איזה פספוס שבתי הקולנוע לא נפתחו לכבוד "וונדר וומן 1984" החדש. כבר ראיתי בעיני רוחי איך בכירי תעשיית הקולנוע בישראל מתאחדים לקבוצת לחץ אחת, מגייסים את שר התרבות ואולי עוד פוליטיקאי אופורטוניסט שרוצה לעשות כותרות נוצצות, ופותחים שוב את הקולנוע. "זה הרי אבסורד", אומר לעיתון איזה מקורב, "לאמריקאים יש HBO מקס, למדינות אחרות יש בתי קולנוע פתוחים, רק אנחנו לא יכולים לראות את נציגתנו המובחרת עושה חיל". כל זה כמובן לא קרה. אפילו האובססיה הפרובינציאלית-משהו של הישראלים להצלחה ההוליוודית של גל גדות לא הספיקה הפעם.
גם בלי קשר לגדות, הסרט הזה הוא המוצר המושלם לחזור איתו לקולנוע. הצילום שלו מלהיב, האקשן אקשני, העלילה לא אידיוטית לגמרי אבל כן יש בו דביליות בלוק-באסטרית כזו מהסוג שעובד הרבה יותר טוב עם ערימת פופקורן ומסך עצום מימדים, והוא יותר נגיש ופונה ליותר קהלים ממשהו כמו "טנט". זה לא הסרט הכי טוב בתולדות יקום די.סי, זה אפילו לא הסרט הכי טוב עם דמות ראשית אישה שיצא השנה ביקום די.סי, אבל הוא אחלה וחמוד וכיף איתו. כאילו, נסו לדמיין שבתי הקולנוע נפתחים שוב והלהיט שאמור להחזיר אתכם לאולם הוא "באטמן נגד סופרמן". בררר.
"וונדר וומן 1984" מזכיר יותר מכל את "קפטן אמריקה: חייל החורף". זהו ההמשך המפוכח והבוגר יותר של סרט מלחמה אידיאליסטי ומרגש, שבסופו איבדו הגיבור/ה את אהבת חייהם. דיאנה פרינס, כמו סטיב רוג'רס, חווה את העולם המודרני כמעט כצופה מהצד. האנשים שהיו לצידה מתו או הזדקנו ורק היא נשארה צעירה בעולם שהשתנה סביבה. היא בדיוק פגשה חברה חדשה, אבל יותר מעניין אותה הזיכרון הכואב של מישהו שהיא כבר איבדה. ואולי לא? אלא שבניגוד ל"חייל החורף" וגם בניגוד לרפרנס הספרותי בשמו, "וונדר וומן 1984" לא מאוד טרוד מפיקוח ממשלתי או מסיפורי ריגול פרנואידים. יותר מעסיק אותו עניין אחר שמזוהה עם התקופה: קפיטליזם.
דיאנה ממשיכה לפעול בסתר כגיבורת על מקומית ברחובות וושינגטון די.סי ובקניון העמוס בלקוחות בבגדי ניאון וחליפות מרובעות. יש לה עבודה כאנתרופולוגית בסמית'סוניאן, שם היא מתיידדת על סף המפלרטטת עם ברברה מינרווה (קריסטן וויג), חננה מגושמת עם כישורים חברתיים בעייתים.
השגרה שלה מתערערת כשלמכון מגיע משלוח של עתיקות גנובות, בהן אבן משונה שמבטיחה להגשים משאלה אחת לכל אדם שפוגש בה. מהר מאוד הכוח המסתורי הזה יוצא משליטה באשמתו של מקסוול לורד (פדרו פסקל), איש עסקים שרוצה לנצל את הכוח העתיק כדי לפצות על ההשקעות הכושלות שלו. מקסוול רוצה יותר – בשביל עצמו, בשביל המשקיעים שלו ובשביל בנו הקטן. אבל איפה בכלל עובר הגבול בין יותר ליותר מדי, וכמה זה עולה כל היותר הזה?
