ב-1933 לא היה רעב בברית המועצות. ואני יודע, כי קראתי את הניו-יורק טיימס. נכון שהיו שמועות על רעב שבאו ממקור בריטי, אבל נראה לכם שהשמועות האלה צצו לגמרי במקרה דווקא באמצע מאבק דיפלומטי בין בריטניה הגדולה וברית המועצות על מהנדסים בריטיים שהואשמו בריגול? וכן, אני יודע שיש בעיות בברית המועצות, אבל ננסח זאת בצורה בוטה: אי אפשר להכין חביתה בלי לשבור ביצים, ומי כמו מדינות המערב שאשמות בהקרבת חייליהן בהתקפות יקרות במלחמת העולם הראשונה יודעות את זה. אמנם יש פה ושם מחסור במזון, גם בגלל ניהול כושל וגם בגלל חבלות של אוייבי המהפכה, אבל אין רעב או מוות ברעב, למרות שמחלות שנגרמות מתזונה לקויה גבו מחיר יקר.
כך דיווח וולטר דוראנטי, ראש תחנת מוסקבה של הניו-יורק טיימס, שזכה בפרס פוליצר של 1932 על דיווחיו מברית המועצות, המצטיינים ב"למדנות, עמקות, העדר משוא פנים, שיפוט חכם ובהירות יוצאת מן הכלל".
אחרי הכל, למי אני אאמין? לניו יורק טיימס ולפרס הפוליצר או לאיזה עיתונאי וולשי צעיר? רק שמה אתם יודעים, פוליצר או לא פוליצר, הוולשי הצעיר צדק. אופס.
"מחיר האמת" (שם מוצלח יותר מהמקור, "מר ג'ונס", שנשמע כאילו הוא סיפור על בראד פיט לפני שהכיר את אנג'לינה ג'ולי) מספר על עלילותיו של העיתונאי גארת' ג'ונס, שב-1933 נסע לברית המועצות וחשף את הרעב הגדול מעשה ידי אדם באוקראינה, ההולודומור, שבו מתו כמה מיליוני אנשים. הוא עשה זאת מול מאמצי הטיוח של הסובייטים ומסייעיהם (ובמקביל לעיתונאי נוסף, מלקולם מאגרידג' מה"מנצ'סטר גארדיאן", שלא היה שום תיאום ביניהם), ובראשם הכתב-הכוכב של הניו-יורק טיימס במוסקבה, וולטר דוראנטי, שהפסקה הראשונה היא קיצור של כתבה שלו.
הסרט – תוך שימוש בסיפור מסגרת בדוי ומיותר לגמרי על פגישתו של ג'ורג' אורוול עם ג'ונס, שכביכול השפיעה על כתיבת "חוות החיות" – מספר על הרעב. והטיוח. ומר ג'ונס. ואולי איזה סיפור אהבה. ושוב מר ג'ונס. והטיוח. וקצת רגשות. או שלא. אני לא בטוח מה הסרט בדיוק רוצה, כי הוא מדלג בין אורוול, לג'ונס, לניו-יורק טיימס וכתבו המושחת, חסר המוסר ומארגן המסיבות הפרועות ביותר במוסקבה, למסע לאוקראינה, לרעב הנורא באוקראינה, לטמינת הראש באדמה מצד העיתונאים המערביים, למאמצים למנוע את פרסום הסיפור הגדול, לפרסומו לבסוף, ל"חוות החיות" – וחוזר חלילה.
הסרט מנסה לרקוד על יותר מדי הלוויות, ולכן הוא מבלבל. זה לא שהסרט משקר – אם תיקחו אותו כשיעור היסטוריה, הוא סביר. כל הזוועות שמתוארות בסרט קרו, אפילו אם ג'ונס לא ראה ולא תיאר את כולן. הסצנה הנוראית ביותר בסרט לא התרחשה לג'ונס עצמו, למשל, אבל יש אלפי מקרים מתועדים כמוה; הדרך שלו לאוקראינה הייתה קצת שונה, וקצת פחות מסכנת-חיים, אבל היא הייתה נועזת בהחלט. אבל לא על הדיוק ההיסטורי קם ונופל סרט – הוא צריך לספר סיפור. ובזה הסרט נופל פה ושם ומתנדד לו בחוסר מטרה אנה ואנה, כמו שהגיבור שלו מתנדד בכמה סצנות בשלג האוקראיני.
