ביקורת: עולם המערב

"ווסטוורלד" (או בשמו המקורי בעברית "עולם המערב") הוא סרט מדע בדיוני משנת 1973 שבוים על ידי מייקל קרייטון (שמוכר יותר כסופר של "פארק היורה"). מדובר בסרט שהיה להיט בזמן אמת – בעקבות ההצלחה שלו יצאו בעקבותיו סרט המשך ("עולם המחר") וסדרה ישנה, אבל נראה שמאז הוא די נשכח ושהדבר הכי בולט בו הוא לא איכויותיו ותרומתו לז'אנר המדע בדיוני אלא העובדה שהוא שימש כבסיס לסדרת הלהיט "ווסטוורלד" של HBO. אבל למרות שהוא מקור ההשראה של אותה סדרה, מי שצופה בסרט עלול דווקא להיזכר בסדרת מד"ב עכשווית אחרת לחלוטין – "מראה שחורה". כי במקום דיונים על בינה מלאכותית ורצון חופשי, טוויסטים מורכבים ופיתולי עלילה מסובכים, יש כאן מעשיה פשוטה על טכנולוגיה חדשה שאמורה להפחיד ולזעזע את הצופים מהעתיד הקרוב ממש ממש.

"עולם המערב" מספר על השנת העתידנית והרחוקה 1983, שבה יש פארק שעשועים בשם דלוס שמורכב משלושה חלקים – "עולם המערב", "עולם ימי הביניים" ו"עולם רומא". תמורת אלף דולר ליום, תוכל להיכנס ולעבור את החוויה ה"אותנטית" של כל אחד מהעולמות האלה – להילחם באבירים על ליבן של נסיכות, לצאת למצוא אוצר באמצע המדבר עם קרלי חד העין או.. ללבוש טוגה? לא יודע מה הקטע של עולם רומא.

אבל במקום שאת התפקידים של מוזג המשקאות או פורעי החוק ימלאו בני אדם, הפארק מאוכלס כמעט כולו ברובוטים שנראים ומתנהגים לחלוטין כמו בני אדם או חיות ומתוכנתים לשרת את המבקרים על ידי גילום אותם תפקידים קלישאתיים שאפשר למצוא בסיפורים על המערב הפרוע, רומא או ימי הביניים. מדובר, בעצם, בלארפ מאוד מאוד מושקע שבו אתה יכול להרוג (אבל זה בסדר, כי זה רובוטים), לשדוד (אבל זה בסדר, כי זה רובוטים) ולשכב (אבל זה.. קצת מוזר, למען האמת) בתקופות זמן אחרת ללא השלכות חוקתיות למעשים שלך. כדי לשמור על הבטחון של המבקרים, הפארק מספק אמצעי הגנה מסוימים: הרובוטים מתוכנתים לא לפגוע בבני אדם, והאקדחים המחולקים ב"עולם המערב" למבקרים יודעים לא לירות בבני אדם אמיתיים. הסיפור מתפרס על פני כל הפארק והעולמות שלו, כולל המתכנתים שמריצים את הדברים מאחורי הקלעים אבל הוא מתמקד בשני חברים שיוצאים לבלות ב"עולם המערב" – לאחד מהם זו הפעם הראשונה בדלוס, והאחר הוא כבר לקוח קבוע. וכמובן, באיזשהו שלב – העניינים משתבשים. מאוד.

מעטים הסרטים שלא מתיישנים, ומעטים עוד יותר סרטי מדע הבדיוני שלא מתיישנים מהר ממש, בייחוד אם העתיד המופרך שהם חוזים אמור להתרחש תוך עשור. וגם "עולם המערב" התיישן, בטח בכל הנוגע למדע בדיוני: הוא מתייחס לוירוסים של המחשב כמשהו חדשני שנסתרות הם דרכיהם במקום משהו שאתה מוריד בשבילו אנטי-וירוס, כאשר יש את הסצנה שאנחנו רואים את העולם דרך עיניו של הרובוט, זה נראה מפוקסל להחריד ובכלליות הוא נראה כמו תוצר של תקופתו בכל הנוגע ל"איך העתיד יראה": הרבה מסדרונות לבנים וחלקים, דלתות שנפתחות מלמעלה ומטה ואי אפשר לפתוח אותן בשום דרך אחרת למרות שזה מטומטם להחריד והמחשבים שבו הם מהסוג הענקי שנמצאים על כל הקיר.

אבל במקרה של "עולם המערב" מדובר ביותר מהתיישנות רגילה. כי חוץ מזה שיש עכשיו סדרה שלקחה לו את הרעיון הבסיסי שלו והרחיבה אותו לסאגה שלמה שארוכה פי כמה וכמה מהסרט המקורי, כמעט כל חלק מהסרט הזה נבזז על ידי סרטי מדע בדיוני שיבואו אחריו: מייקל קריטון ישתמש ב"פארק שעשועים מעניין שקם על יוצריו" שוב ב"פארק היורה", ה"סצנה מנקודת המבט של הרובוט" הופיעה בסרט הזה לראשונה ומאז העתיק אותה כמעט כל סרט עם רובוט, והמערכה האחרונה שלו ‏הולידה את כל סרטי "שליחות קטלנית" וחיקוייהם.

