במקור: Mr. Magorium's Wonder Emporium
תסריט ובימוי: זאק הלם
שחקנים: דסטין הופמן, נטלי פורטמן, ג'ייסון בייטמן, זאק מילס
לאדון מגוריום היתה חנות. או שלחנות היה את אדון מגוריום – לא ברור איזו מהאפשרויות נכונה. מה שברור הוא שבעל החנות ישן כשהוא נתלה מהתקרה, אוכל את ארוחותיו עם זברה, שלושים כדורים עפים מסביב, חוקי הכבידה יצאו לחופשה זמנית, וילד עם כובע מסתובב לו אנה ואנה בפנים רציניות מדי ועוסק בפרויקטים בסדר גודל של גשר ברוקלין. אה, כן, וגם קרמיט הצפרדע עושה קניות.
בין כה ובין כה, האמפוריום של מר מגוריום הוא לא בדיוק חנות הצעצועים הרגילה, המלאה בצעצועים תוצרת סין, בובות ברבי וילדי תקנו-לי-תקנו-לי-את-זה-אני-רוצה. מגוריום עצמו (דסטין הופמן), טיפוס תמהוני שנולד, לדבריו, אי אז במאה השמונה עשרה, הוא גאון על סף פיגור, והוא זה שחולש על החנות. על ידו עוזרת מוני מאלוני (נטלי פורטמן), פסנתרנית מבריקה לשעבר וצעירה חסרת ביטחון בהווה. היא עובדת בחנות שנים וכבר נמאס לה קצת מהעניין, והיתה אפילו אומרת את זה למגוריום אילו הוא היה נותן לה אי פעם לסיים משפט בלי להיסחף לנושא שלא קשור בכלל. את הצוות, למרות שאין לו כנראה תפקיד רשמי, משלים אריק (זאק מילס), ילד בן תשע, בודד וחסר חברים שאוסף כובעים ומקדיש לנושא תשומת לב מדוקדקת. אריק הוא בלי ספק כשרוני, אבל לא בטוח עד כמה הוא ילד; הוא תמיד רציני מדי, מוכשר מדי, ומתבטא באופן שאף ילד בגילו או אפילו כמה שנים מאוחר יותר לא נוהג להתבטא בו. מקום המפלט של אריק הוא חנות הצעצועים (למורת רוחו של אמו), שם הוא קורא דרור, קואלה ולמור לדמיונו, ומסתדר נהדר עם מגוריום, שלא נהיה בוטים מדי אם נאמר שהוא קצת ילדותי בשביל בן 243.
כל האידיליה למחצה הזו משתבשת יום אחד, כאשר מר מגוריום שוכר רואה חשבון כדי שיעבור על ספרי החשבונות. רואה החשבון, הנרי ווסטון (ג'ייסון בייטמן), קונה לעצמו מיד את השם 'מוטאנט' בקרב שלושת המוזכרים לעיל, שלא מצליחים להבין לגמרי מה הוא עושה (רואה חשבון, Accountant ו-Mutant נשמעים די דומה באנגלית). הנרי מתפלץ – ובצדק – כשהוא מגלה שהשיטה הקבועה של מאגוריום לטיפול בבעיות ארנונה היא לחכות מאה שנה ולראות מה קורה, ומשום מה מסרב להאמין להסברים של מגוריום או מאלוני לפיה החנות עצמה קסומה. אין כזה דבר קסם, והוא איש רציני ואין לו זמן למשחקים. ובמקביל, מתגלה גם הסיבה שבגללה שכר מגוריום את הנרי, והחנות בעצמה לא מקבלת את העניין כל כך טוב, לחרדת הנוכחים.
'חנות הפלאים', כשמו העברי של הסרט, הוא סרט שבנוי במידה רבה סביב נוסחה. אפשר, למשל, מהרגע הראשון שהנרי מופיע בשטח, לנחש איך הוא יסיים את הסרט, ועד כמה הוא יצליח להחזיק בריאליזם שלו מול כל ההוזים/קוסמים שמסביבו. גם המסר של הסרט – "אתה חייב להאמין בעצמך" – הוא לא חידוש מרעיש. בנוסף, נראה שלתסריטאי היה ברור מאוד לאן הדמויות אמורות להגיע, והוא לא טרח במיוחד להשקיע בדרך. מר מגוריום נשאר דמות לא ברורה כל הסרט, והתהליכים שעוברים על הנרי ומולי קצת מהירים מכדי לשכנע. אבל למרות כל אלה, 'חנות הפלאים' הוא סרט ילדים מצוין, וגם לא מעט מבוגרים ייהנו ממנו מאוד.
