בואו נוציא את זה מהדרך כדי שנוכל להתייחס לסדרה כמו שצריך – "הסמויה" היא לא הסדרה הכי טובה בטלוויזיה, והתואר הזה רק מכביד עליה ומעמיס עליה נטל שהיא לא יכולה לשאת. סדרה שלא רק שיש לה עונה מקושקשת שהולכת כנגד כל בניית העולם שנבנתה ומוּנעת מנקמנות כמו העונה החמישית של "הסמויה", אלא גם מסתיימת איתה – לא יכולה להיות "הכי טובה" בשום מקצה שהוא. או, יודעים מה, נגיד את זה ככה: אם זה הדבר הטוב ביותר שהטלוויזיה הגיעה אליו, יש לה עוד הרבה לאן להשתפר. אבל תארים כמו "הכי טובה" הם סתם חרטא. כי גם אם "הסמויה" היא לא הכי-הכי טובה, היא עדיין מאוד טובה ועושה כמה דברים בצורה נפלאה. ולכן חבל שמעלים את הציפיות ממנה לגבהים שהיא מתקשה לעמוד בהם, כי לכל דבר קשה לעמוד בתואר "הכי טוב שיש".
"הסמויה" היא סדרת משטרה על רחובות בלטימור עד שהיא הופכת למשהו גדול בהרבה. היא מתחילה בתור סדרה על שוטרים וגנבים ויריות ואקדחים, ואם חייבים להיצמד לעלילה כלשהי, אז ככה: לאחר שפושע מכנופיית סמים של משפחת פשע בבלטימור משוחרר כשעדה משנה את הסיפור שלה, שוטר בשם מקנולטי מושך בחוטים כדי לפעול להקמת יחידה שתילחם באותה משפחת סמים, בה הוא ייקח חלק. במשך העונה הראשונה הסדרה עוקבת אחרי הסיפור הזה משתי נקודות מבט – של השוטרים שמנסים לאסוף ראיות על הפושעים מצד אחד ושל הפושעים שמנסים להימלט מהם ולהגדיל את הרווחים שלהם מצד שני. משם, "הסמויה" לוקחת סיכון אחר סיכון כדי לספר סיפור רחב יריעה שבלתי אפשרי לספר בקולנוע, אפילו בארבע או תשע שעות; סיפור שהוא מעבר לדמות או לחבורת דמויות, אלא סיפור של עיר שלמה. הסדרה משנה את הפוקוס שלה מעונה לעונה, ולמרות שענייני המשטרה והפושעים תמיד ברקע, לפעמים הם בדיוק זה – רקע. הסדרה שמה את אותו הדגש על ילדים במערכת בית ספרית שלא מצליחה להתמודד איתם, על שוטרים שרוצים לעצור את סחר הסמים, על סוחרי הסמים שרוצים רק לשרוד עוד יום, על עובדי הנמל, על הפוליטקאים שכל זה מתרחש מתחת לאפם, על מערכת העיתון של העיר וקושרת את גורלם של כולם יחדיו. אפילו אם אתם חיים רחוק מהפשיעה והטינופת של העולם התחתון, הסדרה אומרת, כולם מושפעים ומשפיעים על מה שקורה אחד לשני בעיר, אפילו גדולה כמו בלטימור.
וזה מרתק. טוב, אותי זה מרתק. רוב האנשים שצופים בסדרה חוזרים אחרי פרק או שניים עם מבט של "באמת?" וצריך להתחנן בפניהם שזה משתפר, באמת. אני אישית נמנע מהמלצות שכאלה ומאמין שסדרה עובדת מההתחלה או שלא עובדת בכלל, אבל אין ספק שלרוב האנשים ההנחיה "תן לזה עוד כמה פרקים" עובדת. צריכים קצת זמן כדי להתרגל לקצב של הסדרה (בטח בהשוואה לסדרות מודרניות), ועוד הרבה זמן עד שמבינים מה הגודל והרעיון של הסיפור בכלל, אבל אחרי שמתרגלים – מתחילים ליהנות ולהעריך את הסדרה ואת מה שהיא מנסה לעשות (או, לחלופין, מפתחים דיסוננס קוגניטיבי שאומר "טוב, כבר ראיתי שישה פרקים של הסדרה אז אי אפשר לעצור עכשיו. זאת באמת הסדרה הכי טובה בטלוויזיה").
מקנולטי הוא אמנם הדמות הראשית של הסדרה, אבל הוא יכול להיעלם ממנה למשך עונה שלמה והסדרה תמשיך בלעדיו בלי בעיה, ואפילו יותר טוב. מקנולטי הוא בשר מבשרם של כל השוטרים הקלישאתיים שמצפצפים על החוקים וצריכים להיזהר יותר, אבל לעזאזל עם זה, משיגים תוצאות! הוא גם חלק מהסיבה למה אני ו"הסמויה" לא נפגשים ברשימות "10 הסדרות הכי טובות", כי השם ישמור, איזה דוש בלתי נסבל הוא. הוא מבלה את זמנו עם חיוך מרוצה מעצמו והררי "אם רק כולם היו מקשיבים לי, השיכור האלכוהוליסט שמפקשש משימות על ימין ועל שמאל, הכל היה יותר טוב". בעוד ששאר השוטרים שיודעים מה הם עושים בסדרה אשכרה יודעים מה הם עושים על ידי תהליך למידה איטי וסבלנות, מקנולטי הוא קלישאת אייטיז שהתגלגלה לסדרה הלא נכונה, ולא עוזר שדומיניק ווסט משחק אותו כאילו הוא רק מתחנן שמישהו כבר ייתן לו כאפה. ואם הוא היה סתם בלתי נסבל, מילא. יש דמויות שאמורות להיות בלתי נסבלות, והסדרה מודעת לכך ומתייחסת אליהן בהתאם. אבל הסדרה מתייחסת אליו כאילו הוא כל כך מגניב, כשהוא… לא. כן, הוא כאילו חתרני, וכאילו מאוד חכם ומשיג תוצאות אבל לא, לא באמת. יש לו אינסטינקטים טובים, אבל הוא לא חכם יותר, חרוץ יותר, מגניב יותר, מצחיק יותר, חד הבחנה יותר מדמויות אחרות או בעל כישורים מיוחדים כלשהם, חוץ מזה שהוא הדמות הראשית. הדבר הכי טוב לגביו זה שמדי פעם הוא נעלם.
למרות שהדמות של מקנולטי וההתמקדות בה מאכזבות, הסדרה מפצה על זה בקלות ובכמויות מסחריות כי יש בסדרה הזאת פשוט עוד כל כך הרבה דמויות טובות ומעניינות. הרבה מהן מתחילות כדמויות מאופיינות וכתובות היטב, שיכולות לרתק אותך במילה אחת כמו "פאק" או " שיייייייייייייייייייייייייייייייייייט". והמקום בו הסדרה באמת זורחת היא הדמויות שמשתנות ומתפתחות מעונה לעונה. דמויות ששנאתם בעונה הראשונה ורציתם שאיזה כדור תועה יעיף אותן מהסדרה יכולות להפוך לנגד עינייך לאהובות בעונה החמישית שאם משהו רע חס וחלילה יקרה להן, אתם לא יודעים איפה תקברו את עצמכם. כן, יש דמויות מעצבנות (ומקנולטי בראשן) או מחופפות או כתובות רע (בעיקר בעונה האחרונה), אבל כדי למנות את כל הדמויות האהובות עליי ואת הרגעים שלהן שאני הכי אוהב אני אצטרך כמה שעות טובות – ואת זה אומר מישהו שחושב ש"הסמויה" היא לא הסדרה הכי טובה בטלוויזיה.
