מיסטר דידס

מאת
חפטון קרודיצר
– פורסם ב 16 באוקטובר 2002Posted in: ביקורות

במקור: Mr. Deeds
במאי: סטיבן בריל
תסריט: רוברט ריסקין
שחקנים: אדם סנדלר, ווינונה
ריידר, ג'ון טורטורו, סטיב
בושמי

איי, כמה פעמים חלמנו על הרגע הזה: הטלפון מצלצל בסלון, בדיוק ברגע שאנחנו שוטפים כלים. למרות זאת, אנחנו רצים, בלי להוריד את כפפות הגומי, משערים שזאת שוב הדודה שרה, שמזכירה בפעם השלישית לבוא לארוחת החג, לא לאחר, ו"אל תביאו שום דבר, כי יש לי הכל בבית". אבל בצד השני של הקו נשמע קול במבטא יאנקי טיפוסי (אנחנו ישראלים מדי מכדי להבחין בין דיבור ניו-יורקי לדיבור של החוף המערבי, אבל זה גם לא ממש משנה), שמספר לנו שהאיש הנחמד שעזרנו לו לחצות את הכביש בשדרה החמישית, נפטר לפתע, והוריש לנו את כל הונו, שמסתכם בלא פחות מ-40 מיליארד דולר.

וזה בערך מה שמתרחש בחייו של לונגפלו דידס, בחור ממוצע מעיירה אמריקנית קטנה (הפעם באמת Anytown USA), שמתפרנס ביושר מהפיצרייה שבבעלותו, ובתור תחביב, כותב כרטיסי ברכה מגוחכים ביותר, שכל אנשי העיירה מעריצים. ואם זה לא מספיק כדי לתאר כמה שמנסים לצייר אותו כ"אדם אמריקאי" – כמו היה פסל של איזה אמן מקולורדו, ולא דמות בשר ודם, שמשוחקת ע"י אדם סנדלר – הרי שאפשר להוסיף, שלונגפלו הוא שמו של סופר אמריקאי מפורסם מאוד (באמריקה, לא אצלנו).

מכל מקום, ללונגפלו הספציפי הזה יש דוד, או דוד של אמא שלו, או משהו, שהוא לא מכיר בכלל, ושהוא מעיין טייקון תקשורת בינלאומי משהו-משהו. מעין ערבוב של דונאלד טראמפ ביחד עם טד טרנר. הדוד הזה אוהב לטפס על הרים, ובמהלך טיפוס שגרתי על האוורסט, הוא גם מוצא את מותו. זוהי סצינה משעשעת למדי, במיוחד כשהוא משווה בין האתגרים בעבודה לאתגרים על ההר, אבל היא גם קצרה מאוד, ובכלל, למיטב ידיעתי אין שום מסוק שיכול לחוג מעל האוורסט. ומכיוון שאין לו כל יורשים חוקיים אחרים, ושהרי בתור טייקון תקשורת הוא בוודאי אינו מכיר שום עורך דין או את מהות המושג 'צוואה', כל הונו עובר לאותו קרוב משפחה עלום, מהעיירה הקטנה מנדרייק-פולס.

אומרים שפריס היא לא צרפת, תל-אביב היא לא ישראל, וניו-יורק היא לא ארצות הברית. ובכל זאת, לא מעט סרטים מראים את התמונה המוכרת של אמריקאי שמגיע לניו-יורק, ומרגיש בה אבוד ומבולבל הפלאות, כאילו שאין עוד ערים אחרות בארה"ב שהן גדולות מספיק כדי שבן הכפר התמים ייאבד בהן. ואכן, לונגפלו דידס אינו סוטה מן הנוסחה הזאת, ולמרות שהוא לא רעב ולא עני, הוא מגיע לעירה של הגברת עם הלפיד, ועוד בסטייל – החברים החדשים שלו מטיסים אותו במסוק (הפעם גובה הטיסה הגיוני יותר, תודה לאל) היישר אל גג הבניין שבו יתגורר, שכעת הוא גם בעליו.