הסיבות העיקריות לכך הן האווירה והתסריט: הסצינות בחנות מלאות חיים, צבעוניות, ו(זהירות, יש אינפלציה במילה הזו לאחרונה) קסומות. כל מיני פרטים קטנים תורמים לרושם כללי עליז ושמח – מבובת ג'ירפה הנעורה לחיים, איש פליימוביל לחוץ שמחכה לשירותים, ועד לילד שלא יכול לעמוד בפיתוי לגעת בכדור באמת, באמת, באמת גדול. נאמר ככה: יש הרבה מאוד צעצועים שאם מישהו ייצר עבורי אשמח מאוד לקבל.
הצילום מעולה, עד כדי כך שאפילו בית חולים המופיע באחת הסצינות הופך להיות מקום נחמד עד מאוד, והמעברים בין צבעוניות לגוונים אפורים בהתאם למצב הרוח שבסצינה הספציפית מסייעים להיכנס לאוירה המתאימה.
התסריט, גם אם הוא מדלג על כמה שלבים חשובים בבניית הדמות, גם הוא מוצלח. ראשית, אין בו התחכמויות למבוגרים, וטוב שכך – אחרי קצת יותר מדי סרטים עם בדיחות סמי-גסות ורמיזות מיניות המובנות רק להוריהם של קהל היעד, נחמד לקבל סרט שעושה דבר אחד, ועושה אותו טוב. לא שאין בדיחות בסרט – יש שנינויות על ימין ועל שמאל, טקסטואליות וויזואליות ("המובייל הזה זול יותר כי הדגים בו לא טריים, ויש בהם הרבה כולסטרול"), שחלקן לא ניתנות לתרגום. אבל הסרט לא מנסה לקרוץ למבוגרים מעל ראשי הילדים – הוא פונה לילדים, ואם המבוגרים ייהנו, גם טוב. 'חנות הפלאים' גם מצליח, איכשהו, לעסוק בנושא החיים והמוות בצורה טובה בלי שיהיה חשש שילדים ייכנסו לדיכאון, וגם זה לזכותו.
גם המשחק טוב ברובו, אם כי אין בדמויות משהו שלא נראה קודם. דסטין הופמן מקסים, אבל אם ראיתם מספיק ממציאים משוגעים בקולנוע, ראיתם גם אותו. מצד שני, זה ממש לא משנה – הביצוע אמנם לא מקורי אבל טוב, וגם אם זיהיתי שטיק או תשעה מסרט אחר, זה לא ממש שינה לי. נטלי פורטמן חמודה להפליא, וגם הילד ביזארי במידה המתאימה, למרות שבאופן אישי הייתי מעדיף לשמוע אותו מקריין פחות.
סיכומו של עניין, לילדים ולמי שאוהב סרטי ילדים – הסרט מומלץ מאוד. הוא לא מנסה להיות עמוק ומורכב, אם כי דווקא נושא די קשה מטופל בו ברגישות ובעדינות; הוא לא מנסה לכוון מעל ראשיהם של הילדים והוא לא מנסה להיות הרבה יותר מסרט כייפי ומשמח – ובזה הוא מצליח.
- האתר הרשמי
- נטלי פורטמן .קום
''קורא דרור, קואלה ולמור לדמיונו'' - תבורך.
לא התכוונתי לראות את זה, כי זה נשמע די… לעוס לעייפה, אבל אולי שינית את דעתי. למרות שכנראה כשכבר יגיע לטלוויזיה, כבר ראיתי שני סרטים בשבועיים האחרונים, זה די ממצה את המכסה הסמסטריאלית שלי.
דעה מנוגדת: בסדר
לתסריטאים לא אזלו רק התפתחויות הדמויות אלא גם העלילה בשלב מוקדם יחסית, ולאורך רוב החצי השני של הסרט לא קורה כלום. דסטין הופמן בתור מר מגוריום הוא אמנם נחמד, אבל יותר משהוא נראה כמו אדם(?) תמהוני בן 243 שאף פעם לא הבין את המין האנושי עד הסוף, הוא נראה כמו הדוד שמחה שתמיד מצחיק את הילדים כשהוא עושה קונצים לובש את הכובע הפוך. רואים עליו שהוא מתאמץ להיות מוזר. זה לא אומר שהסרט רע, הוא חביב, אבל ממש לא יותר.