מהר מאוד העלילה הולכת ומתמקדת בתמת "משאלות עלולות להתגשם" והמצב מתדרדר למחוזות כמעט אפוקליפטיים, כאשר בתוך כך נשזר הרעיון של האמת כערך עליון, כזה שלפעמים עולה ביוקר אבל אין ברירה אלא לשלם.
אם ראיתם את הטריילר אתם בטח כבר מנחשים מה כל זה אומר על אהובה האבוד של דיאנה (כריס פיין), שנהרג בסוף הסרט הראשון. בעזרתה של אבן הקסמים חוזר הטייס סטיב טרבור לעולם שהוא לא מכיר בכלל, אבל מרתק אותו. זה היפוך מתבקש ומתוק לסצנה מהסרט הראשון בה דיאנה מתרוצצת בהתרגשות של פעוט סקרן בלונדון של ראשית המאה ה-20. הדינמיקה והכימיה בין שתי הדמויות האלה היא כיף עצום גם כאן ופיין הוא הפוגה קומית נחוצה מאוד, גם אם עצם נוכחותו מפריעה לדיאנה להתקרב אל ברברה, דמות שמתחילה מעניין אבל בסופו של דבר נשארת קצת מפוספסת.
שנות השמונים לא נוכחות רק ברמה האסתטית והנוסטלגית – הסרט מרגיש כמו מחווה מודעת וברורה לקולנוע של שנות השמונים, בפרט לסרטי באטמן של טים ברטון, עם ניחוח קל של שפילברג, אבל אולי זאת סתם התנייה פבלובית שלי למראה אבות לא מתפקדים בקולנוע. הטון נע ונד בין סרט לכל המשפחה למשהו אפל ומטריד, ההרפתקה אפית בסגנון הישן והכיפי, ויש גם דמות או שתיים שמעוררות דז'ה וו לקלישאות שכבר חשבנו שהפסקנו איתן. ומעל כל זה ישנה מידה גדושה פלוס פלוס של קיטש מתוק בצבעי חג מולד עליזים. איכשהו כל הסלט הזה עבד לי, אבל אני לגמרי יכולה להבין את מי שלא.
נקודת חוזקה מובהקת יותר עבורי הייתה הלב הגדול שהסרט ירש מקודמו. דיאנה פרינס, גם בגרסתה הבוגרת והאדישה יותר, היא אדם אוהב וכואב, עם רגישות אדירה שמתנגשת לא פעם עם הצרכים שלה עצמה. פטי ג'נקינס מביימת את המעשייה הלא-הכי-מתוחכמת הזאת ביד אוהבת, שמלטפת לא רק את הגיבורים אלא גם את האנשים הפשוטים שנקלעים לסיפור לסצנה או שתיים ואפילו מקבלים רגע להיות בני אדם. וויג ופסקל מצוינים גם כשהם מוגזמים וקאמפיים, אבל הסרט נותן להם גם להפגין רגש ופגיעות ובמקום אפיון של מפלצות צמאות דם בהתהוות, הם מוצגים כאנשים שהסתבכו מעל הראש בטעות ועכשיו מסרבים לסגת.
.
גל גדות היא לא השחקנית הכי מיומנת או הכי ורסטילית, אבל יש בה את העומק הרגשי שסרט הומני כזה צריך, ולכן הנוכחות שלה כאן מבורכת. הסצנות "המרגשות" בסרט הן כמעט קיטשיות בכנות שלהן, מה שיכול להביא את הסעיף למי שלא ממש מושקע בסיפור. יש גם כמה סצנות אקשן שבהן גדות צריכה לעבוד אפילו קשה יותר מאשר בפעם הקודמת, באחת מהן דיאנה היא המילוי בסנדוויץ' של שתי משאיות. תודה לאל שהסרט הזה ויתר על ההרגל המגונה לעבור כל שנייה וחצי להילוך איטי בניסיון לשדר אפיות, אבל סצנות הקרב היו יכולות לעבור עוד חידוד או שניים. נגיד, אין צורך בסצנה שבה דיאנה מצילה ילדים מצרים מדריסה אם ברגע האחרון כל המשאיות פונות הצידה לפני הפגיעה, ובטח שאין צורך לשמוע את דיאנה מנחמת אותם בערבית.
