-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
סיפורים פרועים
Relatos salvajes
חמישה וחצי סיפורים שונים שגיבוריהם נדחפים עד לקצה ומעבר לו, בינהם סדרת צירופי מקרים חשודה על מטוס, עימות בין שני נהגים בכביש, ואיש שרק רוצה לבטל דו"ח חניה.
תאריך הפצה בישראל: 19/03/2015
סיפורים מגניבים. חלק מהסרטונים משעשעים נורא, חלק קצת פחות. לא יצירת מופת.
הזדמנות לצפות בסרט המדהים והמבריק הזה בטרום בכורה
במסגרת פסטיבל לב-שהם בתאריכים 11-13.1. שווה נסיעה לשהם גם אתם גרים באילת/קרית שמונה.
נהדר
הסרט הראשון נהדר. השני? נהדר. השלישי גם הוא נהדר. הרביעי רק נהדר, אני מודה, החמישי בסופו של דבר נהדר והשישי ממש נהדר. המשחק נהדר, הבימוי נהדר, התסריט נהדר. נהדר נהדר נהדר. בקיצור, הסרט הזה נהדר והדבר היחידי שתמוה מבחינתי זה למה הקרינו טרום בכורה שלו חודש וקצת לפני שהוא יוצא, אבל שיהיה. איפה הייתי? אה, כן, נהדר. נהדר נהדר.
בקיצור, לא משהו.![!סרקזם!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_sarcasm.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_sarcasm.gif" alt="" width="" height="" />)
נכון, אבל
בסופו של דבר מדובר ב-6 סרטים קצרים. נהדרים, חביבים (יש כאלו שיותר מאחרים – סיפור 2 הנהגים וסיפור החתונה מטורפים לגמרי, וגם סיפור הטיסה. השאר פחות ואפילו צפויים). העובדה שכל רבע שעה-עשרים דקות אני בתור צופה צריך לאתחל את הכל מחדש קצת מעייפת בסופו של דבר. כי למה רק 6 סיפורים? למה לא שמונה? או למה לא שלושה? ולמה לא לערוך את כל הסיפורים במקביל? המכניקה של הסרט קצת פגמה לי בחוויה.
ועם זאת, אכן סרט נהדר. ומצחיק. ועם שיווק נכון – גם הלהיט הבא בקופות בישראל.
לגבי מספר הסרטים אין לי תשובה למרות שאני מניח שהתשובה תהיה משהו כמו "זה מה שעבד", אבל יש לי תשובה ברורה לגבי העריכה במקביל – זה היה הופך את הסרט להרבה יותר גרוע ומבלבל. כן, זה היה נותן לו הזדמנות לקשור יותר טוב את הנושא של אלימות ונקמה בין הסרטים אבל למה? התימה של הסרטים עולה בבירור ובלי שום צורך להגביר אותה עם טריקים של עריכה. בסגנון העריכה של נותן לכל סרט לבדו יש משהו שנותן כבוד לכל סיפור ונותן לצופה להישקע לתוכו לחלוטין, במקום לתזז בין סיפור לסיפור ובכך להחזיק כמה כדורים במקביל בלי צורך.
אין ויכוח שההפרדה הדי טוטאלית בין ששת הסיפורים/סרטים קצת פוגמת בחוויה הכללית,
אבל אני לא בטוח שאם הוא היה מנסה לשלב את כולם במקביל ולא בסדר עוקב זה היה פחות טוב (בהנחה שהוא היה מחבר בין הסיפורים/סרטים עלילתית בצורה מופרעת ברוח הסיפור הראשון ולא סתם מזגזג ביניהם). במבנה הנוכחי זה מרגיש כמו תוכנייה של סרטי סטודנטים או סתם סרטים קצרים באיזה פסטיבל שכל הסרטים בה עשויים לעילא אבל בדיעבד לא תרגיש שהחמצת דבר אם תדלג על אחד או תחתוך באמצע כי אין משהו ממשי שמחבר ביניהם והופך את החוויה שלמה רק אם צפית בכולם. "סיפורים פרועים", כמו שהוא, הוא חתיכת הברקה שמתחיל הכי גבוה שאפשר (תרתי משמע) ומשם ממשיך לנסוק, אבל היה יכול להיות מעניין יותר לראות את הסיפורים לא בתור אוסף של סרטים קצרים אלא כמקשה אחת, מגובשת ומאתגרת יותר לצפייה.
רגע מה לי יש ויכוח שההפרדה הטוטאלית פוגמת בחוויה הכללית
לא יודע, זה סרט אנתלוגיה. אתה יכול לפספס סרט אחד אבל אז אתה מפסיד סיפור פרוע נהדר. אני מסכים שיכל להיות סרט אחר לחלוטין שבו משלווים בין הסיפורים ליצירה אחת "שלמה", אבל עם הסיפורים שיש לו כעת אני לא רואה איך זה אופציה.
אני חושב שמשהו בחווית הצפייה שכולאת אותך לתוך סיפור לחלוטין ומפרקת אותך ואז מנענעת אותך מחדש כאילו היית etch-a-sketch היא בדיוק הדרך לראות את הסיפורים האלה ואת הסרט הזה. להזדעזע ולצחוק כל פעם מחדש. זאת חווית צפייה שונה, אין ספק, אבל אני לא בטוח שיותר גרועה מחווית הצפייה המסורתית.
הרי זה לא "הא"ב של המוות"
שבו 26 אמנים שונים (או יותר) עשו סרטונים שנקבעו על פי סדר אקראי ולכן היכולת שלהן להגיד אחד על השני לא קיימת. הסיפורים בסיפורים פרועים אכן מתכתבים אחד עם השני, ואני מודה נורא לזיפרון שהוא נותן לצופים לעשות את ההקשרים לבד ולא לצעוק אותם דרך עריכה זיג-זגית כזאת או אחרת.
וקצת פרובינציאליות
בסיפור החתונה, הבמאי היהודי (בוגר אורט ארגנטינה) השתמש כרקע בחתונה של משפחה יהודית (המאפיין היחיד ששמתי לב אליו הוא המוזיקה, אבל אולי הייתי עייף). להבנתי, בלי קשר ישיר לגוף הסיפור.
סרט מוטרף ומהנה- רוצו לראות!
מפתיע אותי שלב, רשת שבדרך כלל מתמחה בסרטים שקטים יותר למען קהל מבוגר יותר, הפיצה בארץ סרט כה מוטרף ומרושע. כתבו מעלי שהסרט עשוי להיות להיט בארץ, לי אישית לא נראה שהסרט יישרוד יותר מחודש על המסכים. אז אם אתם אוהבים הומור שחור, רוצו לראות.
הסרט מורכב מ-5 וחצי סיפורים שמלאים בטירוף, שיגעון ולעיתים גם אלימות. המוצלחים שביניהם (3 וחצי הראשונים) הם מופת של קומדיה שחורה וכיפית. הפחות מוצלחים שביניהם (שני הסיפורים האחרונים) הם חביבים בלבד. הרגשתי שהפואנטה שלהם הובנה אחרי כמה דקות ומה שבא לאחר מכן היה סוג של מריחה והליכה במעגלים.
אבל זה לא משנה, החבילה הכוללת היא סרט כיפי ומצחיק ביותר. כן יירבו סרטים כאלה (גם מחוץ לארה"ב).
"איזה צירוף מקרים"
הערה: בפוסט הבא אין ספויילרים עלילתיים אלא פרשנויות וקטלוג סופים ל"טוב" ו"רע" על פי אמות המידה שלי. אם אנשים מרגישים שגם זה מספיילר מדי, לסמן.
הטענה העיקרית שמושמעת נגד הסרט זה ש"בסדר שהוא אחד הסרטים הכיפים ביותר שיש כרגע על המסך, אבל בסופו של יום האנתלוגיה שבו ריקה מתוכן אמיתי, ומחסור הקשר העלילתי בין הסיפורים מוריד מערכו כיצירת מופת אומנתית ושם אותה רק ככיף גדול ולא חשוב". ברשותכם, אני אנסה לפרק לטענה הזאת את הצורה.
כמובן שאני לא אצליח להוכיח שיש קשר עלילתי בין הסיפורים, אבל אני כן אנסה להוכיח שיש מלאכת חשיבה מאחורי סידור הסיפורים, והיא: סליחה. "סיפורים פרועים", המתאר חברה פרועה ואלימה מנסה למצוא את הדרך אל האהבה והמחילה דרך השיגעון.
הסיפור הראשון שלנו, הסרט הקצרצר בהתחלה, הוא גם בקלות האחד שגולש למחוזות הפנטזיה בצורה הברורה ביותר. הדבר המעניין ביותר כאן הוא שאנחנו פעם אחת לא רואים את פניו של אותו בחור המתניע את העלילה. אפילו לא שומעים את קולו. כמעין דמות לא אנושית, הוא מאשים את כולם בכישלון חייו ולא סולח לאף אחד מהם. הסרט מתרחש בעצם כמקהלה יוונית שצועקת על הגיבור הטרגי ללא הועיל.
הסיפור השני מתאר דילמה מוסרית במסעדה. האם להרעיל ולהרוג את המאפיונר המושחת שעכשיו רץ לראשות העיר? גם כאן, אך אחת מהדמויות לא סולחת לשנייה או מבינה לליבה, והסרט מתרחש כרצף מונולוגים. אף אחד לא מקשיב לשני וכל אחד נחוש בדעתו ולא מתפשר.
בשלישי, צמד נהגים מתחרפן ומתחיל לפגוע אחד בשני. הסרט מגיע לנקודה שלאחת הדמויות יש דרך לברוח, אך הוא לא מוצא בליבו מקום לסלוח. למרות שנייה קלה של חזרה למחילה, הוא חוזר בכוח לאלימות. כאן הסרט מתקדם לדיאלוג בין הדמויות, אבל כולו החלפת האשמות והטחות. הם שומעים אחד את השני, אבל זה רק מחמיר את המצב.
עד כאן, הסרט מציג את ה"מתפרע" בצורה ברורה ביותר וקלה למעקב. שלושת הסיפורים הראשונים הם הפשוטים ביותר מבחינת הנפשות הפועלות ובעלי הכי פחות תחכום (גם אם הם מעולים מכל שאר הבחינות) כאן והלאה, הסיפורים מתחילים להיות יותר "חופשיים" ואיתם גם הפרשנות שלי אליהם. אולי לא תקבלו אותה. עד כאן גם הסיפורים מסתיימים כאשר המחלוקת בין הדמויות מתלקחת ואף אחת לא משלימה או מקשיבה לאחרת, מכאן הסיפורים נוטים להסתיים על צד חיובי משלהם, בערך.
בסיפור הרביעי המתפרע הוא ברור אבל מכיוון שההתפרעות והכעס שלו יוצאים על כולם, קשה להחליט מה הציר המרכזי של הסרט. לכאורה הסיפור מספר על מלחמתו בממשלה האטומה והבירוקרטריה המעצבנת, אך הסוף מצביע על ציר אחר לחלוטין: למרות שהגיבור לא מצליח להגיע להבנה עם המסגרת הגדולה, משפחתו והחברה סולחים, מקבלים ואף מעריצים אותו. הסליחה שמתרחשת כאן היא סליחה לבבית מהעם שהתנכר אליו, אך לא סליחה ממסדית או פשרה. הגיבור הולך עם דרכו עד הסוף ואנשים מגיבים לרצונות שלו וסולחים לו. אבל אין פשרה מצד הגיבור: יש כאן סוף טוב, אך לא שלם.
הסיפור החמישי מציג מעין תמונת מראה: הסליחה שמתרחשת היא סליחה ממסדית וממולחת: התפשרות כספית. האב לא סולח לבנו על המעשה, ובעצם לא אכפת לו: אך הוא מוכן להגיע לפשרה כלכלית. אם הסיפור הקודם נגמר בסוף טוב יחסי, הרי שכאן נראה שדווקא סוג זה של פתרון הוא עקר: סליחה שלא מגיעה מהלב לא מובילה לסוף טוב.
והכל מגיע לקרשנדו אדיר בסיום האחרון: אחרי עלבונות פיזיים, נפשיים ורגשיים הגיבורים שלנו מצליחים סוף סוף לסלוח אחד לשני בכל המובנים. גם מול החברים וגם מול עצמם. גם פשרה וגם סליחה אמיתית מכל הלב. הם משלימים בצורה הכי ברורה שיש עם הדפקטים שיש בעולם, ובדפקטים שיש לעצמם ומספקים לצופים את אחד מהסופים הכי טובים שיש.