פעם אחת ולתמיד בא לי לראות סרט ילדים בלי מסר.
מה קרה? כל סרט שעונה למשבצת הגיל 5-11 אמור להסתיים כשיעור חברה? ראבק, לסרטים האחרים אין מסר, גם אני לא רוצה מסר.
מש''א
אישה חכמה אמרה לי פעם
שלספר טוב אין מסר. אם היה אפשר לתמצת את המסר של הספר במשפט אחד, בשביל מה צריך מאתיים חמישים עמודים?
אני חושבת שזה נכון גם לגבי סרטים.
אני לא כל כך מבין
למה ספר של 250 עמודים בלי שום מסר זה יותר הגיוני מאשר ספר של 250 עמודים עם מסר.
אלא אם כן הכוונה היא שמדובר במסר פשטני של שורה אחת, ושבכל הסיפור יש אך ורק את המסר הזה ולא שום דבר משמעותי חוץ ממנו – ואז באמת הגיוני ש250 העמודים הם מיותרים.
אבל כשמדובר על ספר עם מסר עמוק ומורכב – מדובר על מסר ועל משמעות שצריך 250 עמודים כדי לבנות אותה ואת הניואנסים שלה.
שלא לדבר על זה שיש כמה וכמה סוגי מסרים ומשמעויות – פסיכולוגיות, חברתיות, מוסריות, ועוד. ויש גם (לדעתי) מסרים "טובים" ו"רעים".
למשל – אני אזרוק עוד כמה דוגמאות: "קים" של רודיארד קיפלינג, "גבעת ווטרשיפ", ואפילו הארי פוטר (לדעתי). שלא לדבר על 1984 וחוות החיות של אורוול, או "עולם חדש מופלא" וכיוצא בהם שאין שום ספק שיש בהם מסר.
מה שאני כן מסכים בהחלט זה שיש הבדל בין יצירת אומנות שחלק ממהותה הוא מסר, לבין מסר שמתחפש ליצירת אומנות (גרועה).
וגם שיש יצירות אומנות שאני לא מזהה בהם מסר או שיש להם מסר או משמעות מסוג שונה מאלו שאנו בדרך כלל מתכוונים אליהם. למשל יצירה של בטהובן או שודדי הקריביים – שלא זיהיתי בו מסר הסוג המקובל ובכל זאת הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי בשנים האחרונות.
אני חושבת הפוך ממך
אני חושבת שחשוב שסרט לילדים (בעיקר) יסתיים במסר, שתהיה לו משמעות.
אני לא חושבת שהמסר צריך להיות פשטני, דידקטי, מתיילד, או צבוע, אבל אני כן חושבת שחשוב שהוא יהיה קיים.
זה כמו ההבדל בין לצפות בסרט של פוקימון או פאוור רינג'רס ובין לצפות ב"מעוף הדרקונים", או "הסיפור שאינו נגמר" (סתם דוגמאות מילדותי, אפשר להוציא ולהכניס כל דוגמה אחרת).
אני חושבת הפוך ממך
חבל ללמד ילדים לחפש מסרים באומנות. לתעמולה ממשלתית יש מסר. לפרסומת לקומקום יש מסר. לסימפוניה השביעית של בטהובן, או 'לוליטה' של נבוקוב, אין "מסר".
אם תחליף את המילה ''מסר''
במילה "משמעות", אז כן יש לכולם משהו מעבר ליצירה עצמה.
אם תחליף את המילה ''מסר''
זה כבר דיון על משמעות המילה 'משמעות'. לאומנות אין בהכרח יותר "משמעות" מאשר שיש לחיים באופן כללי. לא ברור לי כלל מה הכוונה כשאת אומרת שלסימפוניה השביעית של בטהובן יש משמעות מעבר ליצירה עצמה. בכל מקרה, "מסר" וודאי שאין לה.
לדעתי הדיון אינו אוף-טופיק. סרטי ילדים הרבה פעמים שובים את התינוקות להתרגל לחפש "מסרים" ו"משמעויות" הניתנים לביטוי מילולי ישיר. וזה חבל.
נו, גם פה באתר לפעמים אני נתקל בשאלה "אבל מה המסר של הסרט?", כאילו זוהי ראיה עמוקה יותר של היצירה (בעוד שלדעתי הנחרצת, מדובר בתפישה רדודה להכאיב).
משמעות
כתבתי משהו למעלה, ואני מוסיף כאן.