משהו שהסרט בהחלט לא השכיל לקחת מהאייטיז הוא האורך הכיפי והסביר של שעה וחצי, ולמרבה הצער הוא ממש ארוך מדי. התימות יפות והכוונה טובה, אבל כאמור, זה סיפור קומיקסי, מוגזם ולרגעים מטופש, וזאת קצת בעיה כשצריך להעביר מולו לא פחות מ-151 דקות. אישית לא השתעממתי ממנו והוא גם לא עיצבן אותי, אבל יהיה נחמד אם במאי הוליווד יפסיקו להעמיד במבחן את הסבלנות שלי. אולי זאת בעצם תופעת לוואי של בתי הקולנוע הסגורים – אחרי קרוב לשנה בלי ערב שלם ביס פלאנט, סרט גיבורי על של יותר משעתיים כבר לא מרגיש כמו השקעה ראויה של זמן.
נהניתי מכל רגע.
סרט קומיקס שגאה להיות סרט קומיקס, בלי יומרות ובלי מוסכמויות.
ואם היא יודעת לעוף בשנות ה-80, למה בליגת הצדק היא רק מקפצת לה?
זה בגלל תקרת הזכוכית
(ל"ת)
כל כך מסכים, אכזבה גדולה מאוד
סרט פשוט טיפש, צר לי, העלילה והדמויות כולם טיפשים, לא טיפשיים, טיפשים.
אבל גם לא מעניין, מעט אקשן, אפקטים לא מרשימים ולא מחדשים כלום, הכל קלישאתי וצפוי חוץ ממה שלא מובן בכלל אבל לא בגלל שזה מתוחכם מדי או משהו, פשוט לא טרחו להסביר מה קורה. אף דמות לא מעניינת או מגניבה או מעוררת הזדהות או פחד או איזה רגש,
אין תחכום, בכלום, לא תמיד חייבים תחכום, אבל כשאין משהו אחר, אז טיפה איזה תיבלון של הבנאלי. אבל לא.
וזה לא רק אני המבוגר הציני (אני בסרטים כאלה ממילא הופך לילד בן 8)
הבת שלי בת ה 10, מעריצה שרופה של וונדר וומן, חיכתה כל כך לסרט, והתבעסה עליו לגמרי,
חיכתה לאורך כל הסרט שהוא יתחיל באמת והם יפסיקו לצלם אנשים שמדברים אחד עם השני בעבודה.
:-(
בגדול אהבתי
בעיקר כי למרות הכל (ואם מתעלמים מהסוף) היה לי ממש כיף לצפות בסרט
אבל כל מה שאמרת.
אני חושבת שהחלק הראשון של הסרט עוזר לי קצת להתעלם מזה שהסרט לא טוב, כי ממש נהנתי מהעלילה ה"רגילה" של הסרט עד שהאקשן נכנס והפריע
זה סרט חמוד ומהנה-
הקאסט סבבה, העלילה פחות או יותר זורמת ובסך הכל היה לי נחמד מאד.
זו לא יצירת מופת, רציתי עוד סצנות אקשן והיה אפשר לקצץ אותו בכיף.
אבל בשורה התחתונה- סרט חביב ביותר.
גל גדות לא שחקנית דגולה אבל איכשהו בסצנות שהיא מציגה שברון לב היא ממש טובה.
שאלה…איפה כולם ראו את הסרט??
אם אין קולנוע… האם יש דרך לראות באיכות נורמלית בבית??
קצת הופתעתי מהתגובות הקשות
אני לא חושב שהוא כזה גרוע.
לא אגיד שהוא פסגת היצירה – יש לו הרבה בעיות שאין איך להגן עליהם, ובתסריט יש יותר חורים מגבינה שוויצרית – אבל סך הכל באמת נהניתי.
אני מודה, ההנאה שלי היא בעיקר בזכות הקאסט: כריס פיין פשוט תענוג בכל סצנה שהוא נמצא בה, ופדרו פאסקל לוקח את התפקיד המעפן שנתנו לו למקומות הכי רחוקים שהוא יכול, וזה נפלא. גם וויג וגדות עושות את המיטב ממה שניתן להן, הבעיה היא שזה פשוט לא כזה הרבה.