רבות נכתב על הריאליזם של "הסמויה" שמבדיל אותה משאר הסדרות (למרות שגם "הסמויה" מחפפת ומעלימה עין מהמציאות מתי שבא לה): ההתקדמות האיטית, הבירוקרטית והמעיקה של החקירות במשטרה מצד אחד, והכאוטיות וההרס מעברו האחר של החוק מצד שני, מעניקים לסדרה קצב שקשה לשחזר. עד העונה החמישית (שזורקת לפח הרבה מהעקרונות הקודמים של הסדרה, כמו ריאליזם ודמויות מעניינות) "הסמויה" מצליחה לקלוע לטון החמקמק הזה של המציאות – מדי פעם היא מצחיקה, מדי פעם היא מכאיבה, מדי פעם יש נצחונות, מדי פעם יש הפסדים, ורוב הזמן יש תיקו. כל אלפי ההשתפכויות על כך שב"משחקי הכס" "אף אחד לא בטוח" מתאימות יותר לסמויה – גם בה אף אחד לא בטוח, אבל הדמויות לא מתות בסיטונאות סתם כי בא לסופר לעשות דווקא ובשביל לצעוק "אף אחד לא בטוח!!!". בכל פעם שדמות מתה (או לא מתה) זה בלתי נמנע בנסיבות שנוצרו בסדרה ונובע מסיבות מנומקות להחריד. אין פה מזימות סודיות שמתגלות בביצי פסחא – דמויות מתות כי הן עשו טעויות והן משלמות עליהן.
ולכן, כדאי לראות את "הסמויה". זאת יצירה חד פעמית ושאפתנית שמשקיעה לטווח ארוך – הרגש בסדרה לא נובע מקרב יריות מפתיע, אלא מהחלטה של דמות שמראה כמה היא למדה והתפתחה מאז העונה הראשונה, או לחלופין – כמה היא לא למדה כלום. הבכי לא מגיע משיא רגשי אלא דווקא מהשלמה עם המציאות שהדמויות הללו חיות בה. וגם אם הייתי מוותר על השפל שהסדרה הגיעה אליו (שוב, העונה החמישית והאחרונה גרועה לא רק בהשוואה לקודמותיה – אלא גם סתם כעונה של סדרה), כאשר הסדרה הזאת הבריקה – מעטות היצירות, בכל מדיום שהוא, שהצליחו להבריק כמוה. אז ליחי "הסמויה" – לא הסדרה הכי טובה בטלוויזיה, אבל למי אכפת.
סידרה שיכולה בקלות לסחוב את התואר
כי היא סידרה זו גאונית. בלי לפחד להיות חכמה, בכל עונה, לוקחת פתרון פילוסופי-אידיאולוגי להסדרת החברה האנושית, ומפרקת אותו לגורמים. והיא מייאשת, כי היא מובילה למסקנה הבלתי נמנעת, שאי אפשר להגיע לחברה אוטופית, שבה בני האדם יסתדרו בינהם.
החל מסטרינגר בל (שלומד קפיטליזם וקורא את The Birth of Nations) דרך מייג'ור קולבין ונאום ה paper bag שלו (שעוסק ברעיון של "פשרה חברתית") ועד עומאר האנרכיסט ששורק את Farmer in the Dell.
The Wealth of Nations, לא The Birth of Nations, יחי ההבדל הקטן![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
וואה, איזו פליטת קולמוס :-)
(ל"ת)
ערימת אותיות שניתן היה לסכם בכמה משפטים
טכנית, כל ערימת אותיות ניתן לסכם בכמה משפטים.
(ל"ת)
מסכים לגבי מקנולטי, מסכים פחות לגבי העונה החמישית
כל עונה בסדרה מוסיפה עוד נדבך לעולם של הסדרה. התוספת של העונה החמישית (מערכת העיתון וקו העלילה המופרך והמיותר שמוביל מקנולטי הבלתי נסבל) הייתה מיותרת לחלוטין. אבל לפחות חצי מהעונה עוסקת בדמויות וקווי עלילה מהעונות הקודמות – הפוליטיקאים, הגנגסטרים (בודי, פרופוזישן ג'ו והצוות של מארלו ועוד רבים) ובעיקר בהמשך העלילה של הילדים מהעונה הרביעית. כל החלקים האלו עשויים בדיוק באותה רמה כמו בעונות הקודמות, והם מספיקים כדי שהעונה החמישית אולי תהיה החלשה בתולדות הסדרה, אבל ממש לא חלשה "סתם כעונה של סדרה". בתכלס – לגמרי הסדרה הכי טובה בכל הזמנים (אבל אחרי שלוש צפיות כנראה שיש לי דיסוננס קוגניטיבי מטורף).
מה?!
מה קרה שנזכרתם פתאום בסדרה?! היא לא חוגגת השנה בר מצוה לסיומה?!
אנחנו לחלוטין לא מקפידים לכתוב רק על דברים טריים באתר
מדי פעם זה בא בפרוייקטים (כמו פרוייקט דיסני), אבל בגדול אני לא מאמין ב"סיבות" לשאלה למה צריך לפרסם ביקורת – אלא, במגבלות מסוימות – לכתוב על מה שמעניין, שיש מה להגיד עליו, ומה שבא לי (או לכותבים האחרים) לכתוב עליו. הביקורת הזאת, די במפתיע (גם בשבילי), זרמה ממני בבת אחת, ולא ראיתי סיבה לא לפרסם אותה רק כי עברו 11 שנים מאז שהסדרה ירדה.
מסכים, "דור מזויין" זו הסדרה הכי טובה בכל הזמנים
אלא אם לא מחשיבים מיני סדרות בדיון, ואז הסמויה לוקחת.
דור מזויין זה Generation Kill?
(ל"ת)
כן, גם כן מבית היוצר של דיוויד סיימון
ואם להיות קצת רציניים אז פחות משנים לי הדיונים על מה הכי טוב וזה, To each his own. אבל באופן אישי אלה כנראה באמת הסדרה ומיני סדרה שהכי אהבתי.
קטע, צפיתי בה בשבוע שעבר
והיא באמת מעולה.
בכל מקרה – אם מדברים על גזרת המיני-סדרה, אז הבחירה שלי היא בכלל 'מלאכים באמריקה'. הישג אדיר.
אפשר לשחוט הרבה פרות קדושות, למה דווקא הסמויה?
סתם, אני לא מייחס כל כך הרבה חשיבות לדיוני הסדרה הכי טובה, אבל אני מודה שמבחינתי זאת ביי פאר הסדרה הכי טובה שראיתי.
אני מבין את הטענה לך לגבי העונה החמישית, אני אישית אהבתי, אבל על טעם וריח וכו'.
מה שפחות הבנתי זה הטיעון שלל נגד מקנולטי – זה שהוא דוש זה פגם בסדרה? אם יש דמות שאתה לא אוהב, זה מוריד מהאות של כל הסדרה? אני גם לא ממש מסכים עם הרידוד שאתה עושה לדמות שלו. מדובר בתוצר של המערכת שגם הוא אומר הרבה דברים על המערכת בכללותה (כמו הרבה דמויות בסדרה) והוא לדעתי הרבה יותר מורכב, ומונע גם מהרבה טעמים אחרים של אכפתיות משולבת עם אגו. מבחינתי אחד הדברים שלימדו אותי הרבה על הדמות זה דווקא התהליך של קימה, שהופכת להיות בת דמותו בסוף הסדרה.
אגב, לא בטוח שהייתי מגדיר אותו כדמות הראשית של הסדרה. הוא הדמות הראשית בעונה הראשונה. אמרת בעצמך שיש עונה שהוא למעשה כמעט לא מופיע בה.
הבעיה היא לא זה שהוא דוש, הבעיה היא שהסדרה מצפה שנתלהב מזה שהוא דוש
(ל"ת)
לא חושב כך
בתחילת הסדרה אנחנו בעדו. ככל שעובר הזמן אנחנו מבינים כמה ההתנהלות שלו פוגעת באחרים, בקרובים לו, בעצמו. ואז ם בעבודת המשטרה שכה חשובה לו.