אני לא חושב שרק לממשלה או לצבא או לבית ספר או לממסד דתי יש מסר. האמת היא שאני חושב שלכל דבר יש מסר או משמעות. השאלה היא יותר האם מדובר במשמעות "עמוקה" או "שטחית", מורכבת או פשטנית, מוסרית או אנטי מוסרית, מסוג כזה או אחר (דתית או פסיכולוגית למשל).
למשל, סאגת נרניה היא בעלת מסרים נוצריים מובהקים. זו עובדה. ק.ס. לואיס היה תיאולוג נוצרי. זו גם עובדה. פיליפ פולמן היה אנטי נוצרי וכתב את הטרילוגיה של חומריו האפלים כתגובת נגד לנרניה שממנה סלד – זו גם עובדה. האם אפשר לסכם את כל נרניה או לחילופין את המצפן הזהוב – במשפט אחד? זו לדעתי פשטנות.
האם האריה המכשפה וארון הבגדים או המצפן הזהוב הם ספרים לא טובים בגלל שיש להם משמעות? אני די משוכנע שתסכים שזו אמירה לא נכונה.
בספרות הפנטזיה והמד"ב יש המון רעיונות, מסרים ומשמעויות ברורים מאד. אוטופיות. דיסטופיות. משחקים עם מציאות חברתית אלטרנטיבית כזו או אחרת וכו' וכו'.
אני חושב שסיפור טוב שיש בו גם רובדים רעיוניים עמוקים נותן נקודות מבאט חשובות על רעיונות. מאפשר להבין דברים באופן אחר. מעמת בין אידאולוגיה לבין מציאות. תוטהה מעלה שאלות.
אני חושב שפעם היה די מוסכם שאחד התפקידים של האומנות הוא לעורר תסיסה מחשבתית. לאפשר להבין רעיונות ואנשים באופנים חדשים מורכבים מאתגרים.
והיום עולה תפיסה שאין שום משמעות לשום דבר ואסור שתהיה משמעות ובכלל משמעות ומסר וערכיות הם מלים גסות וארכאות שעבר זמנם – שאגב, זהו וואחד מסר, שגם עולה בדי הרבה סרטים וספרים –
ושאני ממש לא מסכים איתו וחושב שהוא גורם נזק להרבה דברים וביניהם גם לאומנות.
מסכימה עם הפסקה האחרונה
למרות שאני קצת יותר אופטימית ממך וחושבת שהמצב כיום מבחינת משמעות ותסיסה מחשבתית באמנות (נו, כל מה שאמרת), הוא לא כל כך גרוע בסך הכל.
אני חושבת
שאי אפשר להתייחס למדיום המוזיקאלי כמו שאפשר להתייחס למדיום הספרותי או הקולנועי. הדיון על משמעות/ מסר הוא שונה באופן מהותי בין המדיות.
אם מדברים על יצירת קולנוע, אני חושבת שבהחלט אפשר לדבר על מסר בסרטים. בדרך כלל סרטים שאין להם רובד או מטרה נוספת חוץ מלבדר, הם פחות משמעותיים ומעוררי מחשבה מסרטים שכן יש להם רובד נוסף (אני רוצה להגיד פחות איכותיים או אפילו פחות טובים, אבל אני לא רוצה להכנס למה זה סרט טוב, אז אני נמנעת).
במיוחד בסרטי ילדים, חשוב שיהיה רובד נוסף ואפילו מסר. כל מה שנותנים לילדים צריך להיות בשיקול דעת, מתוך מחשבה מה הילד יכול להרוויח מזה. יש הרבה קלטות וידיאו והרבה סרטי ילדים שהמטרה הברורה שלהם היא רק לבדר ולעשות קצת (הרבה) כסף על גבם של הילדים והוריהם התמימים והלא חושדים. סרטים כאלו הם בעיני סרטים לא ראויים.
כשאני בוחרת סרט לילדים (לא הפרטיים שלי שעדיין לא קיימים, אלא לילדים אצלי בגן), אני חושבת קודם כל מה הם יכולים ללמוד מהסרט ובמה הוא יתרום להם.
גם כיף הוא מסר, במידה מסויימת.
מה זאת אומרת? אני בז לקלטות ילדים שנועדו רק לעשות כסף, אבל קלטות שמעבירות מסר בעזרת פטיש פישר-פרייס במשקל חמישה קילו, גם זה לא משהו.