חוסר המיקוד הזה מצער, לא רק כי הוא פוגע בהעברת הסיפור, אלא גם כי לא מעט מהסצנות כתובות היטב או מבוימות נהדר. למשל, סצנה כמעט בלי מילים בה ג'ונס מבין שאכן יש רעב, ומערבת בעיקר את ג'ונס וקליפה של תפוז. הסצנה בנויה היטב, והצילום שלה הוא כמעט שחור-לבן חוץ מהכתום העז של הקליפה, כאילו הפעילו עליה פילטר בפוטושופ, בצורה שמשרתת את העלילה בלי צורך בהסבר. סצנה אחרת שמתחילה בשיר ולוקחת באמצע תפנית לא צפויה מראה גם היא היטב כיצד הרעב משפיע על בני אדם, וכמוה סצנה עם מילה אחת בלבד ותינוק. למעשה, חלק גדול מתיאור הרעב, ואיך רעב מעשה ידי אדם הפך ארץ פוריה לבית קברות ענקי, נעשה בלי מילים, בתוך שדות מושלגים ובעזרת מעט מאוד צליל – אם יש לסרט פסקול הרי שהצלחתי לא לשים לב לקיומו, לטוב ולרע, למעט בשירים במסיבה של דוראנטי.
גם הסצנות המאשימות את דוראנטי אפקטיביות, ומבחינה היסטורית, בהחלט מגיעות לו. הוא ומובילי דעה ואינטלקטואלים רבים היו שותפים לדעה לפיה למען העתיד הזוהר של הקומוניזם ואחוות העמים אפשר להתעלם מכך ששוברים כמה מיליוני ביצים, וגם לדווח שקרים כדי שהקפיטליסטים הרקובים והריאקציונרים במערב לא יתנשאו חלילה על עתיד האנושות. "ראיתי את העתיד והוא עובד", אמר כמה שנים לפני כן העיתונאי לינקולן סטיפנס אחרי ביקור בברית המועצות; ולמען העתיד הזה הם היו מוכנים להתעלם מכמות הביצים שהיה צריך לשבור בדרך.
אבל האפקטיביות לא משנה את העובדה שהעלילות השונות מחוברות זו לזו בצורה רופפת. "מחיר האמת" נראה כאילו הוא שלושה סרטים: אחד על הרעב הגדול, אחד על טיוח, ואחד על עיתונאי במסע, וכל אחד מהם לא לגמרי מחובר לאחרים. כשג'ונס נשבר באמצע השלג האוקראיני זה אמור להיות כנראה שיא כלשהו, אבל זו סצנה שמותירה את הצופים אדישים. למרות שהרקע והתיאור ההיסטורי של ג'ונס די מדוייקים, המינימליזם של הסרט כשהוא עוסק ברעב משאיר את הצופים מנותקים מהגיבור, וחבל.
חבל כי הסרט מפסיד מזה, וחבל כי ג'ונס האמיתי, שהיה בעבר יועץ של ראש הממשלה הבריטי-לשעבר לויד ג'ורג', היה עיתונאי עם פוטנציאל אדיר: משכיל, סקרן, נועז, וכותב נהדר. הוא אחראי לאחד ממשפטי הפתיחה הטובים ביותר בהיסטוריה של העיתונות, אחרי שהצליח להיות העיתונאי המערבי הראשון שהתלווה להיטלר לטיסה, בתחילת 1933: "אם המטוס הזה יתרסק, ההיסטוריה של אירופה כולה תשתנה. כי במרחק קצר ממני יושב אדולף היטלר, ראש ממשלת גרמניה ומנהיג ההתעוררות הלאומנית הגועשת ביותר שהעולם ראה".