הוא מכור לעבודה שהורסת אותו, והוא טוב למדי בה. לא גיבור על, לא שרלוק הולמס, פשוט מעל הממוצע בגוף שמתוח עד קריעה, במקצוע חסר תודה שלא מתגמל כראוי אבל מושך אותו אותו פנימה.
עם הזמן מפתחים רחמים כלפיו, כולם התבגרו מלבדו. התיק הוא כל מהות חייו והוא מחבל בכל דבר שמאיים להפוך לחשוב מדי.
שוב, לא מגיע לו רחמים.
הסדרה בצד שלו – בין אם הוא מגניב, בין אם הוא מסכן, בין אם הוא שיואו איזה חכם. ואני לא. אני פשוט לא בצד שלו ולא מאמין שאני *צריך* להיות בצד שלו. והסדרה הוכיחה יפה שהיא יודעת להתייחס לסתומים כמו הרק בצורה מתאימה, אבל מקנולטי, על סמך זה שהוא כאילו יענו כן מגניב, זוכה לאיזה הערכה לא ברורה. אז לא.
לאיזו הערכה הוא זוכה?
והסדרה לא אומרת לך שצריך לרחם עליו, היא מראה לך אדם עם דפוסים הרסניים, משם זה תלוי בך. אתה רואה דברים מנק' מבטו לא אחת, אז סביר להניח שעם הזמן תקבל הטיה כי הוא בערך הפרוטגוניסט, אבל בכך זה מסתכם. יותר מפעם אחת הוא מוצג בתור דביל, שחצן, מנוול, אגואיסט ואנטיפת.
שוב, התחושה היא שגם ברגעיו השפלים - הסדרה תמיד בעדו
אפילו אם אין מוזיקה דרמטית ואנשים מחבקים אותו, הסדרה יודעת איך ליצור לדמויות אמפתיה, חוסר אמפתיה, אמביוולנטיות, וכו'. במקנולטי התחושה הייתה של התאהבות לאורך כל העונות ושל "כן, הוא אולי [תכונה שלילית] אבל [וואטאבר]!!!".
אין לי מושג על מה אתה מדבר (נו, מה חדש...)
אחד הדברים שאני מעריכה במיוחד ב"הסמויה" הוא דווקא חוסר הניסיון להאכיל בכפית או לצפות שהצופה יתלהב מדמות כזאת או אחרת. היא הסדרה הכי אדישה שראיתי מהבחינה הזאת וקשה לומר שהיא נוקטת עמדה (מעבר לעמדה מוסרית כללית שרצח הוא רע, למשל). היא מציגה את הטוב ואת הרע גם ב"טובים" וגם ב"רעים", בשונה מסרטי משטרה שבהם אנחנו אוטומטית אמורים להזדהות עם השוטרים או בסרטי פושעים שבהם אנחנו אוטומטית אמורים להזדהות עם הפושעים, אין בה באמת "גיבורים". "הסמויה" היא הסדרה שהכי פחות עושה זאת מכולן, ולכן תמוה מאוד בעיניי להאשים דווקא אותה בכך.
כבר קשה לי לזכור מה חשבתי על עונה כזו או אחרת
אבל אני זוכר שנהניתי מהסדרה עד סופה, כולל מהעונה החמישית.
לגבי מקנולטי, עניין של טעם. מקנולטי הוא לא דמות ריאליסטית, אבל בעיני הוא דמות פגומה באופן מעניין, כמו רבות מהדמויות בסדרה.
אני חושב שהפאק והשיט הן דווקא המקום שבו הסדרה היא לא ריאליסטית – הן דוגמאות להליכה למקום שהוא Over The Top שמתאפשר ונהפך לכיפי בגלל הריאליזם שמסביב.
מעניין אותי
מה הקונצנזוס פחות או יותר לגבי הסדרות הכי טובות בכל הזמנים, למרות שאני מניח שאין דבר כזה, אז אתם מוזמנים לספר על הסדרה הכי טובה שלכם. אני חושב בכיוון של באפי בכלל, ולא ראיתי אזכורים שלה עדיין
אם נתייחס לדרמות ולדור האחרון, אז זאת בעיקרון תחרות בין "הסופרנוס" והסמויה.
גם שובר שורות בעשור האחרון בשיח (באופן לא צודק בעליל), ופה ושם יש כאלה שמזכירים את דדווד, עמוק באדמה, אוז, המגן וכו' (ובשנים האחרונות יש הרבה קולות שמדברים גם על האמריקאים אבל צריך לחכות כמה שנןם כדי לראות איך היא תיזכר בטווח הארוך) – אבל כנראה שהסמויה והסופרנוס ייצאו לך בשני המקומות הראשונים אם תיצור אלגוריתם שישקלל את כמות ההופעות של סדרות ברשימות "הסדרות הטובות בכל הזמנים" ואת המיקום שלהן בתוך הרשימות.
כתבתי על הסופרנוס (ההרבה יותר טובה מהסמויה לטעמי) בדף הסרט שלה.
http://www.fisheye.co.il/movies/sopranos/
אני חושב שגם מד מן בשקלול
יחד עם שובר שורות בקבוצה של מעל אוז, דדווד ועמוק באדמה אבל מתחת להסופרנוס והסמויה.
יצא לצפות בכמה מהשידורים החוזרים שכאן 11 משום מה שמים בלילה וכל פעם אני מופתע לגלות ניואנסים שלא עליתי עליהם מקודם
מבחינתי היא לגמרי שייכת לשכבה העליונה של הסופרנוס-הסמויה.
אוז הייתה סדרה ענקית בחצי הראשון שלה – שיכולה להתמודד בכבוד מול הסופרנוס או מד מן, עם עונה ראשונה שהיא בטופ 7 שלי ברשימת 'העונות הכי טובות אי פעם'.
"הסופרנוס" לגמרי מוערכת יתר על המידה בעיניי
סדרה שמנסה להאדיר מאפיונרים בצורה חד-ממדית לחלוטין… הרגשתי שהיא מתאמצת מאוד לעורר הזדהות איתם בכלל ועם טוני בפרט (הדמות היחידה שקיבלה טיפול מלא יחסית, בהיותה הדמות הראשית) אבל לפחות במקרה שלי נכשלה כישלון חרוץ. שנאתי אותם אחד אחד ואותו במיוחד. חלאות אדם שייחלתי למותם (בחלק מהמקרים משאלתי התגשמה).
הסדרה הצניחה דמויות כשבא לה, העלימה אותן פתאום, סיימה פרקים או קווי עלילה בלי לסיים אותם באמת (לצ'ק לורי יש נטייה לעשות זאת, אבל אצלו זה בדרמות קלילות עד מטופשות, אז זה פחות מפריע לי) והיא מקבלת ציון נכשל בקטגוריית הדמויות הנשיות (שמלכתחילה לא היו בשפע). ציון נמוך גם על פיתוח דמויות. רובן נשארו ממש כמו שהתחילו.
הדמות היחידה שאהבתי בסדרה הייתה הפסיכולוגית (או בעצם פסיכיאטרית). הסצינות הטיפוליות היו הכי מעניינות והן נטו להיגדע באיבן ולהשאיר אותי כשחצי תאוותי בידי. לקראת סוף הסדרה נראה שקורה משהו מעניין עם הבן, ואז אפילו את זה מסמסו.
בשורה התחתונה, סדרת דרמה לא רעה אבל רחוקה מאוד ממה שעשו ממנה, סובלת מפגמים רבים בכתיבה ובעריכה. אני לא מצטערת שצפיתי בה, אבל היא לא השאירה בי שום רצון לעשות זאת שוב (אגב, מישהו רוצה לקנות את מארז הסדרה השלם ב-DVD? אין לנו חפץ בו).
הסדרה היחידה שמצדיקה את התואר "הכי טובה"
אמנם אין לה רגעים אפיים כמו משחקי הכס או נבלים מדהימים כמו בשובר שורות (כולל כמובן הדמות הראשית) אבל זו הסדרה ששינתה לי בצורה הכי חריפה כל מה שחשבתי על סדרות אחרות .