ודרך אגב, ה-DVD הכי טוב לילדים (וגם מומלץ למבוגרים) שראיתי בשנים האחרונות הוא 'החברים של הקרנף' של אבנר שטראוס. לומר שלכל השירים בו יש מסר? אני בספק. אבל זה דוד נהדר. למה? כי הוא מושקע, כי הטקסטים חכמים והמוזיקה מצויינת (כולל קאבר מוצלח מאוד לשיר של ג'יי ג'יי קייל), ובייחוד מפני שהוא מתייחס בכבוד לילדים.
(ולראיה, קטעים באורך כדקה מכמה שירים מתוכו:
1. הקרנף:
http://www.youtube.com/watch?v=zg8S66b_sNg
2. עץ הבלונים:
http://www.youtube.com/watch?v=Atllaklc-Ds
3. ברווז על ארגז:
http://www.youtube.com/watch?v=sfzX1z6owEs
4. הפילים הורודים:
http://www.youtube.com/watch?v=eDrUs3zQoDI
אני לא חושבת שכיף זה מסר
אבל בטח יש לילדים (ולכולנו) צורך בהנאה שצריך למלא.
קשה לי להגיב על שירים לילדים בהקשר של מסר, כי מוסיקה היא מדיה מאוד שונה מקולנוע והיא לא צריכה להתייחס להרבה דברים שסרט כן צריך. אני ממש לא חושבת שלמוסיקה לילדים חייב להיות מסר ויש מיליון תפקידים שהמוסיקה ממלאת בחיי הילדים חוץ מלחנך.
לעומת זאת, אני לא חושבת שלסרט יש כל כך הרבה שימושים (למשל, הוא לא יכול להיות בגיל הרך ובגיל הילדות אמצעי להבעה). הדרך היחידה שאפשר לתפעל אותו, הוא בדרך פסיבית של צפייה. אז אם כבר הילדים צופים בסרט, אז עדיף שזה יהיה משהו שיכול לתרום להם.
גם כיף הוא מסר, במידה מסויימת.
וואלה כיף לשמוע ! אבל J J Cale ?אמנם הוא גדול …אבל היכן ? אבנר
ונ.ב כתוב בטוב טעם !!
ולגבי מסרים בדיעבד גיליתי שיש יותר ממה שהתכוונתי…
השיר ''לצאת מהכלים''
הוא קאבר, פחות או יותר, של "Mama Don't" של ג'יי ג'יי קייל (שמצדו הוא קאבר ל-Mama don't 'low של ה-Limeliters). זה השיר האחרון באלבום, ואין אותו ביו-טיוב.
וווי - רק הרגע קלטתי שאני מגיב לאבנר שטראוס...
אופס…
גם כיף הוא מסר, במידה מסויימת.
תודה לך זה בהחלט מעודד להוציא את ההמשך. אבנר
נ.ב אין קאבר לשיר של ג'יי ג'יי אבל אולי התכוונת ליוצאים מהכלים ? איך שלא יהיה עוד אלף כמוך והבא יוצא !
גם כיף הוא מסר, במידה מסויימת.
אכן, התכוונתי ל"יוצאים מהכלים".
אני בהחלט מחכה לדיסק הבא.
אם תחליף את המילה ''מסר''
המסר בהחלט מוסיף ערך מוסף ליצירה. יש הרבה דברים שהם מהנים, אבל שים לב שמבחינת העומק אין להם הרבה רבדים[לא אמרתי שחייב להיות מסר, בכלל לא, אני מאד נהנית מדברים שהם בלי מסר, אבל הרבה פעמים חסר המסר, או המשמעות(שזו לדעתי מילה יותר טובה)כדי שאפשר יהיה באמת להתעמק ביצירה)], ולפעמים זה חשוב. יש סרטים שהם כלכך נוראיים/משעממים/חסרי תועלת ו/הנאה שכבר רואים אותם, אז לפחות מחפשים את המסר, כי מרגישים שכרגע היה בזבוז זמן מוחלט. משם לדעתי מגיעה השאלה "אבל מה המסר של הסרט", מכיוון שזה מה שאני מרגישה אחרי שאני רואה סרט שגזל את זמני ולא עשה שום דבר מעבר לזה.
חוצמזה, כמו שאמרתי מקודם- ברגע שיש לסרט משמעות/מסר אפשר לראות אותו בראיה עמוקה יותר(אלא אם כן הוא פשטני להחריד).
אני מצטערת אם מישהו כתב את זה לפניי, עד כמה שהצלחתי לעקוב(וניסיתי) אמרו את שאר הדברים שרציתי להגיד, חוץ מאת זה.
מעוף הדרקונים?!
יש מעט סרטים שהסוף שלהם עלוב כמו 'מעוף הדרקונים' (כולל המסר).
נסכים שלא להסכים
אני דווקא מאוד מחבבת גם את הסוף וגם את המסר (בהנחה שאנחנו מסכימים לפחות על המסר).
הרבה לפני הסוף, מודגש המסר לפיו המדע זקוק לקסם כדי לקבל השראה.
יצא לי לראות (ולהראות) את הסרט שלוש-ארבע פעמים בשנים האחרונות.
פוקימון היא סדרה כיפית עם חוש הומור מצוין,
שאני מעדיפה אותה פי עשרים על "מעוף הדרקונים" המביך. וגם אם היא היתה גרועה בעיניי, ילדים נהנים ממנה, ואני לא רואה סיבה למנוע מהם הנאה בשם הדחף החינוכי.
למעשה הדחף הזה מאוד לא חינוכי בעיניי כי אני מעדיפה ילד שיודע להנות מדברים הנאה אסתטית, לשפוט אותם בקריטריונים של אמנות ו/או בידור, לדעת לפעמים להתעניין בהם אפילו אם הם נכשלים בקריטריונים — כל מיני דברים כאלה. לא רק לשאול אם הוא מסכים איתם פוליטית או אם הוא השיג משהו מהצפיה בהם (בסגנון הססמה האיומה "תקרא — תצליח" של בנק הפועלים).
מלבד זה נראה לי שילד "זכאי" לפאן טהור בדיוק כמו מבוגר. אלא אם יש לך סיבה לחשוב שהפאן מזיק לו…
אבל פוקימון מלא במסרים!
הסדרה מקדמת חברות, אהבה לזולת, שיתוף פעולה והליכה אחרי החלומות שלך (וקרבות תרנגולים).
מה שכן, בניגוד להמון סדרות אחרות, בפוקימון לא מאכילים את הצופים בכפית. ילדים צופים בפוקימון בגלל היצורים הצבעוניים, הקרבות הכיפיים וההומור. אם הם מגיעים למסקנה שטוב שיש חברים, שצריך להתייחס לאחרים בכבוד ושהם לא יוותרו על חלומם להיות שוטר/רופא/פוקימון מאסטר, זה כבר משהו שהם מפנימים מהאינטראקציה בין הדמויות.
מובן שאני לא מדברת על "מיוטו מכה שנית", שבשליש האחרון שלו הופך לסכריני ומטיף יותר מדי. תשעת הסרטים הבאים אחריו יותר טובים במובן הזה.
שלא לדבר על:
"זה בסדר גמור להחזיק יצורים תבוניים ובעלי רגשות בקופסה קטנה ממידתם ולשלוח אותם לפגוע זה בזה למען הבידור והכבוד של בני אדם", מסר משובב נפש במיוחד.
לא רק אתה! מילארד ישראלים לא טועים
הרפורטואר של נטלי מתגלה כמוגבל מאוד, כשהיא מנסה מעט לחרוג ממנו זה לא זה.
ודסטין עושה את "שובו של איש הגשם"…שוב, מה חדש?
לא רק בחנות החרסינה - גם ברחוב סומסום
http://uk.youtube.com/watch?v=4y-b9cjaxVs
אני דווקא חיבבתי את הסצנה הזו בדיוק בגלל זה
(ועכשיו תסביר מהר – לפני שיקבלו רעיונות מוזרים…)
איך שאני ראיתי את זה, המטרה של הסצנה הזו היתה שהכל אפשרי וגם אם לא מקובל ולא הגיוני ולפעמים אפילו לא בסדר שמבוגר ישחק עם ילד – לפעמים מקרים כאלה צריכים לעשות "נה" לכווולם ופשוט… להיות.
לא הבנתי אותך.
מייגע
סרט מייגע, תזזיתי, עמוס בפרטים צבעוניים ומקושקשים ודל בתוכן ועלילה
סגרתי אחרי עשרים דקות (שחצי מהם ישנתי)
ילד בן חמש לא היה מבין פה כלום
וילד בוגר יותר היה משתעמם
לדעתי ילד בן חמש היה מבין כאן
ילדים קטנים יותר היו נהנים מהשטויות מסביב, וילד בן עשרים ושמונה אתמול מאד נהנה מהסרט הזה.
וטיפ מצויין לצפיה בסרט: להדליק את כל פילטרי הדיסני שברשותכם – וכשיש משפטים כמו "האמן בעצמך" פשוט לרחף טיפה ולא להתייחס לזה…