לא פלא שהוא היה מהיחידים שהעזו לחשוף את האמת על הרעב באוקראינה, ולא פלא שהקונצנזוס הוא שרציחתו במונגוליה שנתיים לאחר מכן הייתה מעשה נקמה של הסובייטים שהוסווה ברשלנות כשוד וחטיפה. ולא פלא שהעיתונאי שכתב ש"אחרי סטאלין, האדם הכי שנוא ברוסיה הוא ג'ורג' ברנרד שואו, בקרב אלה שקראו את תיאוריו הנלהבים על שפע המזון באדמותיהם הרעבות" היה דמות לא-כל-כך פופולרית בקרב הסוציאליסטים והפרוגרסיבים דאז, שנרתמו בהתלהבות למאמץ התעמולה הקומוניסטית, למרות שחלקם ידעו היטב כמה הוא שקרי.
אפשר להעריך את זה שהסרט לא מתפתה להפוך את הסיפור ל"שני עיתונאים מערביים נאבקים זה בזה על חשיפה של אסון הומניטרי! בתור ניצבים: מיליוני אוקראינים גוועים ברעב" ומנסה לספר גם את הסיפור של הרעב עצמו. אבל חבל שבשביל לעשות את זה הסרט מפספס דמות מרתקת, חכמה ואמיצה. הוא משתמש בג'ונס בעיקר כפלטפורמה לספר על הרעב, וכפלטפורמה לספר על הטיוח, ולא עושה ניסיון רציני להסביר מה מניע את ג'ונס או להעמיק בדמותו. וכך, במקום שג'ונס יהיה החוט המקשר שיחבר את כל החלקים בעלילה, הם תפורים זה לזה בתפרים גסים.
"מר ג'ונס" הוא סרט חשוב יותר משהוא סרט טוב, והוא מבוזבז קצת דווקא בגלל שקל לראות איך עריכה קצת יותר קפדנית, כמה דיאלוגים יותר טובים וקצת יותר מיקוד היו יכולים להקפיץ אותו כמה רמות, ולהפוך אותו לא רק לסרט בסדר על דמות הרבה יותר מבסדר, אלא לסרט מצויין על דמות אגדית. אבל אולי אני מגזים קצת בביקורת. המטרות שלו טובות, ואחרי הכל, כמו שאמר דייב בארי ב"מדריך השלם לגברים אמיתיים": אי אפשר להכין חביתה בלי לשבור כמה ביצים, להפוך את המחבת, לשפוך את השמן, לקצר את החשמל ולשרוף את הבית. או שזה היה וולטר דוראנטי?
זה לפני או אחרי שזרקו לו את המזחלת?
(ל"ת)
איזה אינטרס היה לני"ט לטייח את פשעי הנאצים?
מהביקורת (הנהדרת!) זה נשמע שהם היו פרו-קומוניסטים, איזו סיבה היתה להם לא לפרסם את העוולות של האויבים שלהם?
זה עניין של לוח זמנים.
בשנות השלושים הם לא היו ממש פרו-קומוניסטים אבל בהחלט היה להם קו עם סימפטיה עד כדי כסת"ח. לגבי הסתרת השואה, זה סיפור ארוך (בפרט שהבעלים יהודים). יש כמה ספרים בנושא, הנה שתי הפסקאות החשובות מכתבה שמסכמת יפה את אחד המוכרים בהם:
" ההחלטה לדחוק את מצוקת היהודים לעמודי הפנים לא נעשתה כלאחר יד ולא התקבלה בלא נימוקים. הספר החדש מתעד תכתובות של סלצברגר ועדויות של אנשים ששוחחו עמו, שמסבירות את המניעים מאחורי החלטתו שלא להדגיש את שואת בני עמו. סלצברגר היה יהודי מתבולל, אבל לא מהסוג הרגיל. הוא האמין בהיטמעות בחברה האמריקאית, אבל מעולם לא הסתיר את יהדותו ואף היה חבר בארגונים יהודיים. הוא האמין כי היהדות היא דת ותו לא – לא קהילה, לא שותפות גורל, לא עניין ארגוני. "לדעת סלצברגר, היה מדובר רק בשאלה אם אתה הולך לכנסייה ביום ראשון או לבית הכנסת ביום שבת", אומרת לף.
אבל שלילתו את מושג הערבות ההדדית של יהודי העולם מסבירה רק באופן חלקי את גישתו לסיקור השואה בעיתונו. סלצברגר חשב שאין מקום להתייחס לבעיית היהודים באירופה כנושא בפני עצמו. במכתב לשר האוצר הנרי מורגנטאו הוא כותב כי אל לממשל האמריקאי לטעות ולחשוב כי ישנו עם יהודי אחד. "ודאי שאין מכנה משותף בין אותם יהודים מסכנים שעכשיו מגורשים מבתיהם בפולין לבין אנשים כמונו", הוא כתב. סלצברגר לא דיבר רק מתוך התנשאות – הוא טרח והסביר ליהודי הבכיר בממשל באותם זמנים, כי התייחסות נפרדת אל היהודים בעת הטיפול במשבר האירופי רק תשחק לידיו של היטלר, המעוניין לבודד את היהודים. לכן אסור לארה"ב ליפול למלכודת הזאת."
https://www.themarker.com/advertising/1.289445?172
סולצברגר החזיק בדעה שיהודים הם רק מקרה פרטי של העמים בתוכם הם נמצאים, ובמידה רבה אפשר לומר שהבחירה שלו לטשטש את סיפורי השואה נבעה מהאמונה שלו שמעמדו כיהודי אמריקאי, ייפגע מכל סוג של זהות לאומית יהודית.
(סולצברגר עצמו בהחלט הבין מה קורה, ועשה מאמצים לא מבוטלים לסייע לקרובי משפחתו להימלט מאירופה הכבושה ולהגיע לארה"ב. אבל זו הייתה המשפחה שלו, והקו המערכתי שהוא הוביל היה אחר כלפי מי שלא היה המשפחה שלו).
אני תוהה לעצמי אם הניחוח האקטואלי של התמונה הזאת הוא מכוון
(ל"ת)
לתת מודע דרכים נסתרות
ולסרט הזה יש בסך הכל איזה ארבע-חמש תמונות. כולן בשלג.
אבל באיזה חלק בסרט
מיסטר ג'ונס פותח בשיחה עם רקדנית פלמנקו שחורת-שיער?
שה לה לה לה לה לה לה
בערך אחרי שדלילה מרמה אותו ואז הוא יוצא מדעתו
(ל"ת)
מיד אחרי שהוא נכנס לחדר, עיפרון בידו.
(ל"ת)
אדם נשך כלב מפורש בתרגום לשם הסרט שמוצלח יותר מהמקור
(ל"ת)
אז לא ראיתי עדיין את "מחיר האמת"
אבל כן ראיתי את "שרלטן" – סרטה החדש של אגיישקה הולנד ("אירופה אירופה"), שעכשיו נכנס לשורטליסט של הסרטים הבינלאומיים שמתמודדים לאוסקר, והופתעתי מאוד לטובה: מדובר בדיוק באיך שהייתי רוצה שהביופיקים-אוסקריים שלי יהיו: כאשר הסרט לא ממש מלא ב"טוויסטים", אבל כן שם אלומת אור על נקודה ספציפית שמאירה בכך על משהו רחב בהרבה, ומציגה דמות שבכל פעם שאתה חושב שאתה מבין אותה, הסרט מציג לך אור שונה שלה לחלוטין.
אני מקווה שהסרט יצליח להשיג את המועמדות שלו, ואז אולי גם יזכה לאיזה הפצה מקומית, כי הוא מאוד מומלץ, ואני מודה שזה ועוד הביקורת גורם לי לנסות לראות את "מחיר האמת", למרות ההיסוס הקל בנימי הביקורת (וזה שלא ממש עפתי על "אירופה אירופה").
לא מגיב פה כמעט
אבל רציתי להגיד ישר כוח על הביקורת, אינפורמטיבי מעמיק וכתובה מצוין.
כן ירבו.
תודה!
(ל"ת)