ומי הם החברים החדשים האלו, תשאלו? אני מתפלא עליכם שלא ניחשתם: אלה הם כמובן שני דירקטורים בכירים במועצת המנהלים של החברה שדידס כרגע ירש. שני אלו מקדישים את כל מרצם וזמנם להתאקלמותו של החבר החדש שלהם בעיר, ודואגים לו כמו היה הבן/האח שלהם עצמם, או בעצם, האיש שצריך למכור להם את החברה, על מנת שיוכלו להמשיך במזימותיהם הקטנות והשפלות. אחד מהשניים משוחק על ידי פיטר גלאגר, שנדמה שפשוט ממשיך לשחק את אותה הדמות שוב ושוב – החל מ'בזמן שישנת' (ההוא שישן רוב הסרט), דרך 'אמריקן ביוטי' (מלך המקרקעין באדי קיין), ועד לסרט הזה, שגם בו הוא מצליח לעצבן בכשרון רב.

אבל דברים מתרחשים לא רק בתוך חברת התקשורת הבינלאומית, שדידסי נחת היישר אל תוך כסא הבעלים שלה. מחוץ לה, יש גם את התקשורת עצמה, שממש משתוקקת לדעת, מיהו המיליארדר החדש בעיר: איך קוראים לו, מה הוא אוהב לאכול לארוחת בוקר, האם הוא אונס ילדות קטנות בזמן הבראנץ' שלו, כאלו מין דברים בנאליים. בייב בנט, שם לא בלי משמעויות נלוות משלו, היא עיתונאית שראתה כבר הכל, ולפי איך שזה נשמע גם היתה כבר עם כולם. לכן כשהבוס שלה מטיל דווקא עליה לחקור את העניין הזה – בתואנה המגוחכת שהיא מרוויחה שם יותר מכולם, אז כדאי שתעשה משהו בשביל המשכורת שלה – זה לא נראה לה מסובך במיוחד. הוא בחור מעיירה קטנה? גם היא יכולה להיות בחורה מעיירה קטנה, והם יהיו Best friends. וחברים טובים, כידוע, מספרים אחד לשני הכל.

את בייב משחקת וינונה ריידר, ועד כמה שאני מתאמץ, אני לא מצליח להבין איך היא הסכימה לעשות את התפקיד הזה. מספרים עליה שהיא מעשנת כבדה, אז אולי סיגריות יקרות הרבה יותר בהוליווד מאשר פה אצלנו, כי אני חשבתי שהיא כבר עשתה מספיק כסף כדי שתוכל לבחור רק תפקידים שמוצאים חן בעיניה. נכון שלא אהבתי את כל התפקידים שהיא עשתה עד היום, שלא לדבר על כל הסרטים שהיא שיחקה בהם, אבל כמעט תמיד היתה בהם איזו שהיא משמעות, ובה עצמה – איזה שהוא פאנאז': משהו שמעבר.

ואם לתת דוגמא הפוכה, הרי שמאוד ברור לי מה אדם סנדלר עושה כאן: עד היום הוא כבר הספיק לעשות לעצמו קריירה לא רעה בכלל שמתבססת על החיוך הדבילי שלו, ועיקרה סרטים טיפשיים וקומדיות נמוכות ('שטן על הזמן', 'נער המים') שהוא עושה עם אותם החברים. 'מר דידס' מהווה שיפור קל בשבילו – בכל זאת, הוא מבוסס על סרט של הבמאי המצליח משנות הארבעים, פרנק קפרה ('אלו חיים נפלאים', 'נא להכיר את ג'ון דו'), והתסריט הוא פחות-או-יותר אותו התסריט שכתב בזמנו רוברט ריסקין.

אלא ששנות האלפיים, והבמאי סטיבן בריל ('שטן על הזמן') לא התייחסו יפה ליצירתם של קפרה וריסקין משנות השלושים. הדברים המבדרים היחידים שבולטים בה לעין כעת, הם התפקידים הקטנים, כמעט הופעות-אורח, של סטיב בושמי בתפקיד שוטה הכפר של מאנדרייק-פולס, וג'ון טורטורו שמשחק את המשרת האישי של דידס, משנתעשר. מלבדם, שאר השחקנים חוזרים על קלישאות ומנטרות שראינו ושמענו כבר פעמים רבות מדי, כך שאם כבר – באמת עדיף לחזור ולדמיין, שאולי בפעם הבאה שהטלפון יצלצל אצלנו בבית…

תגיות: