ביקורת: גלגל המזלות + אפריקה + קדימה, קדימה

מדי פעם, יש סרטים שיש לך פחות מאלף מילים לשפוך עליהם, ואפילו פחות מ-600. בנקודה הזאת, אתה נכנס לאיזה מלכוד עם עצמך: האם העובדה שאין לך הרבה יותר מדי מה להגיד על הסרט פרט ל"זה סרט טוב" אמורה למנוע ביקורת? אבל מה אם זה סרט קטן שמגיעה לו כל דחיפה, אפילו במחיר שהיא פחות ממוקדת ומרוכזת? הרי זה לא שהסרט הוא דווקא פחות טוב – פשוט יש לך פחות מה להגיד עליו. פתרון נוח למדי הוא קיבוץ כמה ביקורות שכאלה למעין ביקורת משולשת.

וכך היה.

גלגל המזלות

ריוסוקה המגוצ'י נחת על ראשם של חובבי הקולנוע בארץ ב-2022 כרעם ביום בהיר. הבמאי, שהיה ידוע בעיקר לחובבי פסטיבלים עקב סרטים באורך חמש שעות, בא ב-2022 (או 2021, תלוי איפה אתם בגלובוס) חמוש בשני סרטים: האחד, "הנהגת של מר יוסוקה", היה סיפור אחד ארוך באורך שלוש שעות שהקנה לו מועמדויות רבות לאוסקר ואף זיכה את יפן בעוד אוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר. השני, זה שלשמו התכנסנו, הוא שלושה סיפורים קצרים שמתחברים יחדיו לסרט באורך שעתיים. כלומר: למי שרוצה לטעום מהסגנון של המגוצ'י אבל פוחד להשקיע שלוש שעות בתוצר שהוא לא מתחייב אליו, "גלגל המזלות" הוא שולחן הטעימות בשבילכם.

שלושת הסיפורים ב"גלגל המזלות", כיאה לכל אנתולוגיה, לא ממש מתחברים אחד לשני, ובטח שלא עלילתית. כולם עוסקים באהבה באופן כלשהו, אבל "סרטים שעוסקים באהבה באופן כלשהו" נכון גם לגבי "בלפסט", "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" ו"אהבה", ובכל זאת לא הייתם משבצים אותם לטריפל-פיצ'ר בסינמטק הקרוב לביתכם.

הסרט הראשון באנתלוגיה, "קסם (או משהו פחות מבטיח מזה)" מתחיל בשיחה ארוכה במונית שבה זוג חברות מדברות על דייט של אחת, ומשם העניינים מתגלגלים באופן שנקרא לו "טלנובלה אמינה ביותר". השני, "דלתות פתוחות לרווחה", מתחיל עם תלמיד שמובך בפומבי על ידי המרצה שלו, ובשלב כלשהו יוצר מזימה כיצד להפיל את אותו מרצה בפח בעזרת האישה שאיתה הוא במערכת יחסים. השלישי (והמוצלח ביותר מהשלושה), "עוד פעם", מתחיל עם אישה שחוזרת למפגש של התיכון שלה ופוגשת מישהי שאיתה לא דיברה כמה וכמה שנים.

אף אחד מהסיפורים האלה לא מתפתח בדיוק כמו שאתם חושבים – המגוצ'י מצליח ללכת על הקו הדק שבין סיפור אמין לסיפור מעניין, וזה ראוי למלוא ההערכה. אף אחד מהסיפורים לא מרגיש מופרך, ועדיין כולם מרגישים כמו סיפור שהוא יותר מסתם "אתמול הלכתי למכולת קניתי סמבוסק פגשתי את חיים אמרתי לו שלום".

מצד שני, כל הסיפורים האלה בהחלט לוקחים את הזמן. גם פה, המגוצ'י מצליח למצוא את הקו לפני שהעניינים נהיים בלתי נסבלים, ותמיד קורה משהו בפריים – אבל הסרט לא מתנהל בדיוק בקצב של שובר קופות, ומי שיגיע בשעת לילה מאוחרת עם מעט שעות שינה עלול למצוא את עצמו רוטן "נו, יאללה" פעם אחת או שתיים.

ובכל זאת, "גלגל המזלות" הוא סרט כביר שראוי לשלל מילים יפות. האווירה הקסומה בעולם הלא קסום של המגוצ'י שובה את הצופה, וכיף להישאב לתוך הסיפורים האלה – במיוחד כשהם רק שעתיים ולא שלוש, או חמש שעות.

אפריקה

בשנה האחרונה, בשקט בשקט, יצאו כבר כמה וכמה סרטים טובים – מה טובים, נהדרים –  בקולנוע הישראלי בז'אנר ה"סרטים קטנים שאפשר להגיד שהם על משפחה אבל הם לא בדיוק "סרטי משפחה ישראליים"", וכולם זכו בערך לאותו גורל: ביקורות משבחות, ביצועים לא ידועים וכנראה לא מזהירים בקופות, ויאללה לבא בתור.

קודם היה "הנה אנחנו", אחריו "קולות רקע" ועכשיו מצטרף לטרנד "אפריקה" (חובבי "ויהי בוקר": אני מניח שאפשר לצרף גם אותו. חובבי "איפה אנה פרנק": חבל, יש לכם פנים יפות). עוד דבר המשותף לכולם: כולם חיכו על המדפים כמה וכמה שנים עד שהצליחו למצוא סוף סוף זמן לשחרר אותם לאקרנים.

"אפריקה" הוא סרטו הראשון של אורן גרנר, שאליו ליהק את ההורים שלו לתפקידים הראשיים, כי ללהק בני משפחה לסרטים שלך חוסך כסף ולרוב מוכיח את עצמו, וכאן הוא מוכיח את עצמו ביותר: מאיר גרנר מגלם פנסיונר ביישוב קהילתי שמגלה שתכנון החגיגה השנתית שלו עבר מידיו אל עבר הנוער הפוחז ולפתע כל החששות לגבי חוסר הרלוונטיות שלו בחיים פוגעים בו באחת. מאיר, כאמור, מנפק תצוגת משחק משובחת יחסית למישהו שלא שיחק עד כה באף סרט ומצליח לנפק את אחת מתצוגות המשחק הכי טובות בקולנוע הישראלי של העשור האחרון, הרבה לפני שחקנים מקצועיים אחרים.

מדובר בסרט קצר, יפה, רגיש וקטן. אולי אפילו קטנטן – גם מבין הסרטים האחרים שציינתי בז'אנר, "אפריקה" הוא האחד שנראה שמתרחש בו הכי פחות מבחינת תרחישים – אבל זה רק בגלל שמתחת לפני השטח קורה מספיק כדי לפצות על כך. מדובר בסרט מהסוג שנחקק לך בלב גם אם שום דבר גדול לא באמת מתרחש בו בשום שלב, ואולי דווקא בשל כך.

קדימה, קדימה

נורא רציתי לאהוב את "קדימה קדימה". סרטיו הקודמים של מייק מילס – "נשות המאה העשרים" ו"בגינרס" – היו סרטים מלאים ברוך ואהבת אדם וכל טוב, ואת "נשות המאה העשרים" אני מחשיב לאחת מפסגות העשור הקודם. אז שיתוף פעולה שלו עם חואקין פיניקס בוודאי אמור להוליד יצירה שנוגעת בך עמוק בלב ומשחררת משהו, לא?

אז איכשהו, לא כל כך. הסרט מספר על ג'וני (חואקין פיניקס) – עיתונאי רדיו שהפרויקט האחרון שלו כולל הרבה ראיונות עם ילדים בנוגע לעתיד, להווה, ולמה שלא יהיה. לפתע, אחותו (גבי הופמן) מתקשרת אליו ומבקשת שהוא ישמור על האחיין שלו, ג'סי (וודי נורמן) בגלל שאבא של ג'סי עובר משבר שקשור לבריאות נפשית והיא צריכה ללכת לטפל בו. ג'וני בהתחלה נוסע ללוס אנג'לס איפה שג'סי נמצא, אך לאחר שהמשבר מתמשך, הוא וג'סי מטיילים ברחבי המדינה.

יש בסרט הזה דיון מאוד נרחב על (ועם) ילדים, על התמודדות עם הרגשות שלך, ועל עוד שלל נושאים אבל איכשהו כל הדיונים האלה לא מרגישים כאילו הם ממש מתגבשים למשהו. יש בסרט הזה הרבה אווירה (השחור-לבן עוזר) אבל בסופו של דבר המסע הרגשי של ג'וני וג'סי מרגיש בסיסי ולא שונה מאוד מכל סרט "מבוגר נתקע עם ילד" שראיתם אי פעם.

וכן, יש משהו שאפשר להעריך בניסיון לקחת ז'אנר שקל לזלזל בו ולנסות לתת לו ביצוע אמנותי ומכבד, אבל בשעת הצפייה הסרט בעיקר נראה קצת יותר אמנותי מסרטים מקבילים שכאלה ולא מצליח להעניק עומק נוסף להם.

וטוב, אולי זה גם עניין של ציפיות – אולי אם זה היה סרט ראשון של במאי הייתי מתרשם יותר מהניסיון ורושם לעצמי לשים לב לסרט הבא שלו. אבל אחרי יצירה כל כך חכמה, מצחיקה ומבריקה כמו "נשות המאה העשרים", זה פשוט מרגיש כמו נפילה. נפילה שהיא עדיין סרט מאוד חמוד שכיף להתכרבל איתו והוא לא מזיק בשום צורה – אבל נפילה.