כל הניתוח בא להגיד שאני נורא אהבתי את הסרט, ואני חושב שהוא אכן מעורר מחשבה בכל אחד מסיפוריו ביחידות וגם בכולם יחדיו כמקשה אחת כסיפורים שמבליטים את ההבדל ביניהם. דווקא מכיוון שההבדל גדול כל כך, חשוב לראות שיש חוט חשוב שעובר בין כולם ואפילו נע בהתמדה למגמה מסוימת.
ואם כל זה עוד לא ברור – הסרט המצחיק,הפרוע והנהדר ביותר שיש על המסכים (ושראיתי).
נכון
אני עדיין מחפש את החלק של "התעלמות" אלא אם כן התכוונת למה שכתבת עכשיו, ואז אין לנו מחלוקת.
אכן לזה התכוונתי
עדיין אני לא מבין איך נעלמה לנו המחלוקת, אבל זה מצוין.
אני קצת מסתייג מכל התשבוחות כאן.
נהניתי מהסרט, הסרטים הקצרים היו מוצלחים, וזהו. לא ראיתי בו את ההברקה הגדולה שאחרים רואים בו, והקישור בין הסרטים הקצרים נעשה לדעתי בעיקר בראש של הצופים. אפשר היה לסדר אותם בכל סדר אחר ולמצוא נימוקים הגיוניים לכך.
העובדה שמדובר בסרטים קצרים היא גם היתרון וגם החיסרון של הסרט: הסרטונים נוטים לגשת ישר לעניין ולא לבזבז זמן. אבל מצד שני, לא הכרתי את הדמויות למשך יותר מכמה דקות ולכן לא מאוד היה אכפת לי ממה שקורה להן. ובחלק מהמקרים הסרטים נגמרו מהר מדי. בגדול, אלה סיפורים על אנשים שמידרדרים לאלימות – אבל בחלק מהמקים הוא מתנהג כאילו האלימות היא הפואנטה. הגענו לאלימות – סוף. בלי השלכות או המשך.
ולמרות זאת, הסרט שהכי אהבתי היה דווקא הראשון. זה אחד מהקונספטים המגניבים האלה שנראים כאילו אפשר לעשות מהם סרט שלם – אבל בעצם לא צריך. מעט הדקות שהוא נמשך עשו את כל מה שצריך לעשות איתו.
אי אפשר להגיד את זה על כל סרט כזה?
יענו תמיד אפשר להגיד שהכול בראש הצופה ולא הבמאי או הפוך.
גם על ענן אטלס אפשר להגיד שהסיפורים ממש לא קשורים אם רוצים למרות שיש קשר ברור ולכן אני חושב הכל בעייני המתבונן בסופו של דבר.
בסוף הבמאי בחר להציב את הסיפורים ככה. יכול להיות שיש סיבה יכול להיות שאין אתה לא הבמאי אתה רק אומר איך הסרט השפיע עליך. ברור שזה נעשה בראש של הצופים! כמו בכל סרט אחר.
כן, אבל ממש לא.
"ענן אטלס" הוא אוסף של סיפורים המשולבים זה בזה; "סיפורים פרועים" הוא פשוט אנתולוגיה, אוסף של סיפורים שאין להם שום קשר זה לזה מלבד, אולי, תימה משותפת. ב"ענן אטלס" יש קשר מפורש בין רוב הסיפורים, חלקם משפיעים זה על זה, והם ערוכים באופן כזה שכולם יחד יהוו סרט אחד – כלומר, כולם מתחילים, מתפתחים, מגיעים לשיא ואז מסתיימים, בסדר הזה. אי אפשר היה להציג אקראית את הסוף של סרט אחד ואז את ההתחלה שלו (או שאפשר, אבל היה צריך להיות בזה הגיון כלשהו כפלאשבאק). ב"סיפורים פרועים" כל אחד מהסרטונים עובר את התהליך הזה בנפרד, לכן אם סדר הסיפורים היה שונה, או שהיו מוציאים את חלקם מהסרט בכלל, לא היתה שום סיבה שהצופים יחשבו שמשהו כאן "לא בסדר" או חסר.
