון שהוא היחיד שכן עשה את זה טוב, ואולי לכן אותו אני הכי אוהב.

בסופו של דבר, אין לי איך לשכנע אתכם ש"מופאסה" הוא סרט נצרך; אבל אחרי שצפיתי בו, אני גם לא משוכנע שהוא מיותר. הוא עושה כמה דברים ממש טוב וחלקים בסיפור שלו נוגעים ללב; יש בו שירים טובים וקליטים; יש לו ויזואליה עוצרת נשימה, והוא כולל גם כמה עקיצות טובות ממש על עצם קיומו, כך שהוא מצליח לפייס את מי שכועס על אותו קיום. אבל הכי חשוב זה שהוא מצליח במטלה הקשה מכולן – להיות פריקוול שמוסיף נופך לסרט המקורי. אז גם אם לא באמת צריך אותו, נחמד לי שהוא כאן.