קודם כל זו סדרה שסומכת על הצופים שלה, לא שהם חכמים, שהם גאונים. כמות הדמויות שמוצגות בכמה פרקים של העונה הראשונה היא בלתי נתפסת, וכולן חשובות, ברמה כזו שרשמתי על דף את כולן רק כדי להבין משהו.
חוץ מזה הריאליזם המטורף שלה פשוט גורם לך לא להבין שאפשר לעשות סדרות מדהימות ומרתקות שעדיין יהיו מחוברות למציאות (כולל העונה החמישית). כאלה שנעשות אחרי מחקר סופר מעמיק ותוך הבנה אמיתית של הסביבה והאנשים.
האפשרות לעשות עונות לפי נושאים היא גם משהו שנחשף בסדרה הראשונה כמשהו שיכול להרים סדרה באמת לרמה מופתית.
וחוץ מהכל, ההתפתחות של הדמויות היא משהו שלא קיים באף סדרה אחרת. ברמה הזו של אנשים שעוברים בין תפקידים, ארגוני פשיעה שמשתשנים, לעזעזל דמויות מסוימות אפילו משנות את המשקל שלהם בצורה משמעותית במהלך הסדרה. החולשה היחידה היא אכן מקנולטי שכמעט ולא עובר שינוי במהלך הסדרה .
כמה פרטי טריוויה מעניינים שמראים כמה הסדרה הזו הייתה ריאליסטית:
– חלק מדמויות השוטרים בסדרה אכן עובדים כשוטרים בבולטימור ועליהם מבוססות דמויות שוטרים (אחרות) בסדרה.
– הייתה אמורה להיות לסדרה עונה שישית על הקהילה ההיספאנית של בולטימור אבל היוצרים הרגישו שהם לא יודעים עליהם מספיק (או לפחות לא באותה רמה שם הבינו בדברים אחרים) כדי שהם יוכלו לעשות עליהם עונה.
– בכל בסדרה השוטרים לא יורים אפילו פעם אחת למעט ההוא שיורה בטעות (והופך למורה אחר כך)
לגמרי הכי טוב
אני רוצה להשקיע ולכתוב כאן תגובה כמו שצריך על למה אני כל כך אוהב את הסידרה הזאת, אבל הסיבה שאני חושב שהיא הסידרה הטובה ביותר כי היא באמת גרמה לי לשנות את האופן בו אני צורך טלוויזיה. פשוט סדרה משנת משחק ולא ברור לי איך בעידן הטלוויזיה פוסט הסמויה אין לה יותר חיקויים ונקודות השקה.
בינתיים עוד פריט טריוויה אחד שאני מאוד אוהב, לכל אחד משמות הפרקים בסדרה יש (לפחות) שתי משמעויות שונות. כיף לנסות להבין אותם דרך צפייה, עדיף שנייה.
כמה תוספות לביקורת שחשוב לציין:
הנקודות האלו נועדו להדגיש את המילה הכי חשובה: בולטימור. הסדרה היא למעשה העיר בולטימור בחמישה פרקים. ובגדול יותר – התפוררות העיר האמריקאית במאה ה-21. המון דמויות שמעוניינות לצאת ממעגל הקסמים שלהן (וואלאס, סטרינגר, דיאנג'לו, דניאלס, ניק וזיגי וכו') אבל לא מצליחות.
אני ממליץ לאוהבי הסדרה לקרוא את הראיון הבא (מתורגם) עם דיוויד סימון:
http://www.hahem.co.il/trueandshocking/?p=1364
אני מצטט את החלק הרלוונטי ביותר שלטעמי מצליח לתמצת את מהות הסדרה. ההדגשות לא במקור:
לשים את עניין ה"הסדרה הכי טובה בהיסטוריה" ברקע ואז לטעון ש"הסמויה" היא לא האחת בגלל שהעונה החמישית שלה חלשה בזמן ש-999 מכל 1,000 שצפו ב"הסמויה" יצביעו על העונה השנייה כפחות טובה בסדרה, זה קרקר כפול קלאסי.
הם מכחישים את קיומה של העונה החמישית פשוט.
(ל"ת)
פעם שעברה שיצאתי נגד העונה השנייה
קמו עליי הרבה יותר קולות שאמרו "מוכנים להתפשר שהחמישית לא משהו, אבל השנייה??!??!?!?!", אז הלכתי עם מה שנראה לי כמשהו שאני יכול יותר להגן עליו ושפחות מונע מ"באמת, אתם רוצים שיהיה אכפת לי מחבורת פולנים משעממים?". לתחושתי יש לשנייה מעריצים נוקשים ורבים בעוד שלחמישית יש רק אפולגיטיקאים.
או במילים אחרות:
העונה השנייה משעממת אש, אבל לחלוטין הולכת בדרכי הסדרה: מחקר מעמיק, אמפתי שלא ממש שופט לטובה או לרעה על מה שפשוט לדעתי (ואני שמח לשמוע שאנשים אחרים שותפים לה) הוא קרקס דמויות משעמם וחד גוני. אבל זה לחלוטין "הסמויה". העונה החמישית לעומת זאת, גרועה בדרכים שחריגות מהדרך שבה הסדרה מתנהלת – היא עוקצנית, מחלקת לשחור ולבן, עושה זירוז תהליכים לדמויות שבא משום מקום בשביל צרכי עלילה.
אני אטען בכל מקום שאתקל
כי העונה השנייה היא הכי טובה בסדרה.
היא עושה את הדברים שכל יתר העונות עושות, אבל היא עושה את זה תוך מתן זרקור על אוכלוסייה לא סקסית ודי נלעגת גם בעידן הפוליטקלי קורקט (לבנים לא משכילים), בנושא לא מעניין כמו סמים, כנופיות, ילדים ומערכת פוליטית, עם אפס מניפולציות רגשיות כמו שיש כאשר מערבים ילדים בעונה 1 ו-4 ועם דמויות אמינות באופן שעומאר וסטרינגר בל לעולם לא יהיו.
כאשר מדברים על סיפור ללא תקווה, דמויות מורכבות ופיסת חיים בתוך עיר כטיעונים מדוע הסמויה היא סדרה גדולה, העונה השנייה עושה את הדברים הללו בצורה הכי טובה והכי אמיצה. סדרות מורכבות על סוחרי סמים היו לנו ויהיו לנו, סיפורים על עובד נמל שמסיים מנקה רחובות לא היו.
מסכים לכל מילה
גם העובדה שהקונטקסט הורחב משוטרים/פושעים במובן הקלאסי לעיסוק בצווארון כחול והבעיות שלו פשוט מהמם,
הדמות של פרנק סובוטקה היא אחת הטובות שנכתבו לטלויזיה. מנהיג פועלים אמיתי.
אנשים לא אוהבים את העונה השנייה כי הם חשבו שהם צופים בסדרי על גנגסטרים שוטרים וסמים ובמקום זה קיבלו עונה על אנשים רגילים כביכול
שמנסים להיאבק באופן סזיפי נגד מצעד הקדמה. ומי שחושב כך הוא אדיוט מבחינתי כי פרנק סובוטקה לבדו מעלה את העונה הזאת מעל העונה החמישית (ומבחינתי היא נמצאת בתיקו עם הרביעית כעונה הכי טובה של הסדרה).
מה הבעיה עם מקנולטי או עם העונה החמישית?
עבר כבר כמה זמן מאז שראיתי את הסדרה אבל אני לא זוכר שאף אחד מהם היה בלתי נסבל או גרוע. מקנולטי בהתחלה מגניב, אחר כך מבינים שהוא אפס, אחר כך הוא נהיה שוטר רגיל לרגע ואז שוב חוזר להיות אפס. והעונה החמישית סוגרת את הסיפור מהרבה כיוונים (או מתחילה אותו מחדש לפי הפרק האחרון).
יש דמויות טובות יותר או פחות, וקווי עלילה מוצלחים יותר או פחות אבל בעיקר אהבתי את זה שהרגשתי שהסדרה מספרת משהו אמיתי על החיים, שככה זה באמת נראה ברחובות העיר הפחות מוצלחים, או במשרדים של העירייה או ביחידת משטרה של ה"טובים" וכו'. אתה רואים את טומי קרקטי ומרגיש ביבי נתניהו. אני לא חושב שסדרות מעולות אחרות הגיעו לדבר כזה אפילו אם הם היו יותר "קולנועיות" ואם רגעי שיא יותר גבוהים (שובר שורות למשל).
בקיצור, הסדרה הכי טובה אי פעם, איך אתה מעז לומר אחרת?? :)
"הסמויה" היא בהחלט סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שראיתי
לא האהובה עליי ביותר ("באפי" ו"הבית הלבן" אהובות עליי פי כמה) אבל הטובה ביותר מבחינה "סדרתית" – איכות הכתיבה וההפקה, היחס המוקפד לדמויות, המורכבות שלה ובעיקר בניית הסדרה. סדרה שארגה במלאכת מחשבת את כל הצדדים של עולם הפשע – השוטרים, הבלשים, הפושעים המאורגנים והקטנים, זנות, חינוך, תקשורת, פוליטיקה… בצורה מעמיקה ולא שטחית. השוטרים לא בהכרח טובים והפושעים לא בהכרח רעים. יש שחורים ויש לבנים ובאמצע מאה גוונים של אפור.
לא היה לי מושג שיש חוסר אהדה לעונה השנייה או לחמישית, זו הפעם הראשונה שאני נתקלת בכך. בעיניי מרגע שמתרגלים לקצב שלה באמצע העונה הראשונה (זה קורה בד"כ בפרק השישי, עד אז היא קצת משעממת, אבל כמו האקספוזציה של "חולית" במהרה מגלים שהסבלנות משתלמת) לא מצאתי בה אף נפילה. כל עונה הוסיפה רובד נוסף לבולטימור, העשירה את העולם ואת הדמויות.
והדמויות, הו, הדמויות! לא חושבת שהייתה אי פעם סדרה שלא השאירה אפילו בועית אחת של אוויר בטפט. בשונה מ"הסופרנוס" המהוללת יתר על המידה, ב"הסמויה" דמויות לא "הוצנחו" ולא התאדו סתם כך. בסוף הסדרה יכולתי לומר על כל דמות מה קרה לה, וזה לא דבר של מה בכך. ובשונה מ"הסופרנוס" שהציגה את עולם הפשע המאורגן חד-צדדית, מהצד של המאפיה – ממש הרגשתי שמתאמצים לחבב עליי את הדמויות של החלאות האלה, בעיקר של טוני, והשוטרים שהבליחו מדי פעם היו עלובי נפש – הסמויה הציגה דמויות אנושיות מכל הצדדים. לפעמים בנקודת השפל שלהן ולפעמים במצבים קצת יותר טובים. עם אפשרות לגאולה אבל גם עם אפשרות לנפילה. דמויות שאהבתי לא פעם אכזבו אותי, כפי שגם אנשים שאנחנו מעריכים לפעמים מאכזבים אותנו. והיא גרמה לי לאהוב דמויות של פושעים גם בלי לנסות לגרום לי להזדהות איתן או להצדיק את המעשים שלהן, אלא פשוט כי גם הם בני אדם.
ועם כל המורכבות והבנייה זו יצירה כ"כ שלמה שאם זאת לא הסדרה הכי טובה אני לא יודעת מה כן. כאמור, היא לא האהובה עליי ביותר וודאי שלא המהנה ביותר; יש בה לא מעט רגעים קשים או מזעזעים וכובד ראש של יצירת מופת (שהיא באמת) אבל שווה לצפות בה לפחות פעם אחת כדי לספוג את כל זה וגם כדי להבין איך עושים זאת נכון. הסדרות שאני אוהבת יותר הרבה פחות שלמות ממנה ויש בהן לא מעט פגמים ונפילות, ואני אוהבת אותן למרות זאת, ולו הן היו ברמת השלמות של "הסמויה" הן יכלו להיות טובות אפילו יותר. וזה בסדר שהן לא, כי באמת קשה להגיע לרמה כזאת; לכן אני מסירה בפניה את הכובע, ומצטרפת למקהלת המשבחים, כי היא ראויה לכל שבח.
סיימתי בדיוק את עונה 4
אני באמת אבל באמת לא מבין למה יש אנשים שטוענים שהיא הסדרה הטובה ביותר.
אולי סדרה טובה וגם זה בספק כי בנתיים נהנתי רק מ2 מתוך 4 העונות שצפיתי בהן.
מקנואלטי היא דמות מעצבנת, מרגישה מאולצת ובאופן כללי לא אמינה כדמות – לא הבנתי מה הוא רוצה, ובמשחק – לא הבנתי מה הוא עושה. פה ושם יש סיפורי צד מעניינים אבל רוב הטוויסטים צפויים או לפחות אתה יודע שיבוא טוויסט.
רעיונות גנוזים ומפגרים: "הרצועה"*.
למה אני מגיב את זה פה? כי יצא שלפני כמה חודשים ניסיתי לצלוח שוב (לא טוען שזאת סדרה רעה, אבל היא ממש קשה לבינג'. אי אפשר לצפות בפרק אחד רצוף אחרי השני ולפעמים היו מקרים שפרסתי פרק אחד על מספר ימים מרוב שזה היה כבד ודורש עיכול) את העונה הראשונה, ויצא שבחלק מהזמן הזה גם קראתי בדיוק את הספר "מלחמה ללא אות" של תא"ל צ'יקו תמיר על הלחימה של צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון. לא בטוח שהייתי שם לב לעאלק קשר הזה אם לא הייתי צורך אותם בו זמנית, אבל בוא'נה, הם ממש מזכירים אחד את השני. האם יכול להיות שיש פה פוטנציאל לסדרה?
העונה הראשונה של "הסמויה", אם לצמצם את העלילה שלה למשפט אחד (ואני יודע שזה נוגד את כל הרעיון שלה, אבל אני אגע בזה בהמשך), היא על חבורת שוטרים שכבר הרבה יותר מדי זמן מוצאת את האויבים, הלכאורה נחותים בהרבה, מציבים להם אתגרים רבים וקשים במסגרת המאבק ביניהם, עד שבסופו של דבר נשבר הזין והם מחליטים להביא את הפייט אל הסוחרים, בין היתר על יתר הקמת אותה יחידה מיוחדת מאולתרת.
כאמור, זה אומנם לא כל הסיפור אבל זאת הדרך הכי פשוטה לתאר את זה, והיי, אם לצמצם עונה של סדרה מורכבת ורבת שכבות למשפט אחד זה מגוחך, מה תגידו על לצמצם קמפיין צבאי של 18 שנים למשפט אחד? אבל אעשה את זה בכל זאת: אם להכיל נראטיב קולנועי על כל השהות של צה"ל בלבנון (לפחות, עד שלוש השנים שלפני הנסיגה), אפשר לסכם את זה גם ב"צה"ל שוהה בלבנון ובשלב מסויים אויב חדש שהוא לא היה מוכן אליו מתחיל להכות בו, והוא הרבה יותר מתוחכם ומאתגר ממה שמצפים לו. רק בשלב מאוחר יחסית מחליטים לשנות פאזה ולנסות לעבור לגישה יותר התקפית נגד האויב הזה, ובכלל זה מוקמת יחידה מיוחדת שהתפקיד שלה הוא פחות או יותר לצוד את האויב הזה בדיוק בשיטות שלו (אגוז)".
ואם כל זה לא מספיק, הרי שצ'יקו תמיר הוא כמעט גרסה צה"לית למקנולטי, איש שהקריירה שלו בצבא היא כמו מסמך התבנית לכל סוגיית ה"האם לוחמנות ויכולת קרבית וצבאית משובחת יותר או פחות חשובות מנאמנות למערכת?". כל עניין ה-Good PO-lice של מקנולטי שמצד אחד משיג תוצאות ומצד שני דופק אותו פעם אחר פעם בגלל הפה הגדול, החוצפה ו(הסוג של) אהבה עצמית יתרה שלו זה בדיוק הסיפור של צ'יקו ושל קצינים אחרים עם סיפור דומה.
כמובן, לבנון זה עוד הרבה, הרבה, הרבה יותר מזה. זה לא רק המאבק הצבאי אלא גם מה שקורה בתוך ישראל, וכמובן – מה שקורה בתוך לבנון, על כל העדות והארגונים בה, כך שבסך הכל אנחנו יוצאים עם סיפור לא בן שני צדדים אפורים, אלא 18 כאלה. לא יודע, אבל נראה לי שאם דייוויד סיימון היה ישראלי, סדרה כזאת, שבוחנת באופן אנתרופולוגי דרך עשרות דמויות נציגות המגזרים השונים את התקופה של צה"ל ברצועה נשמע כמו אבולוציה טבעית מ"הסמויה", שעסקה בעיר, ועכשיו עלינו מדרגה למדינה (טוב, חצי מדינה).
כמובן, זה בלתי אפשרי הפקתית הן ערכית והן פיזית, בגלל זה אמרתי שזה רעיון גנוז ומטומטם.
* כן כן, אני יודע. עופר נבחו והכלב יתבעו את הצורה על זה.
Chronology is a harsh master. You read three totally unrelated things at the same time and they start seeming like obviously connected blind-man-and-elephant style groping at different aspects of the same fiendishly-hard-to-express point. (c)
בעיניי אין תחרות בכלל, הסמויה מתעלה על הסופרנוס מכל הבחינות
את דעתי על "הסופרנוס" כבר כתבתי לעיל, אז רק אחדד כמה הבדלים מהותיים:
א. איזון
"הסמויה" מתחילה כסדרת משטרה/בלשים, אבל היא מציגה לנו באובייקטיביות ובאנושיות רבה גם את הפושעים. אי אפשר לומר שאין בה העדפה לצד של החוק, יש טובים ורעים בשני הצדדים, אבל יש בה הממממון אפור באמצע, והיא מציגה את הפושעים באופן שלא ראיתי בשום סדרה אחרת. לעומת זאת "הסופרנוס" התאמצה מאוד להציג את הפושעים כגיבורים ואת אנשי החוק כנאלחים ולא יוצלחים.
ב. סגירת מעגל
"הסמויה" לא השאירה שום בועית אוויר. כשהיא הסתיימה לא הייתה דמות אחת שלא ידעתי מה קרה לה. על "הסופרנוס" אני ממש לא יכולה לומר את אותו הדבר.
ג. פיתוח דמויות
"הסמויה" הראתה תהליך מרתק שעברו דמויות משני צידי המתרס. בסופרנוס נדמה היה שדמויות עוברות תהליך, רק כדי שהוא ייתקע/ייקטע ונגלה שאנשים לא משתנים ונשארים עם אותו שיט או שטיק. בכל פעם שגיליתי עניין וחשבתי שיקרה משהו, נשארתי וחצי תאוותי בידי.
ד. בניית עונות
הסדרה בנתה עונות מהמיקרו למאקרו בצורה ייחודית שלא ראיתי כדוגמתה בשום סדרה אחרת, רובד ע"ג רובד (משטרה, נמל, פוליטיקה, תקשורת, חינוך; אני לא בהכרח מדייקת בסדר, זה מהזיכרון) ואף על פי כן לא זנחה לרגע אף דמות אחת, כאמור. היא הציגה עולם שלם, מלא, גדוש ומרתק.
בונוס
מונולוג שלם ב"פאק" (לא מספיילר, הוא די בתחילת העונה הראשונה של "הסמויה").
https://www.youtube.com/watch?v=1lElf7D-An8
חשבתי לכתוב תגובה מפורטת בנושא, אבל אז נזכרתי שראיתי פעם תגובה מצויינת של אריאל וייסמן על הסוגיה, בפורום אחר, אז אשאיל אותה ממנו כי הוא תיאר את המחשבות שלי בצורה מושלמת.
הסופרנוס יותר טובה.
הסמויה כמובן גם מעולה ולדעתי הן עובדות כסדרות משלימות – הסופרנוס עוסקת במיקרו, הנפש האנושית, והסמויה במקרו, החברה האנושית.
איפה שהסמויה נופלת לדעתי מהסופרנוס זה בחוסר יצירתיות ודמיון, גם בבימוי וגם בכתיבה, בסופרנוס יש שימוש הרבה יותר בולט ומעניין באמצעים אמנותיים (חלומות, פלאשבקים, דימויים שחוזרים כמו היחסים של טוני עם חיות) בזמן שהסמויה נצמדת לטון הריאליסטי והאפרורי שיכול למצות את עצמו לפעמים.
אבל הסיבה העיקרית שאני מעדיף את הסופרנוס היא שבסמויה יש משהו דידקטי, למרות כל המורכבות שהיא מציגה, נראה שהיא עדיין מנסה להציג דמויות חיוביות, ערכים חיוביים, ללמד אותנו משהו. הסופרנוס לעומת זאת היא פשוט הצלילה הכי אפלה וצינית לנפש האדם בלי התנצלויות והעמדות פנים וסיפורי גבורה על האדם הקטן שיוצא נגד המערכת, וזה הרבה יותר מאתגר בעיני.
חוץ מזה כמו שכבר אמרו פה הסופרנוס גם מצחיקה יותר, ולדעתי ברמה הכי שטחית היא פחות משעממת, סיפורי המאפיה יותר מעניינים מסיפורי הבירוקרטיה המטרחנים והקשים למעקב שיש בחלק מהעונות של הסמויה ולהרגשתי אצל הסופרנוס יש מינון גבוה יותר של אקשן, אבל לא באמת בדקתי אף פעם. הסופרנוס גם השכילה יותר טוב לדעתי לאזן בין עלילות עונתיות לסיפורי סטנד-אלון של כל פרק בפני עצמו, ובגלל זה אני יכול לתת פה רשימה ארוכה של פרקי סופרנוס מושלמים, בעוד הפרקים של הסמויה אף פעם לא עומדים בפני עצמם וכל מה שאני זוכר זה רגעי שיא משמעותיים במקום עלילות אינדיבידואליות עם התחלה אמצע וסוף, מה שגורם לסופרנוס להרגיש הרבה יותר עשירה בהשוואה.
מהנקודה הזאת זה כבר אני:
א. "לעומת זאת 'הסופרנוס' התאמצה מאוד להציג את הפושעים כגיבורים ואת אנשי החוק כנאלחים ולא יוצלחים". מעבר לעובדה שהסופרנוס לא התיימרה להיות סדרה שעוסקת שווה בשווה בין הצדדים, היא גם ממש לא הציגה את הדמויות שלה כגיבורים. יש הבדל בין להציג דמויות עם כריזמה, איזשהו חן, שמעוררות סימפטיה – לבין היותן "גיבורים". פרוטגוניסט וגיבור אינם אותו דבר. האופי, התרבות והמוסר של טוני ושל כל מה שהוא מייצג בוקרו הן בגוף הסדרה והן ברמת הסאבטקסט. ברור שיש אנשים שאכן רואים בטוני ובחבורה שלו כאיזה גיבורי תרבות, אבל זאת בדיוק הגאונות (המכוונת, יש לציין) של דייוויד צ'ייס: הסדרה הזאת נאהבת בידי משהו כמו 70 אחוז אנשים שאוהבים אותה בדיוק בגלל הערצה לדמות המאצ'ואית, קח-מה-שאתה-רוצה של טוני, אוהבים אותה ב-face value, ו-30 אחוז שמבינים שהסדרה היא ביקורת חסרת פשרות של בדיוק הדבר שאותו היא מציגה. וכאמור, זה לחלוטין מכוון ולא תאוריה שלי.