שתי הסצנות הראשונות מצוינות, כל אחת בדרכה, וגם באמצע יש איזו שעה משעשעת, אבל הסרט קורס בסופו של דבר תחת הפרמיס (המוכר לעייפה) ובסופו של דבר מאבד את עצמו בשעה אחרונה ממש מתסכלת.
אם היו מגרדים ממנו איזו שעה ומהדקים את התסריט בלי לתת להכל להתפזר בסוף כמו שהיה, זה היה יכול להיות ממש נהדר. במקום זאת, קיבלנו סרט סביר. לא מאסטרפיס, אבל לא נורא כמו שעשו ממנו.
אני לא מאוכזב, אבל קצת חבל. היה פה הרבה פוטנציאל שהתבזבז על עודף קאמפיות וצ'יזיות. אני מבין מה ג'נקינס ניסתה לעשות, ואני מעריך את קריצות האייטיז והאווירה הלא מחויבת והכיפית, אבל התסריט הורס.
לפחות אנחנו יודעים שבטוח יהיה שלישי!
אה, וממש אהבתי את סצנת האפטר קרדיטס.
אני רוצה לדבר על משהו שמשום מה לא הוזכר כאן:
האפקטים נוראיים.
כלומר, הכל נראה מצויר ברמת פוטושופ של ילד.
בכל פעם שגדות מקפצת לאוויר המסך הכחול צורם בעין.
חוץ מזה התסריט רדוד, מלא באקספוזיציות והמשחק עדין כמו פטיש האוויר של בומבה צור.
אז אני לא נהניתי משום אספקט של הסרט, אפילו לא מהאקשן.
אהבתי מאוד את הראשון, סבלתי בשני.
אבל אולי זה רק אני.
מסכים
כלומר, לא סבלתי, אבל קטעי האקשן בהחלט היו החוליה החלשה של הסרט והאפקטים בסצינת המרדף בקהיר היו ממש מביכים בשביל בלוקבאסטר כזה. מניח שעל מסך איימקס זה היה בולט פי עשר.
לפחות הם נתנו הפוגה מהעלילה המביכה
הם אכן היו סצנות מאוד לא טובות אבל לפחות כשהיה קצת אקשן שחכתי את התסריט הגרוע. בעניי אחד הסרטי קומיקס הגרועים ביותר שיצאו בשנים האחרונות. לא יכול להגיד עליו מילה אחת טובה לצערי….(אולי חיבבתי קצת את הסצינת פתיחה)
סרט בינוני עלילה משעממת
מאד ציפיתי לסרט במיוחד בגלל שהשנה לא היו סרטים. בתור מי שמאד אוהב סרטי מדע בדיוני מאד התאכזבתי מהסרט. העלילה ממש משעממת ודי מההתחלה אפשר היה לנחש מה יהיה הסוף. ובוא לא ניסחף, קפיצות וקצת טקסט זה לא מה שעושה שחקנית קולנוע למשהו גדול. ברור שיש פה עבודת שיווק מטורפת אבל גל גדות לא שחקנית ענקית והמשחק שלה מזכיר קצת סטודנטית למשחק שנה 3.
אז אם אתם סתם מחפשים משהו להעביר את הסגר תצפו, אבל אל תצפו לחוויה יוצאת דופן.
מזכיר לי את הסרטים של מנחם גולן (בקטע טוב)
אני חייב לומר שווייב הכי משמעותי שאני מקבל מהסרט הזה הוא שזה גרסת remastered של סרטי הסופר-הירו של מנחם גולן משנות השמונים. עם כל הטוב שבהם, הרע שבהם ובעיקר המוזר שבהם.
עם העלילה הקאמפית אופן מוגזם, דמויות פלאקט, התעלמות מופגנת מ suspension of belief, ו uncanny valley של מסך כחול. תכלס אני יכול לחיות עם העובדה שגל גדות היא הצ׳אק נוריס של 2020.
אם זה נעשה באופן מודע, אז זה אשכרה מגניב.
הסרט דל באקשן ומעייף בנסיון לחנך ולרגש בכוח
עד כמה שנחמד לראות גם מסרים בסרטי אקשן ומדע"ב, הסרט משתדל עד עייפה לחנך את הקהל ולרגש …
בנוסף, סצינות האקשן המועטות מרגישות לא מלוטשות מספיק ביחס לסטנדרט בשוק.
לשם השוואה, גם הסרט – Captain marvel מציג השתלשלות אירועים בשנות ה 80 אבל מתרכז בעלילה ומצליח לרתק עם אקשן והומור ועדיין נותן תחושה כיפית של שנות ה 80 בלי לעייף את הקהל.
כנראה שזה בסוף ההבדל בין DC ל- Marvell. האחד משתדל מדי ועדיין חובבני בסצינות האקשן, והשני מראה בנונשלנטיות מגניבה, איך צריך לעשות את זה.
ניטפוק קל
קפטן מארוול מתרחש בשנות ה90
הייתה לי חוויה מזוויעה
אחד הסרטים הילדותיים ביותר שראיתי במובן הרע ביותר של המילה,
התסריט מאוד מאוד בוסרי ולא מצאתי דמות אחת שיכלתי להאמין לה,
לא שווה צפייה בשום אופן לדעתי בטח לא שעתיים וחצי
זהו? מה שמפריע זה האורך? סרט ביזיוני בכל כך הרבה רמות
לא מכבדים את הצופים שלהם. גל גדות ונראה שבחלק מהטקסטים האדיוטיים יותר אפילו היא מובכת. פשוט מבאס. לא מאמין שחוזרים איתה לסרט שלישי
חייב להגיד שעד עכשיו לא ממש התלהבתי מפטי גנקינס.
אין לה שום עין ויזואלית או יכולת ליצור סצינות מעניינות (לא ראיתי את סרטה הראשון). לגבי התסריט, קשה לדעת מה הייתה מידת מעורבותה. זה.אני שמח שדי סי לקחו במאית אבל חבל שלקחו מישהי בינונית, השנה הזו במיוחד הוכיחה כמה במאיות מצויינות יש וכמה הן צריכות לקבל יותר הזדמנויות.
Pitch meeting שמסכם יפה את כל הטענות העיקריות נגד התסריט
ספוילרים כמובן
https://youtu.be/4_Tm0SxIp6w
אכן אחד הטובים
She is a freaking nerd sir, she can't even walk in heels
מדוייק כל כך
אחד הטובים שלו, וסרט באמת מזלזל בצופים ומעצבן כל כך, חיכיתי לו כל כך עם הקורונה וזה חשבתי יהיה סרט כיפי שקצת יזכיר שיש עולם בחוץ ששווה לחזור אליו, ואז זה…
אוף איזה סרט גרוע
וזה ממש לא באשמת השחקנים, הם פשוט עושים מה שהם יכולים עם התסריט הנורא שכתבו להם.
הדבר שהיה הכי גרוע בסרט בעיני: תהליך הטרנספורמציה של קירסטן וויג מחננה מגושמת בלי חברים לנבלית-על – נעשה בצורה גסה ומהירה הרבה יותר מדי (וזה סרט של 150 דקות! באמת לא היה לכם זמן לדחוף עוד קצת פיתוח דמות בשבילה בין כל השטויות המיותרות שדחפתם שם?!) וגם מעביר את המסר שאישה לא יכולה לשאוף להיות יותר מקובלת, יפה או חזקה ממה שהיא, כי בסוף זה יתהפך עליה, אז עדיף שתישארי חננה אומללה. וזה מסר מגעיל. כמו כן, אני מניחה שהקרב בינה לבין וונדר וומן בסוף היה אמור להיות ה"קרב בוס" של הסרט, אבל הוא היה עלוב ואנטי-קליימטי ממש, בעיקר כשמשווים לסצנות האקשן מהסרט הראשון, שגם אם הן לא היו הכי מרשימות ויזואלית, לפחות הן היו מרגשות (no man's land עדיין אחת הסצנות הכי מטלטלות אי פעם בתולדות הקולנוע, לדעתי).
וב-Honest Trailers, כרגיל, קלעו בול:
https://www.youtube.com/watch?v=pSryeC-g0Jc
רחוק ממושלם. אבל הנבל יותר טוב מכל הנבלים בכל סרטי הנוקמים חוץ מתאנוס
אכן מחורר והכל. אבל פשוט יש פיתוח לנבל וכנראה שזה משהו שחשוב לי לא פחות מאשר פיתוח לגיבור…
בתור חובב מטוסים, ניסיתי להבין איזה מטוס דיאנה גונבת בסרט.
בהתחלה היה נדמה לי שזה ה-F-111, המטוס הכי אהוב עליי בעולם (שאני שומר לו אמונים כבר יותר מעשרים שנה. כזה מוזר אני), אבל אז ראיתי את כונסי האוויר המרובעים ואת הגה הכיוון (זנב) הארוך יותר, וחשבתי שזה אולי הפאנאוויה טורנדו. אבל לטורנדו יש מושבים בטנדם (זה מאחורי זה) ולא מושבים זה-בצד-זה כמו ב-F-111.
ובכלל, הטורנדו נכנס לשירות רק במהלך שנות השמונים, למה שכבר יהיה במוזיאון?
תמהני – איזה מטוס זה, בסופו של דבר? התכה של שניהם?
לא מצליחה להבין את הפרגון והסלחנות בביקורת לסרט די מביך
"הסרט הזה הוא המוצר המושלם לחזור איתו לקולנוע"? "הצילום שלו מלהיב"?! "הוא אחלה וחמוד וכיף איתו"??? "מזכיר יותר מכל את "קפטן אמריקה: חייל החורף"."?!?!?! (סטן לי מתהפך בקברו).
צפינו באותו סרט?
הסרט שאנחנו ראינו הוא מוצר ירוד ומביך, שלא רק מתרחש בשנות ה-80, גם הצילום שלו נראה מאז, במיוחד האפקטים (על רקע מסך ירוק זועק לשמיים). הוא אדיוטי לחלוטין, נטול מקוריות, בגרות או תחכום שהיו ב"חייל החורף" (ההשוואה ביניהם היא ממש עלבון למרוול). אפילו גל גדות נראתה כאילו היא חושבת "ממילא משלמים לי על החלטורה הזאת, למה להתאמץ לשחק".
אקספוזיציה ארוכה ומיותרת של ילדת החיל (לא ברור לשם מה, רק כדי להעביר מסר נדוש שהקשר שלו לעלילה קלוש?), רעיון לא מקורי וכבר נעשה טוב בהרבה בשלל יצירות אחרות, עלילה נטולת היגיון אפילו בתוך הסרט (וכבר הזכירו את המטוס ואת פיתוח הדמויות הגרוע) ואפילו האיפור די גרוע. גל גדות לא נראתה בו כ"כ טוב, אז מזל שלא על המסך הגדול. כבר בתחילת הסרט שאלנו את עצמנו "במה אנחנו צופים, לעזאזל?" וזה ממש לא השתפר.
אגב, לא הכרתי את פדרו פסקל לפני הסרט (לא צפיתי ב"משחקי הכס") והוא היה לי מוכר נורא. חשבתי שזה כי הוא מזכיר לי את ניית'ן פיליון, אבל כשעיינתי בימד"ב גיליתי שהוא שיחק את אדי בפרק הראשון בעונה 4 של באפי. שותפי לצפייה גיחך עליי שאין מצב שאני מזהה אותו מתפקיד שולי לחלוטין, אבל הבהרתי לו שבבאפי "אין תפקידים קטנים" (ככה זה כשצופים בכל פרק אין ספור פעמים) והוא כמובן היה סטודנט שבאפי פוגשת בשבילי הקמפוס לעת ערב והוא עוזר לה להבין את הבעיה (בלי לספיילר).
אגב 2, רק לי כריסטין ויג המשודרגת הזכירה נורא את פליסיטי הופמן?
קודם כל - מצטער, לא יכולתי להתאפק, אבל שמה הוא קריסטן, לא כריסטין
שנית, יש לי תחושת בטן קלה ששתיכן ראיתן את אותו הסרט. זה סרט שנפתח, דרך אגב, בסיקוונס שמציג את דיאנה בתחרות אמזונות כילדה קטנה, ובסיקוונס העוקב מציג אקשן כל כך קאמפי ומצועצע, כולל הקריצה לילדה הקטנה, בצורה שגורמת לסרט להיראות כאילו ג'נקינס בגדול אומרת לצופיה "זה סרט ילדים, קחו בחשבון". אני אישית נהניתי והתרגשתי, בין השאר בגלל שלא מספיק סרטים מטיפים לאהבה ואמונה אדם בצורה כל-כך לא מתפשרת.
צודק, תודה על התיקון
לא חושבת שהייתה קריצה, אבל זה כמובן לא שווק כסרט לילדים, ולו היה כזה לא הייתי רוצה להראות אותו לילדיי. הוא מייגע מאוד והמסר שלו בעייתי בעיניי. כבר הזכירו את האופן המטריד שבו החזירו את סטיב או את פיתוח הדמות של ברברה, וזה רק על קצה המזלג. לא התרגשתי כי זה היה נעשה בצורה כ"כ מחופפת וגסה, עד כדי עלבון להיגיון ולצופים. ממש תחושת חלטורה בסגנון "מצאנו מותג מנצח, אתם אוהבים את גל גדות, תצפו בכל מקרה, למה שנתאמץ ונשקיע". אני חולקת גם על הסיפא שלך – לא חסרים סרטים עם מסר של אהבה ואמונה בבני אדם, כמעט כל קומדיה רומנטית או סרט פעולה/אסונות אופטימי (או יצירות של סורקין) עושים זאת טוב יותר…
לא זכרתי שפרדו פסקל היה ב״באפי״!
אני עושה עכשיו מרתון צפייה חוזרת בכל הסדרה, אז נתת לי עכשיו עוד משהו לצפות לו בעונה 4.
*פדרו, כמובן
מהרגעים שממש חסרה לי כאן אופציית עריכה.
למרות הכל, ממש נהניתי מהסרט.
פדרו פסקל במיוחד עושה את התפקיד נהדר, מוגזם לחלוטין אבל בדיוק מה שנדרש לדמות כזו.
אהבתי גם את משפט הפרסומת שלו – "החיים טובים, אבל הם יכולים להיות טובים יותר" – שמרמז על הקיצוניות שהוא מידרדר אליה בהמשך (וגם הנשיא משקף לו אותה, כשהוא אומר "מה אפשר לרצות חוץ מיותר?"). אולי יש כאן ביקורת לא בדיוק מעודנת על קפיטליזם. אפילו שמו – לורד – מגלה את אופיו: אדם עם תאוות כוח חסרת מעצורים.
ואהבתי גם את השינוי שברברה עוברת; וגם דמותה הסופית כצ'יטה הייתה מוצלחת בעיניי (ונעימת הנושא שלה מעולה).
מצאה חן בעיניי אף החולשה האנושית של דיאנה – היא מסרבת לוותר על סטיב בהתחלה, אפילו שפירוש הדבר סכנה לעולם כולו (שלא לדבר על הבחור המסכן שנהיה אורח בגופו שלו). זה לא הרואי, נכון, אבל אפשר להבין אותה – 70 שנה היא מסתובבת לבדה בעולם, ורק רוצה ליהנות מהמתנה שניחתה עליה פתאום. לגמרי אפשר להבין אותה.
חורי העלילה לא הפריעו ל במיוחד, למרות שהייתי מודע להם היטב; משהו באווירה הכללית והצבעונית של הסרט, לצד ההשתמעויות האפלות שלו, כבש אותי. בקיצור, סרט לא רע.
אה, והדיאלוג הכי מצחיק בסרט הוא בלי ספק זה:
מקסוול לורד מדבר עם אחד העובדים שלו:
– נכון שהיית רוצה שתהיה לי פגישה עם הנשיא ממש עכשיו?
– בוודאי, אדוני!
– רגע, כבר ביקשת ממני משהו?
– אתמול. פורשה.
– מה יש לכולם עם פורשה?!