ובכל זאת, מה שאמרת נכון – הבמאי בחר להציב את הסיפורים בסדר שבו הם מוצגים, וכנראה לא עשה את זה באן-דן-דינו. אבל זה דומה יותר לעריכת קובץ סיפורים מאשר לעריכת סרט. אין שום אופן שבו אפשר היה לסדר את הסיפורים שהיה "לא הגיוני", כי פשוט אין קשר בינהם.
יצאתי טמבל
(ל"ת)
בהחלט אפשר להגיד את זה על כל סרט אנטלוגיה סרטים קצרים
כמו "ניו יורק אני אוהב אותך", "הא"ב של המוות" או אפילו "מנועים קדושים".
ענן אטלס הוא לא סרט אנטלוגיה.
"בגדול, אלה סיפורים על אנשים שמידרדרים לאלימות – אבל בחלק מהמקים הוא מתנהג כאילו האלימות היא הפואנטה. הגענו לאלימות – סוף. בלי השלכות או המשך."
אשמח להרחבה. יש רק מקרה אחד שאני זוכר (תאונת הדרכים) שבו האלימות שעל המסך מגיעה בסוף אבל זה מכיוון שהאלימות הזאת היא ההשלכה של האלימות היותר "מכובסת".
לחלוטין מה שיאיר אמר.
רצח יכול להיות התחלה,יכול להיות אמצע ויכול להיות סוף. הכל תלוי מה הסיפור שהמספר רוצה לספר. זה לא שהאלימות היא סוף הסיפור כי אלימות מסיימת הכל. האלימות היא סוף הסיפור כי הסיפור הוביל לנקודה הזאת ולהמשיך אותה רק יבלבל את הנושא שעליו הסיפור מדבר.
סרט מעולה
כיפי, מצחיק, הזוי, מקורי מאוד. כן ירבו.
סרט נוראי.
גמרתי את הצפייה עם הרגשת קבס חזקה.
כל סיפור בסרט מלא ברוע אנושי, אטימות ואכזריות בממדים מפלצתיים.
איכס. פשוט זוועה.
סרט מופלא
גמרתי את הצפייה עם הרגשת אופוריה חזקה.
כל סיפור בסרט מלא ברוע אנושי, אטימות ואכזריות בממדים מפלצתיים.
וואו. פשוט נפלא.
הרגשת אופריה?
ממה בדיוק?
ואתה גם מהטיפוסים שנהנים מהקליפים של דאע"ש?
אם הם מבויימים ולא מתרחשים במציאות - בטח. כולנו.
(ל"ת)
יש הבדל קל בין קליפים של דאע"ש לסיפורים פרועים.
(כלומר, אלא אם כן אין ואז אני צריך לראות יותר קליפים של דאע"ש כי הם בטח ממש טובים)
כן, הסרט מצייר תמונה פסימית לגבי האנושות. אבל הוא מצחיק, משעשע, מעורר מחשבה , כתוב לעילא ופשוט נהדר בכלליות. נראה לי שהמונח הרפואי הוא "הומור שחור".
והסרט הזה לא מתקרב בכלל למחוזות דברים כמו "עד החתונה זה יעבור" (הישן, עם קמרון דיאז) ויש בו לא מעט נקודות אור לגבי טיב האנושות.
אני לא באמת משווה בין זה לדאע"ש:)
אני פשוט חושב שיש פה רוע טהור ואני לא מבין איך אפשר להנות מזה.
אני מאוד אוהב הומור שחור אבל שום דבר בסרט לא הצחיק אותי.
הסצנה עם הנהגים? צמרמורת.
דו"ח חנייה? תסכול ועצבים.
המטוס היה נחמד. לא הצחיק אותי אבל זה היה נחמד.
שאר הסיפורים היו בסדר אבל לא עשו לי את זה.
מבחינתי בגלל שהכל היה מאוד ראליסטי אני חוויתי את הסרט כאילו זה קרה לי.
נזכרתי בכל אחת מאלף הפעמיים שקיללתי את אם אמא של פקדי הממשלה, שקיבלתי דוו"ח, שפחדתי מנהגים מטורפים..
למה אני צריך להגיע לסרט ולראות את הזוועה הזו שקוראת ברחובות מחוץ לבית?