מכאן ספוילריםםםםםםםםםםםםםםםםם
ב. לא שאני מצפה שתזכרי פרטים מדוקדקים של סדרה שאת לא אוהבת (בדיוק כמו שאני לא אזכור פרטים מ'הסמויה' כמוך), אבל לאיזה דמות בדיוק לא "ברור מה קרה", חוץ מטוני עצמו – אם כי שם זה בדיוק הקטע, והרוסי מהפרק המפורסם של סטיב בושמי, שהוא לא באמת דמות אלא דאחקה אחת מפרק אחד. אין אף דמות שנעלמה סתם ככה בלי שברור מה קרה לה.
אם את מתכוונת לעובדה שלסדרה באמת אין תחושה של שיא כלשהו, שאין בה איזה קתרזיס – ובכן, מדובר באלמנט מהותי בסדרה, ההימנעות המכוונת מקתרזיס. זה, כמובן, כבר עניין של טעם. אבל אם פעם זאת בדיוק גם הייתה הביקורת שלי על הסדרה, הרי שהיום אני מבין שזאת אחת הגדולות שלה. בחיים לא תמיד יש שיא, לא תמיד יש קרשנדו שנבנה, לא תמיד יש סגירת מעגל. במובן הזה, "הסופרנוס" יותר ריאליסטית מהסמויה.
ג. ובהקשר הזה, בחיים אנשים גם לא תמיד משתנים. למעשה, אפשר לומר שזה אפילו קורה רוב הזמן. יכול להבין מי שזה לא מעניין אותו, אבל לדעת שוב זה בדיוק מה שהופך את הסדרה הזאת למה שהיא – ההצגה הבלתי מתפשרת של כמה סתמיים החיים האלה יכולים להיות, לא משנה כמה עמוק חופרים. התהליך שנעשה עם טוני לאורך 7 עונות הוא מבריק במיוחד כשמסתכלים עליו מעיניים של מי שראה את כל הסדרות שנוצרו בעקבות הדמות שלו: או, מאפיונר הולך לטיפול פסיכולוגי? אוווו בטח לאט לאט נלמד לראות את הצד הרך שלו והוא ממש הולך להתפתח בתור בנאדם. וחלק גדול מהסדרה באמת נראה שטוני הולך לכיוון הזה…
… רק על מנת שבעונות האחרונות צ'ייס תופס את כל הקהל בביצים, מזכיר להם איזה סוג בנאדם טוני וכל הקהילה שלו הם, ואומר לצופים "היי, שמתם לב שהתחלתם לפתח רגישות לסוציופת מגעיל שרוצח אנשים למחייתו?". בדיוק הפואנטה של כל העונה האחרונה. לדעתי זה הרבה יותר מבריק מכל דבר שהסמויה עשתה, זה ציני ומגעיל ושחור ופסימיסטי לחלוטין ואני מת על זה.
על טעם וריח...
אני ממש לא מסכימה שהסמויה נופלת ב"חוסר יצירתיות ודמיון", ובעיניי אין קשר בין הנ"ל כלי תסריט כמו חלומות או פלאשבקים, ש"הסופרנוס" לא עשתה בהם שימוש מקורי במיוחד (ג'וס וידון עשה זאת טוב פי כמה). אין ספק ש"הסמויה" ריאליסטית מאוד, זה כוחה בעיניי, ולהציג את המציאות בצורה ייחודית ומרובדת כזאת מצריך לא מעט יצירתיות ודמיון.
לא הייתי אומרת שלסמויה יש אופי "דידקטי" אבל ערכים, אמונה ואופטימיות כן, ואלה תכונות שאני אוהבת בסדרות שאני צופה בהן, ולי זה חסר מאוד בסופרנוס. כמו כן סיפורי מאפיה לא מעניינים אותי יותר מסיפורי בלשים, והסופרנוס לא הצחיקה אותי כלל… (לעומת סצינת ה"פאק" הגאונית הנ"ל, לדוגמה).
א. אני לא טוענת שהסופרנוס התיימרה להציג את שני הצדדים, אני טוענת שזו הגדולה של "הסמויה", זו המקוריות שלה. רוב הסיפורים מסופרים רק מצד אחד, לדוגמה סרטי שוד מהצד של השודדים, והם גורמים לך להזדהות עם הגיבורים (במובן הרחב של המילה) אף שהם הפושעים בסיפור, ובכך הסופרנוס היא פשוט עוד אחת מיצירות רבות אחרות. אני גם הרגשתי שהיא מתאמצת מאוד לחבב עליי את טוני, ואני מבינה שזה הצליח לא רע בקרב מרבית הצופים, עליי זה לא עבד.
ב. אני אכן לא זוכרת, כבר עברו שנים. זכור לי מוות מהותי של דמות שלא ממש הייתה התייחסות אליו אח"כ וזה צרם לי. גם הרבה חיתוכים מסצינות ופשוט חוסר המשכיות. זה אולי לא באג אלא פיצ'ר, אבל אין לזה שום קשר לריאליזם; במציאות הדברים כן נסגרים ולא נשארים באוויר; בסופרנוס פשוט בחרו שלא להראות הרבה מזה. זו בחירה תסריטאית שעצבנה אותי מאוד.
ג. ודאי שאנשים לא תמיד משתנים; אבל הרבה אנשים כן, חלקם לפחות. וכשמלווים דמויות במשך שנים, בעיקר בצמתים מרכזיים בחיים, בתקופות של שינויים, משברים, התבגרות ועוד, יש משהו כבר לא סביר שאף דמות אחת לא באמת משתנה, גם דמויות שנראה שעוברות איזשהו תהליך. חלק מכתיבה טובה של דמויות בסדרה, מהעניין של הצופים, הוא פיתוח שלהן. כשזה לוקה בחסר, לי זה חסר. גם אם זה נעשה במכוון, אני לא רואה בזה יתרון.
"זה ציני ומגעיל ושחור ופסימיסטי לחלוטין ואני מת על זה" – מעולה, אני לא… אני מבינה שהסופרנוס קלעה בדיוק לטעמך, אבל זו לא הנקודה שלי ב"הסמויה". כפי שציינתי, היא לא הסדרה שהסבה לי את ההנאה המרובה ביותר במהלך הצפייה (למעשה היא הייתה די תובענית). בעיניי היא סדרת מופת דווקא כי היא בנויה בצורה מחושבת ומרתקת ועושה דברים שסדרות אחרות לא עושות ועושה אותם נהדר.
ונקודה אישית ששכחתי
ומתקשרת גם לדיונים בעניין סיינפלד ולארי דייוויד – החיבור הרגשי שלי לדמויות. אין לי סבלנות לסדרה שרוב ככולה מלאה בדמויות של חלאות אדם. אולי זה באג שלי, אבל אני מעדיפה דמויות שאני מסוגלת לחבב או להזדהות איתן, לפחות חלקית. הן לא חייבות להיות מושלמות (והסמויה הייתה מלאה בדמויות שהן אנשים פגומים, אבל דמויות עגולות ומעניינות, משני הצדדים) ואילו בסופרנוס היו מעט מדי מהן (בעיקר הפסיכיאטרית). כיוון ששנאתי את רוב הדמויות בסופרנוס והם הגעילו אותי, למעשה ייחלתי למותם…
לעומת זאת (ספוילר רציני לסמויה) כשסטרינגר בל מת, זה היה מוות ראוי, ועדיין כמעט הזלתי דמעה… הוא היה חרא של בן אדם ולמרות זאת דמות מהממת. זה משהו שהסמויה הצליחה לעשות לי והסופרנוס נכשלה לחלוטין, דווקא כי בסמויה היה משהו כ"כ עגול ושלם בהצגת הדמויות. לא ניסו לגרום לי לחבב אותן בכוח כי הן הגיבורים בסיפור, פשוט הראו אותן מכל הזוויות, והיו כאלה שנשארו דוחות מכל הכיוונים וכאלה שהייתה בהן אנושיות נוגעת ללב.
מסכים לחלוטין
הדמויות בסופרנוס נהדרות, וחלקם אנשים מלאי קסם, אבל בכל מדד אובייקטיבי הם פשוט אנשים מחורבנים. אמנם מדובר באנשים שהיו מוקפים בעולם הפשע מילדותם, אבל היו להם כנראה אלטרנטיבות לחיי הפשע. וכמעט כולם (טוב, אולי חוץ מבובי בקלה) מפיקים יותר מדי הנאה מפעם לפעם מלפוצץ למישהו את הפרצוף. אני פשוט לא יכול לראות את עצמי באף אחת מהדמויות האלו.
לעומת זאת, הפושעים ב"הסמויה" הם חלקם פסיכופטים שנולדו לחיי הפשע, אבל רובם כאלו שנכנסו אליו כמעט באין ברירה – או לפחות כברירת מחדל שהתחמקות ממנה דורשת מאמצים עצומים (או נס של ממש, כמו במקרה של ניימונד). חלקם, ממש כמו הדמויות בסופרנוס, מתכרבלים עם האקדח בלילה (אני מסתכל עליך, מרלו), אבל רובם מחזיקים אותו ביד רועדת. קשה לי לראות את המסלול שעברו ארבעת הילדים בעונה הרביעית והחמישית, בלי לתהות באיזה מהמסלולים הייתי מוצא את עצמי באותה נקודת התחלה.
לדעתי,
לגבי 'הסמויה', לי תמיד נראה שהבחירה בחיי פשע בסמטאות בולטימור נתפסת כבחירת קריירה לגיטימית. אפשר לראות את זה מעולם המושגים של 'ילדי הפינות' בעונה הרביעית. העובדה שדיאנג'לו לא רוצה להיות פושע לא נתפסת כהחלטה מוסרית אלא החלטה שנובעת מעצם היותו באופן כללי פחדן.
כללית, המנטליות בסמטאות נראתה לי מנטליות מאד שבטית שמתגמלת את הלוחם קרי הפושע למרות כל הקשקוש שלהם ש-'עסקים זה עסקים'. יצא לי לקרוא על חברות שבטיות כך שזיהיתי על המקום את הדפוסים שמוצגים שם. ומי שיישן עם אקדח מתחת לכרית זה ברקסדייל. לא זכור לי שהראו אי פעם את מארלו ישן.
למיטב זכרוני, 'הסופרנוס' הציגה בצורה הרבה יותר ברורה את הרעיון של 'פשע כעסק'.
במתכרבל עם האקדח בלילה התכוונתי לא מילולית
אלא הוא כאדם חסר מעצורים שעבורו השימוש בנשק ואלימות היא דבר מרגש (ותעיד הסצינה האחרונה שלו בסדרה). המנטליות אמנם שבטית, אבל קשה לראות בה משהו מתגמל. מלבד מעטים כמו סטרינגר בל או פרופוזישן ג'ו שהצליחו להפוך את אימפריית הפשע שלהם לעסק מתגמל, רוב הדמויות הם פיונים שרמת החיים שלהם לא ממש גבוהה (אחת הפושעים האלו מסיימת את דרכה בסדרה כעובד בחנות נעליים, מה שמוצג בלי אירוניה כניצחון של ממש, בהתחשב בעובדה שכל כך הרבה אנשים בשכבת הגיל שלו מתו, נכנסו לכלא או התמכרו לסמים). זה עולם שונה לגמרי מזה של הסופרנוס בו לצד הסיכון בקריירת הפשע קיים תגמול אמיתי, ולמרות הסיכונים, יש בו לא מעט אנשים שהגיעו לגיל פרישה.
ישנו תגמול. הוא פשוט לא שווה את המאמץ.
לאלה שמצליחים במשחק, הם זוכים בסמים, בכסף ובנשים. עם זאת, 'הסמויה' העבירה היטב את הנקודה שמדובר בעבודה קשה וסיזיפית עם הרבה סיכונים. ואחרים רואים את ההצלחה של המעטים ורוצים גם הם להצליח ולהיות כמוהם – מעין גרסה מעוותת של החלום האמריקאי. גם חלוקת הכסף ממלאת תפקיד פה. ברוני הסמים מחלקים את השלל שהושג אחרי מסע המלחמה ובכך מראים שהמשחק השתלם. אפילו מארלו חמוץ הפנים עושה את זה בעונה הרביעית. אחת הסיבות שדיאנג'לו הציג לכך שהוא לא עוזב את העולם הזה היא שסבו היה מישהו נערץ בעולם הזה.. ואפילו דודו של עומר מדבר על אותו איש בכבוד עצום.
סדרה אדירה
לדעתי הביקורת מחמיצה
אז אחרי הבינג׳ של הסופרנוס - ניגשתי לסמויה ואני באמצע עונה 3.
הסדרה הזאת עברה מסלול מאד לא שגרתי – עונה ראשונה שהיא עונת חקירה די סטנדרטית גם אם כתובה היטב ומשוחקת ממש טוב. השניה מביאה סיפור לא קשור וכמעט סגור עם קשר יחסית רופף לאירועי העונה הראשונה.
ואז העונה השלישית מתמקדת ברזולוציות אחרות לגמרי ומביאה תמונה הרבה יותר רחבה ומזוויות מרובות למה שמתרחש בעולם של הסדרה.
ובכנות, הסדרה לא היתה שורדת אם היא היתה יוצאת היום בגלל כל השינויים במבנה שלה. וזה ממש מעציב אותי כי הסדרה נהדרת.
פלוס, כהערה עוד יותר אישית, אני מרגיש שאני לא נהנה ממנה כמו שצריך בגלל שהשלמות של הסופרנוס עדיין תקועה לי בראש.
דווקא שינויי המבנה היו שורדים היום לדעתי
עם כל האנתולוגיות (של פוקס בעיקר), היו הופכים את זה ל"יקום הטלוויזיוני של בולטימור" או משהו. חושב שמה שמקשה על הצפייה היום זה הצילום של תחילת שנות האלפיים (המעבר ל-16:9 ב-HD לא עזר), והעבודה שזאת סדרת slow burn של 12 פרקים בעונה. לא היה לזה הרבה קהל בזמן אמת גם.
לגבי "הסופרנוס", אני ראיתי אותן עם רווח של כמה שנים וחושב שכל ההשוואה ביניהן לא הוגנת. שתיהן סדרות מעולות בעיניי שמנסות ליצור משהו שונה לגמרי. בכל מקרה מרשים שיש לך זמן וסבלנות לשני פרויקטי השלמות כאלה, אחרי סדרה של 30+ פרקים בחיים אין לי כוח לעבור לבאה.
בקצרה - אני בחל״ת. בלי זה לא הייתי צופה באף אחת מהן.
אבל כן, כנראה שעשיתי טעות שהתחלתי ישר עם הסמויה. אם יש זמן זה לא אומר שיש ריכוז או פניות נפשית.
אגב, אבחנה לגבי הדיון על מקנולטי שהתפתח בתגובות -
זה יפה שהסדרה גם כוללת גרסא מציאותית יותר של מקנולטי טייפ והוא באנק.
אז סיימתי. בהחלט יצירת מופת.
העונה הרביעית היתה מושלמת ונכנסה לי ללב ממש.
החמישית היתה מופרכת לפרקים אבל אחרי כל מה שעברנו בשנים האחרונות אני לא כזה בטוח שהיא עד כדי כך מוגזמת.
בכל מקרה פרק הסיום היה מדהים. ויש מצב שבאבלס הוא הדמות האהובה עלי בכל הסדרה.