בניגוד לסדרות וסרטים עדכניים שהרגילו אותנו שסרטי מדע בדיוני אמורים להיות עמוקים ולחקור רעיונות, הגישה של "עולם המערב" לנושא קצת מאכזבת. זה לא שהסרט נמנע לחלוטין מדיונים – הסרט, למשל, יוצר הקבלה ברורה מאוד בין השימוש של הגברים ברובוטים לשימוש של גברים בנשים. זה פשוט שלא תמיד ברור אם הסרט מבין שהשימוש הזה הוא לא טוב: סצנה שבה משתמש בעולם ימי הביניים מטריד מינית רובוטית שלא נענית לחיזורים שלו מוצגת כ"משהו משתבש עם הרובוטית וצריך לדאוג לזה, איך היא לא נענית לחיזורים שלו" ולא כ"איכסה איכסה איכסה הטרדה מינית".

ובכלל, "שאלות עמוקות" זה לא החלק החזק של "עולם המערב". הסרט מתעניין יותר בהצגת הסיטואציה של טכנולוגיה שמשתבשת ופחות בעיסוק בטכנולוגיה עצמה וכיצד היא עובדת. הוא לא ממש מצליח להסביר איך הדברים האלה עובדים – לרגע נראה ‏שהמתכנתים אחראיים לשלמות כל הפארק [שלושה עולמות שונים עם אלפי רובוטים בכל אחד, להזכירכם], אבל במקביל נראה שהם דואגים גם לחוויה הפרטית של כל אורח ואורח, בצורה שנראית לא אפשרית לצוות כזה קטן של אנשים. ואמנם אורחים ‏לא יכולים לירות אחד בשני, אבל מה עם העולמות שבהם אין אקדחים אלא חרבות וגרזנים? ומה לגבי כדורים תועים? ולא, רגע, למה אין לכם מנגנון נורמלי יותר לפתיחת דלתות? הסרט לא ‏מתעכב על המידע הזה וכנראה גם לא ממש ‏יודע.

אבל זה שיש לסרט בעיות לא אומר שהסרט לא מהנה. הוא אומנם איטי בקצב שלו, האפקטים שלו מעט מיושנים, הדמות הכי טובה בסרט עדיין צורכת שירותי מין (אבל הוא לא ממש נהנה מהחוויה, ולכן הוא הדמות הטובה), רוב הדמויות מתנהגות בצורה מטומטמת ממש שהייתה גורמת לדמויות מסרטי אימה לנופף ידיים ולצעוק על המסך "לא, יא מפגרים!", ו.. וואו, זה הרבה תלונות, הא? בוא ננסה עוד פעם.

אבל זה שיש לסרט בעיות לא אומר שהסרט לא מהנה. ההתחלה שלו, בלי כתוביות, של פרסומת שמציגה את הפארק היא דרך נהדרת לפתוח את הסרט – היא מציגה את העולם ומכניסה אותך ישר לאווירה של "משהו כאן לא בסדר" בזמן קצר ובדרך ייחודית; יש בו את יול ברנר, תמיד פרצוף שכיף לראות על המסך, בתפקיד של רובוט שמגלם אקדוחן שגם מתכתב עם התפקיד האייקוני שלו מ"שבעת המופלאים" וגם פשוט תפקיד אדיר (שאר השחקנים בסרט, לצערי, לא קרובים להשתוות לרמה שלו); הקצב האיטי מאפשר למתח לעלות לאט לאט בצורה הנכונה, וכשהאקשן סוף סוף מגיע הוא עשוי בצורה נפלאה; ויש משהו מרענן בנוגע לעמימות שלו בנושאי העלילה. למה הכל קורה? יש שברי רעיונות שמרכיבים איזה תמונה גדולה, אבל הסרט לא באמת אומר. במקום להסתבך עם טכנולוגיה, הוא משאיר אותך עם זרעי רעיונות שנובטים אחרי הצפייה ונשארים איתך אחרי הצפייה בסרט.

בכלליות, הכיוון הכללי שלו של "פחות זה יותר" עובד בצורה שבלוקבאסטרים מודרניים לא יכולים להרשות לעצמם. כיום, אם הסרט שאתם רואים ביקורתי לגבי משהו, אתם תדעו את זה בוודאות כל כך חזקה שלא יהיה לכם צל של ספק. כאן, הבחירה לא להאכיל את הצופים בכפית משתלמת ויוצרת חוויה יותר מעניינת מאשר אם הסרט היה צועק עלייך בכל הכוח כל פיתול עלילה או רעיון שיש ליוצרים. אז גם אם יש לסרט בעיות, אפשר להבין למה העלו אותו מתהום הנשייה כבסיס לסדרה, וגם את ההצלחה המוקדמת שלו בזמנו.

"עולם המערב" הוא מותחן קצר (הסרט ארוך רק בעשרים דקות מפרק ממוצע של הסדרה), אכזרי ומהנה עם משל סאטירי. יש לו את הפגמים שלו, ובכל זאת מדובר בצפייה מעניינת ומומלצת, בטח לצופי הסדרה שרוצים לראות את המקור עליו מבוססת הסדרה – כל עוד לוקחים בחשבון שהשאלה הכי גדולה שהוא מציב לגבי טכנולוגיה היא "הם הצליחו לייצר נחש רובוט מלאכותי מתפקד לחלוטין, אבל לא דלת שנפתחת? באיזה מין עולם מטומטם האנשים האלה חיים?".