אני מניח שזה חוויה שונה, אבל יש אנשים שדווקא שהם רואים דברים שמזכירים להם את החיים הם צוחקים. הרי זה לא בדיוק אחד לאחד החיים, אבל זה כן משהו שלוקח את החיים ומקצין אותם. אני מבין איך לא התחברת, אבל זה בהחלט סגנון סיפורי נפוץ.
את/ה צודק/ת לחלוטין!
התחלנו לראות את הסרט ופשוט הזדעזענו. הראשון היה קצת מצחיק, בסוף של השני הייתה הרגשה קלה של תעוקה, ובשלישי כבר הסתכלנו אחד על השני במין מבטים של למה אני צריכה לספוג את האנרגיות השליליות האלה שיוצאות מהסרט? אין מספיק רוע ואלימות בעולם? אי אפשר לשאוף לראות תכנים מרוממים יותר? שמפיצים אור ואהבה לעולם? למה לבחור לראות כאלה תכנים של אלימות קיצונית ודוחה?
מה גורם לאדם להתיישב מול מסך ולספוג (ואפילו ליהנות) ממסרים נמוכים כל כך? ממש קשה לי להבין את זה, ובטח קשה לי להבין את כל התגובות הנפלאות על הסרט. אני לא חושבת שהסרט נהדר ואני רואה ביוצרים שלו אנשים שמפיצים את הרוע וקוראים לזה סרט. זה דוחה. אין לי מילה אחרת.
מפיצים את הרוע נשמע כמו שם של סרט.
מה זה תכנים מרוממים יותר? מה זה תכנים שמפיצים אור ואהבה לעולם?
מה לעזאזל קיצוני ודוחה באלימות בסרט הזה?
הרי הסרט לא מעודד את האלימות הזאת. הוא דן בה. זה כמו שלא נעשה סרטי שואה יותר בגלל שזה מראה את השואה.
והכי חשוב – איך לעזאזל המסרים של הסרט האלה נמוכים?
לא יודע מה זה "מסר נמוך\גבוה" אבל מסר מעניין לא מצאתי
מלבד "העולם הוא מקום אלים" (בין אם בטיפוח התנהגות אלימה כתוצאה מ'אטימותו' ובין אם בהכלתו אינדבדואלים אלימים), לא הצלחתי למצוא פואנטה. והרעיון הזה שלעצמו, מרגיש לי קצת בנאלי.
פואנטה זה לחלשים.
כמו שכבר אמרתי, הסרט הוא לא פחות מתחרה בסרטי הרהור-כבד-על-משמעות-החיים ויותר מתחרה בסרטי כיף-כיף-מדהים סטייל ריצ'י, טרנטינו, סרטי קיץ וכו'. מה הפואנטה המדהימה של "שומרי הגלקסיה"? "ג'אנגו"? "כוח משיכה"? סרט הוא מעל לפואנטה שלו.
הדיבור על פואנטה בכלל מוזר לי
כי "סיפורים פרועים" הוא לא "התרסקות". הוא לא סרט מסר, אלא סרט כיף. אם הוא היה סרט מסר, אז מילא יכלתי להבין את התלונה הזאת (כמו שאני באמת נורא מתלונן על המסר הברור והמשעמם של התרסקות). אבל מה סיפורים פרועים קשור פה?
אני לא בטוח שההשוואות האלה נכונות
נכון שמבחינתי סיפורים פרועים הוא מאוד כיפי. אבל הוא חד משמעית לא כיפי בצורה ששומרי הגלקסיה אמור להיות כיפי בה. בין אם יש קשר או אין קשר בין הסיפורים המסר, המטרה, או מה רצה המשורר לומר די ברור כאן. וזה בוודאי לא- תראו, תהנו, תלכו הביתה. (למרות שזאת באמת הייתה חלק מהחוויה שלי.)
חוץ מזה, הרי אמרת שהסרט גם נותן הרהור-כבד-על-משמעות-החיים. וככזה יכול מאוד להיות שאנשים לא יהנו עם דרך ההרהור המוצג, אלא פשוט ייגעלו ממנה.
אולי באמת פחות שומרי הגלקסיה
ויותר טרנטינו-ריצ'י. סרטים שהם יותר מתוחכמים ויכולים להוביל לדיונים מאחורי מה שיש בהם, אבל ההנאה היא עדיין מה שמוביל את הסרט ולא המחשבה.
זו חלק מהבעיה שלי עם הסרט- הוא לא כזה כיפי
החלקים הראשון והאחרון באמת היו אחלה, אבל כל השאר היו מעייפים וחסרי טעם.
ואם אין טעם ואין מסר מעניין, לא נשאר מה שיחזיק.
טוב, זה משהו אחר.
קצת מזכיר את "וויפלאש" - מאוד אינטנסיבי ומהנה בזמן אמת,
ואחרי שהוא נגמר קצת יורדת ההתלהבות. זה ספציפית סרט (שעל אף העובדה שלא חסרים בו פיצוצים נאים ביותר) שבכיף הייתי רואה בבית. נקודות השיא הן הסיפור על דוח החנייה ועל החתונה. במיוחד הדוח – אם יש סיפור אחד מתוך ה-5.5 שהייתי שמח לראות בתור פיצ'ר, מדובר בו. הוא כתוב חכם וריקארדו דארין בתפקיד הראשי עושה עבודה מדהימה מדהימה מדהימה. כנ"ל אריקה ריבס בתפקיד הכלה בסיפור החנייה, שפשוט מתפוצצת על המסך. הסיפור על הפגע וברח הוא נקודת השפל של הסרט (בשעה שבשאר הסיפורים אנשים מרביצים, רוצחים, מגדפים ומושלכים לכלא, בסיפור הזה אתה רואה חבורת זקנים שמנהלים משא ומתן. זה נראה כמו סרט ממש גרוע של קישון).
סרט פשוט וטוב
היה כיף לראות,
קטעים מעניינים ושחקנים טובים והסיפורים הקצרים חסכו את הצורך להתעמק מידי בדמויות.
המסר עבר וללא דביקות יתר.
במאים ישראלים יכולים ללמוד פה שיעור איך לשלוח סרט לאוסקר בלי התדרדרות לשבלונה קבועה של תבוסתנות אנטי ישראלית דוגמת "בופור" ו-"וואלס עם באשיר" וכו' אלא בעזרת סיפור פשוט ונחמד.
מישהו יודע במקרה מה שיא זמן ההפצה פה בארץ?
כי הסרט הזה עדיין מחזיק שתי הקרנות ביום בלב דיזינגוף! כבר 7 חודשים!
ממש מרשים.
אבל זה בהחלט לא שיא. יש הרבה סרטים שהוקרנו במשך הרבה מאוד זמן – "מחוברים לחיים", למשל, אם כי אני לא מצליח למצוא בדיוק כמה זמן הוא שרד. ואם סופרים סרטי ילדים, סרטים – ולא משנה כמה הם זבליים – יכולים להיות מוקרנים מדי שבת וחג לאורך חודשים ארוכים מאוד. וכמובן, בעבר הרחוק כשנורמות ההפצה היו שונות לגמרי, שבעה חודשים היה תקופת הפצה סטנדרטית.
שיאים
תשמע, היו פה פעם זמנים אחרים. היום הכל מולטי-פלקסים שפועלים מהבוקר עד הלילה. פעם היו בתי קולנוע קטנים יותר שהקרינו רק שלוש הקרנות ביום (יומית, ראשונה, שניה), וכך גם הסרטים שהצליחו נשארו הרבה זמן על המסך. ואני, שכבר עברתי את גיל 40, זוכר שני שיאים בלתי נתפסים מסוף שנות ה-80 – תחילת ה-90:
בסוף שנות ה-80 הוקרן בקולנוע דיזנגוף (במרתף של דיזנגוף סנטר) הסרט הגרמני-אמריקאי "קפה בגדד". הוא שרד על המסכים בישראל 80 שבועות.
ובתחילת שנות ה-90 הגיע לישראל הסרט שהביא אחריו הרבה מאוד חיקויים, והוא אפילו זכה באוסקר על תלבושות. "הרפתקאותיה של פריסלה מלכת המדבר" (סרט דראג-קווינס אוסטרלי מקסים) הוקרן בישראל במשך 93 שבועות ברציפות.
זה רק אני או שבסרטון של החתונה
בסצנת הלקיחת סרטים מהעוגה יש ברקע את "הללויה" של חלב ודבש?
כן. חתונה יהודית. הבמאי-תסריטאי בוגר אורט בואנוס איירס.
(ל"ת)